נשמת אדם/ב/ל

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

נשמת אדם ב ל

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עיין בב"י ס"ס שי"ו כתב בשם הרשב"א שהתירו לנעול ביתו לשמרו אעפ"י שעי"ז ניצוד הצבי כיון שאין דעתו כלל לשמירת הצבי. והר"ן תמה עליו שהרי הוא פ"ר ע"ש. ונראה לי דס"ל לרשב"א דכיון דכוי פ"ר דלא אכפת ליה כלל אם יצא ומשום שמירת ממונו מתיר כדעת הערוך. אך מה שנראה מלשון רשב"א דאפי' ניחא ליה ג"כ בשמירת הצבי מתיר כבר תמה עליו הר"ן ואוסר אפי' אם אינו מתכוין כלל דאזיל לשיטתו שכתב בפרק שמונה שרצים ודחה ראיות הערוך ועכ"פ אף דבצבי ושאר עופות בודאי אין להקל כדעת רשב"א מ"מ בצפור דרור דאין בו צידה דאורייתא בבית כמפורש ברמב"ם ושאר פוסקים יש לסמוך במקום צער אם אין כוונתו כלל לשמירת הצפור דהוי פסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן. ועיין בסי' שי"ד במ"א ס"ק ה':

עיין במ"א סימן שט"ז ס"ק כ"ו שהרבה להקשות על הגמ"יי והגיה בדבריו וכתב בשם ס' הזכרונות שגם הוא כתב שיש ט"ס בדברי הגמ"יי ואני עיינתי בספר הזכרונות שכתב שע"כ ט"ס היה בספרי הגמ"יי שהי' לפני ב"י שכתב משמו דמתניתין דחיה ועוף שברשותו הצדן פטור וכתב הב"י דפטור ומותר וע"ז כתב דהוא ט"ס דבהגמ"יי כתב להדיא דפטור אבל אסור והנה המ"א לא היה בידו ס' היראים אבל אנחנו שזכינו לו ובדברי הגמ"יי מבואר גם כן כס' יראים ואם כן צריך להיות דגם ביראים הוא טעות סופר וקשה לשבש כל הספרים ולכן נ"ל דדברי הגמ"יי ברורים ונכונים למבין בלא שום הגהה עד שאני תמה על רמ"א שכתב בש"ע סימן שט"ז וי"א דאסור לצוד ועשה מזה מחלוקת דנ"ל דאין כאן מחלוקת כלל בין הפוסקים וז"ל ספר היראים הצד צבי כו' תולדה דרבנן חיה ועוף שברשותו וגדלו בביתו דהן עבידי לרבויי כשרוצין לתופשן והם בבית גדלין כ"כ שאם לא גדלו בין ב"א אז היו צריכין מצוד' לתפשן ואף לדחותן במקו' צר כו' כדתנן חיה ועוף שברשותו הצדן פטור אבל אסור כו'. הלכך צריכין ישראל ליזהר שלא לתפוש בשבת סוס ופרה שמרדו שעשויין לרבויי אפי' בחצר אם החצר גדולה שאם לא גדלו בין ב"א צריכין מצודה כו' עכ"ל והנה מדבריו משמע להדיא דבסוס שמרד אין בו אלא תולדה דרבנן וקשה דהא בירושלמי איתא להדיא דסוס שמרד חייב והן הן הדברים בעצמם שכתב הגמ"יי ובד"מ כתב בשם הגהת אלפסי וז"ל אסור ליקח אווזים ותרנגולים וחיות שיש לאדם בתוך ביתו כגון צביים שמגדלים בביתו אבל בהמות מותר כגון פרות ורחלים ושאר בהמות וחתול אסור ליקח בשבת וכן הוא בתוספתא עכ"ל והביאו המ"א ומי יתן ואדע מאי שנא בהמות דמותר ואווזים ותרנגולים וצביים וחתול דאסור כיון דמיירי שנתגדלו בתוך ביתו עוד צריך עיון לדברי רמ"א דמשמע דאסור לעולם לצוד חיה ועוף שברשותו ואם כן קשה מתני' דתרנגולת שברחה דדוחין אותה כדאיתא בסי' ש"ח וע"ש בר"ן וכ"כ הב"ח דאפילו ברה"ר מותר לדחות וע"ש בתוס' ואף להאוסרים בסימן ש"ח ברה"ר היינו משום הוצאה אבל מחמת צידה משמע דאין בו והרי ברחה מן הבית וראיתי בתשובת מ"ב סימן ח' שכתב דהוי צידה כלאחר יד וצ"ע דלא מצינו שהתירו במקום הפסד אפילו שבות על ידי נכרי עיין סימן ש"ז ועיין בסימן של"ד ס"ב רק במקום חולי התירו שבות כלאחר יד בסימן שכ"ח סעיף י"ז ועוד מי יתן ואדע דהאיך ידחה התרנגולת והרי היא בורחת מידו ולכן נ"ל דידוע דלשון צידה לא שייך אלא במין שאינו בן תרבות או כשצריך לרוץ אחריו אבל כשעומד במקומו והוא בן תרבות באלו לא שייך לשון צידה וידוע דבהמות כסוס ופרה אינם נשמטים כלל מידי האדם אלא עומד במקומו וכן יש לפעמים עופות הרגילים מאוד עם האדם וכשרוצה לתפשן הוא עומד במקומו ואינו זז כלל והם ג"כ בני תרבות ובזה מיירי מתני' דתרנגולת שברחה אבל רובא דרובא העופות נשמטין מיד האדם ואינם נוחים לתפוש כדאמרינן בביצה כולהו נמי עבידי לרבויי וכולהו ל"ד דיש מקצתן שאינם נשמטים אלא דהגמ"יי מיירי על רוב וזהו נמי כוונת הגהת האלפסי דאסור ליקח אווזין ותרנגולים וצביים דמסתמ' הן נשמטין מידו וכן חתול. אבל פרות ורחלים ידוע שאין נשמטי' כלל מידי האדם ולכן מותר. וזהו ג"כ כוונת היראים והגמ"יי דחיה ועוף שברשותו אסור לצודן וכ' הגמ"יי כגון דעביד' לרבויי ואפ"ה (ביו"ט) מותר כמש"כ המ"א דס"ל כדעת העיטור שהביא הרא"ש בפ' א"צ וכ"כ בעה"ק לרשב"א אבל בשבת אסור אבל אי לא עבידי לרבויי אלא שהן עומדין במקומן באלו בודאי אפילו בשבת מותר וכתב דמטעם זה צריכין ליזהר שלא לתפוס סוס ופרה שמרדו. אין כוונתה שמרדו לגמרי ולא באין עוד לבתיהם שהרי מסיים שאם לא גדלו בין ב"א היו צריכין מצודה אבל עכשיו אין צריכין מצודה אלא דמיירי דסתם סוס ופרה אינה נשמט כלל מידי אדם אלא עומד במקומו ואם נשמט מידי אדם זה ג"כ נקרא סוס שמרד אע"פ שבא לאבוסו לערב וכ"ז אינו אסור אלא מדרבנן שכיון שבא לביתו לערב אע"פ שמרד קצת מ"מ מדאורייתא נקרא ניצוד ועומד אך די"ל דכיון דכל המין אין בו צידה א"כ אע"ג שמרד אין בו צידה ע"ז מייתי הגמ"יי ראייה מירושלמי דאמרי' שם סוס שמרד חייב חטאת ובאמת הירוש' מיירי שמרד לגמרי ואינו בא עוד לביתו רק הראיי' דאע"ג דכל המין אין צריכין צידה אעפ"כ זה כיון שמרד חייב כמ"ש המ"ב דלא אזלינן בתר המין אלא בתר דידיה אבל כשבא לאבוסו לערב אע"ג שמרד אינו אלא מדרבנן דמ"ש מאווזים ותרנגולים שבאין לכלובן וכ"כ המ"ב דאין חיזוק והא דפריך הש"ס והא אווזין ותרנגונים שאמרו הבא מצודה ותניא הצד אווזין פטור ולא משני דמיירי באלו שאין צריכין צידה כלל לפי מה שכתבנו דמפרש פטור מותר ז"א דבזה ל"ש לומר הצד דל"ש בהם צידה כלל ובאמת לולי דברי תוס' נראה לי דאין סברא כלל לומר פטור דר"ל מותר א"ו דפטור אבל אסור אלא קושית הש"ס כיון דבשבת פטור א"כ היה לנו להתיר ביום טוב לגמרי ומשני דבאמת אווזים מותרים לגמרי ומתניתין מיירי בשאר עופות ומש"כ ביראים דהן עבידין לרבויי ובהגמ"יי כתב כגון דעבידא לרבויי הייני דהגמ"יי מפרש לאפוקי המיעוט של עופו' דאין עבידין לרבויי כלל והיראים מיירי על הסתם דכולן עבידן לרבויי כדאמרי' בגמרא אבל באמת אין מחלוקת בזה. ולפי זה דברי הש"ע נכונים גם כן דמיירי מאלו עופות דאין עבידין לרבויי כלל ולהשמט מידו דבאלו מותר ליקח ובאלו מיירי בסימן שכ"ד ובמתני' מהלקטין לתרנגולים דאם נשמטים מתחת היד היאך יאכילם וצ"ל דמיירי שעומדים בכלוב וזה דוחק אבל אם מרדו קצת אסור ליקח אפילו בידים ובחנם כתב הרמ"א דיש חולקין דאין כאן מחלוקת כלל. הן אמת שמדברי האגודה שהביא המ"א נראה דמפר' דתרנגולת שברחה מיירי מסתם תרנגול' שנשמטין מתחת היד שהרי מסיים דלכן מותר להכניסה לבית כיון דלא מטי בחד שחיה ומ"מ אין שום סתירה לדברי וכל דברי הפוסקים ברורים ונכונים בלא שום מחלוקת ובלא שום הגה"ה:

בגמ' הקש' תני חדא דחולה פטור והתניא חולה חייב אר"ש ל"ק הא מתמת אשתא הא מחמת אובצנא פירש"י עייפות שאינו יכול לזוז ממקומו דניצוד ועומד ומדלא קאמר כאן ביכול לזוז וכאן באינו יכול לזוז ול"ל לחלק בין אשתא לאובצנא אע"כ דדוקא מחמת אובצנא אבל באינו יכול לזוז מחמת אשתא אפ"ה חייב אבל הר"ח מפרש איפכא דבאובצנא חייב ומשמע מרמב"ם שגם הוא מפרש כך כר"ח אבל אינו מפרש כרש"י דאפילו באינו יכול לזוז ממקומו אפ"ה חייב דאין זו סברא כלל וכמ"ש הב"ח אלא דמפרש בשניהם יכול לזוז אלא דאם הוא עייף הרבה מחמת עייפות ששיסה בו הכלב וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי חייב אבל בחולה בטבעו אע"ג דנשמט ממנו וברח פטור דדומה לחגר וזקן שכ' הל' כ"ד דפטור ונ"ל דאם שיסה בו כלב והכלב השיגו והכניס הצבי לבית כיון שהאדם לא תפשו פטור וראיה מסנהדרין ע"ח שיסה בו הכלב והשיגו פטור וה"נ אם לאחר שתפשו הכלב לקח אותו האדם צ"ע לר"ח דמחמת עייפות חייב אם דעתו כרש"י דמיירי באינו יכול לזוז ואפ"ה חייב וא"כ ה"נ דכוותי' או אפשר שהר"ח מפרש כרמב"ם וצ"ל דרש"י ס"ל דאינו יכול לזוז מחמת אשתא אינו דומה לחיגר וזקן דהתם בטבעו כך וכן במחמת עייפות דהוי כניצוד משא"כ מחמת חולי ידוע שלפעמים מתחזק כבריא ולכן חייב:

ז"ל רמב"ם פ"י הצד דבר שאינו במינו ניצוד כגון חגבים גזין צרעין יתושין ופרעושין ה"ז פטור בגמ' ק"ו ע"ב הצד חגבי' כו' חייב דר"מ וחכ"א כל שבמינו ניצוד חייב פירש"י כגון חגבי' וגזין דמין חגב טהור הוא ונאכלין שאין במינו ניצוד כגון צרעין ויתושין שאין לצורך ע"ש ונ"ל שרש"י הוכרח לפרש כן דהת' אי' הצד חגבי' בשעת הטל בשעת השרב חייב ובגמ' שקלי וטרי' בזה ואי איתא דחגבין הוי אין במינן ניצוד א"כ קשה מ"ש בשעת השרב דחייב וצ"ל דכ"ז לר"מ דלא דהלכתא ולכן פירש"י דחגבין וגזין הוי במינו ניצוד וצ"ע על הרמב"ם (ודברי רש"י צע"ג שכת' דגזין הוא מין חגב טהור ובהדיא אי' בבכורות ו' ע"ב דגזין וצרעין הם מין טמא וצ"ע ונ"ל דמלת טהור הוא ט"ס או שכוונתן שהוא מין של חגב טהור אבל הוא טמא רק שנכרים אוכלין אותן):

הרי"ף והרא"ש והטור כ' הצד נחש אם לרפואה חייב ובשביל שלא ישכנו מותר והרמב"ם השמיט דין זה דאם לרפואה חייב וי"א דהוא נכלל במה שכ' שם הל' כ"א דכל רמשים שיש במינן צידה לצורך או שלא לצורך חייב ולפ"ז צ"ע דלמה מותר בשביל שלא ישכנו כיון שאינו ממית כמ"ש הרמב"ם אעפ"י שאינן ממיתין ומש"כ המ"א ס"ק י"ב דלא התיר הרמב"ם אלא ע"י שינוי וכ"כ בס' כפתור ופרח דף מ"ו ע"ב וז"ל ואיכא למימר שאני צידה שמותר מהריג' וכדורסו לפי תומו דמי בשכופ' עליו כלי דה"ל כאין מתכוין לצידם אלא להניח את הכלי שם וכופה לישב עליו ולשון מתני' כופין קערה כו' עכ"ל וכ"ז צ"ע. וז"ל רמב"ם נחשים ועקרבים כו' מותר לצודן כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרין כדי שלא יזיקו עכ"ל. והרי גבי כופין קערה ע"ג עקרב אר"י מעשה בא כו' ואמר חוששני לו מחטאת פירש"י ורע"ב כיון שלא רץ אחריו משמע דזה דרך צידה. וכן נראה דמ"ש אם צד צבי ורדף אחריו עד שנכנס לבית חייב אע"ג שלא צד אותו במצודה אע"ג דבמשכן היו צדין במצודה כדאמרינן בגמרא שכן צידי חלזון אלא העיקר צידה הוא שיכניסו הדבר הניצוד למקום שא"צ עוד לרדוף אחריו ואם כן מ"ש אם כופה כלי או שצד אותו עד שיכניסו לבית. ומה שאמרו כופין קערה נ"ל משום לשון חכמים מרפא דאיך יצוד אותו בידו כיון שנושך ולכן הדרך לכוף עליו כלי. וא"כ דרך צידה בכך. וא"כ קשה למה כדי שלא ישכנו מותר והרי לרמב"ם שרצים שבמינן ניצוד חייב אפילו שלא לצורך כדכתב בהדיא שם ואזיל לשיטתו דמשאצ"נ חייב. ועוד שהרי הרמב"ם והרע"ב כתבו בפרק כל כתבי במתני' דכופין קערה וז"ל. הצד נחש כדי לצחק בו אסור. והרי אין חילוק בין לרפואה או לצחק בו ואפילו שלא לצורך כלל חייב לדידיה ולמה כתב אסור דמשמע דרק אסור ולא חייב. והתוי"ט שם כתב דאסור ל"ד אלא חייב ממתני' דצד נחש לרפואה חייב ולא הרגיש לתרץ למה בשביל שלא ישכנו מותר וכי שרינן משום צער איסור דאורייתא ואף דלשון הברייתא אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור משמע שלא כדרך צידה כמו כל המתעסק ומשמע כמו שכתב המ"א ע"כ צ"ל דל"ד דאל"כ למה לרפואה חייב דכל מלאכה שנעשה כלאחר יד פטור. ועוד שהרי כתב הרמב"ם כפה כלי ואם כן כפיית כלי בעקרב הוי כדרך צידה מדאמר ריב"ז חוששני לו מחטאת. וכן איתא להדיא ברשב"א בחי' דף קכ"א ובתוס' שם ד"ה כל דאם לא כן שפיר צריך לאשמעינן דנהרגין דמצידה אין ראיה דהוי שלא כדרכו אע"כ דהוי כדרכו ולכן נראה לי דהרמב"ם באמת ס"ל דנחשים ועקרבים אין במינן ניצוד וכ"מ מדכתב דין נחשים ועקרבים אחר דין דהצד חגבים וצרעין ס"ל דמשנה דהצד נחש לרפואה דחייב ס"ל כר"מ דברייתא דחגבים וצרעין דס"ל דאפי' אין במינן ניצוד חייב דבלא"ה לרמב"ם מתניתין היא דלא כהלכתא דהא מתני' אתיא כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור והרמב"ם פסק כר"י ואף דבזה לא מצינו פלוגתא אלא חכמים דברייתא דחגבין וצירעין ס"ל לרמב"ם דהלכה כחכמים דברייתא וריב"ז דאמר חוששני לו מחטאת ס"ל נמי דאפי' אין במינו ניצוד חייב ולא קיי"ל כוותי' אלא כמתני' דכופין קערה. ולרמב"ם דס"ל משאצ"ל חייב ע"כ צ"ל הטעם משום דאין במינו ניצוד ודברי המ"א שם בלא"ה אינם מובנים כיון שכתב דהוי אין במינו ניצוד וא"כ קשה למה צריך שינוי. ועוד למה לרפואה חייב ולענ"ד מוכח ג"כ דהא אפילו דבורים שידוע שצדין אותן לצורך הדבש. ואפילו הכי אמרי' בפרק משילין דהוי אין במינן ניצוד וע' מ"א ס"ק ט'. וכ"כ כל האחרונים וא"כ איך הדעת נותן לומר דנחשים ועקרבים נקרא במינן ניצוד כיון דלפעמים צדין אותן לרפואה וכ"כ רש"י בהדיא ממתני' ריש שמונה שרצים ושאר שקצים כו' כגון נחשים ועקרבי':

ואמנם נראה דדעת רש"י דאזיל לשיטתו שכתב במתני' דשאר שקצים שאין במינן ניצוד ואפילו הכי לצורך חייב דס"ל דלעולם לצורך חייב דאע"ג דאין במינן ניצוד מ"מ כשצדן לצורך נקרא במינן ניצוד ולכן צד נחש לרפואה ג"כ חייב אבל לדעת התוספות דס"ל דכל שאין במינן ניצוד אפילו צד לצורך פטור ע"כ צ"ל לדידהו דנחשים ועקרבים נקרא במינן ניצוד וכן נראה שזהו דעת הרי"ף והרא"ש והטור וש"ע שכתב דהצד נחש לרפואה חייב ואם שלא ישכנו פטור משום משאצ"ל ולפ"ז משמע דכל דבר שלפעמים צדין לרפואה או לאיזה צורך נקרא במינו ליצוד וא"כ בודאי צ"ע מ"ש מדבורים דאמרינן דהוי דבר שאין במינן ניצוד ובאמת הב"י כתב דדבורים הוי במינן ניצוד ותמהו עליו כל האחרונים וצ"ע. וצ"ל דס"ל דמה שאמרו שם סד"א במינו ניצוד כו' קמ"ל ר"ל קמ"ל דהוי במינו ניצוד ודוחק. ומצאתי שכ"כ א"ר ואפשר דדוקא דבורים אין במינן ניצוד דהא משמע שם בגמ' שכ"ז שיש חור בכוורת לא נקרא ניצוד וידוע שלעולם מניחין חור בכוורת כדי שיצאו ויבואו הדבורים וא"כ לעולם אינם נצודים:

צ"ע בס' התרומות והג"א שכתב הצד פרעוש חייב והוא פלא דכתב כר"א. ובגמרא איתא להדי' דפטור דאין במינו ניצוד וצ"ע. ויותר תמוה דברי א"ח שכתב בסי' קנ"א הצד דבר שא"ב ניצוד כגון יתושין כו' פרעושין פטור. ובסי' קל"ד כתב בשם ר' יוסף בשעה שדולגת על בשרו חייב הלוקחה משום צד וצ"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.