משמיע שלום/ב
|
< הקודם · הבא > |
ב) והנה אכתי צריך לבאר דהנה ממ"ש בש"ס (שבת דף קמח ועוד בכ"מ) דמוטב שיהיו שוגגים הי' אפ"ל דנכון יותר להחזיק בפלך השתיקה כדי שלא להוסיף עליהם שיהיו מזידים. ואף לפמ"ש התוס' בשבת (דף נה) דכ"ז דוקא באם ברור לו שלא יקבלו דבריו משא"כ במקום שיש ספק בדבר בודאי מחייב להוכיחם. אכן אכתי יל"ע בזה לפמ"ש בשו"ת מעיל צדקה דבדבר שהחזיקו בפרהסיא הו"ל כודאי שלא יקבלו. ולפ"ז בעתים הללו שבעוה"ר הפרוץ מרובה על העומד לכאורה הו"ל לומר דע"ז נאמר עת לחשות וכמבואר בש"ס יבמות (דף סה) דכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע ר"א אומר חובה שנאמר אל תוכח לץ וכו'. ואף דלכאורה מלשון הש"ס שאמרו מוטב שיהיו שוגגים משמע קצת דכ"ז בשוגגים אבל במזידים מחויב להוכיחם אף בכה"ג. וכ"נ לכאורה מפשטות לשון הש"ס בשבת (שם) דאע"פ שהשיב לו דלא מקבלי מינאי א"ל אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר וכו'. אכן מדברי הש"ס ביבמות (שם) נראה להדיא דאף במזיד יש בזה מצוה או חובה שלא לומר כיון שאינו נשמע. וכ"נ מדברי התוס' (שם) במה שהוכרחו לדחוק שם דמ"ש דלא מקבלי ר"ל שיש בזה ספק אבל אם הי' ודאי באמת א"צ להוכיחם. וכ"נ מפשטות דברי הש"ס בשבת (שם) במ"ש מה"ד דלפניהם מי גלוי. הרי דאם היה גלוי באמת לא היו להם שום עוון במה אל הוכיחו אותם. וכן נראה מלשון הרמב"ם (פ"ה מהל' דעות) שכתב אם ראה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לאו שותק ע"כ. ומדלא חילק בין שוגג למזיד נראה דאף במזיד דינא הכי:
הן אמת שמה שהכריחו התוס' שם דבר זה מהא דביצה (דף ל) ולקמן (דף קמח) לכאורה צ"ע דהא שם מיירי בשוגג דוקא וכמו שנראה להדיא מלשון מוטב שיהיו שוגגים. אכן מהא דיבמות הנ"ל. וכן ממ"ש שם דלפניהם מי גלוי. נראה להדיא כדעת התוס'. שוב מצאתי בבינה לעתים (בדרוש מ"ז) שכתב להשיג על דברי התוס' הנ"ל דאין הכרח מהא דד"ל וקמ"ח הנ"ל דשם מיירי בשוגג משא"כ כאן מיירי במזיד. ובהכי א"ש לשון הש"ס אע"ג דלא מקבלי כפשטה. ומ"ש מלפניהם מי גלוי כ' לתרץ דאף שנראה מענינם שלא יקבלו מ"מ אכתי אין בזה בירור גמור כמו בידיעת הבוב"ה שאין בה שום ספק ח"ו יעו"ש. אכן מה מאוד לפלא איך לא העיר שמהא דיבמות מוכרח להדיא כדעת התוס' דאין חילוק בזה בין שוגג למזיד. ושוב ראיתי שכבר ישבו על מדוכה זו כמה מן הראשונים דהנה דעת הסמ"ג וס' יראים כדעת התוס' ויעוי' בהגמי"י בפ"ו שהביא בשם רא"מ דאף דבכה"ג אינו נתפס אבל אכתי אינו נפטר מעשה דהוכיח ודלא כסמ"ג וצ"ע. וכן העיר בזה בס' תל"ד יעו"ש. אכן בסמ"ק כתב דבאמת יש לחלק בזה בין שוגג למזיד דבשוגג א"צ להוכיחם כלל ובמזיד אף בכה"ג צריך להוכיחם אלא שאינו נענש כמותו. וכ"נ ג"כ מדעת הבה"ע והרא"ש שכ' דבדבר המפורש באורייתא אף בכה"ג צריך להוכיחם והיינו מטעם דודאי בכה"ג לא הו"ל שוגג וכן הבין בהם בדרכי משה בסי' תר"ח יעו"ש. ועפ"ז כ' לפרש מ"ש שם לפניהם מי גלוי דר"ל דאם היוה גלוי להם לא היו נענשים כמותן. אבל מ"מ אכתי היו עוברים בזה על הא דהוכח תוכיח ומ"ש ביבמות מהא דאל תוכח לץ כ' דר"ל בשכבר הוכיח אותו עד כדי נזיפה ויעוי' בשטמ"ק בביצה (דף ל) שהביא דכ"ה ג"כ דעת הריטב"א אלא דס"ל שם דגם בכה"ג נתפסים בעונם יעו"ש וכן בהא דאל תוכח לץ כתב הוא ז"ל בחידושיו למכות דהיינו דוקא לרבים דא"צ לומר להם כי אם פעם אחת. ויעוי' באורח חיים סי' תר"ח ברמ"א ובלב"ש שם שהבין שכ"ה ג"כ דעת הרמ"א. אכן כ"כ בגי' הש"ע דא"כ הו"ל לכתוב לשון לרבים וממ"ש ברבים משמע דמיירי אף ביחיד אלא דמ"מ בכה"ג אין להוכיחו ברבים כ"א פ"א וכ"נ מדברי הגר"ז שם יעו"ש. שוב עינתי בד"מ שם שהעתיק דין זה מנמוקי יוסף ובאמת בנמק"י שם מבואר להדיא דיש לחלק בין יחיד לרבים וכמ"ש הלב"ש. ולפ"ז הנה למעשה בודאי דיש להחמיר כדעת הסמ"ק והריטב"א וכ"פ במג"א שם וכ"נ מדברי הרמ"א לפמ"ש בד"מ שם. ועוד דאף לדעת התוס' וסיעתם נראה דכ"ז באם אין בזה שום ספק שיקבלו אבל במקום דאכתי יש בזה ספק קצת אף דקרוב ונראה יותר שלא ישמעו מ"מ צריך להוכיחם. ובהכי א"ש לשון הש"ס במ"ש אע"ג דלא מקבלי דר"ל שקרוב לודאי שלא יקבלו דאף דבכ"מ בכה"ג אזלינן בתר רובא ודנין אותו לודאי מ"מ בנ"ד אכתי צריך לחוש אף למיעוטא כיון דיש בזה הצלת נפשות ישראל מבאר שחת ובפק"נ קי"ל דלא אזלינן בתר רובא:
והנה היה אפשר לומר דבגוף הדין אין בזה שום פלוגתא כלל דבמקום שיש בירור גמור שלא יקבלו בודאי, גם הסמ"ק והריטב"א יודו כיון דאין בזה שום תועלת כלל וכמ"ש הרמב"ם אלא דס"ל דכ"ז שלא עמדו על הבחינה בזה מסתמא אין להחזיק בודאי שלא יקבלו לענין מזיד (דדוקא לענין שוגג שפיר אזלינן בתר רובא כיון דיש לחוש דשמא יהיו מזידים ובזה יבוא להגדיל חטאם משא"כ לענין מזיד שפיר יש לחוש אף למיעוטא וכמש"ל) אכן לדעת התוס' באמת אין לחלק בזה בין שוגג למזיד וגם בשוגג היכי שעדיין יש בזה ספק קצת דשמא ישמעו שפיר צריך להוכיחם ולא אזלינן בתר רובא וגם ס"ל דאף שעדיין לא עמדו על הבחינה בזה ולא הוכיחם בשום פעם מ"מ שפיר יצויר שיהיו בזה בירור גמור שלא ישמעו ולכן שפיר הוכרחו לתרץ דבהא דמוטב שיהיו שוגגים ע"כ מיירי דוקא בשיש בירור שלא ישמעו ולפ"ז שוב א"צ לחלק בין יחיד לרבים:
גם אפש"ל דבאמת גם התוס' יודו דכ"ז שלא עמדו על הבחינה ולא הוכיחם בשום פעם אכתי אין בזה בירור שלא ישמעו וכמ"ש הסמ"ק וסיעתו, אלא דכל זה ביחידים (ואפשר דאף ברבים אלא שלא נתפרצו בזה כי אם מזמן קרוב) דבכה"ג שפיר יש לחוש דשמא עדיין לא אמרו להם שוב תוכחה משא"כ ברבים שנתפרצו מזמן רב שבודאי א"א שלא אמרו להם כבר מזה שוב הו"ל כודאי. ואפשר דזה הוא כונת הנמק"י דהנה לפמ"ש בתי' הא' שם דמ"ש לוכחינהו מר דאע"ג שהי' מכיר בהם שלא ישמעו מ"מ צריך להוכיחם ומתחלה כ' שם דברבים כה"ג א"צ ולכאורה צריך להבין דמה הוא החילוק בזה בין יחיד לרבים אכן למ"ש א"ש. אכן מדברי הרא"ש ובה"ע לפמ"ש הד"מ נראה דאין לחלק ואף ברבים ואף בנתפרצו בזה מזמן רב צריך להוכיחם אם הם מזידים דאל"כ איך סתמו וכתבו דבדבר המפורש בתורה צריך למחות משום דהו"ל מזידין דהא גם במזיד כה"ג א"צ להוכיחם וכ"נ דעת הסמ"ק:
הכלל העולה מזה דבכ"מ שאין בזה בירור גמור שלא ישמעו (אף שקרוב לודאי שלא ישמעו) אם המה יחידים וגם מזידים לכו"ע צריך להוכיחם (ולשיטת התוס' אף בשוגגים כה"ג צריך להוכיחם) ואף ברבים כה"ג הנה לדעת הסמ"ג ובה"ע והרא"ש. וכ"נ ג"כ דעת התוס' (ג"כ) מחויבים להוכיחם. ואף לדעת הריטב"א והנמק"י אכתי י"ל דכ"ז שיש בירור גמור בזה אלא שלא עמדו על הבחינה בזה משא"כ במקום שאכתי יש בזה איזה ספק שמא ישמעו גם הם יודו ולפ"ז בודאי אף בזמה"ז אפס תקוה והס מלהזכיר לפטור א"ע ממצות הוכחה אף לרבים ואף אם נחליט כמ"ש המע"צ הנ"ל דכיון שנתפרץ הרבה הו"ל כודאי שלא ישמעו מ"מ אכתי י"ל דכ"ז בשוגגים וכמש"ל דבכה"ג שפיר סמכינן ארובא משא"כ במזידים. גם י"ל דכ"ז באינו מפורש בתורה גם י"ל דאף בכה"ג עכ"פ צ"ל פ"א וכמש"ל בשם הריטב"א:
ועוד דהנה כ"ז באם מוכיחם בפה בקהל עם משא"כ להדפיס הדברים בספר בודאי כ"ע יודו דהא מי שלא ירצה לשמוע בודאי לא יאספו לביתו כלל ומי שיאספו ויקנה אותו בודאי עכ"פ הו"ל ספק דשמא ישמע וכמובן. ואף דמבואר במהרי"ו (סי' קנ"ז) והובא גם ברמ"א ביו"ד (ס"ס שלד) דעתה נהגו להקל מלמחות בעובר עבירה מטעם דיש לחוש שיהיו עומדים על גופנו ומאודנו. אכן כבר האריך בזה הבכ"ש בסוטה (דף מז) דהיינו דוקא בברי היזיקא יעו"ש. גם בלא"ה י"ל דכ"ז לענין למחות בהם בכח בנדויים וחרמות וכדומה משא"כ לומר להם בדרך תוכחה בלי שום כפיה בודאי גם עתה יש חיוב בזה. וכ"נ להדיא למעיין במהרי"ו שם שכתב ואינם שומעים למוכיחים (הרי דמיירי שבאמת מוכיחים אותם אלא שאינם שומעים להם ועיקר הקולא שאינם מוחים בידם בכח):