אבן האזל/מלווה ולווה/א

אבן האזל ‏ מלווה ולווה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מצות עשה להלוות לעניי ישראל שנאמר אם כסף תלוה, את עמי את העני עמך. יכול רשות תלמוד לומר העבט תעביטנו וגו' ומצוה זו גדולה מן הצדקה אל העני השואל שזה כבר נצרך לשאול וזה עדיין לא הגיע למדה זו והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלות לעני שנאמר ורעה עינך באחיך האביון וגו'.

מ"ע להלוות לעניי ישראל, תימה גדולה שלא הזכיר שמצוה להלוות גם לעשיר ואפי' אם לא הוי הלואה לעשיר מדין מצוה זו אלא ממצות גמילות חסדים מ"מ קשה שלא הזכיר זה כלל לא כאן ולא בהל' מתנות עניים, וכן בספר המצות כתב שצונו להלות לעני ולא הזכיר גם שם כלל שיש מצוה להלוות גם לעשיר ובגמ' בב"מ דף ע"א מוכח דמצוה להלוות גם לעשיר, דאיתא שם דתני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי את העני עמך עמי ונכרי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם, ופריך בגמ' עמי ונכרי עמי קודם פשיטא ומשני לא נצרכה דאפי' לעכו"ם בריבית ולישראל בחנם, ומדלא פריך עני ועשיר עני קודם פשיטא מוכח דלעשיר נמי איכא מצוה להלוות וברייתא זו איתא נמי במכילתא, ומפרש המלבי"ם דעמי הוא גם לעשיר, וכתב אחר כן את העני להורות דאם יש עני הוא קודם לעשיר וכן בירוש' פ"א דפיאה הל' א' איתא הצדקה נוהגת לעניים וגמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים, וא"כ קשה שלא הזכיר הרמב"ם המצוה להלוות לעשיר, ועוד יותר דגם בהל' ב' כתב כל הנוגש העני ומוכח דבעשיר ליכא לאו, ולפי הגמ' דהך קרא מיירי גם בעשיר א"כ גם לאו דלא תהי' לו כנושה הוא גם בעשיר, ואף דהלאו הוא דוקא בזמן שיודע שאין לו מ"מ משכחת לה גם בעשיר שיש לו נכסים ויודע המלוה שעתה אינו יכול למכרם.

והנראה בזה דהנה במה שכתב הרמב"ם יכול רשות ת"ל העבט תעביטנו והוא מדברי המכילתא כאן. ובפ' יתרו על קרא דואם מזבח אבנים ר' ישמעאל אומר כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה וכו' קשה אם נימא דפסוק דואם כסף תלוה הוא מצות עשה להלוות בין לעני בין לעשיר דא"כ היכי דריש ר' ישמעאל אם כסף תלוה חובה ויליף מקרא דהעבט תעביטנו, דהא קרא דהעבט תעביטנו כתיב להדיא בעני וכי ימוך אחיך והיכי נלמוד מזה דהך קרא דואם כסף תלוה דכתיב ביה בין לעני בין לעשיר הוא ג"כ חובה, לכן סובר הרמב"ם דהוא מחלוקת התנאים ובלא"ה כתב המלבי"ם בפ' יתרו דראב"י בזבחים דף ס"א ע"ב פליג על ר' ישמעאל דאמר שם אם רצה לעשות של אדמה יעשה ע"ש, ולכן גם הך ברייתא דדריש את עמי את העני דאת עמי הוא לעשיר, ע"כ חולקת על ר' ישמעאל ולא סברה דאם כסף תלוה הוא חובה, אלא דהך קרא הוא בין לעני בין לעשיר ואין בו חובה אלא דקאי אסיפא דקרא לא תהי' לו כנושה ודוקא בעני חובה מקרא דהעבט תעביטנו.

ואף דגם לפי"ז קשה דא"כ למה צריך קרא להקדים עני לעשיר כיון דלעני חובה ולעשיר רשות צ"ל דלהך תנא נימא דמה דאיכא חובה לעני מקרא דהעבט תעביטנו הוא מגדר צדקה ובשיעור חוב של צדקה והיינו עד חומש, והך קרא דאם כסף תלוה לא מיירי בחוב של צדקה והך קרא הוא רשות ומ"מ אשמעינן קרא דמצוה להקדים עני לעשיר, אבל לר' ישמעאל נאמר דסבר דמצות הלואה לעני אינו בשיעור חוב של צדקה, ואפי' ביותר מחומש אם מבקש העני ללוות חייב להלוות לו, ואפשר דזהו אם חושב שהעני יהי' לו ודאי מעות להחזיר לו, ועיינתי בס' אהבת חסד וראיתי שכתב ג"כ דמצות הלואה הוא ביותר מחומש אלא דמסתפק בכמה הוא השיעור, וכתב דאין סברא שיהי' חייב להלוות כל ממונו שמא יזדמן לו לקנות סחורה, ועכ"פ כיון דלר' ישמעאל מיירי הך קרא בעני דהא יליף מהעבט תעביטנו שהוא חובה, א"כ א"א לפרש דאת עמי הוא בעשיר וע"כ דאת העני הוא פי' על את עמי ומה דכתיב את עמי הוא רק לומר דעמי ונכרי עמי קודם אפי' אם לנכרי ברבית, וזה כתב הרמב"ם בפ' ה' הל' ז', וכיון שפסק הרמב"ם כר' ישמעאל לכן לא כתב הא דעני ועשיר עני קודם כיון דלעני חובה וכנ"ל, וכן מיושב מה שכתב בהל' ב' כל הנוגש העני דלשיטתו האי קרא מיירי בעני ועל זה קאי הלאו דלא תהי' לו כנושה, אלא דבהל' ג' לא כתב העני משום דבגמ' גבי איסור לא הוזכר עני אלא בעל חוב.

-השמטות ומלואים-

לעיל הבאתי דברי האהבת חסד דשיעור חומש הוא רק על צדקה ולא על גמ"ח להלוות, כתב ע"ז דברמב"ם בפיהמ"ש מפורש דגם לגמ"ח יש שיעור חומש, וכן הוא בשנות אליהו שם מד' הירושלמי, והנה מד' הרמב"ם אין להקשות דהא מפרש גמ"ח שבמתני' שם דקאי על צדקה, אבל בירוש' מפורש שם דגמ"ח הוא על הלואה וכמו שהבאתי בספרי, ומ"מ קאמר דמה דתנן דאין להם שיעור זהו בגמ"ח בגופו אבל בממונו יש לו שיעור, והוא באמת תימה גדולה על האהבת חסד, ומ"מ כיון שמשמיא אסכימו עליו והצליח בכל דרכיו אי אפשר שיטעה טעות מפורשת במקומו, ולכן יש לומר שכיון שע"פ הסברא דבריו נכונים דלא שייך בזה תקנת אושא שהתקינו שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש דתניא בכתובות דף נ' טעמא שלא יצטרך לבריות, לכן יש לומר דמה דאמר בירוש' על מה דתנן גמ"ח בין הני דאין להם שיעור הדא דתימא בגופו, אבל בממונו יש להם שיעור היינו משום דזה ודאי גם להירוש' דצדקה הוא בכלל גמ"ח, והרמב"ם מפרש דוקא על צדקה והירוש' מפרש על צדקה והלואה, ולכן אומר הירוש' דמה דתנן דגמ"ח אין להם שיעור זהו בגופו אבל בממונו יש להם שיעור, והיינו דהא לענין צדקה יש להם שיעור, אלא שהי' אפשר להוסיף על בגופו גם בהלואה, ולכאורה חשבתי דהא גם בגמ"ח של הלואה ג"כ יש איזה שיעור כמש"כ שם האהבת חסד בעצמו דא"א לומר דכל זמן שמונח אצלו מעות פנויים מחוייב להלות דשמא יזדמן גם לו לקנות להרויח, אבל באמת אינו מיושב בזה דהא מה דתנן אין להם שיעור אינו שמחוייב בלא שיעור, דאטו בפאה חייב בלא שיעור, דהא שיעור פאה א' מששים וע"כ דהכונה דיכול להפריש כל שדהו פאה, משא"כ בתרומה ועיין בירוש' ובר"ש שם, וא"כ מה דיש ע"כ קצת שיעור בהלואה אינו אלא דאינו מחוייב בכל ממונו, אבל כיון דתקנת אושא ליתא בהלואה ומותר לו להלות כל ממונו א"כ בהלואה אין להם שיעור, ואולי אפשר דאה"נ דהי' יכול הירוש' להוסיף גם הלואה ולא נחת לחלק בזה ומ"מ הוא דוחק.

ונראה דכיון דבסברא דברי האהבת חסד נכונים דלא שייך בהלואה תקנת אושא היכי שהלוה נאמן ובטוח, לכן נראה לחלק באופן אחר דכיון דתקנת אושא שלא יבזבז יותר מחומש הוא בין לעני בין לעשיר, וכיון דעיקר שיעור חומש הוא שנה ראשונה מן הקרן ואח"כ מן הריוח כדאיתא בירוש' שם והובא בתוס' בכתובות דף נ', א"כ אנו רואים שגם על ריוח ואפי' מרויח הרבה יש תקנת אושא, א"כ אם הוא עוסק במסחר ולדין כמה הוא צריך להלוות ממונו לאחרים ע"פ הסברא הוא כמו דמן הריוח יש תקנת אושא שלא יבזבז יותר מחומש, א"כ גם לזה שלא ילוה כל ממונו והוא לא יתעסק וירויח יש ג"כ תקנת אושא שאינו צריך לבטל מה שהוא בעצמו יכול להרויח אלא עד חומש, אבל כל זה הוא במי שעוסק במסחר, אבל מי שאינו עוסק ופרנסתו הוא מאומנות או ממשרה ויש לו מעות ע"פ הסברא לא שייך בזה תקנת אושא, ולכן אפשר דדינו של האהבת חסד נכון במי שאינו עוסק קבוע במסחר, אלא דמ"מ כתב דמסתבר שאינו מחוייב להלוות כל ממונו שמא יזדמן לו איזה דבר לקנות, אבל מי שעוסק במסחר גם בהלואה דינו כמו צדקה כיון שהמעות הוא צריך להרויח, ועכשיו כבר לא קשה מה שלא נחת הירוש' לחלק בכגון זה וסמך על הסברא במה דשייך תקנת אושא.

ב

כל הנוגש העני והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו עובר בלא תעשה שנאמר לא תהיה לו כנושה, ומצות עשה לנגוש את העכו"ם ולהצר לו שנאמר לנכרי תגוש מפי השמועה למדו שזו מצות עשה. אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפי' לעבור לפניו שלא יפחידו או יכלימו אע"פ שאינו תובעו ואין צריך לומר אם תבעו.

אסור לאדם להראות עצמו לבע"ח, הלח"מ כתב בדעת הרמב"ם דאע"ג דבגמ' מפקינן ליה מקרא דלא תהי' לו כנושה משמע להרמב"ם דליכא אלא איסורא ואסמכוהו אקרא דלא תהי' לו כנושה, ובגליון הרמב"ם של הגאון ר"ח ברלין זצ"ל העיר דבספר המצות כתב דזהו לאו גמור, ומ"מ נראה דדברי הלח"מ נכונים וכאן בהלכותיו חזר בו, אכן ד' הרמב"ם במה שכתב ואין צריך לומר אם תבעו אינם מובנים כלל דהא זהו עיקר הלאו איברא דלפימש"כ בהל' א' מיירי בהל' ג' גם בעשיר ומ"מ אינו מיושב דעכ"פ כתב בסתם והוא גם בעני, ומה צריך להשמיענו דאיכא איסור, ולכאורה היה אפשר לומר דהלאו הוא דוקא אם תבעו בחזקה ובנגישה כמו שכתב כל הנוגש העני, אכן לבד שהוא תימה דהא לאו דלא יגוש הוא בשמיטה וכאן כתיב לא תהיה לו כנושה, ונושה הוא מי שחייבים לו כדכתיב כל בעל משה ידו, ועוד יותר מבואר דאי אפשר לומר כן דבפ"ד מהל' שביעית הל' א' כתב התובע חוב מחבירו שעברה עליו שביעית עובר בל"ת שנאמר לא יגוש, ומבואר דגם בלאו דלא יגוש עובר בתביעה לחוד וא"כ איך אפשר לומר דעל לא תהי' לו כנושה אינו עובר בתביעה לחוד.

ונראה דכונת הרמב"ם במה שכתב ואצ"ל אם תבעו אינו דאסור לתבעו דאינו מדוייק הלשון אם תבעו והו"ל לכתוב לתבעו לכן יש לומר דכונתו הוא אם תבעו והיינו אם תבעו מקודם אף שתבעו בלא איסור שלא היה יודע שאין לו ועתה יודע שאין לו, בזה הוא כ"ש מסתם להראות לפניו, דבסתם אינו מוכח דכונתו לתבעו אבל אם תבעו כבר א"כ עתה כשמתראה לו ודאי יחשוב הלוה שהולך לתבעו ובזה הוא כ"ש דאסור.

ג

כל הנוגש העני והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו עובר בלא תעשה שנאמר לא תהיה לו כנושה, ומצות עשה לנגוש את העכו"ם ולהצר לו שנאמר לנכרי תגוש מפי השמועה למדו שזו מצות עשה. אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפי' לעבור לפניו שלא יפחידו או יכלימו אע"פ שאינו תובעו ואין צריך לומר אם תבעו.

אסור לאדם להראות עצמו לבע"ח, הלח"מ כתב בדעת הרמב"ם דאע"ג דבגמ' מפקינן ליה מקרא דלא תהי' לו כנושה משמע להרמב"ם דליכא אלא איסורא ואסמכוהו אקרא דלא תהי' לו כנושה, ובגליון הרמב"ם של הגאון ר"ח ברלין זצ"ל העיר דבספר המצות כתב דזהו לאו גמור, ומ"מ נראה דדברי הלח"מ נכונים וכאן בהלכותיו חזר בו, אכן ד' הרמב"ם במה שכתב ואין צריך לומר אם תבעו אינם מובנים כלל דהא זהו עיקר הלאו איברא דלפימש"כ בהל' א' מיירי בהל' ג' גם בעשיר ומ"מ אינו מיושב דעכ"פ כתב בסתם והוא גם בעני, ומה צריך להשמיענו דאיכא איסור, ולכאורה היה אפשר לומר דהלאו הוא דוקא אם תבעו בחזקה ובנגישה כמו שכתב כל הנוגש העני, אכן לבד שהוא תימה דהא לאו דלא יגוש הוא בשמיטה וכאן כתיב לא תהיה לו כנושה, ונושה הוא מי שחייבים לו כדכתיב כל בעל משה ידו, ועוד יותר מבואר דאי אפשר לומר כן דבפ"ד מהל' שביעית הל' א' כתב התובע חוב מחבירו שעברה עליו שביעית עובר בל"ת שנאמר לא יגוש, ומבואר דגם בלאו דלא יגוש עובר בתביעה לחוד וא"כ איך אפשר לומר דעל לא תהי' לו כנושה אינו עובר בתביעה לחוד.

ונראה דכונת הרמב"ם במה שכתב ואצ"ל אם תבעו אינו דאסור לתבעו דאינו מדוייק הלשון אם תבעו והו"ל לכתוב לתבעו לכן יש לומר דכונתו הוא אם תבעו והיינו אם תבעו מקודם אף שתבעו בלא איסור שלא היה יודע שאין לו ועתה יודע שאין לו, בזה הוא כ"ש מסתם להראות לפניו, דבסתם אינו מוכח דכונתו לתבעו אבל אם תבעו כבר א"כ עתה כשמתראה לו ודאי יחשוב הלוה שהולך לתבעו ובזה הוא כ"ש דאסור.

ד

עיין מה שכתב הלח"מ ועיין מה שכתבתי בספרי חלק א' הלכות נזקי ממון פרק ה' הל' י'.

ה

אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לוה ולא מבגדים צבועים שצבען לשמן אע"פ שעדיין לא לבשו אותן ולא מסנדלים חדשים שלקחן לשמן אלא הרי אלו שלהן, בד"א בכלי החול אבל בגדי שבת והמועד גובה אותן בעל חוב ואצ"ל אם היו בהן טבעות וכלי זהב או כסף שהכל לבעל חובו.

בד"א בכלי החול, המ"מ כתב ע"ז וז"ל לשון זה שכתב הרב ז"ל לא מצאתיו מבואר בשום מקום בדין זה והמשנה של ערכין סתם היא שנויה, אבל נראה לי שיצא לו ממה שאמרו פ"ק דב"ק האחין שחלקו מה שעליהם שמין ומה שעל בניהם ובנותיהם אין שמין, ואמרו בירוש' דשל רגל ושל שבת שמין, וראיתי מי שחלק ואמר שאחין הוא בדוקא שאינן מקנין לאשתו ובניו של זה אלא בגדי חול, ומפני שלא יפשיטום ערומים, אבל בעל לאשתו הקנה הוא בין של חול בין של שבת, ויש סעד לחילוק זה מפני שהורע דין האחין בצבע שצבען לשמן שהוא נישום, שלא אמרו אלא מה שעל נשיהם ובניהם ממש, ואילו בעל חוב אינו גובה מהן ואפשר שאף בגדי שבת ומועד כן, ואני תמה בדברי הרב למה לא כתב חילוק זה פ"ג מהל' ערכין והביא המשנה בסתם וצ"ע עכ"ל.

והנה דברי המ"מ תמוהים דבתחלת ההלכה על אין בע"ח גובה מכסות אשתו כתב זה מתבאר מאותה ששנינו בערכין אחד המקדיש וכו' הובאה בהלכות פ' המקבל וכ"כ הר' אלפסי ז"ל בתשובה, ותשובה זו נמצאת בתשובות הרי"ף סי' רנ"ח וז"ל שאלה ראינו לגאון ז"ל שנשאל מי שיש עליו חוב ואין בידו מאומה מהו להושיט ידו בתכשיטי אשתו או לא וכו' תשובה ראינו מחלוקת אלו הגאונים וכך דעתנו נוטה כמו שהזכירה ההלכה אחד המקדיש ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבען לשמן וכו', ואתמר נמי האחין שחלקו מה שעליהם שמין מה שעל בניהם ובנותיהם אין שמין, ומאלו השמועות נתברר שמי שלקח כלים לאשתו ולבניו קנו אותם, ואין רשאי לחזור בהן ולא למכרן, אלא שבירושלמי אמרו בבגדים של חול אבל לא של רגל ושל שבת, הילכך כל מה שהיה מן הבגדים המעולין וכ"ש כלי זהב ובדולח יש לו למכור אותם עכ"ל, ומפורש בדברי הרי"ף דינו של הרמב"ם וגם זה דטעמא דאחין שחלקו אין שמין מה שעל בניהם ובנותיהם הוא משום שקנו אותם, ולא כמו שפירש"י שם שכתב דלא מבזינן להו להביאם לב"ד, אבל הרי"ף סובר דהוא חד טעמא עם מתני' דערכין משום שהקנה להם, וכן כתב להדיא הר"ח בפירושו בהא דאחין שחלקו וז"ל, מה שעל נשיהן ובניהן אין שמין פי' שכבר זכו בהן דתנן בפ' שום היתומים אחד המקדיש וכו' ומביא ע"ז הירוש' דכלי רגל וכלי שבת חולקין, וראיתי אח"כ בחו"מ סי' צ"ז סכ"ו שכתב המחבר כדעת הרמב"ם והרמ"א כתב דיש חולקין שכתב שם הגר"א דשיטת הרמב"ם דגם באחין הוא מפני שהקנה להם, והשיטה הב' הוא מד' רש"י והרא"ש דהוא משום שמתביישין להביאם לב"ד, אבל המ"מ שלפנינו כתב ג"כ משום שהקנו ומ"מ מחלק בין אחין לבע"ח.

אמנם הרי"ף הוסיף שם בתשובה וכתב וז"ל אבל אם היתה מבני טובים וממשפחה מיוחסת יש לה לעכב עליו כמו שאמרו עולה עמו ואינה יורדת עמו, והרמב"ם לא כתב זה ומוכח דחולק בזה על הרי"ף והיה נראה לכאורה דמטעם זה דעולה עמו אינו מוכרח דמקנה לה בגדי שבת בשעת הקנין ודוקא בגדי חול שא"א בלא זה, אבל לאחר העיון בשיטת הרמב"ם ראיתי בפ' י"ג מהל' אישות דאינו סובר כלל הך דינא דעולה עמו ואינה יורדת עמו לענין כסות שכתב שם כמה הכסות שהוא חייב ליתן לה וכו' שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויות בימות הגשמים ובימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת הבית שבאותה המדינה, בד"א בעני שבישראל אבל בעשיר הכל לפי עשרו וכו', ומבואר דהעיקר תליא לפי עשרו ולא לפי משפחתה, וממילא אפי' אם עכשיו הוא מחוייב לקנות לה בגדי שבת ורגל, אבל כיון שאם יעני אינו מחוייב אינו מקנה לה ויוכל למכרם למזונותיו, ומבואר בפשיטות במה שחולק בזה על הרי"ף ואינו מחלק.

ובמה שהוכיח המ"מ לחלק מדין אחין שחלקו לדין בע"ח דילפינן מדין ערכין דגבי אחין שחלקו אמרינן מה שעל בניהן ובנותיהן והוא מה שעליהם ממש, אבל מה שקנה עבורם ולא לבשו שמין, ובמתני' דערכין תנן ולא בצבע שצבע לשמן דאף שעדיין לא לבשו זכו כיון שקנה עבורם יש לסתור הוכחתו מהא דפליגי רב ושמואל בכתובות דף נ"ד באלמנה אם שמין מה שעליה, ואמר רב נחמן דתנן כוותי' דשמואל דאין שמין, והוא מתני' דהמקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו, וע"כ צריך לומר דלאו דוקא מה שעליה ממש כיון דמסייע ליה מדין המקדיש והמעריך דתנן נמי צבע שצבע לשמן, ואין לומר דמשום דרב אמר שמין מה שעליה דאפי' מה שעליה ממש שמין, לכן אמר שמואל אין שמין, דמ"מ לא הו"ל לשמואל לומר בפי' אין שמין מה שעליה, ומוכח דאין הכונה מה שעליה ממש אלא הבגדים שהיא לובשת ועוד דלפי"ז הא יש נ"מ בין בגדי ימות הגשמים לימות החמה וכמש"כ הרמב"ם בפ' י"ג מהל' אישות שחייב הבעל לקנות לאשתו בגדים לימות הגשמים ולימות החמה, וא"כ ה"נ גבי אחין שחלקו ולמה מחלק בירושלמי בין בגדי חול לבגדי שבת הו"ל לחלק דאם הדין הוא בימות הגשמים שמין הבגדים של ימות החמה, אח"כ ראיתי שכבר הקשה בגדולי תרומה בבעה"ת שער א' אות ה' על המ"מ דסובר דדוקא מה שעליהן ממש דלמה מחלק בירוש' בין בגדי חול לבגדי שבת דמשמע דכל בגדי חול אין שמין, ומשום זה אינו מוכח להקשות על המ"מ דמנלן שיהיה להם זכות בכמה מיני בגדים ובודאי אין הכונה אלא מין אחד, רק מבגדי ימות הגשמים וימות החמה שהזכיר הרמב"ם בפי' גבי בגדי אשתו מזה ודאי קשה, והגדו"ת כתב שצריך לדחוק בדברי המ"מ דכונתו רק דדוקא בגדים שכבר לבשו, ולא צבע שצבעו לשמן, ועכ"פ מהא דאלמנה ודאי מוכח כד' הרמב"ם דאין הכונה מה שעליהן ממש.

והנה בב"ק דף ק"ב בהא דהנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטים ולקח לו שעורים דאמר ר' יוחנן דלר' יהודה אם הותירו הותירו לאמצע ומחכו עליה במערבא מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות, ופריך ע"ז רב שמואל אי הכי אפי' חטין וחטין נמי לא, אמר ר' אבהו שאני חטין וחטין דשליחותיה קא עביד, תדע דתנן אחד המקדיש נכסיו וכו' לימא הכא נמי מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה, אלא לאו משום דשליחותיה קא עביד, אמר ר' אבא לא כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו ופריך על זה ומסיק אלא א"ר אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמו שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא, והנה לפי סדר המימרות של הגמ' בא ר' אבא לחזק דברי ר' יוחנן כיון שבא לדחות ראייתו של ר' אבהו לתירוצו לפירכת רב שמואל ובלא תירוצו של ר' אבהו נשאר פרכת רב שמואל למדחי חוכא דבני מערבא ונשארו דברי ר' יוחנן קיימין דלא אמרינן מי הודיעו, אבל בראשונים מצינו מחלוקת בזה בעיקר ההלכה אי אמרינן מי הודיעו ואי קיי"ל כר' אבא דמתני' דהמקדיש הוא משום שהבעל הקנה להם, ונ"מ לבע"ח שכתב דאיקני ושעבד מטלטלין אגב קרקע שאם האשה זכתה מן המוכר אין לבעל חוב בבגדיה ואם הבעל זוכה מן המוכר ומקנה לאשה, א"כ קדים שעבודו של בע"ח כיון שכתב דאקני.

ובזה חולקים הרמב"ן והרמ"ה והרא"ש דהרמב"ן הביאו הבעה"ת שער א' אות ה' כתב דקיי"ל כר' אבא והבעל זוכה בהבגדים מהמוכר ומקנה לאשתו ואם כתב לבע"ח דאקני גובה, וז"ל הרמב"ן למאי דקס"ד מעיקרא שליחותא דידה קא עביד אשה זו מידו של מוכר היא זוכה ולא היה זכות לבעל בכסות וסנדלים הללו מעולם, ולמאי דמוקי ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמו שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא, הבעל זכה בהם מיד המוכר והוא הקנה אותם לאשתו ובניו, כיון דהלכה כר' יוחנן דאמר לא אמרינן מי הודיעו לבעל החטין שיקנה חטיו לבעל המעות וסוגיא דשמעתא דר' אבא לתרוצי לר' יוחנן איתמר שמעינן מינה דבעל זוכה מיד המוכר והם זוכין מידו הילכך אם לקחן אחר הלואה וכתב לו דאיקני וגם מטלטלין אגב מקרקעי גובה אותם בחובו עכ"ל, והרמ"ה הובא בש"מ כתב וז"ל וליתא לדר' אלעזר ודבני מערבא דאמרי כל היכא דשני שליח בזביני כי קני לנפשיה הוא דקני דמי הודיעו לבעל החטים וכו' חדא דהא קיי"ל בעלמא הכל לבעל המעות, ותו דהא קיי"ל בפ"ק דסנהדרין דכל היכא דאמרינן מחכו עליה במערבא ר' יוסי בר' חנינא ור' אלעזר תרווייהו תלמידי דר' יוחנן ואין הלכה כתלמיד במקום הרב הילכך הא דתנן אחד המקדיש נכסיו וכו' משום האי טעמא הוא דכי צבעינהו וזבנינהו מעיקרא אדעתא דידהו זבנינהו וכידם דמי מההוא שעתא זכו בהו, ושינוייא דר' אבא ליתא וכו' עכ"ל.

והנה בדברי הרמ"ה צ"ל דאף שכתב מתחלה חדא דהא קיי"ל בעלמא הכל לבעל המעות, לא זהו עיקר טעמו דא"כ קשה גבי המקדיש נכסיו הא אין האשה בעלת המעות, וע"כ דזה כתב רק לומר דע"כ אין הלכה כר' אלעזר ובני מערבא, אבל באמת בעיקר מילתא סובר דלא קיי"ל כבני מערבא דאמרינן מי הודיעו, ולכן גם גבי צבע כיון שקנה עבורם כידם דמי והם זכו בהצבע, ונ"מ דלפי"ז אפי' אם כתב לבע"ח דאיקני אינו גובה מכסות אשתו ובניו שבעצמם זכו מיד המוכר ולא בא ליד הלוה.

והרא"ש כתב וז"ל מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל המעות וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות, ואע"פ שבעל החטים מזכה לשליח החטין, ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החטין שהוא זוכה לבעל המעות, ואע"ג דר' אבא משני הך משנה בערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוי אמרינן מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה, שאני התם דכיון שהצבע מזכה לבעל האשה אפי' אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר הלכך צריך ר' אבא לתרץ כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו אבל הכא השליח זוכה לבעל המעות עכ"ל ומה שכתב הרא"ש דר' אבא משני אליבא דבני מערבא אף דלפי הסוגיא מתרץ ר' אבא לדר' יוחנן, כונתו דעכ"פ צריך לתירוצו רק בטעמא דלא אמרינן גבי צבע מי הודיעו וזהו כבני מערבא וזהו שכתב דגם למה דקיי"ל כר' יוחנן צריך לדר' אבא.

וראינו בכאן שלש שיטות דשיטת הרמב"ן דאיתא לדר' אבא דלתרוצי לר' יוחנן אתא וצ"ל בדעתו כמש"כ הרא"ש דאף דר' יוחנן לא סבר לחוכא דבני מערבא דאמרינן מי הודיעו לבעל החטין זהו דוקא כשקונה לצורך בעל המעות, ואפי' היכי דשני שליח מ"מ כיון שדעתו לקנות לצורך בעל המעות קנה אותם בעל המעות, אבל בכסות אשתו ובניו כיון שהמעות הם שלו ולא של אשתו ובניו אמרינן לכולי עלמא מי הודיעו לצבע, וזהו מאי דאמר ר' אבהו תדע לומר דאפי' לר' יוחנן צריך לחלק בין חטין וחטין לחטין ושעורין היכי דאין המשלח בעל המעות וזהו שדחה ר' אבא דגבי צבע הקנה הבעל ולא המוכר, וסובר הרמב"ן דגם אם הבע"ח הלוה להבעל קודם שקנה הכסות נמי אמרינן שהקנה להם הבעל כשקנה עבורם, ולכן אינו גובה הבע"ח אם לא כתב לו הבעל דאיקני, ולשון כל המקדיש נכסיו באמת אינו מדויק לפי"ז, דא"כ לא שייך לומר כל המקדיש נכסיו אלא כל בעל הקונה כסות לאשתו ולבניו מקנה להם בעצמו, ולשון כל המקדיש משמע דכשבא להקדיש מקנה להם מעיקרא כדי שלא יחול ההקדש עליהם והיה אפשר ללמוד מזה גם לבע"ח היכי שקנה הבעל הכסות והצבע קודם, דנימא דכשבא ללוות מקנה להם שלא יגבה מהם הבע"ח, אבל אם כבר לוה היה אפשר לומר דאינו מקנה להם להפקיע הבע"ח כיון שגם הכסף שמשלם עבורם משועבד להבע"ח וצ"ע בזה.

ושיטת הרמ"ה דלית לן דר' אבא דאף שלפי סדר הגמ' בא ליישב דעת ר' יוחנן וכמו שכתבנו, מ"מ סובר הרמ"ה דמעיקר דינא לא קיי"ל כבני מערבא דאמרינן מי הודיעו, אלא כיון שדעת השליח בשביל משלחו וכן אפי' הבעל בשביל אשתו ובניו אף שלא שלחו אותו כיון שרצונו לזכות בשבילם ואף שאינם בעלי המעות מ"מ זכה מהמוכר בשבילם, ור' אבא בא לשנויי אליבא דבני מערבא וסבר כוותייהו בעיקר סברת מי הודיעו גבי מי שאינו בעל המעות, ואנן לא קיי"ל כוותייהו כלל, ולכן אינו גובה בע"ח אפי' בדכתב דאיקני.

ושיטת הרא"ש דאע"ג דלא אמרינן מי הודיעו זה דוקא היכא שקונה השליח במעות המשלח, אבל בהא דהמקדיש נכסיו לא זכו אשתו ובניו בהכסות והצבע, ומה שאין להגזבר לגבות מהם זהו בשביל שאין דעתו של המקדיש על כסות אשתו ובניו, ולפי שיטתו גבי בע"ח צריך לגבות מהכסות וצבע אף בדלא כתב ליה דאקני כיון שלא קנו אותם אשתו ובניו, ולפי"ז מה דאמרינן גבי אחין שחלקו דאין שמין מה שעל בניהם ובנותיהם זהו מה שעליהם ממש ומשום דלא מבזינן להו וכמש"כ שם הרא"ש אלא דקשה דהא גבי אלמנה אמר שמואל דאין שמין מה שעליה ומסייע רב נחמן לשמואל ממתני' דהמקדיש נכסיו, ואם נימא דטעמא דמתני' משום דאין דעתו אין ראיה לאלמנה כלל, וצ"ל דרב נחמן ודאי ע"כ לא סבר כלל להא דבני מערבא, וסבר דטעמא הוא משום שקנו אשתו ובניו, ומ"מ קיי"ל כר' אבא כיון דהוא בעיקר הסוגיא בדין קנין שליח בשביל משלח, ורב נחמן לא אמר זה להלכה רק דבעי לאתויי סייעתא לשמואל ודחי בעצמו מטעם אחר, ולכן סובר הרא"ש דהך סוגיא דב"ק עיקר דמסיק כדר' אבא וקיי"ל כוותיה, אך לפנינו נבאר דהרא"ש הולך בדרך פי' ב' של הרשב"א בד' ר' אבא ולהרשב"א א"א לומר כן כמו שנבאר ומ"מ כתבתי זה כיון דלפי ד' הרא"ש גבי אחין שחלקו צ"ל כן.

והנה דברי הרא"ש הם לכאורה תמוהים שהביא ד' ר' אבא דאמר מעיקרא דכל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו, דהא בגמ' פריך על זה ומסיק אלא אמר ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמו שהקנה כסות אשתו ובניו מעיקרא, אכן הרשב"א בש"מ כתב בהא דר' אבא וז"ל הא דאמר ר' אבא נעשה כמו שהקנה כסות אשתו ובניו מעיקרא מדקאמר נעשה כמו שהקנה ולא קאמר כל המקדיש נכסיו מקנה כסות אשתו ובניו משמע דלב ב"ד מתנה על דבר זה קאמר, ולא היא דאי משום תקנת חכמים במקדיש נכסיו קאמר ולא בשאר מילי א"כ היאך מייתי ראיה בפ' נערה שנתפתתה דאלמנה אין שמין מה שעליה מדתנן המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו וכו' דבמקדיש עבדו רבנן תקנתא ולא בשאר מילי, אלא מהתם שמעינן דדינא קתני משום דאנן סהדי דדעתיה לאקנויי להו כלים שלקח מהם ואע"פ שלא הקנה להם בפי' ומשום דאמדינן ליה לדעתיה אמרו נעשה כמו שהקנה וכמוהו בריש פ' המפקיד נעשה כאומר לו כשתגנב וכו', ומ"מ איכא למידק דלדברי ר' אבא לא הקנה להם בשעת קניה דנימא דשליחותיה קא עביד וכו' וא"כ קשה היאך קנו ומי זכה להם, ויש לומר דכל שדעתו קרובה להן הרבה גמר דעתו בהקנאה וזכיה לקנות ואפי' להפקיע מיד הקדש דאורייתא, ודכוותה איכא בריש פ' השוכר את הפועל במס' ע"ז גבי חנוני המקיפו כיון דאורחיה לאקופי מקני ליה דינר בכיסו כנ"ל, עוד יש לומר דתנא לאו משום הקנאה אלא משום דס"ל אין אדם נותן דעתו על מה שכבר לקח לצורך אשתו ובניו, ודכוותה בנדרים פ' השותפין משנה היו להם מרחץ ובית הבד מושכרים ביד אחרים עכ"ל.

ומבואר בד' הרשב"א שני פירושים בהא דר' אבא פי' א' שהקנה להם ממש ומה דאמר נעשה הוא משום שלא עשה מעשה קנין אלא משום דאמדינן לדעתיה דגמר והקנה, ואף דמה שהביא מהא דהשוכר או הפועל בחנוני המקיפו הוא קצת תימה דהא לא קאי התם במסקנא הכי ומסקינן שם אלא אמר רבא ל"ש מקיפו ול"ש שאין מקיפו אע"ג דמשעבד ליה כיון דלא מיחד שעבודיה לא מיתסר וצ"ל בכונתו דיש לחלק מחנוני המקיפו דהכא שדעתו קרובה להן הרבה מקנה להם אף בלא קנין, ומביא רק לדמיון דאפשר קנין בלא מעשה קנין כיון שגמר והקנה וכפי' זה של הרשב"א סובר הרמב"ן דהוי הקנאה ממש. פי' ב' כתב דהוא לא משום הקנאה אלא משום דאין דעתו על מה שכבר לקח לצורך אשתו ובניו ופי' זה אינו מובן כלל דהא זהו תירוצא קמא דר' אבא דהמקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו, ופריך ע"ז בגמ' וכי דעתו של אדם על תפיליו ושו"ט בזה עד דמסיק אלא אמר ר' אבא וא"כ איך מפרש הרשב"א תירוצא בתרא כמו תירוצא קמא, וצ"ל בכונתו דמעיקרא אמר ר' אבא בסתם דאין דעתו על כסות אשתו ובניו היינו שאין בדעתו שיחול ההקדש עליהם, וע"ז פריך מתפילין דודאי לא הי' בדעתו שיחול ההקדש על תפילין ומ"מ כיון שהקדיש בסתם חל ההקדש גם עליהם, ועכשיו משני דנעשה כמו שהקנה להן מעיקרא והיינו שאין בדעתו בהקדישו רק על נכסים שמחזיקן לצורך עצמו, אבל מה שקנה לצורך אשתו ובניו אף שעדיין לא קנו אותן הוי כמו שהקנה להן מעיקרא ואין דעתו להקדישו והוי כמו שאמר בפי' שהוא מקדיש הנכסים שמחזיק לעצמו ולכן לא דמי לתפילין, ולפי פי' זה תירוצא בתרא דר' אבא הוא כמו תירוצא קמא ורק שבא ליישב תירוצא קמא דלא תיקשי מתפילין, ועכשיו מבוארים ד' הרא"ש שכתב תירוצא קמא דר' אבא דאין דעתו ומשום דמפרש כפי' ב' של הרשב"א.

אכן דברי הרשב"א אכתי צריכים באור דלפי פי' ב' דתירוצא בתרא הוא נמי משום דאין דעתו א"כ קשה מה שייך זה לאלמנה דאין שמין מה שעליה וזה אין לומר כמו שכתבתי לדעת הרא"ש דרב נחמן באמת פליג על ר' אבא, דהא בתחלת דבריו כתב דאין לומר דהפי' משום תק"ח דא"כ לא שייך זה לאלמנה, ונראה דכונת הרשב"א הוא דרב נחמן מוכיח ממתני' דאף דבמתני' תנן דאין להגזבר גם בצבע שצבע לשמן דאכתי לא זכו צריך לומר משום דאין דעתו אלא על נכסים שמחזיקן לצורך עצמו, אבל עכ"פ שמעינן דאין דעתו על כסות אשתו ובניו שיהיו שלו ושרק ילבשו אותן דא"כ ודאי יחול ההקדש ודמי לתפילין, וע"כ דהטעם הוא דזה ודאי דעתו להקנותן להם כשילבשו, ולכן אפי' קודם שלבשו נעשה כמו שהקנה להן מעיקרא, וא"כ שפיר מביא רב נחמן ראיה לדין אלמנה דאין שמין מה שעליה דמה שכבר לבשה אותן ודאי אין שמין, ומיושב לדברי הרשב"א דבאמת באלמנה דוקא מה שעליה אין שמין אבל צבע שצבע לשמה שמין.

ולפי"ז לכאורה אין מקום למה שכתבתי מקודם בדעת הרא"ש דסובר דרב נחמן חולק על ר' אבא כיון שנאמר שדעתו לפרש כפי' ב' של הרשב"א אלא דמ"מ כתבתי כן משום דבב"ק גבי האחין שחלקו כתב דמה דאין שמין מה שעל בניהם ובנותיהם הוא משום שמתביישין להביאם לב"ד וכבר הבאתי למעלה מדברי הגר"א בסי' צ"ז שכתב כן בשיטתו של הרא"ש דאינו משום שהקנה להם וכנ"ל, וכן שפיר כתבתי דדעת הרמב"ן הוא כפי' א' של הרשב"א ומשום הקנאה ממש משום דהרמב"ן המובא בבעה"ת כתב זה להבעה"ת שכתב מקודם בדין זה שאין בע"ח גובה מכסות אשתו ובניו דאפי' לא לבשו אותן ולא מסרן להם ולא זכה להם כ"א בדבור בלבד שלקחן לשמן וע"ז למד מדין כל המקדיש נכסיו נעשה כמו שהקנה להם כסות שלקח לאשתו ובניו מעיקרא, וע"ז כתב לו הרמב"ן יפה כוונת, וכתב כל מה שהבאתי מדבריו למעלה, ומוכח שהוא מפרש דדר' אבא משום הקנאה ממש אפי' במה שלא לבשו וכפי' א' של הרשב"א.

אכן במה שהקשיתי על ד' המ"מ שכתב לחלק בין בע"ח מדין אחין שחלקו דבאחין שחלקו דוקא מה שעליהן ממש והקשיתי מאלמנה דאמר שמואל אין שמין מה שעליה, ומ"מ מייתי רב נחמן ע"ז ממתני' דהמקדיש, בזה יש ליישב ע"פ פי' ב' של הרשב"א וכפימש"כ דמה שעליהן ממש זכו גם לתירוצא בתרא דר' אבא ושפיר מייתי ר"נ סייעתא לשמואל ממתני'.

איברא דאכתי אינו מיושב פי' ב' של הרשב"א ושהרא"ש מפרש כן דהתוס' הקשו במה דבעי ר' אבא מעיקרא לשנויי דכל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו דתינח הקדש אבל ערכין כיון שהעריך את עצמו מה מועיל שאין דעתו עליהם מ"מ בע"כ נערך מכל אשר יש לו, וכתבו בתוס' דמשום דאית ליה פירכא אחריתא לא חש למיפרך, ובודאי מפרשים בתירוצא בתרא דר' אבא דהוא משום הקנאה ממש וכפי' א' של הרשב"א, אבל לפי"מ דמפרש הרשב"א בפי' ב' דהוא משום דאין דעתו, וכן כתב הרא"ש א"כ קשה קושיית תוס' דמה יועיל זה בערכין.

ונראה דזה ודאי דהיכי שבא הגזבר לגבות ממנו ערכו ודאי דאין אנו חושבין מה שלא היה בדעתו על כסות אשתו ובניו שהרי הוא התחייב עצמו בסכום ערך שקצבה עליו התורה, וכיון שאשתו ובניו לא קנו הצבע למה לא יגבה הגזבר, אבל יש לפרש המשנה במעריך לדין נדון בהשג יד כמה להעריכו ולפי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן, ובזה יש לומר דכיון שאין דעתו של מקדיש על כסות אשתו ובניו משום דנעשה כמו שהקנה להן. א"כ גם לגבי הנודר חשבינן כסותן וצבע שלהן כמו שהוא שלהן דלגבי זה דין הנודר כמו דין המקדיש שהכהן לא יעריכנו אלא במה שתשיג ידו ממה שהוא חושבם לשלו והיה דעתו עליהם.

עכשיו נבוא לדעת הרמב"ם והנה הגר"א בחו"מ בסי' קע"ו סעיף י"א במה שכתב המחבר מדברי הרמב"ם וז"ל לפיכך הנותן מעות לחבירו בתורת שותפות ליקח בהם חטים לסחורה והלך וקנה שעורים, או לקנות שעורים וקנה חטים אם פחתו פחתו לזה שעבר ואם הותירו הותירו לאמצע, וכתב ע"ז הגר"א בס"ק כ"ד בליקוט וז"ל לסחורה ובסי' קפ"ג כתב בין לסחורה בין לאכילה, ושניהן הן דברי הרמב"ם וכן הוא ד' הרי"ף וטעמם שפסקו כבני מערבא דר' אבא מתרץ למתני' דערכין כוותיה וכן פריך שם לימא פליגא דבני מערבא כו', ומפרש דוקא בשותף אבל בשליח לעולם יד שליח כיד בעה"ב ולהכי לא פריך גמ' אמתני' על ר' יהודה מי קני לבעה"ב השבח שעל הצמר, אבל הרא"ש וש"פ פסקו דלא כבני מערבא לכן פ' הרא"ש והטור וש"פ דאף בשותף בין לסחורה בין לאכילה, וכן פסק הרב בסי' קפ"ג שם עכ"ל, ולבאר דבריו נביא ד' הרי"ף בסוגיא שמביא מקודם הסוגיא בהא דתני חדא אם הותירו הותירו לו ותניא אידך אם הותירו הותירו לאמצע ואמר ר' יוחנן הא ר' מאיר דאמר קננהו בשינוי והא ר' יהודה דאמר לא קני להו בשינוי ור' אלעזר אמר הא והא ר"מ ולא קשיא כאן לאכילה כאן לסחורה, וכתב הרי"ף וכיון דקיי"ל כר' יהודה חזינן אם לסחורה נתן לו בתורת שותפות אם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לאמצע, דאפי' לר"מ כיון דלסחורה יהבינהו ניהליה לא קני לה בשינוי, ואם לא נתן בתורת שותפות אלא לקנות בהן חטין לסחורה לא יטול ממנה כלום אם פחתו פחתו לשליח ואם הותירו הותירו לבעל המעות, וכן אם נתן לו מעות לקנות לו בהן חטים לאכילה אם פחתו פחתו לשליח ואם הותירו הותירו לבעל המעות דלא אמרינן הותירו לאמצע, אלא כשנתן לו מעות בתורת שותפות ליקח בהן חטין ולקח בהן שעורים, שעורים ולקח בהן חטין אבל שלא בתורת שותפות בין לסחורה בין לאכילה אליבא דר' יהודה חד דינא הוא אם הותירו הותירו לבעל המעות ואם פחתו פחתו לשליח וכן הלכתא עכ"ל. ומפרש הגר"א בדעתו דאם נתן בתורת שותפות יש חילוק בין לסחורה בין לאכילה. דדוקא אם נתן לסחורה אם הותירו הותירו לאמצע כיון דלא הוי שינוי גמור מדעת בעל המעות. ולכן אף דאם פחתו פחתו לשליח אם הותירו הותירו לאמצע. אבל אם נתן לאכילה קיי"ל כבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל החטין שיקנה חטין לבעל המעות. וזה דוקא בנתן בתורת שותפות. אבל שלחו שלא בתורת שותפות אמרינן דשליחותיה קא עביד. וכן מפרש בדעת הרמב"ם.

ודברי הגר"א תמוהים במה שכתב שפסקו כבני מערבא דר' אבא מתרץ מתני' דערכין כוותיה דהא לפי סדר המימרות שר' אבא דחה ראייתו של ר' אבהו ממתני' דערכין א"כ קמה לה פירכת רב שמואל על בני מערבא. ועוד דמה שכתב דזה דוקא אם נתן לו לקנות בתורת שותפות. אבל אם נתן לו לקנות שלא בתורת שותפות אין חילוק בין לסחורה בין לאכילה משום דשליחותיה קא עביד הא זהו סברת ר' אבהו וגם ר' אבהו לא אמר כן אלא בחטים וחטים. ור' אבא דחה לדר' אבהו, ואולי כונתו דר' אבא פליג על ר' אבהו בהא דסבר דגם בהא דהמקדיש מהני שליחותיה קא עביד, וסובר דלא מהני או משום דאין האשה בעלת המעות. או משום דלא עשתה אותו שליח ומדין זכיה לא קני שלא מדעת הצבע. אבל עכ"פ הך סברא לחלק בין שותפין לשליח, דבשליח אמרינן שליחותיה קא עביד אפי' מחטין ושעורים גם לבני מערבא ובשותפין לא אמרינן לא מצינו זה בסוגיא.

ומה שהוכיח הגר"א זה וכתב ולהכי לא פריך בגמ' אמתני' על ר' יהודה מי קני לבעה"ב השבח שעל הצמר. והיינו דאם גם בשליח חולקים בני מערבא וסברי דמשום מי הודיעו לא קנה המשלח היכא ששינה השליח. א"כ אמאי סבר ר' יהודה במתני' דהשבח לבעל הצמר. גם זה קשה טובא דאטו במתני' מיירי דוקא שהצבע הלך לקנות צבע אחר שנתן לו הבעה"ב הצמר לצבוע לו. הא בפשיטות מיירי מתני' גם כשיש לצבע צבע משלו. ותיקשי האיך קנה הבעה"ב הצבע הא אין אדם זוכה בשלו לחבירו. וע"כ דזה לא קשה כלל דכיון שהצמר שלו ע"כ לוקח הוא את הצמר שלו ואינו מחוייב ליתן להצבע אלא דמי הצבע ושכר טרחו שזהו בכלל היציאה וזהו אם השבח הוא יותר. אבל אם השבח הוא פחות אינו מחויב ליתן אלא הוצאה שיעור שבח. ועוד אפשר לומר שקנה הצבע ע"י הצמר. ואף דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה שאני הכא שהצבע נוטל טרחו וניחא ליה וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' מכירה מהא דב"ב דף פ"ה כגון שהיה בעלה מוכר קלתות.

והנה אם היה צריך לפרש בדעת הרי"ף כדברי הגר"א הי' אפשר לומר דלא פסקו כר' יוחנן משום דלא פסקו כר' אבא דמתרץ אליביה ובטעמא דמילתא יש לומר דמפרשים כפי' ב' של הרשב"א בטעמא משום דאין דעתו. ומדברי רב נחמן בכתובות גבי אלמנה הא מוכח דלא כר' אבא. ולכן פסקו כרב נחמן וע"כ הוא כבני מערבא וזהו להיפוך ממה שכתבתי בדעת הרא"ש דקיי"ל כר' אבא ולא כרב נחמן.

אכן נראה דאין כונת הרי"ף והרמב"ם כלל לפסוק כבני מערבא חדא דהרי"ף לא הזכיר הא דבני מערבא כלל רק שחילק בין לאכילה בין לסחורה. ועוד דא"א לומר דהרמב"ם סובר כר' אבא ומשום שהבעל בעצמו הקנה לאשתו ובניו. דא"כ היכי שהבע"ח הלוה להבעל קודם שקנה הכסות והצבע. וכתב הבעל הלוה דאיקני ושעבד לו מטלטלין אגב קרקע גובה אפי' מכסות אשתו ובניו וכמש"כ הרמב"ן ולא הו"ל להרמב"ם לסתום הך דינא בהלכה שלפנינו. וכן הרי"ף בתשובה לא הי' לו לסתום דאין בע"ח גובה מכסות אשתו ובניו ולחלק רק מבגדי חול לבגדי שבת והו"ל לפרש דכל זה דוקא כשלוה הלוה אחר שקנה הכסות והצבע. ועוד דעיקר החילוק בין שותף לשליח לא מסתבר כלל דהא שותף נמי שליח הוא. ואם בשליח לא אמרינן מי הודיעו גם בשותף אין סברא דנימא מי הודיעו.

ומה שחילק הרי"ף בין נתן לו לקנות לסחורה ובין לאכילה וכן מה שכתב הרמב"ם בהך דינא שהביא המחבר בסי' קע"ו והוא בפ"ה מהל' שלוחין הל' ב' שכתב הנותן מעות לחבירו בתורת שותפות ליקח בהן חטין לסחורה. ובפ"א הל' ה' והוא בחו"מ סי' קפ"ג כתב הנותן מעות לשלוחו וכו' ליקח בהם חטים בין לאכילה בין לסחורה זהו מטעם אחר לגמרי דהרי"ף השמיענו כאן שלא נטעה לומר דאפי' אם הוא רק שליח כיון ששינה ולקח שעורים אם הוסיפו הוי לאמצע כמו דכך דינא בהוסיפו לשליח דאיכא פלוגתא בכתובות דף צ"ח וקיי"ל דהוא לאמצע אלא דאסיקנא שם דזהו דוקא בדבר שיש לו קצבה. אבל מה שאין המקח קצוב ההוספה הוא לבעל המעות. וזה ודאי דנתן לו מעות ליקח חטים לאכילה לא שייך ע"ז בתורת שותפות דהא אין עומדין למכירה ולהרוחה. ואם נתן לו שיאכלו שניהם גם לזה אין שם שותפות אלא הלואה כגון שנתן לו מאה דינרים אם נתן לו לקנות חטים לאכילה אם בפי' אמר שיאכלו שניהם הרי זה כאילו אמר לו הנני מלוה לך חמשים דינרים. וכיון דבברייתא לא הוזכר זה אלא סתם הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים ע"כ דאם לאכילה אינו אלא שליח בעלמא. ורק דר' אלעזר מוקים הברייתא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע כשנתן לו לקנות לסחורה. והיינו דבשכר טרחו יקח מחצה הריוח, ולכן חילק שפיר הרי"ף בין לסחורה בין לאכילה דאם נתן לו לקנות לאכילה אם הותירו הכל לבעל המעות. וכן מבואר בד' הרמב"ם שבפ"א מהל' שלוחין הל' ה' כתב הל' זו דאם הוסיפו הוסיפו לבעל המעות. ובאותה הלכה כתב הי' השער קצוב וידוע והוסיפו לשליח במנין או במשקל או במדה כל שהוסיפו לו המוכרים הרי הוא של שניהם וחולק התוספת השליח עם בעל המעות. ואם הי' הדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות עכ"ל. והנה מבואר שזהו גם כונת הרי"ף במה שמחלק בין לסחורה בין לאכילה אבל מעיקר דינא פסקו כר' יוחנן לגמרי וכדעת הרמ"ה וכמו שנתבאר. ולכן לא חילקו בין לוה קודם שקנה או אח"כ.

והנה נשאר לנו ליישב תמיהת המ"מ במה שהרמב"ם סתם בהל' ערכין ולא חילק בין בגדי חול לבגדי שבת ויו"ט, אלא דבאמת עיקר קושייתו אינה אלא לדעתו דהרמב"ם כתב זה מסברת עצמו. וכיון דעיקר דין בע"ח דאינו גובה מכסות אשתו ובניו לומד הרמב"ם ממתני' דערכין והחילוק בין בגדי חול לבגדי שבת למד מדין אחין שחלקו. לכן הקשה שפיר דכיון שבא לחדש וללמוד מדין אחין שחלקו לדין בע"ח הו"ל לכתוב זה בעיקר הדין וזהו בדין ערכין. אבל כיון שנתבאר שהרמב"ם לא כתב כל ההלכה מדעת עצמו אלא הוא מדברי הרי"ף והוא זה שחילק גבי בע"ח בין בגדי חול לבגדי שבת ויו"ט. א"כ לא קשה כלל מה שלא הביא הך דינא בהל' ערכין. דשם כתב המשנה כצורתה וידוע שאין הרמב"ם מחדש דינים שאפשר ללומדם מתוך דינים אחרים אלא במקומות מועטים. אבל תמיד כותב המשנה והגמ' כצורתם. ורק שלפעמים מביא ד' הגאונים והרי"ף. וכאן שהרי"ף כתב כן בדין בע"ח כתבה הרמב"ם כאן. ובהל' ערכין נלמוד בעצמנו מדין בע"ח ועיקר החילוק הוא מדין אחין שחלקו.

ח

מלוה שבא להפרע שלא בפני הלוה כגון שהיה הלוה במדינה רחוקה ותפסה האשה מטלטלין מנכסי הבעל כדי שתזון מהן מוציאין אותה מידה ונותנין לבעל חוב שאפי' היה בעלה עמה לא היה יכול לזון את אשתו ובניו עד שיפרע לו כל חובו.

מלוה שבא להפרע וכו' הלח"מ הביא דהנמוק"י כתב טעם להרי"ף והרמב"ם משום שמזונות הם מדבריהם ושעבודא דבע"ח דאורייתא, ותמה על זה דהא סובר הרמב"ם בפי"ב מהל' אישות דמזונות האשה דאורייתא. וכתב דטעמם הוא כמש"כ הב"י בשם בעל התרומות דגמר מיכה מיכה מערכין וכי היכי דהתם ממעטינן מזון אשתו ובניו דאמר קרא הוא למעוטי אשתו ובניו ה"נ בבעל חוב, ועיקר ד' הנמוק"י הם דברי הרי"ף בתשובה שהביא הבעל התרומות שער א' אות ד' שכתב הבעה"ת מקודם בטעמא דאין נותנים לאשתו שכשם שבערכין מיעט אשתו ובניו אע"פ שקדמה לחוב המעריך בע"ח נמי אף שהיא מוקדמת נתמעטו דהא גמרינן מיכה מערכין ואח"כ הביא דברי הרי"ף בתשובה שכתב בטעמא דמילתא משום דמזונות האשה ובניה מדרבנן. אכן צריך לבאר ד' הנמוק"י שכתב כן גם בטעמו של הרמב"ם, והרמב"ם סובר בפי' דמזונות האשה הוא מן התורה.

ונראה ליישב ד' הנמוק"י עפ"מ שכתב הרמב"ם בפי"ב מהל' אישות הל' ד' וז"ל ועוד תיקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה, לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה, אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעים לו שמא לא יספקו לה מעשה ידיה במזונותיה, ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה עכ"ל, וד' הרמב"ם אינם מובנים דכיון דמזונות דאורייתא ומזוני עיקר א"כ אם לא ספקו מעשה ידיה במזונותיה, מדאורייתא אינו יכול לומר איני זן ואיני נוטל מעשה ידיה, ואי ספקה הא באמת יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך, כדאיתא בכתובות דף ע' ובגיטין דף י"ב וכתב כן הרמב"ם פ"ז מהל' רוצח הל' ב'. ועוד צריך ביאור מה שכתב ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה דלאיזה דין כתב זה כיון דעיקר המזונות דאורייתא.

ולבאר כונתו נראה דכתב זה לשיטתו דבכתובות דף נ"ג ע"א איתא מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות. ופירש"י דהוא באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה. אבל הרמב"ם כתב בהל' י"ח ובפי"ז הל' י"ט שאפי' בחיי הבעל אין לה מזונות. וזה באמת תימה דהא סובר דמזונות דאורייתא ואינם מתנאי כתובה. לזה חידש לנו הרמב"ם דהך דינא שלא יוכל לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך שמא לא יספקו זהו מתנאי כתובה דמעיקר דין התורה אינו חייב לזונה אלא כל יום ואינו חייב היום להניח לה מזונות על יום המחר. ונ"מ שהיה יכול לילך למדינת הים ולומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך. אלא שמן התקנה הוא מדין תנאי כתובה שאינו רשאי להניחה באופן זה שאח"כ לא יהי' לה מזונות ואפי' אם עכשיו מספיקים אין לו רשות. שמא אח"כ לא יספקו. וזהו מה שכתב בהל' כ' הבעל שאמר בשעה שהלך למד"ה טלי מעשה ידיך למזונותיך אין לה מזונות שאילו לא רצתה בדבר ולא סמכה דעתה הי' לה לתובעו או לומר לו אין מעשה ידי מספיקין לי. ורש"י בדף ק"ז בד"ה חיישינן פי' וקבלה. וכן מדברי הרמב"ם מוכח שיכולה לעכב שלא ילך למדינת הים עד שיניח לה מזונות על משך זמן שיראו הב"ד.

ולכן מבוארים דבריו במה שכתב שמפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה. והיינו שעכשיו אחר התקנה גם עיקר המזונות נחשב מתנאי הכתובה. ולכן כשמחלה כתובתה כונתה למחול כל חוב המזונות. דאף שעיקר חיוב מזונות הם מן התורה מ"מ אמרינן שדעתה למחול כל החוב שיש לבעלה על מזונות שלה.

ועכשיו נוכל ליישב דברי הנמוק"י שכיון שהאשה תפסה מטלטלין כדי שתיזון מהם א"כ אין לה זכות מן התורה לתפוס מטלטלין שהרי אין על בעלה אלא שבכל פעם שתצטרך לאכול שיתן לה מזונות, אבל אין עליו חוב להניח לה על מזונות כשהולך למדינת הים. לכן שפיר כתב דבכה"ג שיש חוב ושעבודו מן התורה וחיוב מזונות של האשה הוא רק מן התקנה שאין לו רשות להניח אשתו בלא מזונות לכן הבע"ח קודם. וזהו כונת הרמב"ם במה שכתב כדי שתזון מהם והיינו על מזונות דלהבא דמזונות שכבר נתחייב זהו כמו שאר חוב. ויש להוסיף דאפי' אם השט"ח הוא מוקדם לזמן שנתחייב לה במזונות שלעבר ג"כ אין מוציאין ממנה המטלטלין דהא אין דין קדימה במטלטלין ולזה העירני ח"א הגר"א שך שיחי'.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.