משל ומליצה/שיר השירים/ג

משל ומליצה ‏ שיר השירים ג

ו

עולה מן המדבר כתמרות עשן. מחוקי הטבע כשמעמידין נר תחת הנר שלמעלה מכוונים זה תחת זה. ומדליקין את התחתון. אז מעשן היוצא מהתחתון ומגיע לעליון נדלק העליון מעצמו.

כן על דרך זו כשעושים איזה מצוה או תורה, ומכוונים לבם לאביהם שבשמים, אז עולה ריח המצוה והתורה למעלה ומאיר שמה תכונה הרוחנית בעולם העליון. אך מוכרח לזה להיות מעשיו מכוונם ממש נוכח פני ד'.

זהו שמבאר שמעשיהם המה מכוונים נוכח מעלה כתמרות עשן המתמר ועולה:

י

עמודיו עשה כסף וגו' תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים. תינוק יושב בין החול ועושה לו משחק עם אבנים קטנים אשר מצא בתוכן. וירא אביו כי הוא מתענג מאוד בחלקת אבנים. ויאמר לו אביו תנה נא לי מאלה האבנים אשר עמדך למנה. ויאמר אחד מהנצבים אל האב מה לך כי תבקש ממנו מתנת האבנים, הלא תוכל להשיג כאלה וכאלה בין החול, ומדוע תדאיב חנם נפש הילד לקחת מאתו את אשר אהב להתענג בו.

ויען האב, לא אכחד ממך כי אין האבנים נצרכים לי לשום תועלת. אך יען ראיתי כי התינוק מתענג בם כעל כל הון אמרתי לבחון תכונת אהבת הבן לאב. אם יש אתו מדע להבין אשר אהבת האב תכריע תשוקת תענוגו. ובזה אדע, אם יתן לי בלב תמים הוא לאות על כשרון אהבתו אלי. ואם לא, אדעה.

כן על דרך זו הן תכונת הכסף והזהב כאבני החול נחשבו לערך עשירו של עולם. וגם אם חפץ הבורא יתברך לעשות מקדש מכסף וזהב, הלא אתו ית' הכסף וזהב בלעדנו ומה לו לבקש ויקחו לי תרומה כסף וזהב. אך באמת אין תכלית חפצו ית' במקדש של כסף וזהב. רק בידעו כביכול כי כל חמדת האדם ותשוקותיו נותן בעד כסף וזהב. דיש אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו.

לכן רצה כביכול לבחון אהבת בני אדם למקום אם בתום לבבם יתנו כסף וזהב לבנין ביתו ית' ואז יודע אל נכון כי אהבת ד' בקרבם.

זהו שמבאר עמודיו עשה כסף רפידתו זהב לא בשביל שחפץ בכסף וזהב שלהם רק ביודעו אשר תוכו של כסף וזהב בו רצוף כל אהבת בנות ירושלים שזהו עיקר תשוקתם. לכן ציוה להם להכין לו בית כסף וזהב להודיעו גודל אהבתם לאביהם שבשמים שנתנו כסף וזהב שהם כל מגמתם בשביל בנין הבית:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף