מראי מקומות/יהושע/א
|
מנחת שי
הפטרת וזאת הברכה |
יח[עריכה]
מקור מן התורה לדין המבואר כאן שהמלך יכול להמית את הממרה את פיו
כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־יַמְרֶ֣ה אֶת־פִּ֗יךָ וְלֹֽא־יִשְׁמַ֧ע אֶת־דְּבָרֶ֛יךָ לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־תְּצַוֶּ֖נּוּ יוּמָ֑ת רַ֖ק חֲזַ֥ק וֶאֱמָֽץ:. מבואר שרשאי לענוש ולהמית. ומדכתבו יהושע בספרו כמבואר בבבא בתרא (דף י"ד ע"ב) שיהושע כתב ספרו, מבואר שהסכים על ידם. והקשה על כך החתם סופר (או"ח סי' רח) דהא אין נביא רשאי לחדש דבר כמבואר בשבת (דף ק"ד ע"א) ואיה מקור הדין בתורה. וביאר על פי דברי הרמב"ן במשפטי החרם ובפירושו לתורה (פ' בחקתי ויקרא כז כט) דהא דכתיב כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, אין בו פירוש על פי פשוטו אלא כל נשיא בישראל ומכ"ש כל ישראל שמסכימים להחרים דבר העוברים על חרמם חייב מיתה ומזה נתחייב יהונתן מיתה כו' עיי"ש כל דבריו ומסיים עכ"פ בהא נחתינן כל שישראל ונשיאי העדה או אפילו א' משני אלו מסכימי' ומחרימי' ה"ז מוחרם מן התורה וחייב מיתה מן התורה וע"כ אחר שהסכימו ישראל ואמרו ליהושע וה"ה לכל מלך כל איש אשר ימרה את פיך לכל אשר תצונו יומת הרי החרימו כל עובר על מצות מלך ישראל. וכדבריו כתב ג"כ במשאת המלך כאן.
ועי' העמק שאלה לנצי"ב (קמב אות ט) שתמה שהרי יהושע לא היה מלך אלא שופט וגם אין דבר המלוכה שייך לבני גד ובני ראובן דוקא אלא תלוי הדבר בדעת כל ישראל. אמנם הנצי"ב רצה לנטות מדברי הרמב"ן, ומבאר הנצי"ב טעם אחר ברצון שאול להרוג את יונתן, והוא שכיון שאותה העת היתה שעת מלחמה ועל ידי טעימת יונתן מן הדבש נסתלקה השכינה ממחנה ישראל, לפיכך נתחייבו מיתה מדין 'רודף', כי "אין רודף גדול מזה שגורם שיכשלו כלל ישראל במלחמה". ולפי זה יבואר היטב, כי יהושע היה המצביא במלחמה ומנהיג המלחמה בשעתו דומה למלך, ואילו היה ממרה איש את פיו על ידי זה ירף לבבו של יהושע ואין לך כושל לכלל ישראל במלחמתם עם הכנעניים יותר מזה, ונמצא שאותו אדם הוא 'רודף' וחייב מיתה. וזהו שסיימו ואמרו לו 'רק חזק ואמץ' שלכך מותר לו להמיתו כדי שיתחזק לבבו. ולפי זה מבואר היטב מדוע בני גד ובני ראובן הם שאמרו לו דבר זה, שהרי הם היו החלוץ במלחמה ולהם נאה ומוכרח לומר כן.