משנה למלך/שבועות/ג

משנה למלך ‏ שבועות ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל הנשבע שבועה כו'. בפ"ג דשבועות ת"ר האדם בשבועה פרט לאנוס. וסברת מהרש"ך היא דאין לחלק כלל בין אונסא דשכיח לאונסא דלא שכיח וכן אין לחלק כמו שחלק מוהריב"ל בין היכא דאיכא אומדנא להיכא דליכא אומדנא אלא בכל גוונא הוי טענת אונס זולת בגט משום דאין טענת אונס בגיטין ותמה על רבינו ירוחם דאוקי למתניתין דנדרים כשעכבו נהר דגדל הנהר מהפשרת שלגים דהוי מילתא דלא שכיח דלקושטא דמילתא אפילו באונסא דשכיח הוי אונס. הן אמת דמה שהביא מתשובת הרא"ש על ראובן ששדך בתו כו' וכן מדברי רש"י שכתב והוא דלא אניס באונסא דמוכחא לאנשי כהאי דלעיל דפסקיה מברא והכריח משני המקומות הללו דאפילו באונסא דשכיח הוי אונס אין ראיה כלל דאיכא למימר דשאני נדון הרא"ש דאיכא אומדנא וכמבואר בדברי הרא"ש וכן בההיא דרש"י דקאי עלה דההיא דאתפיס זכותיה וקאמר אי לא אתינא מכאן ועד ל' יום ליבטלן הני זכותי התם נמי איכא אומדנא דמסתמא לא בטל זכיותיו אלא כשהיה יכול לבוא בלא שום אונס כלל. ומ"מ לסברת מוהריב"ל קשה ההיא דרבינו ירוחם דאוקי למתני' דנדרים באונסא דלא שכיח וכן הרא"ש מלבד מ"ש בחידושיו בפסקיו נמי אוקי למתני' שגדל הנהר מהפשרת שלגים דהוי מילתא דלא שכיחא אע"ג דאיכא אומדנא דלא עלה דעתו לאסור נכסיו על חבירו אם לא יאכל עמו אלא כשיוכל לבא בלא אונס כלל וכמ"ש הר"ן וכן מדברי הגמרא קשה דמאי מותיב לרבא מההיא דאי לא אתינא מכאן ועד ל' יום שאני התם דליכא אומדנא וכמ"ש מוהריב"ל אבל בההיא דאתפיס זכותיה איכא אומדנא וכדכתיבנא, ועיין בתשובת הרשב"א סימן תשע"א דהיכא דהוי אונסא דשכיח אין טענת אונס. סברת מהר"א ששון היא שיש לחלק באונסים דאונסא דשכיח טובא לא הוי אונס משום דאיבעי ליה לאתנויי ואונסא דשכיח ולא שכיח בגט אינו אונס משום צנועות ומשום פרוצות אבל בעלמא הוי אונס ואונסא דלא שכיח כלל אפילו בגט הוי אונס וההיא דהרא"ש דראובן ששדך בתו והעני כו' עוני מילתא דשכיח ולא שכיח, אך במ"ש הריב"ל דהיכא דאיכא אומדנא אפי' במילתא דשכיח הוי אונס בסברא זו לא החזיק הרב וכמו שנראה מדבריו ובזה אתו דברי רבינו ירוחם והרא"ש דאוקימו למתני' שגדל הנהר מהפשרת שלגים על נכון דהוי מילתא דשכיח ולא שכיח ומ"מ לא פליג עליה דמוהריב"ל בפירוש והנראה דאין ולאו ורפיא בידיה. עוד כתב הרב דמתני' דנדרים ליכא אומדנא טובא ומ"ה הוצרכו הרא"ש ורבינו ירוחם לאוקומי מתני' באונסא דשכיח ולא שכיח. עוד כתב הרב דלא תיקשי למוהריב"ל דמאי פריך בגמרא לרבא מההיא דפסקיה מברא לימא דשאני התם דליכא אומדנא אבל בההיא דרבא איכא אומדנא משום דההיא דרבא האומדנא היא להפך וכמ"ש התוס', ול"נ דאין ראיה כלל מדברי התוס' משום דהם לא כתבו אלא לרב הונא דס"ל דאפילו באונסא דלא שכיח כלל לא הוי אונס והוקשה להם סברא זו וכתבו דשאני ההיא משום שמודה שהשטר פסול לכך אמר ליבטלן זכוותיה אפילו באונס דלא שכיח דהודאת ב"ד כמאה עדים דמי והא מודה שראיותיו שקר שהרי אינו מוחל לו שום דבר אלא מטעם הודאה ופירוש זה לא הוי אלא לרב הונא דס"ל דאפי' באונסא דלא שכיח לא הוי אונס אבל לרבא פשיטא דס"ל דהוי מטעם מחילה ומש"ה היכא דאניס לא מחל וא"כ איכא אומדנא דמסתמא לא מחל אלא כשיוכל לבוא בלא שום אונס ומ"מ איכא למימר דאף לרבא הוי טעמא משום הודאה ומ"מ היכא דאניס אפשר דליכא הודאה דדילמא לא הודה אלא כשיוכל לבא בלא אונס אבל באניס ליכא הודאה אבל אומדנא ליכא דהא אפשר שהמציאות הוא אמת שהראיות הם שקר ומש"ה פריך בגמרא לרבא מההיא דפסקיה מברא וכי היכי דהתם ליכא אומדנא משום דאפשר שרצה לתת גט אפילו היכא דאניס כנושא דרבא נמי ליכא אומדנא דאפשר שרצה להודות אפילו באניס לפי שאפשר שהמציאות היא אמת כיון דמטעם הודאה קא אתי. כתב הרב בעל פני משה בח"א סי' ס"ב שמוהרש"ך החזיק בכל עוז ותקע עצמו לדבר הלכה כסברת מוהריב"ל דכל דאיכא אומדנא דמוכח אפילו באונסא דשכיח טובא ולא אתני אין בכך כלום כו' והכריח דבריו מכמה הכרחיות ובפרט מתשובת הרא"ש וכן מהרא"ש ס"ל כסברת מוהריב"ל ודבריו תמוהים הם בעיני דאדרבא מהרש"ך החזיק בכל עוז לדחות סברת מהריב"ל ורוח אחרת אתו דאפילו באונסא דשכיח טובא וליכא אומדנא הוי אונס זולת בגיטין ועל זה הביא ראיה לדבריו מתשובת הרא"ש. והנה כשבא לפסוק הלכה בנדון דידיה לא נסתייע כלל מסברת מוהריב"ל אף בנושא שלא היתה האומדנא ניכרת ולא אתי אלא משום דאזיל לשיטתיה דאף באונסא דשכיח הוי אונס ודברי מוהריב"ל הניחם בצ"ע כמו שנראה מדבריו. סוף דבר כל דברי מהרש"ך מורים באצבע דלא ס"ל כסברת מוהריב"ל ומהרא"ש ג"כ אף שלא דחה דברי מוהריב"ל מ"מ לא החזיק בהם וכבר כתבתי לעיל דאין ולאו ורפיא בידיה:
עוד כתב הרב דע"כ רבא מיירי אפילו באונסא דשכיח ממאי דמקשו לרבא ממתני' דה"ז גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש ומת תוך י"ב חדש ה"ז גט ואמאי הא מינס איתניס ותירצו כו' ומאי הקשו דלמא שאני מיתה דשכיחא כדאמרינן בפ' כל הגט וה"ל לאתנויי שאם ימות תוך יב"ח דלא להוי גיטא מדלא משני הכי ש"מ דרבא אפילו באונסא דשכיח מיירי ע"כ. ודבריו תמוהים משום דמיתה לא מיקרי שכיח וכדמוכח בריש כתובות עלה דההיא דאמר רבא ולענין גיטין אינו כן ואמרינן מנא ליה לרבא הא אילימא מהא דתנן ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חודש אינו גט מת הוא דאינו גט הא חלה ה"ז גט ודילמא כו' והכרח הקס"ד הוא דאי טעמא דמתני' הוי משום דהוי אונס ניתני חלה וכ"ש מת וכמ"ש התוס' שם ואי אמרת דמיתה שכיח אימא דלעולם דטעמא דמתני' הוי משום אונס ותני מת דאפילו דהוי אונסא דשכיח הוי אונס וכ"ש חלה דהא חלה כתב הרא"ש בפירוש דהוי שכיח ולא שכיח והוא מוכרח מן הסוגיא דכתובות ועוד דבגמרא קאמר בתר הכי ואלא מסיפא מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש ה"ז גט מת וה"ה לחלה ומנ"ל הא דילמא שאני מת משום דהוי מילתא דשכיח ועוד דבפ' ר"א אמרינן מ"ט דר"א דאמר קרא כי מתו כל האנשים והא מיתה דנולד הוא ורבנן מאי טעמייהו קסברי הנהו מי מייתו והא כו' אלא שירדו מנכסיהם אלמא דמיתה לא שכיח ומש"ה אוקמו רבנן לקרא דכי מתו בירדו מנכסיהם דעניות שכיחא וכ"כ הרשב"א בפירוש בסי' תשע"א דמת או חלה הוי שכיח ולא שכיח ולית ליה לאתנויי ויש טענת אונס. ובר מן דין לא ידעתי איך יעלה על הדעת דחלה הוי שכיח ולא שכיח וכמ"ש הרא"ש והרב עצמו כתבו ומיתה להוי שכיח דאטו קודם חזקיה קיימין דלא הוי חולשא בעולם. סוף דבר דברים הללו אין הדעת סובלתן וההיא דכל הגט אינו ענין לזה דהתם לגבי עשירות דלא שכיח קרי למיתה שכיח משום דהוי שכיח ולא שכיח ולעולם דלגבי גיטין ונדרים וממון הוי מיתה אונסא דשכיח ולא שכיח דומיא דחלה וכדכתיבנא ועיין במהראנ"ח ח"ב סי' ס"ג שהאריך בזה אי מיתה שכיח:
עוד כתב הרב דכי הדר תו בגמרא ופריך מההיא דאי לא אתינא כו' ותירצו דאונסא דמברא מגליא וכו' ה"ק כיון דאונסא דמברא מגליא ושכיח ולא אתני עליו וליכא נמי אומדנא דאפשר דלא קפיד אם להוי גיטא מש"ה לא שמיה מתיא אמנם אי הא דפסקיה מברא הוי מילתא דלא שכיח אע"ג דליכא אומדנא מ"מ ה"א דשמיה מתיא כי קאמר אי לא אתינא מדעתו ורצונו קאמר לא שיארע לו אונס והא דלא אתני משום דלא אסיק אדעתיה וכיון שכן מאי דחלק תלמודא הוא מאי דחלק מהריב"ל וקשיא לי דלפי סברת הרב דמיתה הוי מילתא דשכיח אכתי תיקשי דהוה מצי לתרוצי בפירכא דאם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת דשאני מיתה דשכיח והפירוש יהיה כפי' שאני מברא דמגליא אונסיה ולמה איצטריכו למימר דשאני התם דאי ידע דמיית לאלתר גמר ויהיב גיטא כלומר שהאומדנא היא בהפך ובלאו הכי מיתרצא ליה קושיא דכיון דליכא אומדנא והוי מילתא דשכיח מש"ה לא הוי אונס דומיא דמברא אלא ודאי דמיתה הוי שכיח ולא שכיח ומש"ה איצטריכו למימר דשאני התם שהאומדנא היא להפך דאי לאו הכי כיון דלא הוי מילתא דשכיח אע"ג דליכא אומדנא הוי אונס לפי הקס"ד דקיימינן אליבא דמ"ד דיש אונס בגיטין:
עוד כתב הרב לתרץ מה שהקשה מהרש"ך לרבינו ירוחם דמוקי ההיא דנדרים במי שהדיר חבירו שיאכל אצלו ועכבו נהר שגדל הנהר מהפשרת שלגים דהוי מילתא דלא שכיח דהא לפי המסקנא דקי"ל דאין אונס בגיטין אין אנו צריכים לחלק בין אונסא דשכיח ללא שכיח ומלבד גיטין הכל הוי אונס אפילו שכיח וכהאי גוונא הקשה למהריב"ל. והנה לקושיות הללו כבר תירצם יפה הרב מהר"א ששון דאשתמיטתיה למהרש"ך מ"ש התוס' והרא"ש בריש כתובות ובפ' מי שאחזו דאפילו לפי המסקנא אונסא דשכיח לא הוי אונס בשום מקום. אך מה שיש מן הקושיא הוא דהא בההיא דנדרים איכא אומדנא דמסתמא לא עלה על דעתו לאסור נכסיו על חבירו אם לא יאכל עמו אלא שיוכל לבא בלא אונס וא"כ למה הוצרך רבינו ירוחם לאוקמי דעכבו נהר דנדרים דהוי שגדל הנהר מהפשרת שלגים דהוי מילתא דלא שכיח הרי למדנו מוהריב"ל דהיכי דאיכא אומדנא אף במילתא דשכיח הוי אונס וכבר הקשה קושיא הלזו מהרש"ך ומהרא"ש תירץ דבמתני' דנדרים אין האומדנא כל כך ברורה ולא נתן טעם לדבריו. אך הרב בעל פני משה כתב שיש לחלק בין כשאדעתא דהכי תלוי בדעת המתחייב לכשאדעתא דהכי איננו תלוי בדעת המתחייב כי אם בדעת המחייב כגון בההיא דנדרים שהדירו חבירו מנכסיו אם לא יאכל אצלו נמצא שאדעתא דהכי איננו תלוי אלא בדעת האוסר ומפסיד אותו וא"כ ליכא אומדנא כיון דלא מטי למדיר שום פסידא אדרבא אית לן למימר כיון שאונסא דשכיח הוא ולא חש להתנות שרצונו היה להדיר את חבירו מנכסיו בהחלט כל זמן שלא יאכל אצלו אפילו שיהיה על צד האונס מדלא אתני על הדבר ולזה הביא דברי הר"ן והאריך בפירושם. והנראה מכונת דבריו שלא נסתייע מהר"ן אלא משום דמוקי לההיא דנדרים דאדריה מזמין למזומן אבל משאר דברי הר"ן ליכא סיעתא כלל לדברי הרב ואדרבה הר"ן קאי לאידך גיסא דאף למ"ד דאונס לא הוי טענה כיון דלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה בגוונא דמתני' הוי אונס דליכא למימר כיון דלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה שהרי המדיר לא עליו היתה גרם הפסידה. והנה לא הביא דברי הר"ן אלא לומר שהמדיר היה המזמין. והנה הר"ן אזיל לשיטתיה שפירש בשמעתא דנדרי זרוזין בההיא דאמרינן מי סברת דאדריה זמינא למזמינא לא זמינא אדריה למזמינא דהכונה היא שלבקשת המזומן נדר המזמן וקרי ליה דזמינא נדריה למזמינא כיון שהוא לבקשת המזומן. אך הרא"ש פירש שהמזומן הוא הנודר וכן פירש רבינו ירוחם נתיב י"ד ח"ד וא"כ אזדא ליה תירוץ הרב דהא כל מאי דקיימינן הוא להרא"ש ולרבינו ירוחם למוקמי למתני' שגדל הנהר מהפשרת שלגים ולדידהו דמתני' איירי שהנודר הוא המזומן וא"ל המזומן למזמין מודרני מנכסיך אם לא אוכל אצלך וכמ"ש הרא"ש א"כ איכא אומדנא גדולה דמסתמא לא אסר נכסי חבירו עליו אלא כשיוכל לבוא בלא אונס וא"כ אפילו באונסא דשכיח הוי אונס וכמו שלמדנו מהריב"ל. הא דאמרינן נדרי אונסין כיצד חלה הוא או שחלה בנו ה"ה חלה אביו כ"כ הריב"ש סי' קנ"ז ועיין בסי' שפ"ז ודוק. מדברי מהרי"א סימן ע"ג נראה דבאונס מבורר להריגת נפש חלה השבועה משום דאגב אונסיה גמר ומקני וכ"נ ממ"ש המרדכי פ' הנזקין בשם מהר"ם במעשה ביהודים שדחקו את חביריהם. אלא שאני תמיה מהא דאמרינן מכאן מודעא רבה לאורייתא ועיין מ"ש מרן בח"מ סי' ר"ה אההיא דלא היה סיקריקון ביהודה וצ"ע. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר בה' מכירה):
כתב מרן הב"י י"ד סי' רכ"ח בשם הריב"ש וז"ל על מי שלא קיים פו"ר וקבל חרם ונדוי שלא לישא אשה על אשתו כי אם ברצונה ועבר ונשא אחרת כו' כבר נראה שהיתה כונתו לרצותה שתתן לו רשות כו' וא"כ כל שפייס אותה בדברים שאשה שכמותה היתה מתרצית בכך ולא נתרצית לו י"ל שהוא אנוס דומיא דמאי דאמרינן בפ' כל הגט וכו'. ועיין בתשובות הרדב"ז סי' א' שנסתייע מתשובה זו להיכא דנשבע סתם שלא ישא אשה אחרת עליה. ולדידי לא אמרה הריב"ש אלא באומר כי אם ברצונה ובהצטרפות הטעם שכתב דנראה שהיתה כונתו לרצותה שתתן לו רשות וכו' הא לאו הכי פשיטא דאין כאן טענת אונס ולא דמי כלל לההיא דפ' כל הגט וזה פשוט בעיני ודו"ק:
כתב הריב"ש סי' ק"ג ובנדון זה כל שאין לו במה לשלם אין לך אונס גדול מזה כו' ואע"פ שנשבע אין עונשין אותו עד שיהיה ידוע שיש לו ואינו משלם אבל עושין לו כפי הסדר שכתב הרמב"ם פ"ב מהל' מלוה ולוה וכו'. ואם כונת הרב היא על הסדור אין דין זה מוסכם שיש מי שכתב דהיכא שנשבע ליכא סידור ואפילו מגלימא דעל כתפיה וכבר הביא מרן סברא זו בשם ס' חזה התנופה יע"ש. (א"ה עיין לקמן פ"ה מהל' אלו דין כ') אונס ממון לא חשיב אונס כדי שיעבור על מה שנשבע כ"כ הריב"ש סי' שפ"ז ועיין בסי' ת"ס דנראה שיש קצת סתירה לזה ודוק שפירש ההבדל רב ביניהם דשאני הכא שהאונס הוא שאונסין אותו במה שנשבע שלא לקיים וכן בנדון הרשב"א ג"כ הכי הוא ולפיכך אף שהוא אנוס אונס ממון פטור מטעם אומדנא דאמרינן אדעתא דהכי לא נשבע. אבל בההיא דסי' שפ"ז הסוכן לא עכבו כדי שיעבור על שבועתו אלא עכבו משום תכלית אחר אלא דממילא אינו יכול לקיים שבועתו כי אם ע"י ממון לזה כתב הרב דחייב לפזר ממון כדי שלא יעבור על שבועתו:
עוד כתב הריב"ש סימן שפ"ז אבל בנדון זה שנשבע לבקשת קרובה של האשה ולמלא רצונו ואין הענין מוכח שהיה רצון שניהם מתחלה שלא תחול השבועה כו' אפילו יאמר הנשבע אדעתא דהכי לא נדרי ה"ז פתח היתר והוא אינו מיחל לעצמו ואפילו חכם לא ימצא לו פתח שהרי הוא נולד כו'. וטעמא אחרינא איכא דזה נשבע לתועלת חבירו ואין מתירין לו אלא בפניו ודוק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף