נשמת אדם/הלכות פסח/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

נשמת אדם הלכות פסח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

[א] שאלה ב' בני כפרים שהיו טרודים וחשבי שעדיין יש שהות למכור חמצם ועבר חצות היום ואעפ"כ הלך אחד ומכר חמצו כדין תורה לנכרי באגב קרקע. ואחר שחשב שלא יועיל מכירתו הוציא כל חמצו חוץ לביתו ברשות הרבים במקום עוברים ושבים ובהמות וחיות מצוים אולי שכיניו הנכרים יקחו החמץ לביתם לשמרו עד אחר הפסח וכן עשו ולאחר הפסח שאלו מה דין חמצם:

תשובה הנה זה שמכר חמץ פשוט שמותר לקבל המעות מן הנכרי אף דבי"ד סי' קמ"ד כתב המחבר שמכרם הנכרי לאחר קודם שיפרעם משמע אבל כ"ז שלא מכרם אסור. כבר כתב שם הט"ז דאין צריך והביא ראיה מסי' קל"ב וכ"כ הש"ך דבהפ"מ יש לסמוך ע"ז והמגן אברהם בסי' תמ"ג כתב דאפי' לדידיה שרי. ואף שהמחבר כתב אם קנו דמשמע שכבר קבל התמורה עבור החמץ. ובזה היה מתורץ קושית הט"ז בסי' קמ"ד ס"ק ג' ולחלק דבסי' קל"ב מיירי שכבר קבל הישראל המעות אבל בסי' קמ"ד דמיירי בהקפה ולכך מצריך דוקא שמכרם הנכרי. אך לא מצאתי חילוק זה בדברי הראשונים נראה לי דל"ד אלא אפי' בהקפה שרי ככ"ש בסימן קמ"ד. ולפ"ז אפילו אם מכרו בחה"מ שכתב הפ"ח דמותר ה"ה בהקפה נמי שרי לקבל המעות לאחר הפסח. אך החמץ בעצמו ודאי דאסור בהנאה שהרי המוכר עבר בבל יראה משהגיע ימי הפסח אבל מעות מותר לקבלם והא דאיתא בסי' ת"ן ס"ד דאפי' מעות אסור לקבל בשכרו שאני התם דכיון דזכה בככרות שדרכן לעולם ליתן ככרות הו"ל חמצו של ישראל. וא"כ הוי כאילו הככרות ביד ישראל לאחר הפסח דודאי אסור למכור אותם. אבל אם מכר בהקפה אפילו. היה המכירה בפסח מותר לקבל המעות:

ובנידון דידן דמכר קודם לילה י"ל דאף החמץ מותר לשיטת הרי"ף דאינו אלא עשה עד הלילה. ואפילו למוכר עצמו כמ"ש המגן אברהם דבחמץ אפילו לדידיה שרי י' ולכאורה י"ל דלא דמי ליין נסך דהתם כיון דקיימא לן דמקח הנעשה באיסור קיים ולכן מותר אבל בחמץ כיון שעשאה הכתוב כאילו הוא ברשותו. וא"כ אף לאחר שמכרו אף שמותר לקבל המעות עכ"פ החמץ היה לעולם כאילו היא ברשות ישראל שעובר עליו והוי. חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח ואפשר דאפי' מעות אסור לקבל דהוי כאילו מכר לו עכשיו דדוקא אם כבר קנה כראיתא בטור וש"ע. אבל בהקפה י"ל דאפי' מעות אסור לקבל:

ואמנם י"ל דז"א דהא דמקשי הש"ס דלמא משכח לאחר זמן איסורו ולא מצי לבטל דעשאו הכתוב כאילו ברשותו היינו דוקא לענין זה דלא מצי לבטל. דכיון דבלא"ה אינו ברשותו דהא אסור בהנאה ואפ"ה עשאו הכתוב כאילו ברשותו. ואם כן מה יועיל בביטול דהוא מטעם הפקר לתוס' או שיחשוב בלבו כעפרא לרמב"ם ורש"י הרי גם קודם הביטול הוא הפקר ועפרא שהרי אסור בהנאה. ומ"ש קודם הביטול או לאחריו דכל זמן שאין לחמץ זה בעלים אחרים אוקמיה הכתוב ברשותו לעבור. משא"כ במוכר חמצו עד הלילה דלא עבר עדיין וכבר זכה בו הנכרי ל"ש לומר אע"פ שהוא של נכרי אעפ"כ יהיה ברשות ישראל לעבור עליו אלא הוי חמצו של נכרי ממש ומצינו סברא זו גבי מתנה והפקר לר"י דכ"ז שלא זכה בו אחר אינו הפקר עד שיזכה בו אחר. וא"ל דמ"מ החמץ אסור דכיון שעבר על תקנת חכמים שהרי מחויב לבער מן העולם לאחר זמן איסורו אע"פ שלא עבר עליו כמ"ש הר"ן בחמץ של ישראל שהפקיד אצל נכרי לשיטת רמב"ן שהסכים הר"ן לדבריו ואפ"ה אחר הפסח אסור וכן כתבו כל הפוסקים במצא חמץ לאחר הפסח אף שביטל מ"מ אסור. י"ל דל"ד דבחמץ איכא עשה ול"ת דב"י ועשה דתשביתו כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ב. ובודאי העשה הוא כל ימי הפסח שהרי כתבו תוספות דף כ"ט דב"י ניתק לעשה והיינו בפסח. וא"כ בישראל שהפקיד חמצו לנכרי אף שאינו עובר בב"י מ"מ לא קיים העשה ובכל רגע עובר על העשה דתשביתו. ואף אם נימא שאינו מחוייב לבער חמץ זה דהמ"ע הוא דוקא תשיבתו מבתיכם וכמ"ש הרא"ש בפ' כ"ש לר"ש דעד הלילה במוציא מרשותו קיים העשה. מ"מ כיון שחכמים תיקנו שאין זה ביעור כמ"ש הר"ן וכתב הכ"מ והמ"מ דהר"ן ס"ל בחמץ שראוי לעבור עליו אסור לאחר הפסח. ואם כן כיון שהיה מחוייב לבער כל ימי הפסח עבר בב"י מדרבנן וכן בביטל חמצו משא"כ במכר לנכרי שאין בידו עוד לבער ולא עבר בב"י לא מדאורייתא ולא מדרבנן דמאי אית ליה למעבד אין מקום לאסור החמץ. וא"ל משום דעבר העשה דתשביתו דלאחר איסורו חייב לבער או בשריפה או במטיל לים. ז"א דלא מצינו שקנסו חכמים בשביל ביטול מ"ע כדמשמע נמי פשטא דלישנא דרבא קנסא קניס כיון דעבר בב"י ואף לר"ן דראוי לעבור אבל בשביל ביטול מ"ע לא מצינו. דבצרם אזן בכור וחה"מ ושביעית הכל היא ל"ת וקצת ראייה במנחות ס"ח פריך הש"ס משום מצוה ליקום וליגזור. ואף שהתוספות (שם דף ה' ע"ב) כתבו דר"ל מצוה בעלמא מן המובחר רש"י לא פירש כן שכתב כיון דאין בו לאו. וכן התוספות שם הניחו בתימה ולא ניחא להו בתירוץ זה ע"ש ופשיטא שאין לקנסו. והנה לשיטת התוספות בריש פ' במה בהמה שכתבו דשביתת בהמה אינו אלא עשה. ואם כן מוכח מדגזרי' במכירת בהמה גסה משום שאלה ושכירות בע"א ט"ו מוכח דאף משום עשה גזרי'. ומ"מ י"ל דלא קנסינן וכן מוכח קצת מדעת הראב"ד דס"ל דאין מבטלין איסור הוא מדאורייתא מזרוע בשלה דזהו היתר מכלל איסור. אבל שאר איסורין אסור ולאו הבא מכלל עשה עשה. עיין ר"ן פג"ה ואפ"ה מודה ראב"ד דאם ביטל בשוגג מותר וא"כ ה"נ אף שזה מכר במזיד עכ"פ מותר לישראל אחר. ועוד דהכא אין כונתו להתיר רק שלא יעבור בב"י דשמא לא יחזור הנכרי למכור לו. ועוד דממקומו מוכרע דלא קנסינן משום עשה דתשביתו שהרי אם קנו מותרים הדמים ואפי' בחוה"מ כמ"ש הפ"ח ועוד קצת ראיה מבכורות פ"ג במוכר עובר חמור לנכרי דאף דגרס להפקיע קדושת בכור מ"מ לא קנסו לרבנן דר"י דדוקא לר"י דס"ל בשותפות חייב בבכורה קנסו. אבל לרבנן לא ומזה מוכח דלא קנסינן משום עשה. ויש לדחוק דבשלמא התם עדיין לא חלה קדושת בכורה על העובר במעי אמו. משא"כ הכא שכבר חל עליו מ"ע דתשביתו ועכ"פ כיון דזה לא עבר בשום ענין על ב"י ומכ"ש לשיטת רמב"ן ור"ן. וכן מסיק הפ"ח להלכה דבעינן תרתי שיהי' שלו וברשותו וזה לא היה שלו שהרי מוכרו קודם הלינה וגם לא היה ברשותו שהרי הקנה לו הקרקע ואף דזה לא מקרי השבתה מה שהוציא מביתו מ"מ לא גרע מעבודת גלולים כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ז מה' אלילים ואפ"ה אם מכרו מותרים הדמים וכדאיתא בי"ד סי' קמ"ד. וה"ה הכא ויש מקום להתיר אפילו החמץ עצמו עכ"פ לישראל אחר. אחר כמה שנים שכתבתי זה מצאתי בס' צל"ח שכתב כדברי דאם משך הנכרי שוב אינו עובר והביא ראיה ע"ז:

ואמנם לדעת רמב"ם בוודאי החמץ אסור שהרי עבר על לאו דלא יאכל דמשמע גם איסור הנאה דקיי"ל כר' אבהו ובלפני זמנו כר"י. ואם כן הרי עבר במכירה זו אלאו דאורייתא ובזה בוודאי קנסינן. אך צ"ע אם אסור לאחרים שהרי לא מצינו שיהיה אסור לאחרים רק בחמץ שעבר עליו הפסח כמ"ש הר"ן. וע' בסי' שי"ח ותקל"א אפשר דוקא בלאו דב"י מחמרינן לאסור לאחרים ודע דמה שכתבתי במכר חמצו לאחר איסורו דמותר דוקא במכר לו עם החדר שהחמץ מותר ובתוכו דכיון דמונח בתוכו הוי כמשיכה לדעת המחבר בח"מ סי' כ"ב. ול"צ לומר לא אגב ולא עם אלא בצבורין בתוכו קנה ולא מטעם חצר אלא מדין משיכה ע"ש בש"ך דאין חצר קונה לנכרי דחצר מטעם שליחות (וי"ל קצת רמז לזה דאמרי' בגמ' ולאסרו כל מעות שבעולם משום מעות דירושלים. ומשני דכתיב ובאו בה פריצים וחלילה משמע תיכף כשלכדו ירושלים נתחלל קדושתם דתיכף קנו הכל) אבל באחד מדרכי קנייה דכיון דצריך דעת מקנה וכיון דלאחר זמן אסורו אין כאן דעת מקנה. ומצאתי בצל"ח שכתב בפשיטות דבכסף אפילו לדעת הפוסקים דקונה לא מהני דהוי כמוכר דבר שאינו שלו ולא קנה הנכרי ע"ש וצ"ע:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.