משנה/כתובות/ד
|
< הקודם · הבא > מפרשי הפרק רע"ב מפרשי המשנה פירוש המשנה לרמב"ם |
(א) נערה שנתפתתה, בושתה ופגמה וקנסה של אביה, והצער בתפוסה. עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב, מת האב הרי הן של אחין. לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב, הרי הן של עצמה. עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב, מת האב הרי הן של אחין. לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה, הרי הן של עצמה. רבי שמעון אומר, אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב, הרי הן של עצמה. מעשה ידיה ומציאתה, אף על פי שלא גבתה, מת האב, הרי הן של אחין.
(ב) המארס את בתו וגרשה, אירסה ונתארמלה, כתובתה שלו. השיאה וגירשה, השיאה ונתארמלה, כתובתה שלה. רבי יהודה אומר הראשונה של אב, אמרו לו אם משהשיאה אין לאביה רשות בה.
(ג) הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזנתה, הרי זו בחנק, אין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלע. היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה, הרי זו בסקילה, אין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלע. היתה הורתה ולידתה בקדושה, הרי היא כבת ישראל לכל דבר. יש לה אב ואין לה פתח בית האב, יש לה פתח בית האב ואין לה אב, הרי זו בסקילה, לא נאמר פתח בית אביה אלא למצוה.
(ד) האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה. זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. ומקבל את גיטה, ואינו אוכל פירות בחייה. נשאת, יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה בפרקונה וקבורתה. רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילים ומקוננת.
(ה) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה. מסרה האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב. מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל.
(ו) האב אינו חייב במזונות בתו, זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה, הבנים יירשו והבנות יזונו, מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת האב אף הבנות אין נזונות אלא לאחר מיתת אביהן.
(ז) לא כתב לה כתובה, בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, מפני שהוא תנאי בית דין. כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך, חייב, שהוא תנאי בית דין.
(ח) לא כתב לה אם תשתבאי אפרקיניך ואותביניך לי לאינתו ובכהנת אהדרינך למדינתיך, חייב, שהוא תנאי בית דין.
(ט) נשבית, חייב לפדותה. ואם אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה, אינו רשאי. לקתה, חייב לרפאותה. אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה, רשאי.
(י) לא כתב לה בנין דיכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון, חייב, שהוא תנאי בית דין.
(יא) בנן נוקבין דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתנסבן לגוברין, חייב, שהוא תנאי בית דין.
(יב) את תהא יתבא בביתי ומיתזנן מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי, חייב, שהוא תנאי בית דין. כך היו אנשי ירושלם כותבין, אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלם. אנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך, לפיכך אם רצו יורשין נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה.