סדרי טהרה/יורה דעה/קפג

סדרי טהרה יורה דעה קפג

הלכות נדה

סימן קפג

א

(א) בין באונס. כ' הרמב"ן בהלכותיו פ"ג אין הפרש בין אשה גדולה לקטנה וכל הנשים מטמאות בנדה בין שפחה ומשוחררת וגיורת ע"כ וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מהלכות א"ב דבין שפחה ובין משוחררת הכל בכרת אבל בס' גן המלך סימן ק"א כ' בשם התוס' בפ' כה"י שפחה אינה מטמאה בנדה אלא מאסמכתא דקרא ובמח"כ שגה ברואה דתוס' לא כתבו אלא הא דיליף שפחה מאשה הוא אסמכתא אלא דילפינן בג"ש לה לה מאשה:

ב

(ב) שתרגיש. כ' הש"ך היינו מדאורייתא אבל מדרבנן טמאה אעפ"י שלא הרגישה עכ"ל ופשוט הוא מיהו לדעת רש"י ר"פ הרואה הטעם שמא הרגישה ולאו אדעתה ולשיטת התוס' שם דאפי' וודאי שלא הרגישה אפ"ה טמאה מד"ס ע"ש:

האחרונים זלה"ה האריכו בדין אשה שמצאה דם אחר תשמיש או אחר בדיקת עד ולא הרגישה אם הוא ספק דאורייתא ונימא הא דלא הרגישה משום דסברה הרגשת שמש הוא או בדיקת עד הוא או נימא דאינו אלא ספיקא דרבנן והנה ראש המדברים בזה הוא אמ"ו מוהרי"ך ז"ל בספרו שו"ת שב"י. ועיקר פלפולו שם מסוגיא דריש פ' הרואה דמשני התם אהא דמקשה אשמואל לעולם דארגישה ואימר הרגשת עד הוא או שמש הוא ע"כ וא"כ איפכא ג"כ היכא דלא הרגישה לחומרא דלעולם הרגישה אלא דהיא סברה שהרגשת עד הוא או שמש הוא ע"ש שהאריך הרבה ומ"ש לו בזה הגאון מהר"ג ז"ל ובאמת נעלם מהם דברי הרשב"א בס' מ"ה בסוגיא דריש כל היד בבדקה בעד שאינו בדוק לה. וז"ל שם שער ד' דף קע"ח דההיא דר' ור"ח דקאמר ליה ר"ח לרבי א"א מודה שצריכה כגריס ועוד א"ל אבל א"כ עשיתו כתם כלומר דאלו משום נדה אפי' בכ"ש היה לטמא דאלמא בעד בדוק שניהם מודים דאפי' בכ"ש טמאה נדה התם כשהניחה בקופסא וכדתניא בהדיא בדקה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא ודכותיה ודאי בעד הבדוק בין עגול בין משוך טמאה נדה דודאי מגופה אתא ובהרגשה איתא אלא דקסברה הרגשת עד היא כדאיתא בפ' הרואה עכ"ל הרי בהדיא סברא זו דהיכא דודאי מגופה אתיא וע"י בדיקת עד טמאה נדה מן התורה דחזקה דבהרגשה אתיא ומה שלא הרגישה דסבורה הרגשת עד הוא משא"כ במצאה הכתם בבגדים או ע"ג קרקע אמרי' כיון דלא הרגישה אינה טמאה אלא מדרבנן משום דליכא למיתלי דטעה בהרגשת עד דהא נמצא שלא ע"י בדיקה וזה כוונת הרמב"ם מפ"ט מהלכות א"ב וז"ל אין האשה טמאה מן התורה וכו' עד שתרגיש ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור ודאי טמאה שחזקתו מן המקור והרי זו בחזקת שבא בהרגשה יע"ש וכמ"ש בפ"ה מהלכות הנ"ל והיינו טעמא דכיון דמצאה ע"י בדיקת עד ואיכא למיתלי דטעה דסברה שלא הרגישה אלא בדיקת עד היא טמאה ודאי מדאוריי' משא"כ בכתם וכן הוא בפסקי מהרא"י סי' מ"ז גבי הרגשת שמש ע"ש הביאו ב"י סי' קפ"ז (כ' בשו"ת שב"י בתשו' הגאון מהר"ג סי' ל"ו דמ"ש הרמב"ם חזקת דם שבא בהרגשה דווקא כשהיא רואה כדרך ראיות שאר נשים משא"כ במוצאת קרטין שאין מדרך הנשים לראות כן יצא מגדר הרוב ולא אמרי' בראיה כהא חזקת דם וכו' ע"ש ונכון הוא אף מה שכ' דיסודו של הרמב"ם מהא דשמואל ליתא דבלא"ה מוכח כמ"ש בסימן ק"ץ מ"מ הסברא נכונה).

(ומ"ש הרמב"ם לפני' בפרוזדור נראה דווקא כשהכניסה העד בעומק הוא די"ל שטעה בהרגשה משא"כ מן הפרוזדור ולחוץ דליכא למימר דטעה בהרגשה כיון דהרגשה היא בפתיחת המקור וכיון שבדיקת העד היה רחוק מן המקור לא שייך לטעות בזה):

ומיהו אע"ג דבהרגשת עד הוא סד"א מ"מ היכא דאפשר למיתלי תלינן וכ"כ הב"י סי' ק"ץ הובא בט"ז שם ס"ק כ"ג וז"ל ונראה לי דהיכא דאיכא למיחש שמא בא הדם בעד זה מחמת שנתעסקה סמוך למקום שהעד שם במיני דמים תולין בהם אפי' יותר מגריס ועוד דמפני שקנחה לא יניח מלתלות במה שאפשר כיון שלא הרגישה ביציאת דם מגופה והיינו כ"ז שאינו משוך כו' עכ"ל. וכן מוכח מתוס' ורשב"א שהבאתי למעלה דס"ל בבדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה דבפחות מגריס ועוד טהור משום דתלינן במאכולת וכה"ג ביתר מגריס ועוד תלינן נמי היכא דאיכא למיתלי דמ"ש וכן מוכח עוד בכמה דוכתי וכמו שהוכיח שם בט"ז ג"כ ואפי' לדעת י"א שם בש"ע סעיף ל"ה דס"ל בטחתו בירכה טמאה אפי' עגול ובפחות מגריס ועוד י"ל כמ"ש הט"ז שם משום דעל בשרה לא שייך מאכולת אבל היכא דשייך למיתלי אפשר דגם הרמב"ם מודה ועיין מ"ש לקמן בע"ה וטעמא דמלתא י"ל משום דכיון דחזיא שלא בהרגשה אע"ג דא"ל דלמא הרגישה וסבורה הרגשת עד הוא מ"מ כיון דלפעמים חזיא דלא ארגשה איכא כאן ס"ס ספק שמא לאו מגופה חזיא ואת"ל דמגופה חזיא שמא לאו בהרגשה אתיא שהרי לפעמים איכא דם בלא הרגשה ואע"ג דאכתי מדרבנן טמאה מ"מ מדאורייתא טהורה משום דאיכא ס"ס ויצאנו מא"ד ואינו אלא איסור דרבנן ומדרבנן תלינן דמעלמא אתיא וכה"ג כתבו הפוסקים גבי ציר דגים טמאים בסימן פ"ג עיין ש"ך שם משא"כ היכא דליכא למיתלי ובודאי מגופא חזיא אמרי' דטמאה נדה דמסתמא בהרגשה חזיא:

ובזה צדקו דברי הט"ז ואין כאן סתירה בדבריו ולק"מ מה שהק' בתשובות אמ"ו מהרי"ך דבס"ק כ"ג כ' וז"ל דאין כאן סד"א כיון שלא הרגישה בדם מן המקור עכ"ל אלמא אפי' בבדיקת עד ס"ל דאין כאן סד"א ולא אמרינן דסבורה הרגשת עד הוא ואלו לקמן בס"ק כ"ט כ' וז"ל ואע"ג דס"ל לר' בפ' כה"י בעד שאינו בדוק וכו' כאלו ראתה בבירור דם על העד אחר הבדיקה והיא טמאה מן התורה עכ"ל והקשה שם אמאי טמאה מן התורה כיון דלא הרגישה ולדברינו לק"מ דבס"ק כ"ג איכא ס"ס משא"כ בהא דר' דליכא למיתלי טמאה מן התורה ואמרינן דהרגשה היה ואיהי דקטעי וסברה הרגשת עד היה וכמ"ש הרשב"א במ"ה שהבאתי לעיל ואין להקשות הא קיי"ל דלא מקרי ס"ס אלא היכא דאו"ה שוין אבל היכא דאיכא למיתלי באיסור טפי מן ההיתר לא הוי ס"ס וכמ"ש בש"ך סק"י ובסי' נ"ג ז"א דוקא היכא דאיכא למיתלי באיסור טפי מהנהו תרי ספקי להיתר משא"כ בנדון דידן דהוא ספק שקול אם מעלמא או מגופא ואיכא נמי מיעוטא דלא חזיא בהרגשה א"כ סמוך הך מיעוטא להך פלגא דמעלמא והוי רובא להתירא וכ"כ התוספות במכילתין דף י"ח ד"ה שליא בבית ע"ש הגם שהתוס' בכתובות סותרו זה בדף ט' עיין ריב"ש סי' שפ"ב ועיין בס' פ"י שם ועיין במש"ל סי' קפ"ז וכ"מ מסוגיא דר"פ האשה וכמ"ש בסי' קצ"א ועיין בכ"מ מ"ש דלמה כתם טמא מדרבנן הא ס"ס הוא יע"ש ועיין בס' כפות תמרים סוף הספר מ"ש על הרמב"ם בדין הטילה נפל לבור מש"ה היכא דאיכא למיתלי להתיר אפי' ע"י בדיקת עד לאו סד"א הוא וטהורה משא"כ היכא דליכא למיתלי דמעלמא אתיא ובודאי מגופא אתיא טמאה מדאורייתא כיון דרוב פעמים בהרגשה אתיא אמרינן דאיהי קטעי וסבורה דהרגשת עד הוא כן נ"ל כוונת הט"ז אלא שמדברי הב"י שם משמע דמטעמא אחרינא תולין אפי' בבדיקת עד שכ' שם באותו ענין שהבאתי לעיל בשמו וז"ל וכן נראה מדברי התוס' שהם גורסים טמאה נדה ואפ"ה כתבו שיש כגריס ועוד דכיון שלא הרגישה רגלים לדבר שלא בא מגופה וכו' וכן כשהוא כגריס ועוד וודאי מגופה שקנחה בו טמאה נדה וודאי וכו' ע"כ מדבריו אלו משמע דהיינו טעמא משום דטעות זה עכ"פ מלתא דלא שכיחא ולא אמרינן אלא היכא דמוכח שבא מגופה כיון דרוב דם בהרגשה אתיא משא"כ היכא דאיכא למיתלי דמעלמא אתיא רגלים לדבר דמעלמא אתיא כיון דלא הרגישה מסתבר טפי למיתלי מעלמא מלומר דאיהי קטעי וכ"כ בתשובת אמ"ו הגאון הנ"ל:

ולכאורה יש להקשות על דברי ב"י שכ' הטעם דתלינן במאכולת אפי' ע"י בדיקת עד היכא דאיכא למיתלי במאכולת מטעם דלא הרגישה רגלים לדבר הוא משמע הא ארגשה לא תלינן במאכולת ואלו ר"פ הרואה מקשינן התם אשמואל מעד הניתן תחת הכר או הכסת דעגול טהור ה"ד אי דארגשה וכו' ומשני לעולם דארגשה דאימר הרגשת עד אלמא אע"ג דארגשה תלינן בהרגשת עד ותלינן במאכולת וצ"ל דסוגיא דהתם קאי למאי דס"ד דשמואל לגמרי מטהר בלא הרגשה (מיהו מדברי הרמב"ם פ"ה דא"ב די"ז משמע דנשאר במסקנא) אבל למסקנא דמסקינן מודה שמואל דטמאה מדרבנן וא"כ לא קשה קושית הש"ס מהא דעד שהיה נתון תחת הכר וכו' ומעתה אינו מוכרח זה דהיכא דהרגישה דתלינן במאכולת וי"ל דוקא היכא שלא הרגישה ולחומרא וכה"ג כ' בשו"ת פ"י חי"ד סי' א' (ועוד י"ל דמ"ש הב"י כיון שלא הרגישה ר"ל מקודם בדיקת העד). (מיהו המתני' דנמצא על שלו ע"כ מיירי בהרגשה כמ"ש לקמן ואפ"ה מקשה דלמא דם מאכולת הוא ולפמ"ש דהרשב"א מפרש קושית הש"ס לטהר לגמרי א"כ מוכח דתלינן במאכולת אפי' בהרגשה):

אמנם מה שצל"ע במה שמשמע מדברי הפוסקים דמה"ט כתמים דרבנן דכיון שלא הרגישה מש"ה הוא מדרבנן וכ"ה בטור סי' ק"ץ בריש סי' דכל זה ניחא היכא דלא שמשה אבל היכא דשמשה ואח"כ מצאה כתם והיכא דכתם יבש שא"א לומר דעתה בא וכמ"ש התוס' בריש מכילתין דף ג' ד"ה ושרצים מעלמא אמאי נימא שהוא דרבנן וניחוש שמא בא בהרגשה ומה שלא הרגישה אימר הרגשת שמש הוא ואלו בדקה מיד היה מוצאה ומסתימת הפוסקים לא משמע כן אלא דלעולם אמרינן כתמים דרבנן (וכ"כ בתשובת מוהרמ"ל דהיכא דראתה בשעת שינה דסד"א הוא אימר הרגישה ולאו אדעתה יע"ש בסי' ב' ומיהו אין דבריו מוכרחים דהא מסקינן בריש מכילתין אליבא דב"ש דאפי' בישנה דאגב צערא מתערא ואפי' לב"ה מהני הך טעמא וכדמוכח מתוס' ד"ה א"ב וכתבתי בחדושי גמרא) וכה"ג הקשו תוס' לעיל דף הנ"ל ד"ה מרגשת וז"ל וקשה מאתמול נמי נימא הא דלא הרגישה אם שמשה כסבורה הרגשת שמש הוא ע"כ ואמאי לא ניחוש כן בכתם שנמצא אחר התשמיש שהוא סד"א בשלמא הא ל"ק אמאי לא ניחוש דארגשה ולאו אדעתה כמו דאמרינן בסוגיא דר"פ הרואה י"ל דאינו אלא חששא דרבנן ועוד דלמסקנא דאמרינן דמודה שמואל דטמאה מדרבנן י"ל דלא חיישינן כלל להא אפי' מדרבנן וגם הא דאמרי' בריש מכילתין דהלל חייש דסבורה הרגשת מי רגלים י"ל נמי שאינו אלא מעלה מדרבנן לתרומה וקדשים וכמו שהוכחתי בחדושי שם אבל היכא דחזיא כתם לאחר ששימשה א"ל דהוא סד"א וצ"ע:

ולפ"ז מ"ש בתשובת פמ"א מ"ש סי' קצ"ו להקל באשה ששימשה עם בעלה והיה לה מכה בא"מ ונתרפאה ואחר התשמיש מצאה כתם בבגדים דטהורה דבכתמים תלינן להקל דע"י תשמיש נתגלע המכה והוציאה הם כיון דהיה לה כאב בשעת תשמיש וכמו דאמרי' בגמ' בכתם דתלינן בהכי ולפע"ד צ"ע דע"כ לא מקילינן בכתמים אלא משום דלא ארגשה אבל בל"ז דע"כ צריך אתה לתלות דבשעת תשמיש נתגלע המכה וא"כ ניחוש שמא ראתה נמי בהרגשה וסברה דהרגשת שמש הוא ועיין בשו"ת שב"י סי' מ"ה דדעתו להקל כדעת התשובה הנז' וצ"ע ועיין מש"ל סי' קפ"ז סעיף ה' בשם סה"ת ועיין מש"ל סי' ק"ץ:

ומיהו אע"ג דנימא דהוא סד"א כל היכא דאיכא למיתלי תלינן ולא עדיף מבדיקת עד וכמו שכתבנו למעלה וק"ל מיהו לשיטת ר"ח בתוס' שם דף י"ד ד"ה וליחוש דלמא וכו' שפי' דפריך אנמצא על שלו כיון דאיכא הוכחה דלא אתי מגופה עכ"ל משמע בנמצא על שלה אפילו בלא טעמא דאותו מקום דחוק או בדוק הוא לא תלינן במאכולת הואיל דשייכא בה דמים וכ"כ הרשב"א בת"ה בשער ד' להדיא לדעת ר"ח ואף שהרשב"א כ' להקל דתלינן במאכולת היינו דוקא היכא דטחתו בירכה וכדמשמע לשונו שם ולפ"ז א"א להתלות בהני כנים שכ' בתשובת מהרי"ך לשיטת ר"ח. (מיהו יש לומר דש"ה דמתני' מיירי ע"כ דארגשה וכמו דמוקמה ר"פ הרואה דאי לאו דארגשה לא היו מחייבים קרבן משום האי חששא דלמא ארגשה א"ו דארגשה מש"ה ס"ל לר"ח דראוי להחמיר ולא לתלות במאכולת אלא דפריך בנמצא על שלו ודו"ק) אך לשיטת רש"י והתוספות שם דקו' הש"ס וניחוש דלמא דם מאכולת היא דהכי מקשה דאמאי מטמאינן ודאי להוי ספק וכו' א"כ בזמן הזה דשכיחא מאכולת סמוך לא"מ וכמ"ש הגאון מ"ו מהרי"ך שפיר יש לעשות לספק חדא שמא בא מן הכנים היכא דהוא פחות מכגריס ועוד והוא עגול והיכא שיש עוד ספק מהני האי ספקא דכנים לעשות מזה ס"ס אבל לדעת ר"ח וכפי שפירש הרשב"א לא תלינן כלל בכנים אם לא שטחתו בירכה וכנ"ל ובאמת דברי הרשב"א ז"ל תמוהים לי שכ' להוכיח דהיכא דבדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ואח"כ מצאה עליה פחות מכגריס ועוד דתלינן במאכולת אם הוא עגול מהא דמקשה וליחוש דלמא דם מאכולת אלמא אי לאו דדחוק הוא או בדוק הוא הוי תלינן במאכולת ומאי ראיה הא פירש רש"י דקו' הש"ס היה ואמאי מטמאינן ודאי להוי ספק וא"כ מנ"ל לרשב"א לטהר לגמרי היכא דטחתו בירכה ולתלות במאכולת. אמנם מדברי הב"י בסי' ק"ץ ד"ה בדקה עצמה בעד הבדוק לה ולמחר מצאה עליו דם כ"ש כו' נראה מדבריו שהרשב"א מפרש דהכי מקשה הש"ס וליחוש דלמא דם מאכולת היא ולטהר לגמרי שהרי כ' הב"י שם בא"ד וז"ל ופסק הרשב"א בתה"ק כמ"ד בדוק הוא כו' ולפי מה שפירש"י אפילו לא פסקינן וכו' וא"כ כי אמרינן דא"ב דאשכח מאכולת רצופה היינו לענין שריפת תרומה וכו' אבל לענין שתהא טמאה לכולהו לישני אפילו נמצא מאכולת רצופה טמאה משום דכיון דבדקה בו קרוב הדבר שבא מגופה הלכך טמאה מספק עכ"ל מוכח מזה הרשב"א שכתב בהדיא בתה"ק הביאו ב"י בד"ה והשתא מה שכתב רבינו וכו' דמשום הכי מאכולת רצופה טמאה דקיימא לן א"מ בדוק הוא הא לאו הכי היא טהורה לגמרי דמפרש דלא כפירש"י ודלא כפי' ר"ח:

וכיון שכן צריך עיון על המחבר בש"ע סימן ק"ץ סעיף ל"ה שהביא דעה ראשונה בסתם כרשב"א דבעגול פחות מכגריס ועוד טהור ודעת הרמב"ם הביא בשם יש אומרים דלפמ"ש ראוי להחמיר כדעת הרמב"ם מאחר שלפירוש רש"י ותוספות אין שום הוכחה לדין רשב"א זלה"ה ואף שהתוספות כתבו גם כן כדברי הרשב"א יש לומר דלאו לטהר לגמרי כתבו כן אלא כוונתם דאלו הוי פחות מכגריס ועוד לא היה טמאה נדה אלא מספק אם לא שנימא דהכא כיון דטחתו בירכה קיל שפיר טפי ואפילו לפירוש רש"י טהורה בפחות מכגריס ועוד כנראה מדברי הרשב"א זלה"ה דקיל טפי היכא דטחתו בירכה מהיכא דלא טחתה ואפילו אי נימא א"מ לאו בדוק הוא ולאו דחוק הוא אלא שלא ידעתי טעם נכון לחלק ביניהם וכבר כתב הב"ח שראוי להחמיר כדעת הרמב"ם והרא"ש מ"מ י"ל לשיטתו דמידי ספיקא לא נפיק עכ"פ וכן מהרמב"ם לא משמע מידי דטמאה נדה אלא שכתב סתמא טמאה וי"ל ג"כ מספק אלא שהטור כ' דמן הרא"ש מוכח מדכ' דטמאה נדה משמע דאין לחלק ואפילו בפחות מכגריס ועוד ע"ש. מדבריו נראה דטמאה ודאי וכבר עמד עליו הב"י דמן הרא"ש לא מוכח מידי שהרי הרשב"א כתב כן דטמאה נדה ואפילו הכי כתב לטהר בפחות מכגריס ועוד ועגול ולענ"ד נראה דהדין עם הטור דאי ס"ד דס"ל להרא"ש כסברת הרשב"א א"כ אמאי לא הביא הרא"ש להא דמסקינן דא"מ בדוק הוא או דחוק הוא וא"כ אי בדקה בעד הבדוק לה ואפילו בפחות מכגריס ועוד טמאה א"ו דס"ל דאף בטחתו בירכה טמאה ולא תלינן במאכולת וסמך עצמו שכתב גבי טחתו בירכה טמאה נדה סתמא בלי שום חילוק מש"ה השמיט להא דאמר א"מ בדוק וכו' דכ"ש הוא מן טחתו בירכה כנלע"ד:

גם צל"ע לדינא במ"ש הט"ז סי' הנ"ל בס"ק כ"ג הבאתי לעיל וז"ל ע"כ נ"ל באשה שרגילה להוציא דם מבית הרעי שלה ע"י סבה ובדקה עצמה וכו' אלא דכאן אפילו משוך טהור כיון שנעשה בקינוח ממקום טהור ואפילו לדעת הי"א דסעיף ל"ה מודה בזה דהתם שאני כמו שיתבאר עכ"ל הא כתב הרשב"א בתה"ק הביאו ב"י באמצע ד"ה והשתא מ"ש רבינו וכו' וז"ל האשה שבדקה עצמה וכו' בדקה בעד הבדוק לה וכו' אם הכתם עגול ואין בו כגריס ועוד טהורה דתלינן במאכולת וכו' ואעפ"י שהעד בדוק הוא חזקה אם דם קינוח היה משוך היה ואם משוך טמא ואפילו אין בו כגריס ועוד ואין אומרים בזה דם מאכולת הוא כיון שהעד בדוק הוא אצלה וזה חומר בעד מבחלוק שהכתם הנמצא בחלוק אעפ"י שהוא בדוק בין עגול ובין משוך תולים אותו להקל במאכולת עד שיהיה בו כגריס ועוד עכ"ל וכ"כ הרא"ש ס"פ הרואה אלמא אע"ג דאפשר לדם מאכולת להיות משוך אפילו הכי מטמאינן בעד הבדוק מספיקא כל היכא דליכא רגלים לדבר שלא בא מקנוח דדוקא היכא דאיכא הוכחה כגון שהוא עגול הוא דתלינן ועוד בטחתו בירכה נמי בא ע"י קנוח ואפילו הכי מחמרינן במשוך ואיך כתב הט"ז להקל אפילו במשוך בנידון דידיה אע"ג דממכה שבגופה נמי משוך הוא כיון שע"י קנוח הוא מ"מ אין לנו שום הוכחה לטהר מלטמא ומספיקא ראוי להחמיר וצ"ע:

ומיהו מ"ש הט"ז להקל מטעם מכה בא"מ דבריו נכונים וכה"ג בהנהו מין כנים שכתב מ"ו מוהרי"ך לתלות להקל לפמ"ש לעיל אליבא דכ"ע אין לטהר לגמרי אפילו אי שכיחי כנים בא"מ אפילו לדעת הרשב"א כיון שהוא חשש ג"כ לדעת ר"ח וכמ"ש לעיל ולא כתב להקל אלא בטחתו בירכה ועוד שהרי הרשב"א לא כתב להקל אלא בעגול דאיכא קצת רגלים לדבר דמעלמא אתי משא"כ במשוך וה"ה בקרטין יבשים קטנים מאד שאין כאן שייך לחלק בין עגול ובין משוך בוודאי אין כאן מקום לתלות להקל ולומר ממאכולת אתי ודאי בזה אם נכנס בגדר הספק וגם זה עדיין צ"ע ודוק:

אח"ז ראיתי בחדושי הרמב"ן למס' נדה בסוגיא זו שכתב דטפי יש להקל בטחתו בירכה מן לא טחתו בירכה אע"ג דנימא דאין א"מ בדוק הוא דחוק הוא או משום דהתם בדקה עצמה מיד כשיעור וסת דחייב עליה חטאת או אשם תלוי משא"כ בטחתו בירכה ע"ש ועיין עוד שם מה שפי' בסוגיא זו דיש לומר דשאני היכא דלא טחתו בירכה דאין קנוח העד הורג מאכולת משא"כ בטחתו בירכה ולפ"ז ניחא דברי הרשב"א הנ"ל ועי"ש דנ"מ טובא לדינא לפי פירושו גם נראה מדבריו שם דקו' הש"ס שמקשה וניחוש דלמא דם מאכולת לטהר לגמרי דאל"כ לא היה צריך לדחוק עצמו בקו' הש"ס שמקשה וניחוש דלמא דם מאכולת הוא שכ' בשם המפרשים א"כ אין לך אשה שנטמאה בנדה בבדיקה ותי' דידע דא"מ בדוק או דחוק הוא רק הכא מקשה שמא בשעת בעילת השמש הכניסה א"נ שמא על השמש היה מאכולת ועמה נכנסה ואס"ד דס"ל דקו' היא אמאי וודאי טמאה ולחייב אפילו בקרבן לא היה צריך לכל זה וכ"כ הר"ן בחדושיו ולפ"ד הרמב"ן אני חוכך מאד אם יש להקל מחמת הכינים הנמצאים בא"מ במקום שער ולבדות חלוקים בין זמננו זה לזמן הגמרא אשר לא נזכר בשום פוסק (ולא מוכח דתולין בכנה בכה"ג אלא מן הרשב"א בתה"ק מדתלי טעמא דטמאה משום דא"מ דחוק משמע הא לא"ה טהורה וכמ"ש הב"י וגם זה אינו מוכרח) ואע"ג שבחוש ראינו שנמצאו כינים מ"מ י"ל כמ"ש הרמב"ן דאין הקינוח גורם למעך הכינים ובפני' בא"מ בדוק הוא ובפרט לפמ"ש הב"י שם דמה שפי' רש"י בסוגין דנמצא המאכולת רחוק מן הדם היינו שלא לטמא ודאי אבל מספק טמא אפי' נמצא המאכולת על הדם ממש יע"ש. (מיהו י"ל דודאי בזמן הש"ס שהיו מגלחין למקום השער וכמבואר בשב"י מש"ה לא תלינן אפי' אי לא נימא דא"מ בדוק הוא אבל בזה"ז דשכיחי בא"מ מאכולות דמי להניחו תחת הכר או תחת הכסת ואף ע"ג דהתם במשוך טמא י"ל דוקא בידוע שהוא משוך משום דחזקת משוך הוא מקנוח משא"כ היכא דליכא למיקם עליה מקילינן וצ"ע ועיין בסי' ק"ץ מ"ש):

לפי מה דפסקינן לקמן בסימן ק"ץ והוא מן הרשב"א בס' תה"א בשער הכתמים דמי שא"י בדמיונו תולה כתמי' במה שנתעסקה עד שברור לה שאינו דומה דאז אינו תולה וה"ה במאכולת בזה"ז תולין בה כל מראה אדום אף שאמרו דדוקא מאכולת של ראש דומה לד"נ לפ"ז אפשר לומר דאף דמסקינן דא"מ בדוק הוא דחוק הוא ה"מ לענין מאכולת של הראש דהא אמרינן בדף י"ט ע"ב דהא דתולה במאכולת דוקא במאכולת של הראש אבל מאכולת של שאר הגוף ל"ד לדם נדה וא"כ נ"ל דהא דתלינן במאכולת מדינא דגמרא משום דמאכולת של הראש מצוי בשאר הגוף ולפ"ז י"ל דהא דאמרינן דא"מ בדוק הוא היינו לענין מאכולת של הראש אבל שאר מאכולת מצוי שם כאשר החוש יעיד ע"ז וא"כ אנן דלא בקיאי' במראות דמי' תלינן:

ג

(ג) אעפ"י שלא יצא לחוץ כו'. ודוקא אם נעקר מן המקור ויצא מבין השינים ולחוץ אבל מבין השינים ולפנים ובין השינים עצמן כלפנים ועמש"ל סי' קצ"ד וסי' קצ"ו וז"ל הרמב"ם בהלכות א"ב פ"ג האשה מטמאה בין באונס בין ברצון ואפילו לא יצא הדם לחוץ ולא נעקר מן המקור ועדיין הוא בביה"ח טמאה וביה"ח זו בין השינים מקום שמגיע אליו האצבע בשעת גמר ביאה ובין השינים עצמו כלפנים בזה"ז שאין בקיאות בדבר כל שהאשה מוציאה דם בעד שלה טמאה עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו דכל עיקר דין זה אינו אלא כשנשאר בפנים ולא יצא לחוץ הוא דאיכא לאפלוגי בין השינים ולפנים או בין השינים ולחוץ אבל אם אחר כך יצא לחוץ ע"י בדיקת עד הרי יצא לחוץ וטמאה וא"כ מה זה שכתב בזה"ז וכו' דבזה וודאי דטמאה ועיין בתוספות דמ"ב ע"ב ד"ה שהוציא:

ד

(ד) טיפת דם כחרדל. כתב הש"ך וה"ה פחות עכ"ל וכ"כ רש"י להדיא דף י"ד ע"ב ז"ל שם אפילו כעין חרדל ופחות מכן עכ"ל וכ"מ בסוגי' דר"פ מפלת א"ה לא יסתור בזיבה ע"ש ולחנם נתחבטו הגאונים בשו"ת שב"י בסימן ל"ח ול"ט והגאון מהרש"ך הביא ראיה מדברי רש"י דף מ"ב דמדינא מטמא אפילו בכ"ש. אך מ"ש הגאון מ"ו בעה"מ תשובה הנ"ל דא"ל דכ"ז נכלל בחומרא דר"ז אף שהוא מושג מדברי רש"י הנ"ל דמשמע מדינא בפחות מכחרדל מטמא מ"מ י"ל דנכלל בחומרא דר"ז לענין זה דוודאי מדינא טמאה היכא דידוע בודאי שבא מן המקור אבל מספקא תלינן שבא מן הצדדים דאין דרך לדם מועט כזה לבוא מן המקור וכמאמר הרופאים שם בתשובה ובתשובת עה"ג אף שדבריהם נסתר מן הש"ס דמוכח דאפשר לבא מן המקור אפילו כ"ש וכעובדא דר"א ב"צ דר"פ המפלת מ"מ י"ל דוקא שבא מן המקור בודאי וכגון שהרגישה שנפתח מקורה וכמ"ש בתשובת אמ"ו הגאון סימן ל"ט יע"ש אבל מסתמא תלינן טפי מן הצדדים דעכ"פ מלתא דל"ש הוא שיבא מן המקור דם מועט כזה ומכח חומרא דר"ז מחמרינן אפילו בכחרדל ובפחות מכן וכן מצאתי בב"ח סימן זה וז"ל ולפענ"ד נכון הוא דבפ' יוצא דופן דמ"א אר"י מקור שהזיעה כב' טיפות מרגליות טמאה ודוקא תרתי אבל חדא אימא מעלמא אתי' פי' מן הצדדים וזה יאמר כאן דהחמירו בנות ישראל אפילו טיפת דם כחרדל אעפ"י שאינה כ"א טיפה אחת לא תלינן דמצדדי' אתי עכ"ל הרי ממש כדברינו וכ"נ מסוגיא דף נ"ב ע"ב ובתוספות ד"ה ג' גריסין שאין דרך אשה לראות פחות מן גריס וכמ"ש בחדושי גמרא ונ"מ היכא דאיכא ספקא יש להקל דאף ע"ג דבנות ישראל החמירו היינו בחדא ספקא אבל היכא דאיכא עוד ספקא יש לצרף לס"ס הך ספק שמא מן הצדדים ולקמן בסי' ק"ץ וסי' קצ"א נכתוב מזה עוד:

ה

(ה) ואין חילוק. מה שכתב בס' כו"פ על הרב במנ"י שיצא חוץ לגדרו גדר חכמים ליתן מכשול לפריצי הדור לחלק בין פנויה לנשואה יפה כ' וז"ל הרא"ה בס' החינוך מצוה צ"ה וז"ל וכדומה לזה אמרו ז"ל בענין הנדה מ"מ אמרה תורה שתשב ז' ימים שתהא חביבה עליו ביותר ובאמת שאין זה לדעתם תכלית הכוונה בדברים רק להודיע כי ענין המצוה יסבול הרבה רמזים מלבד עקרים גדולים וחזקים עכ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >

מעבר לתחילת הדף