מראי מקומות/יומא/ה/ב

מראי מקומות יומא ה ב

מילתא דלא כתיבא בהאי עניינא מנלן

רש"י פירש דהיינו נתינת האורים ותומים אל החושן. והקשה החזון איש (או"ח סימן קכו, חידושים על המסכת) לשם מה צריך פסוק ללמד שיעכב, הרי כל מה שרצינו ללמוד שלא יעכב הוא מדברים שלדורות אינם מעכבים וקמ"ל שמ"מ באותה שעה עכבו, ואילו נתינת האו"ת כיון שלדורות לא כתוב שאינה מעכבת פשיטא שמעכבת.

והתוספות הרא"ש ביאר דברי הגמרא לענין פרישה שבעה שלא כתובה בפרשת תצוה, ועל זה מקשה הגמרא מילתא דלא כתיבא בהאי עניינא מנלן.

בהערות הגרי"ש אלישיב העיר שרש"י לשיטתו (שמות כח ל) שאורים ותומים היינו שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן, ובמקדש שני לא היה השם אלא רק החושן ולכן לא היה מחוסר בגדים. ולפי זה אפשר לומר שהו"א שנתינת האו"ת אינה מעכבת כיון שאינו מחוסר בגדים כיון שלובש את החושן. אמנם לדעת הרמב"ם (פ"ד מבית הבחירה ה"א ובכסף משנה שם) שהאורים ותומים אינם דבר בפני עצמו אלא כשהחושן נעשה כדין היה הוא אורים ותומים לשואליו, אם כן אי אפשר לפרש כדברי רש"י כי בלא החושן הרי הוא מחוסר בגדים ובודאי דבר זה מעכב. וצ"ל שהרמב"ם יבאר את הגמרא כדברי תוספות הרא"ש.

להביא המכנסים

ממה שלא מפורשת לבישת המכנסים למד מהר"י קורקוס שאת המכנסים לבשו אהרן ובניו בעצמם ולא משה הלבישם. וכן כתב הרמב"ן בפירושו לתורה (שמות כט ט).

אמנם בהערות הגרי"ש אלישיב דקדק מדברי רש"י בסוגיין שאף את המכנסים הלבישן משה. ממה שכתב (ד"ה כו"ע) לאהרן הלביש תחילה כל שאר בגדיו חוץ מאבנט, וכיון שכתב כל שאר בגדיו הרי כלל אף את המכנסיים. וכן מפורש להדיא בדבריו להלן (ו. ד"ה לא צריכא) "ואחר כך הלביש את בניו מכנסים, כתונת ומצנפת" הרי מפורש שמשה הלבישם את המכנסיים.

ועשירית האיפה

השפת אמת כתב שלא התבאר האם בני אהרן הביאו עשירת האיפה בכל יום משבעת ימי המילואים או רק פעם אחת כדין כהן הדיוט.

למיסבר קראי

ביאר הריטב"א: דאף על גב דמאי דהוה הוה, צריכים אנו לדעת פירוש הכתובים שלא יקשו זה על זה.

הבן יהודיע כתב נפק"מ לדינא במחלוקת זו, אם אחד עשה לבניו או לאוהביו בגדים שלמים, כתונת ומכנסיים ובגד ואבנט, ונדר או נשבע שהוא בעצמו ילביש הבגדים האלה לכל אחד ואחד מהם כסדר שהלביש משה את אהרן ובניו.

השפת אמה תמה שהרי למסקנא מבואר שנחלקו אם הלבישם בבת אחת או בזה אחר זה, ונפקא מינה אם אבנטו של כהן גדול ושל כהן הדיוט שווה בכלאים או שכהן הדיוט באבנט של בוץ, ואם כן אין זה רק למיסבר קראי. וכן הקשה בהערות הגרי"ש אלישיב, וביאר, שבשלב זה לא נחתה הגמרא עדיין לנפקא מינה זו.

וחד אמר אהרן ובניו בבת אחת

לא נתבאר בגמרא למ"ד שלא היה הפסק בין אבנט לאבנט, למה נשתנה האבנט משאר הבגדים. ובבן יהוידע ביאר שהאבנט בא לתקן את הרהור הלב, ודינא הוא שהרהור לבד בכל עבירות שבתורה אינו נחשב כלום מלבד בעבודה זרה, ומאידך בקדשים בעבודת כהנים הרהור הלב פוסל בפיגול וכיו"ב, ולכן שינה באבנטים לחגור את כולם יחד לעוררם לזה שאזהרת הרהור הלב שייכת אליהם ככהנים ביותר.

בכתונת ומצנפת כולי עלמא לא פליגי

הקשה בספר שיח יצחק מהיכי תיתי שיחלקו כיון שסתירת הפסוקים אינה אלא בנוגע לאבנט. ויישב, שהו"א דגלי קרא באבנט והוא הדין בשאר בגדים.

עוד יישב בשם שיטה כתב יד שביאר שרש"י (ד"ה אביי) הרגיש בשאלה זו, ופירוש דבריו שאכן אביי לא שמע שכל שאלת הגמרא היתה מכח סתירת הפסוקים.

הטעם שלא הזכיר מכנסיים

רש"י (ד"ה אביי) ביאר ומכנסים לא הוצרך לומר שהרי הן קודמים לכל כדאמרינן לקמן מניין שלא יהא דבר קודם למכנסים וכו'. והתוספות (ד"ה בכתונת) ביארו שלא נקט מכנסיים כיון שבין בצוואה ובין בעשייה לא הוזכרו המכנסיים, וכ"כ בתוספות ר"י הזקן. והמרומי שדה יישב לפי דעת הרמב"ן (הו"ד לעיל ושכן דעת מהר"י קורקוס) שהם לבשו בעצמם את המכנסיים מבחוץ כדי שלא יהיו מגולי ערוה בפנים.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף