משנה למלך/מתנות עניים/ה

משנה למלך ‏ מתנות עניים ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

אע"פ שהניחו סמוך לגפה או לגדיש וכו'. תנן בפרק ו' דפאה העומר שהוא סמוך לגפה וכו' (עיין בכ"מ) . והנה בתוספתא פ"ב דפאה אמרינן אמר רבי אלעאי שאלתי את רבי יהושע באלו עומרים היו ב"ש וב"ה חולקין אמר בתורה הזאת על העומר סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים וכשבאתי ושאלתי את ר"א אמר לי מודים באלו שהן שכחה על מה נחלקו על העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדיש שבש"א אינו שכחה מפני שזכה בה ובה"א שכחה ע"כ. והכונה דלר' יהושע מחלוקת ב"ש וב"ה אינו בנטל העומר להוליכו והניחו בצד הגפה אלא בעומר שהיה מתחלתו סמוך לגפה ולגדיש דב"ש אומרים דאינו שכחה כיון שהוא במקום מסויים וכההיא דתנן בריש פ"ז במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה וב"ה ס"ל דהוי שכחה דלא חשיבי הני דבר מסויים ולא דמי לההיא דריש פ"ז דשאני התם שהוא דבר מחובר בצד דבר מחובר אבל הכא הוא דבר תלוש בצד דבר מחובר וכדאיתא בירושלמי אבל בנטל להוליכו לעיר אף ב"ה מודו דאינו שכחה ואפי' שלא הניחו בצד הגפה משום דזכה בה ולר"א כל שלא נטל העומר להוליכו לעיר דכ"ע הוי שכחה לא נחלקו אלא בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה. ודע דסמוך למשנה זו שכתבנו תנן העומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר ושכחו מודים שאינו שכחה ע"כ. וכתב הר"ש שם דהך סתמא אתא כר"י ולא כר"א ע"כ. והדין עמו דלר"י דקאמר דנחלקו בעומר שהיה סמוך מתחלתו לגפה אתי שפיר מאי דתנן דאם החזיק בו להוליכו אל העיר ושכחו דמודים שאינו שכחה אך לר"א מחלוקתם הוא בדבר זה דהיינו בעומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר. אך לא נתקררה דעתי בזה דלא שייך לומר מודים אלא בדבר הדומה למה שנחלקו אבל הכא אין שום הדמות כלל זה לזה משום דמה שנחלקו הוא מטעם אי חשיבי גפה וגדיש דבר מסויים או לא חשיבי א"נ אי מהני דבר מסויים לשכחת העומר אבל בהחזיק בו להוליכו לעיר טעמא הוא משום דזכה בו ולא שייך בה שכחה וא"כ לא שייך לומר בזה מודים. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה שהביא סברת ר"א ויש לתמוה דאיך יתיישב כפירוש זה אידך מתני' דקתני מודים שאינו שכחה. וראיתי לרבינו שם שכתב ומה שאמרו מודים שאינו שכחה בשלא שכחוה סמוך לגפה ולגדיש כאשר בארנו במה שהקדמנו ע"כ. והנראה מפשט דבריו הוא דס"ל דע"כ לא קאמרי ב"ה דהוי שכחה אלא בשהניחה סמוך לגפה ולגדיש אבל אם לא הניחה סמוך לגפה מודים ב"ה דאינו שכחה. והדברים הם תמוהים שיהיה ההנחה סמוך לגפה ולגדיש סיבה שלא תהיה שכחה וכבר תמה על זה הרב בעל שדה יהושע והשיא דברי רבינו לכוונה אחרת יע"ש, אך רבינו עובדיה אחר שכתב דמחלוקת ב"ש וב"ה הוא בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר וכדברי ר"א כתב והא דתנן לקמן במתני' העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו מודים ב"ה לב"ש דאינו שכחה זהו כשלא הניחו אצל הגפה או אצל הגדיש ע"כ. ודברים אלו הם כפשט דברי רבינו שבפירוש המשנה וכבר טרח הרב בעל תוי"ט ליתן טעם לדין זה וז"ל וטעמא איכא למימר דכשלא הניחו אצל אחד מדברים הללו אע"פ ששכחו אינה שכחה הואיל והחזיק בו להוליכו לעיר אבל כשהניחו אצל דבר מסויים אע"פ שהחזיק בו כבר להוליכו לעיר הוי שכחה שסוברים דושכחת ע"י עצמך ולא כשיש דבר הגורם השכחה שע"י שהחזיק בו ולא הניחו אצל דבר מסויים גרם לו ששכחו עכ"ד. ועוד נראה לי טעם אחר לומר דהנחה אצל הגפה גורם שיהיה בו שכחה משום דהכא מיירי בעומר שנטלו להוליכו לעיר וטעמייהו דב"ש הוא משום דזכה בו ושוב אין בו שכחה וא"כ אם אחר שנטלו הניחו במקום אחר אם היה המקום האחר גפה או גדיש שהוא דבר מסויים קצת נמצא שלא נטלו להוליכו לעיר אלא להניחו במקום אחר ידוע לו ומש"ה אם אחר כך שכחו הוי שכחה אבל כל שלא הניחו במקום ידוע עדיין כוונתו הראשונה במקומה עומדת דכוונתו היא בנטילתו להוליכו לעיר אלא דלפי שעה הניחו במקום אחר דאי לא לאיזה תכלית נטלה ממקום זה והניחה במקום אחר ולקמן יתבאר לך דכל שלא נטלה להוליכה לעיר אלא להניחה במקום אחר דלא זכה בה והוי שכחה. ודע שהרב בעל תוי"ט רצה ליישב כפי הנחה זו דהנחה אצל הגפה גורם שיהיה שכחה זו גירסת הירושלמי שכתובה אצלנו דקאמר וקשיא על דב"ש בגפה ובגדיש דבר שהוא מסויים ואינון אמרין אינו שכחה וקשיא על דב"ה בבקר ובכלים דבר שאינו מסויים ואינון אמרין היא שכחה ע"כ. והנה פשט דברי הירושלמי הללו מורים דההנחה אצל דבר המסויים גורם שיהיה שכחה והר"ש כתב שהסברא היא בהפך דאדרבא ההנחה אצל דבר המסויים גורם שלא יהיה בו שכחה ומכח סברא זו כתב דטעות נפלה בירושלמי וצ"ע דהגירסא היא בהפך וקשיא על דב"ש בבקר ובכלים דבר שאינו מסויים ואינון אמרין אינו שכחה וקשיא על דב"ה גפה וגדיש דבר מסויים הוא ואינון אמרין דהוי שכחה אך כפי מ"ש הרב בעל תי"ט אין להטעות גירסת הירושלמי. ולי נראה שגרסת הר"ש היא הנכונה שהרי סמוך למה שכתבנו בשם הירושלמי הביאו מתני' דריש פ"ז דפאה במקומו כיצד היה עומד בצד הגת או בצד הפרצה ואמרו דהך מתני' כב"ש דב"ש אומרים אינו שכחה ואמר ר' יוסי דברי הכל היא תמן דבר מחובר בצד דבר מחובר ברם הכא דבר תלוש בצד דבר מחובר ע"כ. הרי פשט דברי הירושלמי מורים דס"ל דהנחה אצל דבר המסויים גורם שלא יהיה בו שכחה ומש"ה היו רוצים לומר דמתני' דהיה עומד בצד הגת אתיא כב"ש דאית להו דכל שהניח בצד דבר המסויים אינו שכחה ותירצו דאפי' ב"ה מודים בההיא אלא דשאני הכא דלא הוי דבר המסויים כיון שהוא דבר תלוש בצד דבר המחובר ואילו לסברת הרב בעל תויו"ט מאי דנקטי ב"ש העומר שהוא סמוך לגפה לחדושא הוא דאפי' שהניחו סמוך לגפה וסד"א שזה יהיה גורם שיהיה בו שכחה כיון שהניחו בצד דבר המסויים קמ"ל דאפ"ה אינו שכחה משום דכבר זכה בו. אשר על כן נראה דודאי גירסת הר"ש היא הנכונה דסברת הירושלמי היא דדבר מסויים גורם שלא יהיה שכחה וטעמייהו דב"ש דקאמרי דאינו שכחה הוא משום דהניחו בצד דבר המסויים וטעמייהו דב"ה הוא משום דהני לא חשיבי דבר המסויים משום דהוא דבר תלוש בצד דבר המחובר וכדאיתא בירושלמי וכי תימא א"כ תיקשי לסברת רבינו ורבינו עובדיה דאית להו דאדרבא ההנחה בצד גפה או גדיש הוי סיבה שיהיה שכחה והרי דברי הירושלמי מורים בהפך הא לא קשיא משום דהירושלמי אזיל בשיטת ר' יהושע וכפשטיה דמתני' דמה שנחלקו ב"ש וב"ה אינו בעומר שנטלו להוליכו לעיר כ"א בעומר שהיה סמוך מתחלתו ולגפה ולגדיש וא"כ ע"כ דטעמייהו דב"ש הוא משום דכיון דהניחו בצד אחד מאלו המקומות לא הוי שכחה משום דהם דבר המסויים וב"ה ס"ל דלא הוו דבר המסויים ומש"ה הוו שכחה וזהו שהקשו לב"ש מבקר וכלים ולב"ה מגפה וגדיש וכגירסת הר"ש וחזרו לומר וההיא דהיה עומד בצד הגת אתיא אפי' כב"ה משום דחשיב דבר המסויים כיון שהוא דבר המחובר אצל דבר המחובר אבל בהני דגפה ודכוותיה ס"ל לב"ה דלא הוו דבר המסויים ומש"ה ס"ל דהוו שכחה אך כפי המסקנא שהיא סברת ר"א דמחלוקת זה דב"ש וב"ה הוא בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר וטעמייהו דב"ש הוא משום דזכה בו אדרבא הסברא היא בהפך דב"ש אית להו דאפי' אם הניחו בצד הגפה אינו שכחה וב"ה אית להו דכיון שהניחו אצל הגפה אזדא ליה טעמא דזכה בו אבל אם לא הניחו אצל הגפה מודים ב"ה דאינו שכחה משום דזכה בו וכי תימא סוף סוף תיקשי לב"ה נהי דאזדא ליה טעמא דזכה בו ת"ל משום דהניחו בצד דבר המסויים וכל שהוא בצד דבר המסויים אין בו דין שכחה וכדתנן היה עומד בצד הגת או בצד הפרצה דאינו שכחה, הא לא קשיא משום דודאי כל שהניחו בצד דבר שהוא מסויים גמור שהוא מחובר אצל מחובר לכ"ע אינו שכחה דדל מהכא טעמא דזכה בו ת"ל משום דהניחו בצד דבר שהוא מסויים אבל הכא הני לא חשיבי מסויים גמור כיון דהוו תלוש אצל מחובר ופשיטא דאם היה סמוך מתחלתו לחד מהני דהוו שכחה וכסברת ר' אליעזר אך הכא מיירי בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ואם לא היה מניחו באחד ממקומות הללו המוזכרים במשנה דהיינו גפה וגדיש ודכוותיה אז לכ"ע לא היה בו דין שכחה כיון שזכה בו וכדתנן במתני' מודה שאינו שכחה אך אם הניחה אצל גפה וגדיש ס"ל לב"ה דהוו שכחה דבהנחה הלזו אצל מקומות אלו אזדא ליה טעמא דזכה בו והם מצד עצמם לא הוו דבר מסויים שנאמר דאף דליכא טעמא דזכה בהם ת"ל דהם סמוכים לדבר המסויים וב"ש ס"ל דאפי' בהנחה זו שהניחם אצל מקומות אלו לא אזדא ליה טעמא דזכה בהם. והנה אחר כל הטורח הזה עדיין לא נתקררה דעתי לא בטעמו של הרב תוי"ט ולא במה שכתבו דאיך יהיה ההנחה אצל מקומות אלו סבה שיהיה שכחה אך פשט דברי רבינו שבפירוש המשנה מורים כן וכדכתב רבינו עובדיה ז"ל. ומ"ש רבינו עמדו העניים וכו' או שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אינו שכחה אפי' אם נטלו ממקום למקום אע"פ שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים ושכחו ה"ז שכחה ע"כ. דברים הללו אין להם מובן כלל דפתח באינה שכחה וכתב אפי' כו' וסיים בהרי זו שכחה וכבר תמה על זה הרב בעל שדה יהושע עלה דמתניתין דמודים דאינו שכחה. והנה הרב הציע הצעות קודם כל דבריו והעתיק דברי רבינו שבפירוש המשנה ודברי התוספתא וכתב דרבינו סובר דיש הפרש בין נטלו להוליכו ובין החזיק בו להוליכו דכשאמרו בירושלמי על מה נחלקו על העומר שנטלו להוליכו לעיר כו' הוא דוקא דלא גלי דעתיה דמחזיק בו כדי שלא יהיה בו שכחה אלא אגב אורחיה נטלו להוליכו לעיר והניחו בשדה כו' וכשאמרו במשנה זו שאנו בה העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר מודים שאינו שכחה מבין רבינו דלשון החזיק בו הוא מדוחק דגלי אדעתיה בעל העומר דמחזיק בו כדי שלא יהיה נשכח וכיון שכן משום הכי אפי' ב"ה שאומרים בנטלו להוליכו לעיר דלא זכה בו והוא שכחה כאן שהחזיק יודה דזכה בו והיינו דנקט מתני' לישנא דהחזיק ע"כ. ואח"כ נרגש הרב דבתוספתא נקטו החזיק למחלוקת ב"ש וב"ה וכתב דרבינו עשה עיקר מהירושלמי דלא נזכר שם לישנא דהחזיק כי אם נטל להוליכו. ובבאור דברי רבינו כתב דהכי קאמר דכשהחזיר להוליכו לעיר וגלי אדעתיה דמחזיק בו אינו שכחה דזכה בו והיינו מתני' דהכא דקיימינן בה, ובאר עוד ואמר דאינו שכחה כענין החזיק אפי' דכשנטלו ממקום למקום דלא החזיק אע"פ שנתנו בצד הגפה כו' דהיה מקום לומר דאינו שכחה ועם כל זה הוא שכחה אפ"ה בכאן אינו שכחה, ומ"ש אפי' נטלו ונתנו כו' הוא תמצית דברי ר"א שאמר על מה נחלקו על עומר שנטלו להוליכו לעיר דאפי' כן אומרים ב"ה דהוא שכחה משום דליכא החזיק וז"ש כאן רבינו בהחזיק אינו שכחה אף שאינו בצד הגפה אע"פ שבנטלו ונתנו בצד הגפה הוא שכחה אליבא דב"ה הכא לא הוי שכחה משום דזכה בה דהחזיק עכ"ד. והיה נראה קצת להביא ראיה לדברי הרב דמחלק בין מחזיק בו לנטלו להוליכו מההיא דאמרינן בריש פ' עגלה ערופה דף מ"ה עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו על גבי חבירו כו' דלכ"ע העליון אינו שכחה ואמרי' בגמ' דטעמא הוא משום דהחזיק בה זכה בה הרי שדקדקו מלת החזיק ועשו אותה עיקר. הן אמת דרבינו כשהביא דין זה כתב נטל עומר להוליכו לעיר וכו' ואם כדברי הרב שהכל תלוי בהחזיק הוה ליה למימר החזיק בעומר להוליכו לעיר ואולי התם בגמ' איצטריכו ללמדנו דין זה דכל שהחזיק בו שוב אין בו שכחה ומש"ה נקטו לדינם בשהעליון החזיק בו דהשתא העליון לכ"ע אין בו שכחה ולא נחלקו אלא בתחתון אבל רבינו שכבר ביאר דין היכא דהחזיק בו ולא בא ללמד כי אם דין התחתון מש"ה נקט למילתיה בשהעליון נטלו להוליכו לעיר וזהו שרבינו לא הזכיר בבבא זו דין העליון משום דכבר נלמד ממה שקדם ולא בא אלא ללמד דין התחתון. אך יש לי לדקדק בחלוק זה שחילק הרב דהכל תלוי בהחזיק דגלי דעתיה דהחזיק בו כדי שלא יהיה בו שכחה א"כ הוה ליה לרבינו לומר אפי' אם נטלו להוליכו לעיר כו' ולמה זה שינה את טעמו דברישא נקט החזיק בו להוליכו לעיר ובסיפא נקט נטלו ממקום למקום שהרי לפי דבריו אין הדבר תלוי אלא בהחזיק ולא החזיק וא"כ כפי דרכו הוה ליה לרבינו למימר ברישא נמי החזיק בו ממקום למקום או לימא בסיפא נטלו להוליכו לעיר, גם עיקר דבריו שכתב דהחזיק בו הוא דגלי אדעתיה בעל העומר דמחזיק בו כדי שלא יהיה נשכח הוא דוחק בעיני. אשר על כן נראה לי דעיקר חילוק של רבינו הוא בין נטלו להוליכו לעיר ובין נטלו להוליכו למקום אחר בשדה עצמה והכוונה דכל שנטלו להוליכו לעיר הרי החזיק בו להיות שלו שהרי כונתו בנטילתו הוא להוליכו לעיר וא"כ הרי זכה בו ושוב אין בו שכחה והיינו דתנן במתניתין דכל שהחזיק בו להוליכו לעיר אין בו שכחה אך כל שנטלו להוליכו ממקום למקום עדיין לא החזיק בו לזכות בו שהרי לא היתה כוונתו להוליכו לעיר אלא להניחו בשדה ומש"ה ס"ל לב"ה דהוי שכחה אך ב"ש אית להו דאפילו הכי אין בו שכחה כיון דאיכא תרתי דהיינו שנטלו להוליכו למקום אחר והניחו בצד הגפה והיינו דרבינו כשהביא דין העומר שהניחו על גבי חבירו כתב נטל עומר להוליכו לעיר כלשון הגמרא דפ' עגלה ערופה שכתבנו דמיירי שהעליון אינו שכחה ולדידיה אין הדבר תלוי אלא בנטילתו לאיזה תכלית הוא דאם הוא להוליכו לעיר נמצא דהחזיק בו וזכה בה ושוב אין בו שכחה ואם נטלו להוליכו ממקום למקום נמצא דלא החזיק לזכות ומש"ה יש בו שכחה ואע"ג דבתוספתא אמרי' דלר"א מחלוקת ב"ש וב"ה הוא בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר מ"מ הרואה דברי הירושלמי יראה איך לר"א לא נחלקו כי אם בעומר שנטלו ונתנו בצד הגפה ולא הוזכר בירושלמי במחלוקת ב"ש וב"ה נטלו להוליכו לעיר וכבר למדנו הרב בעל ש"י דרבינו עושה עיקר מהירושלמי. אך מה שקשה לזה הוא דברי רבינו שפירש המשנה דמחלוקת ב"ש וב"ה שכתב וכבר בארו בתלמוד שהם לא נחלקו כנראה מן המשנה הזאת אבל נחלקו בשיקח העומר להוליכו במדינה ונתנו באחד המקומות הנזכרים כו' הרי שכתב דלב"ה אף כשנטלו להוליכו לעיר יש בו שכחה וזהו הפך מה שכתבנו. והנה העידותי היום שאם לא היו כי אם דברי רבינו הללו שבפירוש המשנה הלזו הייתי מגיה דברי רבינו והייתי גורס אבל נחלקו כשיקח העומר להוליכו למקום אחר אך כבר כתבנו לעיל שדברי רבינו שבפירוש המשנה דהכל מודים שאינו שכחה מורים דס"ל כסברת רבינו עובדיה שכתב דההנחה אצל הגפה או הגדיש הוא סיבה שיהיה שכחה וכן כתב הרב בעל תויו"ט דרבינו בפירוש המשנה ורבינו עובדיה בחדא שיטה אזלי וא"כ נראה דבפירוש המשנה לא ירד לחלק בין נטל להוליך לעיר לנטל להוליך למקום אחר אלא דס"ל דמחלוקת ב"ש וב"ה הוא בנטל להוליכו לעיר וכלישנא דתוספתא ומש"ה נדחק באידך מתני' דקתני מודים שאינה שכחה וכתב דהטעם הוא משום דלא הניחה סמוך לגפה אבל כאן בחיבורו העמיק עוד בדברי הירושלמי וחלק בין נטל להוליכו לעיר בין נטל להוליכו למקום אחר ובזה אתו שתי המשניות מרווחות דמה שנחלקו ב"ש וב"ה מיירי בנטלו להוליכו למקום אחר ואידך מתני' דקתני הכל מודים מיירי בנטלו להוליכו לעיר: ודע דלכל הפירושים נ"ל שטעות נפל בדברי רבינו במה שכתב אפי' אם נטלו כו' וצריך להגיה אבל אם נטלו כו' ואפשר דבספרו של רבינו היה כתוב א' ברשימה והמדפיסים סברו שהכוונה היא אפילו. אך הנכון הוא לגרוס אבל אם נטלו כו' ובזה מתיישבים דברי רבינו היטב בין כפי מה שחילק הרב בעל ש"י בין החזיק לנטל בין כפי מה שכתבנו שהחילוק הוא בין נטלו להוליכו לעיר לנטלו להוליכו ממקום למקום ואין צורך למה שנדחק הרב בעל ש"י ליישב גירסת אפילו. שוב ראיתי להרב בעל תי"ט שהביא דברי רבינו כגירסתנו. ודע דכפי מה שכתבנו לעיל בשם רבינו עובדיה דס"ל דלב"ה ההנחה אצל הגדיש או הגפה הוי סיבה שיהיה שכחה ויחס בו סברא זו לרבינו בפירוש המשנה יש להסתפק היכא דנטל עומר להוליכו לעיר והניחו אצל עומר שיש בו סאתים היכי לידיינו דייני משום דעומר שיש בו סאתים דקי"ל דאינו שכחה איכא תרי טעמי איכא מ"ד דהטעם דאינו שכחה הוא משום דכתיב כי תקצור קצירך וגו' לא תשוב לקחתו עומר שאתה יכול לקחתו כאחד יצא עומר שיש בו סאתים ואיכא מ"ד דטעמא הוא משום דכתיב ושכחת עומר ולא גדיש וכשהעומר יש בו סאתים מיקרי גדיש. והנה כפי הטעם הראשון נמצא שלא הניחו בשום צד מהמקומות השנויים שם ולפי זה הכל מודים דאינו שכחה כיון שלא הניחו בצד הגדיש אך כפי הטעם השני דנקרא גדיש כל שיש בו סאתים אם כן באנו למחלוקת בית שמאי ובית הלל דלב"ש לא הוי שכחה ולב"ה הוי שכחה. וראיתי בירושלמי פ"ו דפאה עלה דמתני' דהעומר שיש בו סאתים דאינו שכחה שהביאו שני הטעמים שכתבנו ואמרו היך עבידא שכח עומר בצידי אין תעבדיניה עומר דברי הכל שכחה ואין תעבדיניה גדיש מחלוקת שמאי והלל ע"כ. הרי מבואר דלב"ש דאית להו דעומר שהניחו אצל הגדיש דאינו שכחה היכא דהניחו אצל עומר שיש בו סאתים אם יהיה בו שכחה או לא הדבר תלוי בשני הטעמים שכתבנו ומינה לדידן נמי דקי"ל כב"ה דעומר שנטלו להוליכו והניחו אצל הגדיש דהוי שכחה ואם לא הניחו אצל הגדיש [לא] הוי שכחה היכא דהניחו אצל עומר שיש בו סאתים הדבר תלוי בשני הטעמים שכתבנו דלמ"ד דנקרא עומר לא הוי שכחה ולמ"ד דנקרא גדיש הוי שכחה. והנה מדברי הירושלמי הללו היה נראה להכריח דס"ל דלב"ה ההנחה אצל דבר המסויים אינו מעלה ואינו מוריד כלל ודלא כרבינו עובדיה משום דבינייא זו שאמרו בירושלמי לא נפקא מיניה כי אם אליבא דב"ש שהרי אמרו אין תעבדיניה עומר ד"ה שכחה וא"כ מיירי כשלא נטל העומר להוליכו כי אם ששכחו אצל העומר שיש בו סאתים דאי מיירי בנטלו להוליכו והניחו אצל העומר של סאתים א"כ היכי קאמר דאין תעבדיניה עומר ד"ה שכחה אדרבה ד"ה אינו שכחה שהרי לסברת הרע"ב כל שנטלו להוליכו ולא הניחו אצל דבר מסויים לד"ה אינו שכחה אלא ודאי כדכתיבנא דמיירי בשלא נטלו להוליכו וא"כ הנפקותא אינה כי אם אליבא דב"ש דאין תעבדיניה גדיש לב"ש לא הוי שכחה דלב"ה בין אין תעבדיניה עומר בין אין תעבדיניה גדיש הוי שכחה ואם איתא כסברת הר"ע הוה להו למימר הנפקותא אליבא דב"ה דהלכתא כוותייהו ולימא הכי דנפקא מיניה בין שני הטעמים היכא דנטלו להוליכו והניחו אצל העומר שיש בו סאתים דאין תעבדיניה עומר ד"ה אינו שכחה וכדמתני' דהכל מודים ואין תעבדיניה גדיש מחלוקת ב"ש וב"ה דלב"ש אף אם תעבדיניה גדיש לא הוי שכחה ולב"ה אין תעבדיניה גדיש הוי שכחה ומדלא נקטו הבינייא אליבא דהלכתא משמע דס"ל לירושלמי דלב"ה ההנחה אצל דבר המסויים אינו מעלה ומוריד כלל הפך סברת הר"ע. ומיהו נראה דליכא מכאן תיובתא לסברת הרע"ב משום דהירוש' אזיל כשיטת ר' יהושע דאית ליה דברים כפשטן דמחלוקת ב"ש וב"ה הוא בעומר ששכחו אצל הגדיש ולדידיה אידך מתני' דקאמר הכל מודים דאינו שכחה הוא משום דנטלו להוליכו לעיר ולפי זה לב"ה ההנחה אצל דבר המסויים אינו מעלה ומוריד כלל (לב"ה) ומש"ה לא אמרו הבינייא כי אם אליבא דב"ש משום דאליבא דר' יהושע לא משכחת נפקותא אליבא דב"ה וע"כ סוגיא זו אזלא כשיטת ר' יהושע דאילו לר' אליעזר כל ששכח עומר אצל הגדיש אף ב"ש מודו דהוי שכחה וכי תימא אמאי לא אמרו הבינייא אליבא דר' אליעזר ונפקא מינה אליבא דב"ה הא לא קשיא שהרי כבר כתבנו לעיל דסוגית הירושלמי אזלא בשיטת ר' יהושע ומש"ה לא אמרו הנפקותא כי אם אליבא דב"ש דלר' יהושע לא נפקא מידי בין שני הטעמים אליבא דב"ה אבל אין הכי נמי דלמאן דאית ליה כב"ה איכא נפקותא בין שני הטעמים אליבא דב"ה והוא היכא דנטלו להוליכו והניחו אצל עומר שיש בו סאתים דאין תעבדיניה עומר ד"ה אינו שכחה ואין תעבדיניה גדיש לב"ש אינו שכחה ולב"ה הוי שכחה ולענין הלכה נראה דהוי שכחה משום דנקרא גדיש שהרי רבינו נתן טעם לעומר שיש בו סאתים דאינו שכחה משום דנקרא גדיש וא"כ לדידן דקי"ל כב"ה היכא דנטלו להוליכו והניחו אצל עומר שיש בו סאתים הוי שכחה משום דנקרא גדיש. שוב ראיתי בתלמודא דידן סוף פ' המוכר את הבית דף ע"ב דאמרינן עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת עומר עליו דשנים שכחה שנים והוא אינם שכחה תורת גדיש עליו דתנן עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. והנה בירושלמי אמרו נפקותא זו ג"כ היכא דשכח שנים והוא דלמ"ד דעומר שיש בו סאתים דאינו שכחה משום דנקרא גדיש השנים ששכח הוי שכחה ולמ"ד דהוו עומר השנים אינם שכחה אך תלמודא דידן חולק בזה וס"ל דאף למ"ד דטעמא דעומר שיש בו סאתים דאינו שכחה משום דנקרא גדיש ומ"מ היכא דשכח שנים והוא אינם שכחה משום דתורת עומר עליו והשתא בנדון דידן דהיינו היכא דנטלו להוליכו לעיר והניחו אצל עומר שיש בו סאתים יש להסתפק ולומר דאף למ"ד דטעמא דעומר שיש בו סאתים דאינו שכחה משום דתורת גדיש עליו מ"מ אפשר דבנדון דידן יודה דתורת עומר עליו ולב"ה נמי אינו שכחה כיון שלא הניחו אצל דבר המסויים. והנה אעיקרא דדינא יש לעיין בטעמא דתלמודא דידן דאית ליה דאמרינן תרתי דסתרן אהדדי דהיינו תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו מאי טעמא ואם נאמר דס"ל לרב הונא דלעולם אזלינן בתר תועלתו דבעל השדה ומש"ה היכא דשכחו לבדו אמרינן דתורת גדיש עליו ואינו שכחה וכששכח שנים והוא אמרי' דתורת עומר עליו ואינם שכחה. ואין זה מהתימה דאזלינן בתר תועלתו דבעל השדה שהרי כתב רבינו בפ"ה מהלכות אלו דין י"ט אין בו סאתים רואין את השבלים הדקות כאלו הן בריאות וארוכות ואת השדופות כאלו הן מלאות כו' הרי דאזלינן בתר תועלתו דבעל השדה לא יהיה שכחה ומש"ה אית ליה לרב הונא דאמרי' תרתי דסתרן משום תועלתו דבעל השדה וא"כ בנדון דידן דתועלתו דבעל השדה הוא שיהיה עומר שהרי אליבא דרע"ב לב"ה ההנחה אצל דבר המסוים הוא סיבה שיהיה שכחה א"כ נמצא דלכ"ע אמרינן דתורת עומר עליו ואינו שכחה וכן אם נאמר דטעמא דרב הונא הוא משום דאית ליה דלכל הדברים עומר זה שיש בו סאתים עומר הוא ועומר מיקרי ודוקא לענין היכא דשכחו לבדו הוא דאמרינן דתורת גדיש עליו אבל לשאר מילי תורת עומר עליו א"כ בנדון דידן נמי אינו שכחה לכ"ע כיון דתורת עומר עליו נמצינו למידין דלכל הפירושים שנאמר בדברי רב הונא בנידון דידן והיינו היכא דנטלו להוליכו לעיר והניחו אצל עומר שיש בו סאתים לא הוי שכחה משום דתורת עומר עליו. אך נראה דיש נפקותא בין שני הפירושים שכתבנו אליבא דרב הונא כפי הבינייא שאמרו בירושלמי אליבא דר' יהושע והוא היכא דשכח עומר אצל עומר שיש בו סאתים ואליבא דב"ש שאין תעבדיניה עומר הוי שכחה ואין תעבדיניה גדיש אינו שכחה והנה אליבא דרב הונא בנדון כזה אם נאמר דטעמיה דרב הונא משום דלעולם אזלינן בתר תועלתו דבעל השדה א"כ בנדון זה שהוא דשכחו אצל העומר שיש בו סאתים אליבא דב"ש נאמר דתורת גדיש עליו שהרי תועלתו דבעל השדה הוא שיהיה תורת גדיש עליו כדי שלא יהיה שכחה אך אם נאמר כפי הפירוש השני שכתבנו דטעמיה דרב הונא הוא משום דאית ליה דלכל הדברים תורת עומר עליו דהא עומר הוא ודוקא לענין היכא דשכחו לבדו אמרינן דתורת גדיש עליו משום דהוי דבר חשוב א"כ היכא דשכחו אצל עומר שיש בו סאתים לכ"ע הוי שכחה משום דתורת עומר עליו, ואף דלא קי"ל כב"ש מ"מ משום יגדיל תורה ויאדיר נראה לי הפירוש השני שכתבנו וא"כ ליכא נפקותא כלל כפי תלמודא דידן בין שני הטעמים שנאמרו בדין עומר שיש בו סאתים דלכ"ע בשאר מילי דין עומר עליו וכדכתיבנא (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן בפרקין דין י"ז) :

יז

היו כל העומרים של קב קב כו'. דין זה דאם הוא יתר על ד' דאינו שכחה כעת לא ידעתי היכן הוא מוצאו דאף דבמתני' לא נקט אלא בשל ד' קבין אין מכאן הכרח לומר דכל שהוא יתר מד' קבין דמודו ב"ה דאינו שכחה דאפשר דלב"ה אפילו ביתר מד' הוי שכחה ומאי דנקט מתני' ד' קבין הוא משום ב"ש דאית להו דכל שיש בו ד' קבין אינו שכחה. והנה מלבד דממתני' ליכא הוכחה לדינו של רבינו מהירושלמי נראה הפך דין זה שהרי עלה דמתני' דמחלוקת זה דב"ש וב"ה שאלו בירושלמי מה אנן קיימין אם משום דבר מסויים דיינו שנים אי משום שורה דיינו ג'. ותירצו דטעמייהו דב"ש היא כל שהוא יכול לחלקו ולעשותו שורה כב"ש ע"כ. והכונה דב"ש אזלי לטעמייהו דאית להו דג' הוי שכחה וד' אינו שכחה ומש"ה היכא דכל עומרי השדה הם של קב קב וא' של ד' קבין אית להו דאינו שכחה משום דיכול לחלק עומר זה של ד' קבין ולעשותו ד' עומרים של קב קב כשאר העומרים והו"ל ד' דאית להו לב"ש דאינם שכחה. ומטעם זה אמרו בירושלמי דלב"ש ה"ה אם היו כל העומרים של שני קבין ואחד של ח' דאינו שכחה משום דיכול לחלק עומר זה של ח' קבין ולעשותו ד' עומרים של שני קבין כשאר העומרים. וע"כ דב"ה דפליגי טעמייהו הוא משום דכיון דהוא עומר אחד לא אמרי' רואין אותו כאילו הוא מוחלק כיון שיכול לחלקו וכ"כ הר"ש דטעמא דב"ה הוא משום דלית להו רואין. ולפי זה נראה דאין טעם לחלק אליבא דב"ה בין כשהוא ד' קבין או יותר מד' קבין ודברי רבינו כעת צריכים אצלי תלמוד. ודע דיש להסתפק אליבא דב"ש היכא דכל עומרי השדה הם של קב קב והיו שם שני עומרים כל אחד מהם של שני קבים ושכחם אם הם שכחה. ולכאורה נראה דאינם שכחה לב"ש כיון דיכול לחלקם ולעשותם ד' עומרים כשאר העומרים ומק"ו דעומר שיש בו ד' קבין נפיק וכאותה ששנינו בפ"ו דפאה בשני עומרים ובהם סאתים ר"ג אומר לבעה"ב מק"ו ומה בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו אינה שכחה שני עומרים ובהם סאתים אינו דין שלא יהיה שכחה. והכא בנ"ד לא שייך מה שהשיבו חכמים לר"ג לא אם אמרת בעומר אחד שהוא גדיש תאמר בשני עומרים שהן ככריכות, דהכא כיון דטעמא דב"ש הוא משום דיכול לחלק האי טעמא שייך נמי בשני עומרים. ואף שכתבנו שהסברא גוזרת כן עדיין הדבר צריך אצלי תלמוד. ונסתפקתי היכא דהוא יתר על הד' דקי"ל דאינו שכחה היכא דהיו שני עומרים של קב קב ואחד של יותר מד' קבין ולקח זה העומר הגדול ושכח את כולם אם מצטרף העומר הגדול עמהם ויהיו ג' ונמצא אחד מהם דקי"ל דשלשה אינו שכחה או דלמא הא דאמרי' דג' אינו שכחה הוא כשכל אחד ואחד לבדו היה בו שכחה אז בהצטרף כל הג' במקום אחד אינם שכחה אבל כשאחד מהם אין בו שכחה אפי' כשהוא לבדו אינו מצטרף עם האחרים לעשותם ג'. וראיתי בירושלמי פ"ו דפאה עלה דמתני' דהעומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה שאמרו דטעמא הוא דכתיב כי תקצור כו' לא תשוב לקחתו עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו אית תנויי תני ושכחת עומר ולא גדיש. ושאלו על זה היך עבידא כלומר מאי בינייהו אי טעמא דמתני' הוא מהאי טעמא או מהאי ותירצו דנ"מ היכא דשכח ב' עומרים בצדו אין תעבדיניה עומר מחלוקת ב"ש וב"ה אי תעבדיניה גדיש אינו נידון בשורה ע"כ. והכוונה דלמ"ד דטעמא דמתני' הוא מקרא דלא תשוב לקחתו ומודה דאף שיש בו סאתים דנקרא עומר היכא דשכח ב' אחרים בצדו ונמצא דהוו ג' הוא מחלוקת ב"ש וב"ה דלב"ש השנים שכחה דהא אית להו דג' יש בהם שכחה ולב"ה אין כאן שכחה דהא אית להו דג' אין בהם שכחה. וה"ה דלב"ש אם שכח ג' אחרים בצדו דאין כאן שכחה דהא אית להו דד' אין בהם שכחה ולכ"ע עומר זה מצטרף עם אחרים. ואי תעבדיניה כגדיש כלומר לאידך טעמא דממעט ליה משום דכתיב עומר ולא גדיש וא"כ ס"ל דעומר שיש בו סאתים נקרא גדיש אינו נדון בשורה כלומר אינו מצטרף עם ג' אחרים לב"ש ולא עם שנים אחרים [לב"ה] ואין בהם שכחה כלל. אך בחלוקת עומר שיש בו סאתים תלוי במחלוקת הטעמים. והנה רבינו מיעט העומר שיש בו סאתים משום דכתיב ושכחת עומר ולא גדיש והדין עמו לפי שטעם זה הוזכר במשנה שאמרו חכמים לר"ג אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש כו' ולפי זה עומר שיש בו סאתים אינו מצטרף עם אחרים וכדברי הירושלמי. אך בתלמודא דידן ס"פ המוכר את הבית (דף ע"ב) אמרי' א"ר הונא עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת עומר עליו דשני עומרים שכחה שנים והוא אינם שכחה תורת גדיש עליו דתנן עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה ע"כ. הרי הדבר מבואר דר"ה אית ליה דאף דנקרא גדיש היכא דיש בו סאתים מ"מ נקרא עומר היכא דאיכא שנים אחרים בצדו ומצטרף עמהם זה העומר שיש בו סאתים וה"ל ג' ואין בשום אחד מהם שכחה וכדקי"ל דג' אין בהם שכחה. ומ"מ נראה דנפשטה בעיין דהיינו עומר שיש בו יתר על ד' קבין דפשיטא דמצטרף. ולענין הלכה פשיטא דקי"ל כתלמודא דידן ולעולם דעומר שיש בו סאתים נידון בשורה ותמהני איך רבינו לא הביא דין זה. ועיין במ"ש רשב"ם שם בגמרא. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל בפרקין דין ג') :

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף