מראי מקומות/זבחים/כה/א

מראי מקומות זבחים כה א

במשנה, נשפך הדם על הרצפה ואספו פסול. בפשוטו לישנא דפסול קאי על 'הדם' דהא אם נשאר דם לכאו' הזבח לא נפסל, אמנם לשון הרמב"ם פ"א מפסוה"מ הכ"ה 'נפסל הזבח' וצ"ע מאי שנא ממתני' להלן לב ע"א 'וכולן (הפסולין) שקיבלו את הדם חוץ לזמנו וחוץ למקומו אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל', ויעוין בספר שיח יצחק יומא (מ"ח ע"א), ובחלק הביאורים מה שנתבאר בזה בהרחבה, - בגדר פסול נשפך יתבאר בגמרא.

בגמ', מדם הנפש ולא מדם העור ולא מדם התמצית. הביאו בשם הגרי"ז להקשות מדוע צריך מיעוט על דם העור תיפו"ל דהעור נחתך בתחילה ובזמן חתיכת העור אכתי לא נעשית 'עבודת השחיטה' ולא נתקדש הדם לקבלה, ולכך ביאר דאיירי בדם העור שנחתך לאחר השחיטה, אמנם הביאו דהראב"ד (בפירושו לתו"כ פרשת ויקרא דבורא דחובה פרשתא ג ה"ז) כתב לבאר הך דרשא 'ולא מדם העור היוצא מחתיכת העור בתחילת השחיטה' (ואף שלכאו' כוונתו להפקיע דלא הוי דם התמצית דהוא בסוף, אך מ"מ מבואר דהוא בתחילת השחיטה), ולכאו' שוב צ"ב דהא אכתי לא היה קידוש שחיטה ודם זה בלא"ה אינו ראוי לקבלה. (ויש להוסיף בזה, דהנה בגמ' בסוטה יד ע"ב אמרינן לענין מנחה שאף שנתקדשה בתחילה מקדשין נמי את הקומץ ואמרינן טעמא 'מידי דהוה אדם דם אע"ג דקדישתיה סכין בצואר בהמה הדר מקדיש ליה בכלי שרת', ומלשון הגמ' משמע 'דהסכין הוא המקדש' את הדם בשעת עבודת השחיטה, וכן הוא משמעות הגמ' במנחות עח ע"ב 'סכין אלימא מכלי שרת דאע"ג דלית ליה תוך מיקדשה', ומשמע שהסכין היא המקדשת, - ובאמת התוס' להלן מז ע"א הקשו מהנ"ל על שיטת רבנו אפרים דסבר דאי"צ דוקא כלי שרת, דהא בגמ' משמע דהסכין מקדשת וא"כ בהכרח צריך כלי שרת. והגרי"ז בסוטה שם ביאר בשיטת רבנו אפרים דבאמת הסכין כלל לא מקדש, אלא 'עבודת השחיטה' היא המקדשת, ולהכי אף שאין הסכין כלי שרת מ"מ כיון דאיכא עבודה מתקדש הדם, והוסיף דאף לשיטת התוס' עבודת השחיטה מקדשת, אלא דסברי דבכדי לקדש צריך שהעבודה תהא נעשית בכלי שרת עיי"ש (מה שביאר הסוגיא במנחות). וכן נקט בפשיטות החזו"א (מנחות סי' לב ס"ק יא). – ומעתה פשוט דאין צד דחתיכת העור בסכין תקדש את הדם, דהא הסכין בפ"ע אין לו כל משמעות, וכל הקידוש הוא רק מכח עבודת השחיטה).

בגמ', מדם הפר, דם מהפר יקבלנו. בפשטות ילפינן מהאי קרא דין 'בסדר וצורת הקבלה' דמעשה הקבלה צריך להיות מהפר, - אמנם הגר"ח (פי"ג ממעשה"ק הי"ב) הקשה דהא בגמ' במנחות כו ע"ב ילפינן פסול נשפך גם לקידוש קומץ (דקידוש קומץ הוי כקבלה בדם כדאמרינן בגמ' בזבחים יג ע"ב ובמנחות יג ע"ב), דאם נתנו בשמאל נפסל כדין נשפך בדם, ולכאו' התם לא שייך לומר שהוא דין בסדר הקבלה דהא אין כלל דין מהיכן לקבל את הקומץ לקידוש, (ויש להעיר מדוע לא נימא דהא גופא ילפינן דיש דין בסדר הקבלה מהיכן לקבלו, דהא גם לענין דם לולי הילפותא לא היה דין מהיכן לקבלו ויש ליישב). ולכך ביאר דיש דין נוסף שלא יהיה הדם קודם קבלה במקום אחר, ומהא ילפינן גם לענין קידוש קומץ דבעינן שהקומץ לא יהי' במקום אחר קודם הקבלה, (ויש להעיר מהיכן נלמדו ב' דינים אלו) - ובפשטות לשונו שם משמע דגם דין זה הוא 'בקבלה', אלא דאינו דין בסדר הקבלה, אלא הדין הוא שלא יהיה 'הפסק' בין מקום הדם לקבלה, אכן בחי' הגרי"ז בסוגיין משמע דלמד בדעתו דהוא דנאמר 'פסול בדם לענין הקבלה', והיינו דהיכא דהדם היה במקום אחר הוא נפסל לדין קבלה, יעוי"ש, ועכ"פ לפי זה מבואר דהפסול הוא קבלה או (בדם) לענין הקבלה.

והגרי"ז הקשה דהא בגמ' ביומא מח ע"א מייתי הברייתא המובאת בסוגיין דבעינן דם מהפר, ואמרינן עלה 'בעי רב פפא נתפזר הקטורת ממלוא חפניו מהו ידו כצואר בהמה דמי ופסולה, או דילמא ככלי שרת דמי ולא פסולה תיקו', ומבואר דפשיטא להש"ס דאם ידו כצואר בהמה יש פסול נשפך, והלא התם אין כלל דין קבלה והאייך שייך ביה האי פסולא, (אמנם יעוי"ש בריטב"א מש"כ בביאור הסוגיא ולדבריו לכאו' לא קשה) ועוד הקשה מהא דאיתא בגמ' להלן צב ע"ב לענין חטאת העוף 'בעי רבי אבין נשפך על הרצפה ואספה מהו אצרוכיה הוא דלא אצרכיה רחמנא כלי שרת והלכך אוספו וכשר, או דלמא מיפסל פסל ביה רחמנא כלי שרת והלכך אוספו ופסול', 'אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כלי שרת וצואר דידיה הוא במקום כלי שרת והלכך לאוספו כשר ולהזותו למזבח דה"ל כנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו דכשר, או דלמא מיפסיל פסיל ביה רחמנא כלי שרת דדוקא שייר ולא כתב ביה קבלה משום דבעי להזותו מן העוף עצמו למזבח וכ"ש דרצפה פוסלתו', ומדוקדק מלשון רש"י דהנידון הוא לענין נשפך דאם הוי ככלי שרת הוי כמו נתקבל בכלי דאין פסול נשפך ואם הוי כצואר איכא פסול נשפך, (אכן בתוך דבריו כתב נמי 'דבעי להזותו מן העוף עצמו למזבח משמע דאינו משום דינא דנשפך וצ"ע.) והתם אין כלל דין קבלה ואפ"ה מבואר דשייך פסול נשפך. (אמנם הרמב"ם פ"ב פסוה"מ ה"כ פירש את הסוגיא באופ"א ולפי"ז לא קשה.) ולכך ביאר דמלבד מה שיש דין בקבלה (וכן בדם לענין הקבלה) יש פסול 'בדם' דכל היכא דהדם יצא ממקום הכשירו הוא נפסל, וביאר שם דדין זה הוא נלמד מקרא אחרינא כדמצינו בתו"כ (דבורא דנדבה פ"ד סופ"ד) עוד דרשא, ולפי"ז שפיר מתבאר הסוגיא ביומא לענין חפינת קטורת וכן הסוגיא להלן לענין חטאת העוף דאף שאין בהם דין קבלה אך מ"מ כיון שהדם יוצא ממקום הכשירו הוא נפסל. (אכן יש להעיר טובא דהא בגמ' ביומא שם מייתי הך דרשא דדם מהפר יקבלנו דזה דין במעשה הקבלה ולא דין בדם, ועיין בחלק הביאורים מש"נ בזה.) ובזה ביאר שם דברי התו"כ שם, ויתבאר להלן. אמנם צ"ב מדוע צריך ילפותא שיש דין בקבלה הא תיפו"ל דבלא"ה הדם נפסל בנשפך, ובספר מנח"א כתב נפק"מ, דהנה הגר"ח (שם) למד בדעת הרמב"ם דהיכא דקיבל בב' כלים בכל אחד פחות מכשיעור אינו ראוי לקבלה, וביאר שם הגר"ח דהטעם משום דאינו יכול לקבל מכלי אחד לחבירו משום דחסר 'בסדר הקבלה' דלא הוי קבלה מהפר אלא מן הכלי, (אמנם עיין מקד"ד ס"ז או"ב שכתב דחשיב קבלה מהפר עיי"ש) – וכתב שם הגר"ח דכל זה הוא דוקא לענין 'סדר הקבלה' אבל לא חשיב הפסק והיינו שהוא חוץ למקום הכשירו (או משום דחשיב ידו של כהן, או משום דהוי בכל הראוי לקבלה עיי"ש,) ולפי"ז י"ל דזהו הנפק"מ בפסול שיש בסדר הקבלה, משום דפסולא דהדם תלוי במום הכשירו ובהכי שפיר חשיב דנמצא במקום הכשירו וכל הפסול הוא רק בסדר הקבלה.

ובעיקר הדבר עוד הביאו ראיה בשם הגרי"ז דהוא פסול בקבלה, מהא דאמרינן בגמ' להלן כו ע"א יש הו"א דהיכא דתלה את הבהמה באויר העזרה הוי קבלה פסולה, ולכאו' צ"ב מה ההו"א הא מ"מ הקבלה עצמה כשרה, ומשמע מזה דמעשה הקבלה שייך אף לבהמה, וכל זה שייך דוקא אם יש דין בסדר וצורת הקבלה דצריך לקבל את הדם מהפר, אבל אם נימא דאין כלל דין קבלה מהפר מה הצד דהוא חלק ממעשה הקבלה, וכן הביאו מהא דאמרינן להלן בסוגיין 'השוחט צריך שיתן ורידין לתוך הכלי, ופירש"י 'ורידין לתוך כלי דנהוי קבלה מהפר שפיר', ולכאו' אם כלל אין דין קבלה מהפר לא שיכא הך מילתא כלל, אמנם הרמב"ם פירש לה באופ"א, - ומאידך יש להוכיח עוד דהוא פסול בדם, דהנה הכס"מ פ"א מפסוהמ"ק הכ"ו בתירוצו השני נקט שדין קבלת כל הדם מעכבת והא דמבואר ברמב"ם דהיכא דנשפך מקצת אפשר לקבל בשאר הדם היינו משום דנשפך לא הוי בכלל כל הדם, ולכאו' כל שייכא רק אם נימא דיש פסול מסויים בדם, דאם אין פסול בדם מה לי האי דם מה לי האי דם, ועיין.

שם, דם מהפר יקבלנו. הנה בתו"כ (דבורא דנדבה פרשתא ד הי"א) יליף מתחילה מקרא דאת הדם דאם נשפך אחר שקבלו בכלי כשר, ואח"כ אמרינן שם יכול אפילו נשפך מצואר בהמה על הרצפה יאספנו ויהא כשר ת"ל הדם הדם שנתקבל בכלי, והקשה שם הראב"ד מדוע צריך ב' דרשות הא כבר יליף לה מקרא דדם מהפר (בסוגיין), והראב"ד שם ביאר דהך דרשא דמדם הפר הוי רק לכתחילה לכך צריך עוד קרא למיפסל. - ולכאו' צ"ב דהא בתחילה יליף מקרא דדם שנשפך מכלי אינו נפסל אלמא הו"א דנפסל ולכאו' משום דיליף מקרא דדם מהפר אלמא הוא לעיכובא. ועיין בחלק הביאורים מה שנתבאר בזה.

והגרי"ז ביאר בזה ע"פ דרכו דאיכא תרי דיני, חדא דם מהפר דמינה ילפינן דין בעבודת הקבלה, דצריך להיות מן הפר, ובתו"כ יליפינן לענין הדם דהוא נפסל בנשפך, ובזה ביאר עוד דלכך צריך קרא להכשיר דם שנשפך מן הכלי דהא כיון דהוא דין בדם הו"א דגם אחר שנתקבל בכלי נפסל. (וצ"ע דהא האי קרא דילפינן פסול בדם נאמר אח"כ, ובתחילה אכתי לא ידע האי דרשא וצ"ב. וביותר צ"ב דהא יליף לה מהאי דרשא דנשפך מן הכלי כשר, דהא דרשינן 'הדם שנתקבל בכלי' והיינו מה שהוכשר (שנשפך אחר שנתקבל) היינו דוקא דם שנתקבל בכלי וצ"ב.)

שם. הנה הרמב"ם פ"ד ממעשה"ק ה"ח כתב 'וכל הזבחים שקיבל מדמם פחות מכדי הזייה לא נתקדש הדם וצריך להתכוין לקבל כל הדם', והגר"ח (פי"ג הי"ב) דקדק דמהא דלא כתב דהוא יכול לחזור ולקדש בכלי אחר משמע דבכה"ג הוא פסול, וביאר שם דהטעם דהוא פסול משום נשפך, והיינו דילפינן מהכא דיש דין בסדר הקבלה לקבל מהפר דווקא, ולהכי היכא דמקבל השתא לכלי אחר נמצא שאינו מקבל מן הפר ולהכי הוא פסול.

אמנם הקר"א להלן צג ע"ב ועוד אחרונים נקטו בדעת הרמב"ם דשפיר יכול לקדש בכלי אחר ולא חשיב נשפך, והקר"א שם כתב לבאר הטעם וז"ל, 'ואין לפוסלו כמו נשפך על הריצפה דנשפך על הריצפה נפסל הדם מיד כיון דלא נתקבל בכלי שרת אבל הכא בקיבל פחות מכדי הזיה אין עליו שם פסול דהא יכול להוסיף ולקבל בו עוד', ונראה מדבריו דכל פסול נשפך הוא רק בדם, ואין דין בסדר הקבלה, ולהכי בכה"ג כיון דהוי כ"ש ולא חל עליו שם פסול שפיר יכול לעבירו לכלי אחר.

ויעוין עוד במקד"ד (ס"ז או"ב) דביאר דבכה"ג חשיב קבלה מהפר, דכיון שהיה הדם בתחילה בכלי שרת לא הוי כמקבל מן הרצפה. (ומדבריו משמע דהוא באמת דין בקבלה, אך אינו דין בסדר הקבלה דהא פשיטא דלא חשיב מהפר ממש, אלא כסברא השניה המובארת בדברי הגר"ח דהוא דין שלא יהי' הפסק בין מקום הדם לקבלה, ובזה שפיר י"ל דכיון דהוא במקם הראוי לקבלה לא חשיב הפסק ולהכי חשיב קבלה מן הפר ועיין.)

והמקד"ד (שם) והאבהא"ז (מעשה"ק פי"ג הי"ב) כתבו לבאר בזה ע"פ מה שיסדו דבקבלה איכא תרי דיני חדא עצם 'מעשה הקבלה' כדמבואר דאפ' בבמה דאין כלל קידוש יש דין קבלה, ומלבד מזה יש דין 'קידוש' בקבלה, כדמבואר בגמ' במנחות יג ע"ב ובגמ' בסוטה יד ע"ב, ולפי"ז ביארו דכל מה דצריך שיעור הזיה הוא רק דין בקידוש, אבל מצד מעשה הקבלה אי"צ כלל שיעור, ומעתה י"ל דפסול נשפך הוא במעשה הקבלה ולא בקידוש, ולהכי היכא דקיבל פחות מכשיעור לא חשיב כלל נשפך דאיכא מעשה קבלה, אמנם הגרי"ז (לעיל יג ע"א) נקיט בפשיטות דהיכא דיש קידוש הוי חלק מעבודת הקבלה ולא שייך לחלק בינהם, ועיין עוד בחזו"א מנחות (סי' כא סק"ד).

בגמ', השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר. הנה התוס' להלן לד ע"ב הוכיחו דהוא רק דין לכתחילה מהא דילפינן שם מקרא לענין דין שפיכת שיירים דאי"צ לשפוך מדם הנשאר בצואר והוקשה להתוס' היכי משכח"ל שנשאר דם בצואר הא יש דין קבלת כל הדם, והכריחו מכח זה דהוא רק דין לכתחילה, אמנם הכס"מ פ"א מפסוה"מ הכ"ו נקט בתירוצו הראשון דהוא דין לעיכובא, והא דמבואר בדברי הרמב"ם דהיכא דנשפך מקצת הוא יכול לקיים דין קבלה משום דדם שנשפך אינו בכלל כל הדם. ולכאו' צ"ע מהא דאיתא בגמ' שם ממה שהוכיחו התוס'. (ועיין בס' משמר הלוי זבחים שהביא מכתב הגרח"ק דאפשר שדין כל הדם הוא רק על הדם שיצא עיי"ש.)

ובשפת אמת (יומא מח ע"א) תמה עליו טובא דהא משנה מפורשת היא דהא תנן להלן לב ע"א דאם קבלו פסולין אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל, והלא השתא ליכא כל הדם אלמא אינו לעיכובא. וכן יש לתמוה על דברי התוס' להלן שם שהוכיחו כן מדברי הגמ' שם ולא הוכיחו כן ממתני' מפורשת, ועיין מה שנתבאר בזה בחלק הביאורים.

ובעיקר הדבר הנה בישורון חלק י' הובא בשם הגרי"ד להוכיח דהוא דין לכתחילה, מהא דהביאו בשם הגרי"ז דהך דינא דכל הדם ענינו בשביל השפיכת שיריים (אף דאמרינן אם אינו ענין) ומעתה מוכרח דאינו לעיכובא דהא שפיכת שיריים עצמה אינה לעיכובא.

ובמאירי ביומא לא ע"ב מצינו בזה שיטה חדשה דהוא רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, וגם מדרבנן הוא רק לכתחילה וז"ל שם, 'ואע"פ שמצוה היא לגומרה כדי שיצא כל הדם יפה, וכדכתיב ואת כל הדם, מ"מ אינה אלא מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא הוא, ואף סופרים לא אמרוה אלא לכתחילה אבל בדיעבד לא פסל'.

שם, השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר. הנה הביאו לדון בשם הגרי"ז אם הדין קבלת כל הדם הוא דין בדיני הקבלה, או דיסודו וענינו בשביל השפיכת שיירים (דהא קרא איירי לענין שפיכת שיירים) ואמרו נפק"מ לשיטת הראב"ד ברפ"ד דתמיד דס"ל דבבכור ופסח אין דין שפיכת שיריים דבהנך קרבנות אין דין קבלת כל הדם, ויעוין עוד בשיעורי הגרמ"ד להלן לה ע"א מה שהקשה בזה בסתירת דברי הראב"ד.

אמנם הנה התוס' (לעיל יג ע"ב) נקטו בביאור דברי הגמ' במעילה שדם הנפשך מן הכלי אין דין לאספו, ולכאו' אם נימא דכל הדין הוא משום שפיכת שיריים לכאו' מסברא צריך לאוספו בשביל לקיים דין שפיכת שיירים בכולו, ויש לחלק. (ועיין בחלק הביאורים.)

בגמ', אמר רב יהודה אמר שמואל השוחט צריך שיגביה סכין למעלה שנאמר ולקח מדם הפר ולא מדם הפר ודבר אחר. והגרי"ז תמה טובא מדוע צריך עוד קרא הוא הוי כנשפך דילפינן ליה לעיל מקרא דדם מהפר, ועוד הקשה לפי דרכו דעבודת השחיטה היא מקדשת את הדם מדוע צריך ילפותא על הדם הא תיפו"ל דבגמר השחיטה לא היה בצואר אלא בסכין ולא נתקדש מכח עבודת השחיטה, ולכך ביאר דאיירי בגוונא דהסכין עדין בצואר וחשיב שפיר דם הצואר, אלא דילפינן מקרא דפר ולא דבר אחר דרשא חדשה דאפ' היכא דהוא דם הפר מ"מ היכא דהוא גם בדבר אחר הוא פסול לקבלה.

אכן מדברי התוס' לכאו' מוכרח דדינא דדבר אחר ודינא דנשפך חד דינא נינהו, דהא הקשו מדוע בעי' קרא לנשפך ולא ילפינן לה מדם הסכין, ובתירוצם השני כתבו דאם הוי רק הך ילפותא דדם הפר ודבר אחר מוקמינן לה בדם הרצפה, והנה התם הרי אינו בדם הצואר אלא הוי נשפך ממש, ומוכרח מדבריהם דגם דינא דדבר אחר הוא גם ילפותא לדין נשפך. ויעוין עוד בקרן אורה דנקט דבאמת חדא דרשא היא וכתב ליישב בזה קושיית התוס' ולדבריו פשיטא דפסול אחד הוא.

ולכאו' יש בזה נפק"מ דאם הוא משום פסולא דנשפך הדם פסול (כפי שהוכיח הגרי"ז מכמה דוכתי) אבל אם לא חשיב נשפך אפשר דהפסול הוא רק בקבלה. (אמנם עיין תוס' יומא מח ע"א ובמהרי"ט קידושין לו דמשמע דעבודה פסולה פוסלת את הדם, וא"כ כיון שהקבלה פסולה גם הדם נפסל.)

תוד"ה גורעין, ויש לומר דדילמא דם סכין גרע משום דנתקבלה בפסול. וצ"ע מאי שנא מרצפה, הא לא הוי כלל קבלה, ואף שבמציאות הוי קבלה מ"מ כיון דאינו כלי הראוי לקבלה אין לזה כלל שם קבלה, ועיין בשיעורי הגר"מ דביאר דגם כלי שרת שאין בו כלי קיבול חשיב ראוי לקבלה והא דצריך כלי קיבול אינו אלא תנאי ולכך חשיב שפיר קבלה בפסול.

ובעיקר הדבר התוס' ביומא מח ע"א הוסיפו 'כדאמרינן במנחה לא בלל כשר ואם בללה חוץ לחומת העזרה איכא למאן דאמר פסולה בפ"ק דמנחות', וכבר ביארו דכוונתם להוכיח משם דעבודה פסולה פוסלת את הדם, ולהכי גרע, - ולפי"ז יש להוכיח מדבריהם דדבר אחר הוא פסול בדם, דאם נימא דהוא פסול בקבלה מה הוצרכו להוכיח דנפסל הדם.

בגמ', ודם סכין במאי מקנח ליה אמר אביי בשפת מזרק כדכתיב כפורי זהב. וכבר תמה הרדב"ז פ"ד ממעשה"ק ה"ח דכיון דאינו ראוי לזריקה מדוע צריך לקנחו, וכתב שם לחדש דהוא נתקדש בכלי וצריך שפיכה ליסוד, ואף שאין בו שיעור הזאה מ"מ כיון שנתקדש הדם שבמזרק נתקדש נמי הדם שבסכין וצ"ע.

והמקד"ד (טהרות סי' נא) ביאר בזה דהוא נתקדש בסכין ולכך גנאי להורידו לכלי חול, וזהו דפריך במאי מקנח לה וע"ז אמרינן בשפת מזרק דהוי כ"ש עיי"ש.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף