נשמת אדם/הלכות פסח/ב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
[ב] ומעכשיו נבאר דין השני שהוציא חמצו לרה"ר ולכאורה י"ל דזה קיים גם המ"ע דתשביתו. לפי מ"ש הב"י הביאו הט"ז סי' תמ"ו על הטור כתב וז"ל המוצא חמץ בביתו בחוה"מ יוציאנו ובי"ט יכפה עליו כלי עד הלילה ויוציאנו ויבערנו. וכתב הב"י איני יודע מה צורך להוציאו דבהוציא מרשותו לחוד לא משמע דסגי עד שיבערנו מן העולה ואפי' ברשותו ש"ד כו'. א"נ י"ל לרש"י דביו"ט השבתתו בכ"ד ה"ה במוציא מרשותו סגי ע"כ. והנה נוכל לומר דהטור ס"ל כרמב"ן דתרתי בעינן לעובר שיהיה לו וגם ברשותו ולכן ס"ל להטור דאף דבהוצאה לחוד לא קיים המ"ע מ"מ תיקן בזה דאינו עובר בב"י. ואף דהמשהה ע"מ לשרפו אפי' בביתו אינו עובר מ"מ מה שיוכל לתקן יתקן בזה בודאי עכ"פ אינו עובר. והנה תירוץ ראשון של ב"י דוחק גדול. ואמנם מ"ש דס"ל כרש"י הוא תמוה כמו שהקשה בספר חדש שבא לידי ונקרא מאמר מרדכי שהרי כתב הטור כיון שאינו יכול לקיים כדינו בשריפה והיינו כשיטת ר"ת. ואחר העיון דברי הב"י נכונים דהא לרבנן עכ"פ בעי פירור וזה א"א בי"ט. וכמש"כ המל"מ בפ"א מהל' חמץ הלכה א' דאסור מדאורייתא. ואפשר דכן דעת הטור וכיון דא"א לקיים בשריפה לר"י או פירור לרבנן וחדא מינייהו נקט. והראיה שהרי בסי' תמ"ה לא הכריע הטור הלכתא כמאן ולמה כתב כאן בפשיטות בשריפה לר"י אע"כ דחדא מינייהו נקט או י"ל דכוונת הב"י בטור הכי כיון דלרש"י לאחר איסורו השבתתו בכ"ד ובזה מקיים אפי' העשה. ה"נ לר"ת אף דאינו מקיים העשה מ"מ מודה דעכ"פ אינו עובר. ואיך שיהיה י"ל דדעת הטור כרמב"ן. ולכאורה ז"א שהרי כתב הטור סס"י ת"י וז"ל יש מן הגאונים שכתבו שקבל עליו הנפקד אחריות אין המפקיד עובר עליו והר"י כתב שהמפקיד עובר עליו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל. הרי בהדיא שהכריע שאפי' כשאינו ברשותו עובר. ול"ל דמ"מ חושש לכתחלה לדעת הרמב"ן ור"ן והב"י כתב שגם הרשב"א כ"כ בשם הגאונים ולכן כתב דיוציאנו וכמו שכתבתי ז"א שהרי אף לדידהו דוקא כשקבל עליו הנפקד אחריות אינו עובר המפקיד. אבל כשלא קיבל שום אדם אחריות עדיין הוא ברשות המפקיד. וא"כ כ"ש כשמוציא החמץ לרה"ר דעדיין הוא ברשותו ועובר וכמו שנכתוב אי"ה בשם ירושלמי וא"כ מה תועלת במה שמוציאו מרשותו. ואמנם לאחר העיון נראה דלשון הטור אינו מדוקדק וכבר הקשה הפ"ח והניח בצ"ע דמה נ"מ במה שקיבל אחריות ע"ש אבל באמת מוכח דלשונו אינו מדוקדק שהרי הוציא זה מהרא"ש. וז"ל הרא"ש סי' ד' יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל. וקבל הנפקד אחריות הנפקד חייב בביעור ולא המפקיד אע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו. והביאו ראיה ממכילתא כו' מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי שהוא שלו ואינו ברשותו עכ"ל. הרי מבואר דמה שכתבו הגאונים שקבל הנפקד אחריות היינו דאז הנפקד חייב לבער דבלא קיבל אחריות אף הנפקד אינו חייב לבער מפני שאינו שלו. ומה שכתב וקבל הנפקד אחריות קאי על מה דסיים שהפקיד אצל ישראל ולא קאי על שהפקיד ביד נכרי. דאז אפי' לא קיבל הנכרי אחריות אינו עובר המפקיד דזיל בתר טעמא דכיון דבעי תרתי שלו וברשותו. א"כ מה לי אם קבל הנכרי אחריות או לא. והכי מוכח מהראיה שהביא שהרי לשון המכילתא יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל ע"כ מיירי בדלא קבל ישראל אחריות דאל"כ חייב לבער (ודומיא דהכא בסיפא יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי מיירי נמי דלא קבל הנכרי אחריות) ואמנם ברמזים שם הלשון מדוקדק. וכ"כ המחבר בש"ע שכתב אע"פ שקבל עליו הנפקד אחריות עובר המפקיד והוי רבותא. וכ"כ א"ר דמלשון רמב"ם משמע דאף דלא קיבל נכרי אחריות אינו עובר ותימא על הפ"ח שלא הרגיש בזה. וגם המ"א בסי' ת"מ ס"ק א' ובסוף סי' תמ"ז כתב דבעינן דוקא שיקבל הנכרי אחריות וז"א לרמב"ן ור"ן. ובזה נסתר מה שתירץ המ"א בסוף סי' תמ"ז. ואמנם קושייתו בלא"ה לק"מ דדוקא בחמץ דראוי לעבור עליו בב"י אף דלא עבר מ"מ כיון דמדרבנן עבר ולכן אסור. משא"כ נוקשה דאינו יכול לעבור עליו כלל מה"ת ולכן מותר. ולפ"ז י"ל שפיר דהטור שכתב יוציאנו חושש לסברת רמב"ן ודעימיה. ולדעתם מתקן הלאו ואף דעדיין אינו מתקן העשה לר"ת דבעי' שריפה כיון דלרש"י מקיים אפי' העשה ולכן יעשה מה שביכולתו. ואמנם צ"ע גדול לדעתי על הב"י שכתב דלרש"י די בהוצאה מרשותו. וצ"ע מהירו' הביאו הפ"ח ס"ס תמ"ה וז"ל לא יראה לך אית תנויי לך אי אתה רואה אבל אתה רואה בפלטיא. ואית תני' אפי' בפלטי' ל"ק הא בשהפקירו קודם ביעורו הא בשהפקירו לאחר ביעורו ע"כ ". הרי להדיא דאחר זמן איסורו אפי' הפקירו עובר עליו ואף דהירושלמי אזיל בשיטת רבי יוחנן דהוא מרא דירושלמי. והביאו הפוסקים דאיתא בירושלמי וז"ל. הפקיר חמצו בי"ג לאחר פסח מהו רבי יוחנן אמר אסור ור"ל מתיר. אמר רבי יוחנן לר"ל נהיר כדאמרי' אתיא דר"י כרבי יוסי (ר"ל דס"ל בהפקר עד שיזכה בו אחר לא יצא מרשות בעלים כדאיתא בנדרים) ור"ל כר"מ אינו כן אלא ר"י חושש על הערמה ר"ל לא היה חושש על הערמה מה דנפיק מביניהון נפלה עליו מפולת. מ"ד הערמה לית כאן הערמה והוא מותר עכ"ל. ובהג"א משמע דפסק כלישנא קמא דר"י ס"ל כרבי יוסי ולכן פסק בהפקיר חמצו דמותר דאנן קיי"ל כר"מ וא"כ ע"כ ס"ל כר"ל ע"ש. ולפ"ז י"ל דסוגיא דירושלמי דהכא נמי כר"י ז"א דאכ"ק בהפקיר קודם לביעורו למה לא יעבור עכ"פ מוכח בהדיא דדוקא בהפקיר קודם איסורו לרבנן אינו עובר אלא דאסור משום הערמה אבל לאחר זמן איסורו לא מהני הפקר והיינו משום דבלא"ה אינו ברשותו ואפ"ה עשאו הכתוב כברשותו. וא"כ אפי' הוציאו מרשותו לרשות הרבים לא מהני. ואף דלעיל כתבנו במוכר חמצו לאחר חצות דאינו עובר שאני התם כיון דזכה בו הנכרי יצא לגמרי מרשותו. משא"כ במונח ברשות הרבים שיש לכל אדם זכות בו וא"כ לא נפיק מרשותו. וא"כ צ"ע על הב"י וכמו שהקשה הט"ז ומצאתי בשו"ת פ"י שכתב שסמך על דברי הב"י. והורה הלכה למעשה בא' ששכח למכור חמצו. וז"ל אמרתי שישליכנה בפני נכרים מכירים לחזירים דלאחר שש השבתתו בכ"ד לדעת הרבה פוסקים וילך משם והנכרים לא יניחו לחזירים לאכול וישמרנו לו עד לאחר הפסח עכ"ל. עוד כתב בסי' י"ב וז"ל ובמקום הפסד יש לסמוך על רש"י דשרי להשליכו במקום הפקר כדכתב ב"י בסי' תמ"ו ולא כתב ראיה. ואני מצאתי בהדיא בדברי רש"י גבי ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ כו' וכתב רש"י דאי השבתתו בכ"ד ישליכנו לכלבים הרי שהתיר רש"י בהדיא למ"ד השבתתו בכ"ד להשליך לכלבים עכ"ל פ"י. ואני בעניי איני רואה שום ראיה לדברי הב"י מהכא דע"כ לא התיר רש"י רק להאכילו לכלבים דבזה מבערו מן העולם לרבנן. ואף דס"ל זורר ומפרר לרוח או משליך לים. ס"ל לרש"י דהעיקר לבערו מן העולם דמ"ש אם מאכילו לכלבים או מטיל לים אבל להניחו ברשות הרבים כמ"ש הב"י מודה רש"י דאפי' לרבנן אין זה השבתה ואם יהיה מונח שם בפסח אעפ"כ עובר עליו. וכדאיתא בהדיא בירושלמי וזהו שדקדק רש"י שם וכתב די"ל. יאכילנה לכלבים או ישליכנה לים ולא כתב ישליכנה לכלבים או לים. מדשני בלישניה דדוקא או בהשלכה לים או יאכילנה לכלבים ועכ"פ מבערו מן העולם. ומה שהקשה הב"י שם שהרי אמרו בירושלמי ולא יאכיל לבהמת הפקר כדאיתא בסי' תמ"ח י"ל דדוקא אם כוונתו להנות הבהמה זה אסור דאי משום ביעור יכול לבער במפרר לרוח אבל אם כוונתו להאכילה להתבער מן העולם ולקיים מצות השבתה דבענין אחר א"א לקיים דביו"ט אסור לפרר אתי עשה דתשביתו ודוחה ל"ת דלא יאכל דהוי שפיר בעידנא דמעקר לאו כו'. ואין לדקדק מרש"י ד"ה כופה כלי שכ' דהא לא חזי לטלטולי ולאפוקי בב"י כו' משמע אבל בלא ביטול שרי לטלטולי ולאפוקי. ז"א שהרי כתב רש"י שם ד"ה חמצו ומשום חד יומא כו' ובלילה יבערנו הרי שכתב רש"י דצריך לבער. ולפ"ז הוראה זו של פ"י שכתב דישליכנה לפני כלבים ודחק א"ע ליישב הירושלמי דלא יאכיל לבהמת הפקר ודברי ריב"ן בסי' תמ"ה סעיף ג'. ומזה הוכיח בראיות קלושות דמה דאוסר הירושלמי אינו אלא מדרבנן ולפי מה שכתבתי א"ש דהירושלמי מיירי בעי"ט. או בחול המועד שמותר לבערו בשריפה או בפירור רק שרוצה להנות לבהמת הפקר זה אסור כדקיי"ל בכל מקום שיש עשה ול"ת אם יכול לקיים שניהם אינו דוחה. אבל ביו"ט דא"א לבערו מן העולם כתב רש"י שפיר דיאכילנו לכלבים לשם מצות השבתה. ועוד אני מסופק מאד בהוראה זו כיון דאנן סהדי שהנכרי כיון שהוא מכירו וזכה בו ומשמרו הכל עושה בשביל הישראל והוי כמגביה מציאה לחברו דקנה חברו אפי' כשלא אמר בשעת הגבהה כמ"ש הש"ך בח"מ סי' רס"ט. ואף דמשמע דהיינו מטעם שליחות הוא וגם לא ניחא ליה לישראל דלקני איסורא מ"מ כיון שגם דעת הנכרי הוא שלא יזכה בו לנפשו. וא"ה עדיין ה א הפקר ועובר עליו הישראל כדאיתא בירושלמי' בהפקיר חמצו לאחר זמן איסורו. ואף לשיטת רמב"ן ור"ן בישראל שהפקיד אצל נכרי ואפי' בלא קיבל הנכרי אחריות אינו עובר וכמו שכתבנו לעיל וא"כ ה"נ כיון שעכ"פ בא ברשות נכרי ולא מונח ברשות הרבים אינו עובר מ"מ עכ"פ אסור לאחר פסח כמ"ש הר"ן בהדיא הבאתי דבריו לעיל והפ"י אזיל לשיטתו דס"ל דלרש"י בהוצאה מרשותו סגי ואם כן כבר תיקן הלאו בזה אבל לפי שהוכחתי דגם דעת רש"י דלא מהני הוצאה לחוד. וכן מוכח לענ"ד דאל"כ קשה מירושלמי דס"ל דמוציא לפלטיא עובר והרי לשיטת רמב"ן בעינן תרתי שיהיה שלו וברשותו. אע"כ דברה"ר עדיין הוא ברשותו. ול"ד למפקיר חמצו ודעתו לזכות בו לאחר הפסח. שכתב המ"א בשה ר"ש הלוי בבא בספינה דמותר וכ"כ הפ"י בשם הריקנטי דהתם עכ"פ הפקיר קודם זמן האיסור וחל עליו שם הפקר גמור ואינו עובר עליו כדאיתא בירושלמי הנ"ל וס"ל דהא דאוסר בירושלמי בהפקיר חמצו משום הערמה היינו דוקא בהניח החמץ בתוך ביתו אבל משהוציאו לרה"ר והפקיר מותר אבל לאחר זמן איסורו כיון דעובר עליו אם לא היה דעת נכרי לזכות לעצמו א"כ אסור ועוד נ"ל דאפי' אם יזכה הנכרי לצורך עצמו בפסח אסור דדוקא בשזכה בו קודם הפסח וא"כ אינו עובר אפי' לדעת הירו' כמו שכתבנו כיון דכבר זכה בו אדם כמו שכתבנו לעיל בסי' א' אבל בשזכה בו בפסח כיון שהגיע הפסח והיה מונח עדיין ברה"ר כבר עברו הבעלים בב"י אסור אפי' לקבל מעות כמו בככרות בסי' ת"ן ולא דמי למוכר בחוה"מ דמתיר הפ"ח דהכא שאני שהרי לא היה כאן כלל שום מכירה:
ולכאורה קשה על הפ"י ור"ש הלוי דמתירים להפקיר מהא דקי"ל בח"מ סי' רע"ג סעיף ט' בהמפקיר שדהו ולא זכה בו אחר כל ג' ימים יכול לחזור בו והוי כאילו לא הפקיר. ולפ"ז ק' אם לא יזכה בו נכרי עד הפסח הרי בידו לחזור בו בדבורא בעלמא וא"כ נימא הואיל ובידו לחזור בו כקושיית הר"ן הביאו המ"א סי' ת"מ בחלה דנימא הואיל ואי בעי מיתשיל. ושם תירץ הר"ן הואיל ומחוסר ממונא דצריך לפדותו מנכרי והכא דבדבור בעלמא יוכל לחזור נימא הואיל ואף דחזרה זו רק תקנת חכמים הוא. ומ"מ עכ"פ מדרבנן יכול לחזור אך ז"א דבשלמא בכל דבר תקנו שיוכל לחזור משום שדה שיכול לחזור. ולכן תקנו אפי' שלא חזר עדיין הוא ברשותו כל ג' ימים. משא"כ בחמץ דע"כ לא יחזור בתוך ג' ימים דאז יהיה אסור בהנאה. וא"כ אין חילוק בין ג' ימים או לאחר ג'. והוי תיכף הפקר כדינא דאורייתא: ועוד נ"ל דע"כ מ"ש הר"ן מחוסר ממונא כוונתו מעשה דהא הר"ן ס"ל כרמב"ן בישראל שהפקיד אצל נכרי דאינו עובר וקשה דהתם לא מחוסר ממונא. ונימא הואיל ובידו להחזיר החמץ לביתו וא"כ כיון דמחוסר מעשה ל"א הואיל ובזה א"ש דאמרינן מנחות ק"ב ע"א כל העומד לפדות כפדוי דמי אמרי'. וכל העומד לזרוק כו' ל"א. פירש"י דמחוסר פדיה לאו מחוסר מעשה אלא דיבורא בעלמא. וקשה דהא עכ"פ מחוסר ממונא אע"כ דבקדשים יכול לומר בהמה זו תהא נפדית על מעות שבבית אבל בהדיוט מחוסר מעשה שצריך להביא מעות או במפקיד שצריך להביא החמץ:
והנה בהא דאיתא בירושלמי בהפקיר חמצו דאסור משום הערמה פי' הרא"ש שיאמר שהפקיר ובאמת לא הפקיר. וזה דוחק גדול דלא מצינו בש"ס לשון הערמה שר"ל שיאמר שקר. ולולי דברי הרא"ש הייתי מפרש דכוונת הירושלמי ע"פ שכתב הר"ן ריש פסחים. דלכן תקנו חכמים לבער חמץ ידוע ולא סמכו על דינא דאוריותא בביטול בעלמא משום דביטול הוא שיחשב בלבו ויקבע בדעתו שחמץ זה הוא בעפרא בעלמא. או לשיטת תוס' משום הפקר ולב אדם לא כן יחשוב בלב שלם ויעבור עליו ולכן תקנו ביעור. וזה כוונת ירושלמי שא"כ כ"א יניח החמץ בביתו ויפקירנו ונמצא נעקר תקנת חכמים שאין לך אדם שיבער חמצו כדי שיזכה בו אחר פסח. ועוד שמא לא יפקיר בלבב שלם ודעתו לזכות בו ולכן אסור וראיתי שהפ"י כתב בדעת רשב"א שמפרש הכי הירושלמי דר"ל הערמה כדי שיזכה בו. ומצאתי במהרי"ל וז"ל חמץ שעבר כו' אסור בהנאה אפי' בטלו דחיישי' להערמה שמא לא יבטלו מלבו עכ"ל. ולפ"ז יש לומר דדוקא היכא שמונח ברשותו שייך הערמה זו משא"כ בבא בספינה שאין בידו לבער. וכן בהוציא חמצו לרה"ר אף שבדעתו שיזכו בו שכיניו מ"מ לא חיישי' שמא יערים בכך דבודאי ירא לנפשו שמא יזכה בו נכרי שאינו מכירו שפיר י"ל דאוקמי' אדאורייתא דבביטול או בהפקר סגי ומ"ש הר"ש הלוי שיפקיר בעדים. הקשה הפ"ח דלטעם דזכיה ומ"ש ול"נ דכוונתו כדי שיתפרסם הדבר שהפקיר וא"כ ל"ש עוד הערמה. ומההיא ארבא דטבעה בחישתא שהקשה הפ"ח למה לא הפקיר לא ידעתי כוונתו דע"כ לא פליגי בירושלמי אלא בדיעבד אבל לכתחילה כשיוכל לבער וודאי צריך לבער כתקנת חכמים. אך באינו בידו י"ל שפיר דבזה לא תקנו חכמים כיון של"ש בו הערמה. יצא לנו מכ"ז דלכתחלה לענ"ד בודאי לא אמרי' ליה כההוא מעשה והוראה דפ"י להוציא החמץ להרה"ר ולהפקיר אך בדיעבד אם עשה כן בלא שאלת חכם צ"ע לאחר פסח:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |