משנה ברורה/אורח חיים/תנט
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
מקום וסדר לישת המצות
(א) במקום וכו'. שהשמש מחמם העיסה וקרוב להחמיץ. ודעת ח"י שכל שאינו מתקרב ללוש במקום השמש ממש רק שהוא קרוב אל השמש אין לחוש אבל דעת כמה אחרונים (א) להחמיר גם בזה ואין מותר רק במקום הצל:
(ב) השמש. ואפילו בתוך הבית (ב) כל שהחלון פתוח כנגד השמש אסור. והיכי שהחלון אינו פתוח רק שהשמש מזהיר דרך זכוכית החלונות כתב בח"י שאין להחמיר בזה אבל כמה אחרונים (ג) חולקים עליו בזה שהחמה מבעיר גם דרך הזכוכית וכן נהגו (ד) לכסות החלונות בסדינין בשעה שהשמש מזהיר:
(ג) תחת כל אויר וכו'. ר"ל אפילו במקום שאלו היתה החמה בעולם בזה המקום זו העת צל הוא ואין בו חמה:
(ד) משום דיומא וכו'. שטבע החמה אז להגביר חומה בכל מקום ומיהו כ"ז ביום אבל בבין השמשות אין לחוש לזה שהרי כבר שקעה החמה (תה"ד):
(ה) אפילו אין שם שמש. כגון (ה) שהחלון פתוח למזרח והוא לש אחר חצות שכבר סבבה החמה לדרום וא"כ משום אין לשין במקום השמש אין כאן אפ"ה יש ליזהר משום שמא יתענן הרקיע פתאום ולא ירגישו ויומא דעיבא כולו שמשא ואע"ג דבחוץ (ו) מותר ללוש עכ"פ בצל לכו"ע ולא חיישינן שיעיב הרקיע שאני בחוץ דירגיש תיכף כשיבואו עננים ויתכסה השמש משא"כ בבית אין מרגישים כ"כ:
(ו) וכן יש ליזהר. ר"ל כמו (ז) דאסרו בגמרא ללוש במקום השמש או ביומא דעיבא כן יש ליזהר לכתחלה להוליך וכו' וגם כן מטעם הנ"ל שחום השמש מחמם למים או לקמח:
(ז) מגולה. אלא יכסנו במפה (ח) ואין להניח מפה אחת פעמים הרבה דשמא נדבק בה בצק ונתחמץ:
(ח) או הקמח. פי' אם השקין (ט) פתוחין למעלה:
(ט) אצל התנור. היינו פי התנור ובצדדים או מאחוריו לית לן בה שאין החום גדול שם והאחרונים האריכו בה (י) ומסקנתם הוא כן דבתנור של בית החורף שכשמסיקין בו מתחמם כל החדר אסור ללוש בכל החדר אלא צריך שלא להסיק בו כלל ביום הלישה ואם הסיק אותו יפתח הדלת והחלונות עד שיצא החום לפי אומדן דעתיה ואז ילוש וה"ה בסתם תנור רק שאופין בו כל היום ומוציא חום הרבה בכל הבית ג"כ אסור ללוש בכל אותו בית אא"כ יפתח הדלת והחלונות ומ"מ הכל לפי הענין אם החדר קטן והחום רב או בחדר גדול והחום מעט:
(י) מפני חום התנור. ובדיעבד אם לש נגד פי התנור (יא) דינו כלש במקום השמש ומבואר לקמן סעיף ה' עיי"ש. ודע דיש שנכשלים בזה כגון האופין שיש מהן שבשעה שהמצות בידם על המקל להורידן לתנור ומקרבין אותה לפי התנור הם שוהים ומתישבין באיזה מקום להניחה בתנור או גרוע יותר מזה שפונים ראשם ומשיחים עם העורכים ובין כך המצה מתחמם מאד כנגד פי התנור והוא איסור גמור לפי המבואר כאן וכן עוד יש ליזהר להחליף המקלות שמשימים עליהם המצות כפעם בפעם דאנו רואין בחוש שמתחממין הרבה מחמת שהיו בתנור ומחמת זה נתחמם המצה עוד טרם שמקריבה לפי התנור ובעו"ה הרבה נכשלין בזה:
(יא) לא יניחו העיסה. ר"ל לאחר לישתה קודם שהתחיל לערוך אותה אע"פ שלא נתחממה (יב) עדיין במשמוש ידים הרבה:
(יב) בלא עסק. ועסק מיקרי שלש אותה או מגלגלה בעץ וכהאי גוונא אבל לא כמו שיש נוהגין לדחוק ולבעוט העיסה בעץ במקום אחד דלא מהני זה למנוע מחימוץ בכל העיסה במקום שהעץ אינו דוחק [אחרונים]:
(יג) ואפילו רגע אחד. ואפילו אינו עוסק בדבר אחר רק בצרכי התנור (יג) גם כן אסור לכתחלה וצריך להסיק התנור ולגרוף אותה מקודם כדי שלא יהא צריך להניח המצות בלא עסק וכדמבואר לקמיה:
(יד) הוי חמץ. אע"ג (יד) דלא ניכר ביה שום סימני חימוץ המבואר לקמיה:
(טו) הוי רביעית שעה וכו'. והוא (טו) י"ח מינוטין בס"ה. ועיין בביאור הלכה דלענין מליחה דשיעורו הוא ג"כ (טז) כדי שיעור הילוך מיל (יז) בדיעבד אין להקל אלא א"כ שהה כ"ד או כ"ג מינוט עכ"פ (יח) ולכתחלה שיעורו הוא כדי שיעור שעה ואין לשנות:
(טז) יש לחוש שהשהיות וכו'. ובתרומת הדשן כתב דבשעה שעוסק בעיסה עסק גמור דהיינו בעיטת הידים ורידוד אפילו שהה בינתים מעט וחזר ושהה מעט אין מצטרף לשיעור מיל דהעסק שעוסק אח"כ מבטל האתחלתא שהתחיל להתעורר בו כח החימוץ בשעה שהיתה מונחת בלא עסק אבל בשעה שעוסק בה עסק מועט כגון בשעה שמנקר המצות אע"ג דמקרי עסק ג"כ שאינו מניחו להחמיץ באותה העת מ"מ אינו מבטל השהיה הראשונה ואם ישהה עוד יצטרף לשיעור מיל ואסור (יט) ודעת מהרי"ל להחמיר בכל גווני:
(יז) שממהר להחמיץ. כי שיעורא דמיל (כ) לא נאמר אלא בסתם בתים שאין בהם חום גדול אבל ביש בו יתרון חמימות ממהר להחמיץ בפחות משיעור זה:
(יח) מיד יחמיץ. ולפי זה צריך ליזהר מאד (כא) לאחר שערכו ורידדו המצה ומניחים אותה לפני המנקר שינקר אותה מיד וגם אחר הניקור יראו לרדותה תיכף לתנור כיון דלאחר שנתעסקו בה מחמצת מיד שמסלקין את הידים ממנו והעולם אין נזהרין בזה כ"כ (כב) ואפשר דמיד דקאמר המחבר לאו דוקא אלא ר"ל שיעור מועט ומ"מ לכתחלה בודאי יש ליזהר מלהניחה כך אפילו רגע אחד אם אפשר וכנ"ל בראש הסעיף ועיין מ"ש בביאור הלכה:
(יט) אפילו אין רואין וכו'. ואפילו לא נשתהה שיעור מיל אפ"ה אמרינן מסתמא היה שם איזה חמימות שנתחמץ מהר:
(כ) עד שיש בה סדקים. ואפילו יש סדקים במקצת העיסה (כג) הרי כל העיסה חמץ וכן לקמן גבי הכסיפו פניו נמי כן:
(כא) האוכלו פטור. אבל אסור באכילה (כד) ובהנאה ואי איכא איסורא דאורייתא בזה או רק מדרבנן אסור נתבאר לעיל בסימן תמ"ב ס"א וכתבו האחרונים דצריך לדקדק בשיעור זה (כה) כי מצוי הוא שיכסיפו פניו ואין איש שם על לב לראות:
(כב) מותר לשברה וכו'. אבל לא מהני במה שמעביר ידיו על המצות ומשפשף דזה לא מיקרי עסק ואדרבה עוד גרע (כו) דמחמם אותה בידיו:
(כג) טוב ליזהר לכתחלה. דשמא (כז) כשמתקנה פעם שניה לא יערוך אותה יפה יפה ולא תהא גוש אחד דבוק כבתחלה אלא יהיו בה סדקין וכפלות והרי מצה כפולה נוהגין לאסור משום שאין האש שולט שם וכמו שיתבאר בסימן תס"א. ולכן אין להתחיל להעריך ולרדד המצות (כח) עד שיגרוף התנור מתחלה כדי שלא יהיו המצות מונחות בלי עסק עד שיתקן התנור:
(כד) מקטפת. ר"ל שטחה פני החררה במים:
(כה) שמצננת. דצריך לצנן הידים (כט) בשעת לישה לכתחלה משום דהידים מתחממים מרוב העסק ומתחמם העיסה מהידים:
(כו) אלא יהא לה וכו'. ובמדינות אלו נוהגין שלא לקטוף המצות במים [ד"מ]:
(כז) ולא ציננה. וה"ה (ל) אם עברה וקטפה את המצות במים שציננה ידיה ג"כ נראה לכאורה שמותר בדיעבד. ודע דיש (לא) פוסקים דס"ל דלא מצרכינן כלל לצנן הידים בשעת לישה אפילו לכתחלה ולא הצריכו לצנן ידים לכתחלה אלא אם אותה שלשה אופה ג"כ ומשום דמתקרבת לתנור ידיה חמימות וכשלשה אח"כ חששו חכמים שלא תחמם העיסה בידיה וכתבו שכן המנהג שלא להחמיר ומיהו כ"ז בסתם אבל במרגשת שנתחממו ידיה (לב) לכו"ע צריך לצנן. ואפילו בסתם טוב לכתחלה להחמיר (לג) שכן הוא דעת כמה ראשונים:
(כח) אחר זמן וכו'. וקודם זמן איסורו שופכין בחצירו אפילו שלא במקום מדרון (לד) ודעת הב"ח והט"ז דאפילו קודם זמן איסור אין לשופכן בחצירו שלא במקום מדרון:
(כט) אלו המים. ר"ל המים שמקטף בהם או שמצנן את ידיו:
(ל) כדי שלא יתקבצו וכו'. והרי החמץ שלו הוא כיון שהוא ברשותו (לה) ומיהו לשפוך אותם בר"ה מותר בכל ענין דמאי איכפת לן שיחמיצו אחר כן כיון שכבר הפקירן ויש אומרים דאפילו בר"ה (לו) אין נכון לכתחלה שלא במקום מדרון דכיון שהוא בזמן איסור חמץ יש לו לדקדק בפרורי בצקו שלא יבאו לידי חימוץ:
(לא) במקום אחד. אלא יבלעו בקרקע וכתב מ"א דאין לשפוך אותם על רצפת אבנים דג"כ אין נבלעים בקרקע. ודע דצריך (לז) למהר ולשפוך אותן אחר שקיטף בהם או צינן בו ידיו או לאחר הדחת העריבה מפני שהן ממהרות להחמיץ:
(לב) והכלים. היינו העריבות ועצים העגולין שעורכין בהם המצות והרעדלי"ך שמנקרין בהם המצות ועיין בפמ"ג שכתב דנכון לפעמים לבדוק ולראות גם המרדה שמכניסין בה המצות לתנור אם אין עליה בצק [דלפעמים כשהעיסה רכה נדבק עליה בצק]:
(לג) בשעת עשייה. היינו (לח) בין כל עיסה ועיסה לנקותם דאע"פ שאין שוהין שיעור מיל בין כל עיסה ועיסה ונמצא שהבצק הדבוק בכלים אינו שוהה בלא עסק אעפ"כ לכתחלה צריך ליזהר בכך וכנ"ל בס"ב [ומש"כ לאחר עשייה היינו לאחר שנאפה מהיסק אחד] וה"ה שצריך לרחוץ ידיו וגם לרחוץ האגן שלשין בו ולנגבו במפה בין כל עיסה ועיסה. ומנהגנו כהיום לרחוץ אשה הלשה את ידיה וכן הכלים שלשין בו לאחר שעשו בו שנים או ג' עיסות (לט) עד שלא יהיה מהתחלת הלישה יותר משיעור מיל וכן המגלגלים ישגיחו אם מודבק בידיהם עיסה וירחצו ידיהם ג"כ משיעור מיל לשיעור מיל וכן ישגיחו על עצים המגלגלין והרעדליך שיהיו נקיים ולהחליפם או לגרד החמץ מהם בזמן הנזכר וכן הסדינים שמכסין בו השולחנות ג"כ מחליפין אותן בזמן הנזכר ובמקום שעורכין על השולחנות מגרדין אותן בזכוכית בזמן הנזכר וכתבו האחרונים דהמנהג הנכון להיות שני אגנים ללוש בהם ובעת שלש בהשניה יהיה איש אחד מוכן לרחוץ הראשונה ולנגבה היטב וכן חוזר חלילה והמנהג הנכון (מ) להעמיד משגיח בבית אופי המצות להשגיח על הכל כי רבה המכשלה מאד:
(לד) ואח"כ ידיחן. והמרדה (מא) א"צ להדיחה:
(לה) ע"י נכרי. דהדחת הכלים (מב) הוי שבות וע"י נכרי הוי שבות דשבות ושרי (מג) במקום מצוה כמ"ש סימן ש"ז ס"ה:
(לו) יטילם לצונן. שהצונן מעכב מלהחמיץ וכדלעיל סימן תנ"ז ס"ב ויכביד (מד) אותם כדי שירדו למטה במים ולא יציפו למעלה וכ"ז כשאין דעתו לאפות עוד בו ביום הא דעתו לאפות רשאי להדיחם בעצמו (מה) ולגרדם אסור בכל גווני:
(לז) או יתנם לתנור וכו'. ומ"מ אין נכון (מו) לאכול הבצק הנאפה דשמא לא נאפה יפה הצד השני שבתוך הסדקים:
(לח) שיאפה הבצק. והאחרונים (מז) מפקפקים בעצה זו דכיון דאין נכון לאכול את הנאפה וכנ"ל וגם אין כוונתו לאכול א"כ הוא אפיה שלא לצורך דאסור ויש עוד (מח) עצה שיבטל החמץ קודם שיחמיץ או יתן הכלים עם הבצק (מט) במתנה לנכרי:
(לט) שלא יהיה בו שום גומא וכו'. ואפילו על שפת הכלי שלש בו (נ) לא יהיה בו סדק. ומזרק שנסדק בשפתו כתבו הפוסקים דצריך להרחיב הסדק ולגרדו יפה ולהגעיל ולסתום הסדקים ויחליקם להשוותם יפה או ירחיבוהו ברוחב אצבע כדי שיכנס היד לנקות אבל לא ידביק עליו חתיכה נחושת במסמרים שהחמץ נכנס תחת המסמר אלא א"כ ידביק הנחושת ע"י היתוך. גם במרדה שרודים בו המצות לא יהא בו סדק או חריץ וכן על הדף שעורכין ומגלגלין עליו המצות ג"כ צריך שיהא חלק בלא סדקים וחריצים ואם יש בהם נקבים צריך לסותמן שהבצק נכנס בהם ויש שעורכין מטעם זה על סדין אכן על הסדין ג"כ אין טוב שהבצק נכנס בנקבי האריגה [אם לא שיחליפם בחדשים בכל שיעור מיל] ולהפכם לעבר השני (נא) אינו מועיל ג"כ וע"כ יותר טוב (נב) לערוך על דף חלק ואנשי מעשה נוהגין לצפות השולחנות בטס של מתכות חלק או על אבנים חלקין וגם יש שמגלגלין בוועלגע"ר העלצע"ר שמצופין בטס של מתכות או בשל זכוכית:
(מ) כסת צמר. וטוב (נג) ליזהר שלא להעמיד אף על בגד צמר אבל בדיעבד בכל ענין ליכא איסור:
(מא) הפת מותרת. אפילו (נד) לש במזיד ומסקנת אחרונים (נה) לאסור באכילה אם שהה כ"כ בחמה (נו) עד שהוחמה העיסה וה"ה בלש סמוך לתנור המבואר בס"א:
(מב) לא יוסיף בה קמח. לפי שאותו הוספה אינה נילושה יפה ונשאר מעט בעין תוך העיסה ושמא לא נאפה אותו קמח יפה ויש לחוש שמא יפול במרק בקערה ויתחמץ:
(מג) אלא עושה. כתבו האחרונים (נז) דאדם אחר יעשה העיסה הקשה דהוא בעצמו אי אפשר לו ללוש שתי עיסות כאחת ולהתעסק בהן יפה ולהניח העיסה הראשונה בלי עסק אין נכון לכתחלה אפילו רגע אחד וכדלעיל בס"ב ומ"מ בדיעבד אם עבר ועשה אדם אחד אין לאסור [א"ר]:
(מד) ויערבנה וכו'. ואם אי אפשר לו לעשות עוד עיסה קשה אין איסור להוסיף קמח בעיסה הרכה רק יזהר שלא יתן אותן המצות בדבר לח [אחרונים] ומ"מ בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל הסכימו האחרונים (נח) להתיר שהרי אין ידוע בודאי שנשאר בעיסה (נט) קמח בעין ואף אם נשאר אפשר נאפה ונקלה יפה. כתבו האחרונים שצריך ליזהר לבער הפירורין מעל השולחן אחר כל עיסה:
(מה) מהקמח. לכן אותו המודד קמח (ס) לא יקרב אל העיסות עד שינקה מלבושיו מן הקמח וידיח ידיו תחלה. וכן צריך ליזהר שהמודד הקמח לא יתן מים לתוך העריבה כי מתדבק רטיבת המים על ידיו וכן הנותן מים לא יהיה מודד הקמח אלא כל אחד יהיה על משמרתו:
< הקודם · הבא >