נודע ביהודה/תניינא/יורה דעה/קמה
נודע ביהודה 
תניינא יורה דעה קמה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תשובה
לכבוד אהובי הרב המופלא האלוף מו"ה יאקב נר"ו אב"ד דק"ק בודשפיץ י"ץ: [הגה"ה הרב הגאון ז"ל חי זה כמאה שנים לפנינו במדינת בעהמען. ושם בזמן ההוא התנהגו כל עניני הקהלות ע"פ הרב ופרנסי הקהל. והממשלה לא התערבה בעניני הקהל. ע"כ תיקנו אז תקנות בגזרת חרם לעת הצורך בעניני הקהלה. וגם לפעמים נידו והחרימו למסרב נגד דעת הקהל או למבזה את הרב או את פרנסי הקהל וכדומה בפרצת הדת. והממשלה ידעה מזה ולא כהתה בהם. ואדרבה במה שנוגע לענין גביות המס היו מוכרחים ע"פ פקודת השררה להוסיף בשעת הכרזת החרם תקיעת שופר וכבוי נרות בכדי לאיים על הצבור. כמבואר בתשובה מ"ק יור"ד סימן ס"ז ע"ש. אשר לא כן בימינו אלה ובפרט במדינתנו גם כל עניני הקהלות והרבנות מתנהגים ומושגחים ע"פ חוקי הממשלה. וממילא אין מקום לעניני חרם המדוברים בכל הסי' זה ובעוד איזה מקומות. ואתה הקורא הנבון שמור הדברים וזכרם. כי כן הרבה המחבר ז"ל להעיר במקומות הרבה בכל הספרים שחבר וגם בספר הזה מהדורא קמא ומהדורא תנינא, לשמור חוקי הממשלה יר"ה ושלא להתנגד ח"ו לאחד מחוקיה. כמצווה עלינו בכתובי' "אני פי מלך שמור" ובתלמוד ופוסקים הסכימו להל' דינא דמלכותא דינא:]
מכתבו מן יו"ד דנא הגיעני ביום אתמול, על דבר החרם ושמתא שקיבלו שם בני החבורה גם נדר עד"ר שלא לקרב לפלוני ופלוני להיות תוך בני החבורה ועתה פלוני ופלוני חוזרים בתשובה ומתחרטים בני החבורה על ההסכמה ראשונה. ושאל מעלתו אם יש להם היתר אף שעד"ר אין לו התרה כיון שהפרנסים וראשי החבורה לא צוו לכתוב שום נדר רק חרם והרב מעצמו הוא שצוה להסופר להוסיף חומרות ולכתוב בנדר עד"ר וכן עשה הסופר א"כ לא ביטאו הנדר הזה בפיהם, אכן שוב נסתפק מעלתו כיון שהסופר לאחר כתיבתו קרא בפיו לפני קהל ועדה הדברים הכתובים בהסכמה בהוייתן וכלם שמעו ושתקו וחתמו בחתימת ידם על ההסכמה אולי הוא זה כאילו הוציאו הדברים בפיהם והביא מראה מקום מקצת תשובות אחרונים בזה. ואני אין דרכי לעיין בתשובות האחרונים מאפס הפנאי. ואמנם בגוף דין חרם ושבועה בכתב אם הוא כמבטא בשפתיו או לא כבר הארכתי בחיבורי נו"ב בכמה מקומות * [הג"ה מבן המחבר עיין בנודע ביהודה מהדורא קמא בחיו"ד סי' ס"ז וס"ח:] ואם חיבורי נמצא שם עיין עליו:
ונדבר כעת מעובדא דא אבל בקיצור מופלג. והנה אין כאן הזכרת שבועה רק נדר ומדין החרם נדבר אח"כ וכעת נדבר מן הנדר שכתוב בהסכמה וז"ל ההסכמה. אנחנו הראשים וטובים וגבאים דח"ק בצירוף רוב בני ח"ק קבלנו עלינו ועל זרענו אחרינו ועל כל בני ח"ק שלא לקרב את המרוחק הנ"ל בעונש חרם ושמתא ובנדר עד"ר שלא יהיה לו התרה והפרה כלל: והנה הנדר הזה אינו נדר דנדר היינו שאוסר החפץ על עצמו אבל שלא לקרב המרוחק הוא שבועה ולא נדר והם עשו נדר על זה והוי נדר בלשון שבועה והוא תליא באשלי רברבי ביו"ד סי' ר"ו סעיף ה' ולדעת הרא"ש אין כאן נדר כלל ורק משום שלא ינהגו קלות ראש בנדרים מתירים לו, ועיין בב"י שלזה הסכימו הרשב"א והר"י מיגא"ש, ורבינו חננאל ג"כ פסק כן וכן מבואר בירושלמי. ואמנם דעת הטור שהרמב"ם חולק ע"ז אך הרב"י כתב שאין מדברי הרמב"ם הכרע אך היש מי שאומר שהביא המחבר בשולחנו שם הוא הרמב"ן שסובר שיש נדר בלשון שבועה והוא מטעם ידות נדרים אלא שהיה קשה לי שהב"י שם בבד"ה הביא תשובת הרמב"ן סימן ע"ר על אחד שאמר אני מקבל נדר ע"ד המקום ועד"ר שלא אבוא עם אשתי בבית אחד עד סכות מסתברא שנשאל ומתירים לו אע"פ שנשבע עד"ר שאין זה עיקר נדר שהרי הוציא בלשון שבועה שהרי אמר שלא אבוא עמה בבית אחד וכל אעשה ולא אעשה הרי הוא כדבר שאין בו ממש שאינו אסור אלא משום בל יחל ומדרבנן וכיון שאין זה נדר אלא מדרבנן משום מצוה כזו פותחין לו פתחים ומתירים לו אפילו לר"ת דאמר שלא בכל מצוה מתירין כו' ע"ש, והיה קשה לו שדברי הרמב"ן סותרים אהדדי שכיון שכתב שנדר בלשון שבועה הוא מטעם ידות א"כ אסור מן התורה דידות מדרשא אתיין כמבואר בריש מס' נדרים ג' ע"א דקאמר וידות היכא כתיבי:
ודע דרש"י שם בד"ה מאי איכא למימר שכתב הא תרווייהו בין ידות בין כנויין מדרשא אתיין דמדרבנן נינהו. הם קושי ההבנה דאף דאתיין מדרשא אעפ"כ דאורייתא נינהו * [הגה"ה מבן המחבר עיין במ"מ ובכ"מ בפ"א מהל' אישות הלכה ב':] אך כוונת רש"י שאינו מפורש בהדיא ועל דרך שפירשו מפרשי הרמב"ם דברי הרמב"ם בקידושי כסף כנודע:
ונחזור לדברינו כיון שסובר הרמב"ן שנדר בלשון שבועה הוא מטעם ידות איך הוא כותב בתשובות שהוא רק מדרבנן, וכבר עלה על דעתי שתשובות הרמב"ן רובם לאו של הרמב"ן נינהו רק המה מיוחסים להרמב"ן אבל הם של הרשב"א. אבל אחר הישוב לא קשה מידי ודברי הרמב"ן בתשובה לאו מטעם שהוא בלשון שבועה הוא רק הטעם שהוא דבר שאין בו ממש ואפי' הוציאו בלשון נדר הוא רק מדרבנן כמבואר בנדרים דף ס"ו ע"א רבינא אמר לעולם כדקתני ומאי בל יחל מדרבנן ופלוגתא של הרמב"ן והרא"ש בסימן ר"ו בש"ע הוא שאיני אוכל שהמאכל יש בו ממש ועיין ביו"ד סימן רי"ג בט"ז ס"ק א' ואף שבדברי הרמב"ן בתשובה מיירי בבית שיש בו ממש מ"מ כיון שלא אסר הבית כי אם שלא יבא בבית עם אשתו מקרי אין בו ממש. ומעתה גם דבר זה שלא יקרבו המרוחק ודאי דבר שאין בו ממש הוא ועכ"פ אין כאן איסור תורה ושומעין להקל ולהרא"ש אין כאן נדר כיון שהוציא בלשון שבועה וגם להרמב"ן עכ"פ במקום קצת מצוה מתירין אפילו עד"ר וכנ"ל, והרי גם לקבל שבים ושלא לנעול דלת הוא קצת מצוה:
ועוד אני אומר שכיון שאמרו סתם עד"ר ולא פירשו ע"ד מי הם נודרים לא מקרי עד"ר כמבואר בסי' רכ"ח סעיף כ"א שאם אמר סתם עד"ר יש לו התרה. אמנם כיון שהנודרים המה הרבה יחד בשעת הסכמה זו אפילו לא היו אומרים עד"ר היה מקרי עד"ר וכמ"ש רמ"א בהג"ה ד' שנשבעו יחד מעשות דבר אחד מקרי עד"ר אלא שבזה אם כולם הסכימו להתיר היו יכולים להתיר. והנה כל זה אני כותב לרווחא דמלתא אבל באמת כבר ביארתי בחיבורי נו"ב שאפילו אם נסכים דכתיבה מיחשב ביטוי בשפתיו מ"מ היינו בכותב לשון הוה שכתב הנני נשבע או הנני נודר או הנני מקבל בחרם ואנו אומרים שכתיבה זו מיחשב ביטוי והרי היא כשבועה וכנדר וכחרם שמקבל בפיו לדעת מי שסובר שכתיבה הוא כדיבור אבל כאן אפילו נסכים שמה ששמעו מהסופר וחתמו הוי כביטוי מ"מ גם בכתבו של הסופר לא נאמר שהם נודרים או שהם מקבלים בנדר אבל כתב בו לשון עבר קבלנו עלינו שמשמעותו שכבר קיבלו עליהם לא שהם מקבלים עתה וא"כ זו כתב הודאה שהם מודים שקיבלו עליהם דבר זה בנדר ולא עדיף הודאה בכתב מהודאה בפיו ממש וזה לשון רמ"א בסימן רל"ב סעיף י"ב בסוף ההג"ה מי שהודה ברבים או כתב שטר והודה בו שנשבע כו' וכ"ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו עכ"ל רמ"א. באופן שאם האמת שלא נדרו בפה אין כאן נדר כלל אבל החרם שהם ציוו לסופר שיכתוב בחרם הוי קבלה ועוד שכבר ביארתי בחיבורי שאפילו מי שסובר שבועה בכתב או נדר בכתב אינו כלום מודה בחרם בכתב שמועיל וביארתי שם טעם הדבר ע"ש. אלא שמצד החרם הוא כמו כל חרמי הקהלות שמבואר בסי' רכ"ח סעיף כ"ה שיש להם התרה בלא פתח וחרטה וא"צ לא יחיד מומחה ולא ג' הדיוטות, ואף שמסיים שם המחבר שאם הוחרם או הודר עד"ר אין לו התרה וכמו כן אם התנו בפירוש שלא יוכל להתיר תליא באשלי רברבי, המחבר שם מחמיר שצריך התרה כשאר חרמות ורמ"א בהג"ה מיקל מכל מקום אם הקהל לא צוו לסופר לכתוב דבר זה א"כ הרי הוא חרם סתם, ואף שבחרם מהני מה שחתמו כפי שביארתי בחיבורי מ"מ כבר כתבתי שהסופר לא כתב רק לשון הודאה לשעבר ומה שלא נעשה אין ההודאה כלום וקמי שמיא גליא. לכן נלע"ד שיכולים להתיר. ואמנם מה שנאמר בהסכמה והמעות איין קויף געלד שיתן מחדש שוי' כל בני ח"ק עלייהו כחתיכה דאיסורא בזה יש לדון כיון שסתם נדרים להחמיר כמבואר בריש סימן ר"ח א"כ אנו מפרשים כחתיכה דאיסורא היינו חתיכת בשר קודש שהוא ג"כ חתיכה דאיסורא והרי זה נדר גם לשון שוי' אפשר לפרשו גם לשון הוה שעתה הם משוים עלייהו וכיון שחתמו על זה באנו לספיקא דדינא אם זה מיחשב ביטוי שפתים אלא שכיון שבזה לא כתב שום חומרא לא עד"ר ולא שלא יהיה התרה שדבר זה נאמר אח"כ א"כ הרי הוא חרמי צבור שאפילו ישמעו שבועה הם מתירים לעצמם בלי פתח וחרטה. ואם לדידי צייתי לצאת ידי שמים לא יקחו מהם איין קויף געלד ויקרבו אותם בחנם. זה הנלע"ד:
ועל דבר הנוצות של עזים באמת לא ראיתי כמותם מיום היותי ובודאי לא יכירו שהם נוצות של עזים ואעפ"כ נלע"ד להתיר שאף שלא ידעו שהוא של עזים יתלו שהוא צמר גמלים דשכיח במדינות הללו, ותו לא מידי רק חיים ושלום, דברי הד"ש:
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |