מראי מקומות/ברכות/כה/ב
מראי מקומות
ברכות כה ב
עקבו רואה את הערוה מותר נוגע אביי אמר וכו' ורבא אמר וכו'[עריכה]
כתב בספר מגדים חדשים כאן: ביראים (סימן יב, ויראים השלם סימן שצב) כתב, ואף על גב דהא ליתא מיע"ל קג"ם, מסקינן כאביי ע"ש. עיין מג"א (סימן שמ סקט"ו) הביא מהע"ש שר"ל שהעי"ן מהסימן יע"ל קג"ם רומז למחלוקת אביי ורבא בשבת (עג ע"ב) בדין עימור. והמג"א תמה עליו דאות עי"ן רומז לעד זומם. ובפמ"ג שם ר"ל שהע' כולל כל ההלכות המתחילות באות ע' שנחלקו בהם אביי ורבא, היינו עד זומם וגם עימור בכלל ע"ש. וע"ע בתוס' (קידושין נב ע"א ד"ה ביע"ל קג"ם), ובספר עצמות יוסף שם, ובספר תורת חסד (סוף כלל כ).
ולפי"ז היה מקום לומר דגם מחלוקת זו בעקבו רואה את הערוה נכלל באות ע'. ולכאורה מדברי היראים כאן מתבאר דא"א לומר כן, כיון דמפורש בש"ס דהע' הוא המחלוקת בעד זומם. וע"ע בספר קדושת יום טוב למהרי"ט אלגאזי (סימן כ) עכ"ד.
כוליה בית כארבע אמות וכו'[עריכה]
באלי' רבה ובמחצית השקל (או"ח סי' צ) הביאו בשם שו"ת שבות יעקב שכתב ללמד זכות על מנהג העולם שאין מדקדקין לנטול ידים אצל המטה, משום דכולא ביתא כד' אמות. אמנם באליה רבה שם חולק עליו וסובר שלא אמרו כלל זה אלא במקום שלא נזכר בפירוש שיעור ד' אמות, אבל במקום שנזכר בפירוש ד"א אין להקל בזה ע"כ.
ובספר כנסת הגדולה בהגהות הטור (יו"ד סי' רמד אות ו) הביא מספר שארית יהודה שנסתפק אם חייב לעמוד מפני זקן בכניסתו לבית אף על פי שאינו בתוך ד' אמותיו, מי אמרינן דכל הבית חשיב כד' אמות וקימה שיש בה הידור קרינן בה או לא, והסכים דלא הוי כד"א, ובספר ברכי יוסף (שם ס"ק ה) כתב להביא ראיה מהגמ' דידן שאין הלכה כרשב"א שאמר כל הבית כד' אמות וע"ש שפלפל בזה הרבה.