מראי מקומות/סוכה/י/ב

מראי מקומות סוכה י ב

אנן שלוחי מצוה אנן ופטורין מן הסוכה

החלקת יואב (קבא דקושייתא הג"ה לקושיא פ"א) תמה מכאן על הנודע ביהודה (תנינא או"ח סי' צד) שמחדש דבזמן הזה אין מצוה להקביל פני הרב כיון דליכא מצות ראיה ושלא יהא שולחנך מלא ושלחן רבך ריקם, דהא הך עובדא דריש גלותא היה לאחר החרבן ואפ"ה קאמר הגמרא דהוו "עוסקים במצוה" ופירש"י דהיינו מצות קבלת פני רבם.

ולפי מש"כ העמק ברכה דבכל מצות קבלת רבו הוא מקיים גם מצות את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח, לפ"ז לכאורה אין קושיא על הנודע ביהודה, דאה"נ דבזה"ז אין מצות קבלת פני רבו, מ"מ מצות כבוד ת"ח איכא גם בזה"ז, וגם מצוה קיומית פוטרת מן המצות וכדמבואר לקמן כו. בכותבי תפילין.

רב חסדא ורבה ב"ר הונא וכו', אגנינהו ר"נ בסוכה שנוייה מופלגין ממנה ארבעה טפחים וכו'

וכתב כאן הריטב"א (הנדפס בחדושי הרשב"א והוא לריטב"א וכידוע): פירוש ואף על גב דאכתי לא ידע ר"נ דהדרו משמעתייהו או דהוו שלוחי מצוה, אגנינהו לפום דעתיה ולא חש דהוי חתיכה דאיסורא לדידיה ויתבי בסוכה פסולה ומברכי התם, שלא כראוי, והוה כנותן מכשול לפני פקח. יש אומר דמהא שמעינן שהמאכיל לחברו מה שהוא מותר לו לפי דעתו, ומאכילו, אין בזה משום לפני עור לא תתן מכשול ואף על פי שיודע בחברו שהוא אסור לו לפי דעתו וחברו בעל הוראה שהמאכיל היה ג"כ ראוי להוראה וסומך על דעתו להאכיל לעצמו ולאחרים לפי דעתו.

ונ"ל דהכא דוקא מפני שהאיסור ניכר לחברו ואי לא ס"ל לא ליכול, הא בשאינו ניכר לחבירו לא, ואמרינן התם חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספו ליה מידי דלא ס"ל בפרק כל הבשר וכן הורה לי מורי הרב נר"ו. מיהו הכא דאיפסקא הלכתא דלא כותיה בין לנפשיה בין לאחרים אסור וכדמוכח ממאי דכתיבנא בפ"ק דע"ז ובפ"ק דיבמות. עכ"ד.

הנה יש בדברי הריטב"א כאן חידוש גדול דס"ל להריטב"א דדבר שראובן סובר שהוא מותר, אסור לו ליתנו לפני שמעון אם ראובן יודע דלשמעון ס"ל דדבר זה אסור, וכה"ג איכא משום לפני עוור.

ובאור זרוע (הל' יבום וקדושין סי' תר"ג) כתב ג"כ כן להלכה, ובתו"ד כותב: ויש לדקדק מההיא דאיפלגו רב ושמואל דרב אמר לא עשו ב"ש כדבריהם ושמואל אמר עשו כדבריהם ואסקינן דעשו ב"ש כדבריהם והאי דלא נמנעו ב"ה מב"ש משום דמודעו להו, ופירש"י שסומך עליו ולא חיישינן דילמא ספי ליה עכ"ל.

ובשו"ת בנין ציון (ח"א סי' סב) הביא דברי האור זרוע הנ"ל וכותב: על הראי' שהביא הא"ז לענ"ד יש להשיב, דדילמא ב"ה בקשו מב"ש שיודיעו להם ואז ודאי היו יכולים לסמוך עליהם בלא חשש דילמא ספי להו איסורא, דשארית ישראל לא ידבר כזב וכש"כ הגדולים, אבל אכתי לא מוכח שגם אם לא ביקש ממנו כן שאסור ליתן לו, ע"כ. עי"ש.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף