נודע ביהודה/תניינא/יורה דעה/קמו
נודע ביהודה 
תניינא יורה דעה קמו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תשובה
בין גאולה לגאולה, יהיה רוח והצלה, ושיאו יעלה למעלה, לפאר ולתהלה, לכבוד אהובי חתני ידידי וחביבי כנפשי ולבבי, הרב הגאון המובהק דרופתקי דאורייתא, נחית לעומקא ומעלה מרגניתא דלית בה טימא, ודבריו מאירים כחמה, חד בדרא. נ"י פ"ה ע"ה כק"ש מו"ה יוסף נר"ו:
מכתבך קבלתי והרוית צמאוני כי צמאתי לדבריך לדעת שלומך הטוב והחייתני בדבריך, וגם אתנו פה החיים והשלום, ואשר באת על דברי תורה, הנה בגופא דעובדא אינני מכניס עצמי להתיר להבעל לישא אשה על אשתו אחרי שזו אינה משוגעת גמורה והיא עוסקת במו"מ אלא שהיא אינה בת דעת שלמה בכל הדברים ועכ"פ ראויה לתשמיש ע"י בדיקת חברותיה, אם באנו לדון בה דין שוטה להתיר להבעל חרגמ"ה נתת דבריך לשיעורין ואשה שלא תהא כל כך פקחת יאמר הבעל התירו לי לישא אחרת ובמשך איזה שנים לא ישאר שום זכרון מאיסור שתי נשים ויהיו בנות ישראל כהפקר בעיני בעליהן ובפרט בדור פרוץ כזה ובעו"ה פורצים פרצות באיסורי תורה וגזירת חכמי התלמוד כקוץ בעיניהם ומזלזלים בכמה איסורים ולכן הדור הזה צריך שימור ולגדור גדר ולא לפרוץ שום פרצה כלל להתיר דבר שיש לפקפק עליו. וכיון שאין בנדון זה ביטול פריה ורביה רק הבעל אינו רוצה בחיי צער אין אנו נזקקים לו. ואמנם בגוף דבריך בעסק הפלפול אחוה דעתי. והנה בעסק החרם אם הוא איסור תורה או לא ובפרטי החילוקים שחלקת בזה כל דבריך נכונים. ואמנם אני תמה שאני רואה שאינך נותן לב לחיבורי נו"ב וכמדומה שאינך רגיל בו כלל וע"ש בחלק יו"ד סי' ס"ז תמצא ג"כ הרבה פרטים בזה. אך אין מדרש בלא חידוש שבבוא דבריך נתתי לבי לדבר הגם שאין לי פנאי כלל וגם אין בי כח להעמיק בעיון. אבל מה שנ"ל בזה אומר אני הגם שבנו"ב חלק אה"ע סימן ע"ז בסופו בד"ה ומאוד תמיהני כו' הוכחתי מדברי הר"ן שהחרם הוא דאורייתא, ועתה נתתי לבי והחרם אף שאינו מדרבנן והוא חמור יותר אבל אינו דאורייתא ממש אבל הוא מדברי קבלה מהנביאים, והרמב"ן במשפטי החרם אשר לו ביאר שלשונות הרבה אמורים בתורה בקבלת איסורין והן שבועה נדר וחרם ונידוי חוץ מהלשונות שהן תולדות לאלו או ידות כו' ואלו כולן אסורין הן שכל אחד משמש לעצמו ודינו חלוק מחבירו. והחרם הנזכר בדברי אגדה ובמקומות התלמוד הוא שב"ד מחרימין על דבר כו' וכשאומר אדם לשון זה על נכסים כו' שם שמים חל על הנדר על אותן הנכסים והן לבדק הבית או לכהנים ודבר זה מפורש בתורה דכתיב אך כל חרם כו' אבל כשאומר ב"ד זה הלשון על אדם והם חרמי ביטוי הגוף כו' לא למדנו דבר זה מתורת משה רבינו עד שבאנו לדברי קבלה ופירשו לנו כו' ועיין ברמב"ן שהאריך בזה. ויצא לנו מדבריו שמה שב"ד יש להם יכולת לגזור בחרם * [הגה"ה עיין בהג"ה לעיל סימן קמ"ה מבואר שאין ענין חרם נוהג בזמננו:] הוא מדברי קבלה:
ואמנם לענין ספיקא אם הוא כד"ת להיות ספיקו לחומרא או אם הוא כמו ספק דרבנן שהוא לקולא נלע"ד שספיקו לקולא דלא עדיף מדבר שהוא הל"מ והרי דבר שעיקרו הל"מ אין ספיקו להחמיר ועיין במס' מקואות פ"ו משנה ז' בפי' הרמב"ם ובפי' הר"ש דדוקא דבר שעיקרו מן התורה ושעורו הל"מ אמרי' בספיקו להחמיר ועיין ברמב"ם הל' מקואות פ"ח הל' ו' ואעפ"כ לא הייתי סומך על סברתי בזה עד שמצאתי הדבר מפורש בתשו' המיוחסות להרמב"ן סימן רס"ג שכתב דיני המנודה אינם דברי תורה שא"כ לא היו יכולים להקל ולא להחמיר כו' ולפיכך כל תיקו שנאמרו במה שבאה השאלה עליו בפ' ואלו מגלחין כו' וסלקו כולהו בתיקו וכולהו לקולא כמ"ש הר"ם ז"ל בהלכותיו ואילו היה דינו ד"ת היה לחומרא ככל ספיקא דאורייתא אלא דברי קבלה הן אורו ארור יושביה כו' ע"ש בתשובה ההיא. הרי מפורש שמה שהוא דברי קבלה אמרינן ספיקו לקולא וכיון שגם החרם הוא מדברי קבלה אמרינן ספיקו לקולא. ואמנם בדבר אחד יש בו חומר יותר משבועות ונדרים וקונמות של תורה שכל מה שהוא דין תורה הוא רק האדם על עצמו אבל אין האדם ואפילו ב"ד הגדול יכולים להשביע אחרים שיחול עליהם אם לא ענו אמן זולת בשבועת העדות ושבועת הפקדון ואע"פ שאינו צריך לענות אמן צריך עכ"פ לכפור ולומר איני יודע לך עדות או אין לך פקדון בידי. אבל להשביע סתם שתחול שבועה על אדם אחר אפילו ב"ד הגדול אין זה בידם להיות נחשב שבועת התורה או נדר או חרם או איסור כלל וק"ו שלא בפניו וק"ו על הנולדים. וכל זה בשבועות ונדרים וחרמי התורה אבל חרמים מצד הקבלה הב"ד וכן מלך ישראל גוזרים על הצבור או על היחיד באיסור ובחרם כל מה שרואים לתקן ואפילו על דורות עולם כמו שמצינו שגזר יהושע על בנין יריחו לדורות עולם וזה החומר שיש בחרם שמצד הקבלה יותר מאיסורי תורה וכ"ז מבואר במשפטי החרם להרמב"ן:
ומה שהוקשה לך על גוף דין זה שאי אפשר להשביע את הנולדים שפסקו הרב"י בש"ע סימן רכ"ח סל"ה והוא מתשובת הרא"ש. ותמהת איך פסק הרא"ש בפשיטות נגד רבו מהר"מ מרוטענבורג והבאת דברי מהר"מ בתשובות הישנים סימן רס"ה שכתב בשם אבי העזרי דאפילו מי שלא שמעו החרם חייבים לשמרו ומוכיח מסוגיא דגיטין גבי שבועות נשיאי העדה לגבעונים אע"פ שלא כל ישראל שמעו השבועה בשעה שנשבעו נשיאי העדה חלה עליהם השבועה. וכתב ועוד אני אומר דאפילו אחרונים הבאים אחריהם מצווים לשמרם דאלת"ה למה לא צוה יהושע לדורות שעתידין לבוא אחריהן להרגן שהם לא ראו את הדבר אלא ש"מ כדפרישית עכ"ל. והנה תשובות מהר"מ שנדפסו בשנת שס"ח בפראג הם בידי ושם ליתא תשובה זו ותשובות מהר"מ הישנים אינם מצויים כאן ולכן לא אוכל לעיין בגוף דברי רבינו מהר"מ שאותיותיו יחכמוני וצריך אני לדבר רק על תוכן דבריו שהבאת. ואני אומר עפר אני תחת כפות רגלי רבינו ולענ"ד ממקום שבא שם תשובתו בצדו שהוא מביא ראיה משבועת הנשיאים לגבעונים שלא צוה יהושע לדורות שאחריו להרגן. ואני תמה הלא שם בסוגיא דגיטין דף מ"ו ע"א בתוספות ד"ה כיון דאמרינן כו' הקשו וא"ת אף בלא חילול השם אין יכולין להרגן כיון שבאו להתגייר כו' וי"ל בלא חילול השם נהי שלא היו יכולין להרגן היו יכולים לגרשם מעריהם ועוד דבאותה שעה לא באו להתגייר כ"א אח"כ ולפ"ז איך היה יכול לצוות לדורות הבאים שיהרגום הלא אז כבר נתגיירו ואם לגרשם מעריהם מאן יימר שהשאירום בעריהם והלא כבר היו עבדים לעבודת המזבח שואבי מים וחוטבי עצים והתוספות שכתבו שהיו יכולים לגרשם היינו תיכף קודם שנתנום להיות חוטבי עצים. ואמנם ח"ו לא באתי להשיב על דברי מהר"מ ולהשיג עליהם. ואשר אני אומר דגם מהר"מ מודה שאי אפשר להשביע הנולדים ודוק בלשונו של מהר"מ שכל דבריו הם על דין החרם שאפילו מי שלא שמעו החרם חייבים לשמרו והביא ראיה משבועת הנשיאים לגבעונים שכל ישראל לא שמעו שאלמלי שמעו הייתי אומר שתיקה כהודאה דמיא וכקבלת שבועה דמי ועיין בנו"ב חיו"ד סימן ס"ז בד"ה ולכן אני אומר כו' וכיון שלא שמעו איך חלה עלייהו. ואמנם אני אומר שודאי הגבעונים בשעה שביקשו מהנשיאים לכרות להם ברית ודאי עליהם ועל דורות הבאים ביקשו וכן לא על הנשיאים לבדם ביקשו כי בודאי ביקשו שיהיה בטוחים ששום איש מישראל לא ישלח בהם יד להרגם וכיון שהנשיאים לא ידעו אז כי הם משבע אומות ובקשו לכרות להם ברית ודאי מלאו רצונם וכיון שידעו הנשיאים שאי אפשר להשביע למי שאינו אז עמהם ודאי עשו מה שבידם וגזרו בארור שבו כלול שבועה וגם חרם. ומ"ש בפסוק שנשבעו להם הנשיאים גם החרם קרוי שבועה כמבואר במשפטי החרם להרמב"ן והביא ראיה על זה ממדרש ילמדנו שעל מה שכתוב בפלגש בגבעה כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה' המצפה וגו' איתא בילמדנו בשם ר"ע וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם הוא השבועה והשבועה היא החרם אנשי יבש גלעד לא עלו נתחייבו מיתה ע"ש ברמב"ן. הרי שהחרם קרוי שבועה וא"כ גם שבועה הנאמר בנשיאים לגבעונים היינו חרם ואולי גם שבועה ממש ג"כ היתה שהנשיאים נשבעו להגבעונים שהמה מבטיחים להם שיהיו בטוחים לדורות עולם ולכן גזרו חרם על הדבר וזהו קיום שבועתם. ולא עוד אלא שכפי אשר דקדקתי בלשון של מהר"מ והיינו כפי מה שהעתקת דבריו כי גוף דבריו לא זכיתי לראות והנה זה לשונך אשר העתקת, אע"פ שלא כל העדה שמעו השבועה בשעה שנשבעו נשיאי העדה חלה עליהם השבועה ועוד אומר שאפילו אתרונים הבאים אחריהם מצווים לשמרם מדלא צוה יהושע כו'. הנה דוק בלשונו שעל כל העדה שלא שמעו כתב שחלה השבועה ועל דורות אחרונים כתב שמצווים לשמרם ולא כתב שאפילו על דורות אחרונים חלה השבועה. לכן אני אומר שמהר"מ סובר כדעת הראב"ד שהבאתי בנו"ב שם שהשבועה חלה מפי הש"ץ שהוא שלוחם של הצבור וסובר מהר"מ שהפרנסים ג"כ הם שלוחי הצבור ובפרט הנשיאים שנתמנו לכבוש ארץ ישראל שהם שלוחי כל העדה בכל הנוגע למלחמה וכיבוש וכריתת ברית עם המשלימים ולכן כתב שאפילו אותן שלא שמעו חלה השבועה ממש עליהם מטעם שלוחו ש"א כמותו אבל על דורות אחרונים לא שייך שליחות ולכן אי אפשר שתחול עליהם שבועה ממש. ולכן כתב מהר"מ שמצווים לשמרם והיינו מטעם החרם שגזרו הנשיאים וכמ"ש. באופן שקמו דברי הרא"ש ופסק של הש"ע שאין שבועה חל על הנולדים רק החרם וכבר ביארנו שהחרם שגוזרים על הנולדים איננו מתורת משה רק מדברי קבלה והולכים בספיקו להקל. ולכן יפה כתב הרמ"א בד"מ והביאו הב"ש בסימן א' ס"ק כ"ח דבתקנת ר"ג במקום דאיכא פלוגתא המיקל לא הפסיד:
ואשר הקשית ע"ז מדברי הרשב"א בתשובה סימן תקצ"א ומדברי תה"ד סימן רפ"א שהחמירו בספק חרם וכתבו דהוי ספיקו דאורייתא. הנה כל מה שכתבת בזה הוא תורת אמת שהרשב"א והתה"ד מיירי שהזכירו גם לשון שבועה ואם כי דבריך נכונים ואמתים מ"מ לענ"ד אפילו לשון מרם לבדו לזה עצמו שמקבל החרם הוא איסור תורה כמו שבועה והרי הרמב"ן כתב שלשונות האמורים בתורה בקבלת אסורים הם שבועה ונדר וחרם ונידוי. הגם שאני תמה היכן הוזכר לשון נידוי בתורה מ"מ חרם ודאי הוזכר. ואף שמה שהוזכר בתורה הוא באומר על הנכסים מ"מ לדעתי לא גרע גם לענין שבועה מידות וכינויים ובפרט שבפירוש אמר ר"ע שהחרם הוא השבועה לכן האומר בחרם שלא אעשה דבר זה הוא עליו איסור תורה וא"כ בעובדא דהרשב"א אולי זה המוכר יין בעצמו היה עם הקהל בשעה שתקנו החרם וכן יכול להיות בעובדא דתה"ד ומה גם שכבר פלפלתי בנו"ב שם שהפרנסים המה שלוחי כל הקהל. וכל זה לאותו הקהל אבל דורות הבאים אחריהם הם רק מדברי קבלה:
ומה שהוקשה לך מדברי רמ"א ביו"ד סימן רי"ח ס"ב בהגה"ה שאפילו בתקנה בעלמא מחמיר. הלא שם טעמו של הרמ"א משום דהולכין אחר לשון בני אדם כמבואר בט"ז וש"ך שם. והנה ממדרש ילמדנו שהביא הרמב"ן נלע"ד להוכיח שאי אפשר שתחול שבועה על מי שאינו במעמד עמהם אפילו היה שם רוב העדה ונביאים ואורים ותומים. שהרי לכאורה דברי ר"ע שאמר וכי שבועה היתה שם הם תמוהים דמנא ידעינן שלא היתה שם שבועה ואי משום שלא נזכר מזה כלום בפסוקים הקודמים הלא גם חרם לא נזכר שם ומה הועיל ר"ע באמרו ללמדך שהחרם הוא השבועה. א"ו כך הם דברי ר"ע שהוא בא לומר אנשי יבש גלעד נתחייבו מיתה על שעברו על זה קשיא ליה וכי שבועה היתה שם שאם היתה שבועה לא היה אפשר שתחול השבועה על מי שלא היה שם וא"כ לא היתה חל על אנשי יבש גלעד כלל אלא ללמדך שהחרם הוא השבועה וחרם היה שם וחרם חל גם על אנשי יבש גלעד אף שלא היו שם באותו מעמד ולכן נתחייבו מיתה על שעברו על החרם וא"כ מכאן ראיה שאי אפשר שתחול שבועה על מי שאינו שם באותו מעמד וק"ו שאי אפשר שתחול על דורות הבאים אחריהם והרי שם בפלגש בגבעה היו ממש כל עדת ישראל חוץ משבט בנימן וגם פנחס ואורים ותומים היה עמהם. והיה זה שלום. כ"ד חותנך ואביך:
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |