אילת השחר/בבא קמא/לב/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
רש"ש
כובע ישועה
אילת השחר

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png לב TriangleArrow-Left.png א

דף ל"ב ע"א

המזיק את אשתו וכו' כיון דברשות קעביד פטור. יש לעי' אי מה דהוי ברשות ומהני להפטר בהיזק שלא בכוונה הוא מחמת שיעבודה אליו, או מחמת דמסתמא הסכימה. (מהדו"ק)


א"ל תניתוה שלזה רשות להלך. ולפי"ז כל דבר שעצם הדבר מותר לו לעשות אין עליו שם מזיק, ויש לעי' א"כ וכי נימא דלרב הונא היתה לו אבן בחיקו ועמד דיפטור דהא ודאי יש לו רשות לעמוד, וכי יסבור דכיון דעשה ברשות לא צריך לאיזדהורי ויפטר, ויש לחלק דהתם כל הפעולה היתה אסורה אילו ידע דיש לו אבן, משא"כ כאן דגם אחר הנזק היתה עצם הפעולה מותרת ורק רוצים לחייבו על מה דלא נזהר בהיזק. (מהדו"ק)


התם תרוייהו כהדדי נינהו הכא איהו קעביד מעשה. יש לעיין דהא ודאי דשייך לחייב גם כשהניזק עושה מעשה לינזק, דהא בכל בור ותקלה הניזק עושה ההיזק ע"י ששם גופו בהתקלה אלא דכיון דאין לו לעיין מחשב בעל הבור העושה ההיזק, א"כ אפי' אם היא ג"כ עושה מעשה אם אין עליה להזהר מזה יש לחייבו בתור בור דחייב על נזקי אדם וכל מה דיש לפוטרו משום דעליה ע"כ לאיזדהורי, וא"כ ממ"נ אם שייך עליה להזהר א"כ גם כשאינה עושה מעשה יש לפוטרו, ואם לא שייך דעליה ליזהר יתחייב הוא גם אם היתה עושה מעשה, וע"כ צ"ל דהא בהא תליא דאם היא היתה עושה מעשה הי' עליה ג"כ להשגיח שלא ינזק משא"כ אם לא עושה מעשה, אלא דמ"מ צ"ב מאי פריך והכתיב ונכרתו הנפשות העושות, דהא אפי' אם נחשיב לה מעשה עפ"י דין, אבל לגבי מה דעליה ליזהר שלא תנזק מה זה נוגע אם התורה קוראה לזה מעשה, דלגבי להזהר הא זה לא מעלה ולא מוריד.

משמע מזה דכל שנחשבת עושה מעשה יש עליה ליזהר שלא תנזק יותר משאם לא נחשבת עושה מעשה אע"פ דבמציאות אין נפק"מ, ומ"מ צ"ע דאיך שייך דעליה להזהר כיון דהנזק ע"י פעולתו, דתירוץ הגמ' דמה דהתורה מחשיבה הנאה כאילו מעשה זהו רק לגבי מה שנוגע לחיוב עונש עבור העבירה אבל לגבי שאר דברים לא הוי כמעשה.

והנה בהא דאמרינן דצריך הניזק להזהר אין זה סתירה מהא דבאומר שבור כדי חייב המשבר דאין להניזק ליזהר, דזה רק בעושה היזק בכונה, אבל כשעי"ז חבירו יזיקנו בלי כונה ע"ז כל דרמי על הניזק ליזהר פוטר את המזיק.

ולא תקשה נמי מהא דהניח לו גחלת על בגדו חייב המזיק ולא אמרינן דהי' לו לסלקו, ופירש"י דסבר אתבעיני' לדינא, הרי דאע"ג דהניזק הי' יכול להציל ולא הציל מ"מ חייב המזיק, דהתם דהתחלת המעשה הי' בכונה חייב המזיק על הכל, דאינו מוטל על הניזק חיובים להציל עצמו וחייב המזיק, אבל כל שיש לחוש שינזק ע"י שהמזיק לא ימנע היזק גם על הניזק מוטל להזהר מלהנזק.

והנה בקהלות יעקב סי' י' הקשה בהא דלעיל דף י' ע"ב מבואר בתוס' ועוד ראשונים דהא דאמרינן דפחת נבילה מפסיד הניזק ולא יוכל לומר קרנא דתורך קבירא בי' משום דהניזק הי' לו למכור הנבילה, הרי דמחויב הניזק למנוע ההיזק, ובהניח גחלת על בגדו אמרינן דחייב המזיק דיכול הניזק לומר אתבעיני' לדינא ואיני מחויב לסלקו, והוכיח שם דגם באדם הא פחת נבילה דניזק הוי, וזה ג"כ משום דהי' לו להניזק למכור הנבילה, הרי דמוטל על הניזק שלא יוזק וזה פוטר את המזיק, וע"ז לא יועיל מש"כ לגבי מזיק בכוונה, דהא גם בהזיק בהמה בכוונה ונפחתה הנבילה יהי' ההפסד להניזק משום דהי' לו למוכרה.

ואפשר לומר דכל מה דשייך לומר על הניזק הוא להזהר מלהנזק, היינו לעשות פעולה בהדבר הניזק שלא ינזק, אבל אינו מחויב לשמור את המזיק שלא יזיקנו, לכן באופן שנפחתה הנבילה דהי' לו להציל הנבילה שלא תופחת זה מוטל על הניזק דהי' לו לשמור שלא יגיע לו היזק בנבילתו, אבל לעשות פעולה בהמזיק שלא יזיקנו לא רמיא עליה דניזק, ובגחלת אפי' אם ינער הבגד ועי"ז יפול הגחלת, זה הכל פעולה שהמזיק לא יזיקנו ופעולה כזאת מחויב רק המזיק לעשות, אבל מכירת הנבילה אין זה פעולה כלל בהמזיק רק בהנבילה, וזה מוטל על הניזק כיון שכעת המזיק אינו ממשיך להזיק בכונה.


והכתיב ונכרתו הנפשות העושות. יש לעי' וכי המקשן חלק על המציאות וסבר דאיכא מעשה ממנה, והי' אפשר דהוי ס"ל דכיון דלענין חיוב מקרי מעשה, וזה מהני גם לענין דין נזקין, אלא דאף אם נימא כך צ"ע דא"כ רק מה שנוגע לעצם מעשה הביאה הו"ל כאילו עשתה, ואם עצם הביאה הזיק הי' ס"ד דהוי כאילו שניהם עשו מעשה, אבל הא הנזק הי' מה שנטה קצת מהרגיל, דהא אמרינן איבעי ליה לעיוני, משמע דאי היה נזהר לא היתה ניזוקה, וע"ז הא היא לא עושה כלום, ואינו דומה להא דלזה רשות להלך, שכל א' עשה מעשה בעצם ההיזק, וצ"ע.

והנה חזינן דאף להצד דחייב היינו משום דאיבעי לעיוני, ויש לעי' אם רק באופן דהוי פשיעה מחמת זה חייב, או דגם אי לא פשע, דהיינו באונס כעין אבידה ג"כ חייב, ואין שום חילוק בעושה ברשות מבעושה שלא ברשות, והנה התוס' לעיל דף כ"ז כתבו דבכל אלה דפטור כגון באפילה, או בקרן זוית, או היכא דאין דרכן להתבונן בדרכים דפטור הוא משום דהוי אונס כעין גניבה, הרי דאע"פ שיש לו רשות לילך כדרכו ברה"ר מ"מ אי לא הוי אנוס, וכן בבעל קורה אחרון ובעל החבית עמד דפטור כתבו דהוי אונס כעין גניבה, משמע דלולא זאת חייב ואין שום עדיפות מחמת דעושה ברשות אליבא דאמת לפי המסקנא דשמעתין. (מהדו"ק)


תוד"ה איהו. ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשבי' להנאה מעשה. לא הוקשה להם ממה דחייבת מיתה, דמצינו הרבה דברים דחייבים מיתה בלי מעשה כגון מסית ומדיח מקלל אביו ואמו ועדים זוממין, ומה דהוקשה להם מקרבן הוא רק לפי"מ דדרשינן בתו"כ הובא בתוס' מכות דף י"ד מועשה אחת דיצא כל אלה כגון מסית ומדיח וכו' דאין בהן מעשה, אבל לפי דרשת הגמ' שלנו במכות שם דף י"ג ב' דכל דעבר על מצוה שהיא בלא תעשה חייב קרבן, לא הוי קשה כלל מקרבן דלא בעי מעשה אלא דצריך שיעבור על עבירת לא תעשה.


תוד"ה דרמיא. וא"ת הלא בקדרין וכו'. לא הוקשה להם מכל תקלה דהא כבר הסקנו לעיל דף כ"ז ע"ב דאין דרכן של בנ"א להתבונן בדרכים, אלא דהוקשה להם דכאן דמיירי דנפל השני אחרי שנפל הראשון, הרי דהלך אחריו והי' לו לסגויי באידך גיסא, ע"ז חילקו דכשנופל אין רואהו משא"כ על מה שנושא על כתפו דרואה.


תוד"ה איבעי לי' לסגויי. וי"ל משום דהוי רגל ברה"ר. לכאורה מאי תירצו דמ"מ הא יש לה רשות לסגויי וכ"ש דאין לה להמנע לילך שם. והנה הסתפק בברכת שמואל סי' ב' אות ב' אי שו"ר דפטורין ברה"ר אם חייבין ביד"ש, ויש לומר דבשלמא אם חייב ביד"ש נמצא דבאמת אין לה רשות לסגויי, ומה דפטור הוא מגזה"כ אפילו להרי"ף דטעם שן ורגל הוא משום דאורחייהו דלכן לא הטילה התורה חיוב תשלומין, מ"מ אין לה רשות לדרוס אם יהי' מזה היזק ולכן בודאי ביד"ש חייב, אבל אי אינו חייב כלל הרי דממש יש לה רשות א"כ מה תירצו.


תוד"ה איבעי לי' לסגויי. מבואר בדבריהם דפטור מטעם רגל, וצ"ע וכי לא ידעו דהו"ל רגל, גם קשה מהא דלעיל דף כ"ז ע"ב ד"ה אמאי, הקשו למה מותר למהלכת ללכת על הרבוצה איבעי ליה לעיוני ומיזל כדאמרינן שור פקח ביום פטור, ולמה לא הביאו מכאן דמפורש איבעי לי' לסגויי באידך גיסא, ובעיקר מה קשה להם דיתחייב המהלכת הא הו"ל רגל ברה"ר כמש"כ כאן.

ונראה כיון דאליבא דר"ל קיימינן לדייק דהוזקה מהלכת ברבוצה פטורה דאיבעי לי' לסגויי באידך גיסא, היינו דאף דהמהלכת ראתה את הרבוצה בכ"ז מותר לה ללכת עליה, ומ"מ אם הוזקה פטורה הרבוצה מטעם דמי הכריח אותה ללכת על הרבוצה, וע"ז הי' קשה להם דהא אית לה רשות לסגויי, וכיון שכן אף הנזק שהוזקה צריך להיות חייבת הרבוצה ולא שייך כאן איבעי לי' לעיוני, דבאמת ראתה את הרבוצה אלא שיש לשור רשות ללכת על הרבוצה, וא"כ אם תנזק שייך להיות חייבת הרבוצה, ואינו דומה להא דלעיל בממלא חביות דמ"מ אם שבר ונתקל פטור בעל הכד על היזיקו דאיהו דאפסיד אנפשי', דבשור לא שייך זה, וכיון שמהגמ' משמע דכל הפטור דאיבעי לי' לסגויי באידך גיסא והי' קשה להם דיש לה רשות לילך עליה, וע"ז תירצו דאין לה דין רשות להלך על הבהמה, אלא כיון דהמקום הוא רה"ר אף שאין לה רשות ללכת על הבהמה מ"מ ברה"ר כל שהוא דרך הילוכה פטור, ולכן התוס' לעיל לא יכולים להוכיח דבשור איבעי לי' לעיוני, דכאן לא אמרינן איבעי לי' לעיוני אלא איבעי לי' לסגויי באידך גיסא, היינו כשרואה הבהמה הרבוצה אין לה רשות ללכת ולחייב עי"ז את הרבוצה, אמנם כ"ז הוא אם רצינו לפוטרה בהולכת על הרבוצה בידיעה שהולכת עליה, אבל עדיין הוקשה להם למה לא נימא דכיון דדרך הבהמה להזהר ממכשול שבשביל זה מתרחקת ממקום הנזק כיון שעי"ז היא תתרחק ממילא לא יהי' נזק א"כ איך שייך לומר דאית לי' רשות לסגויי כיון דתתרחק משום שלא תהא ניזוקה ואין זה דרך הליכה, וא"כ לא מיבעיא אם יסברו כהרא"ש והרי"ף דבאוכלת מע"ג חבירתה כחצר הניזק דמי כיון שצריכה להגיע ע"י קפיצה דהוי כחצר הניזק בודאי אפשר שיתחייב, אלא אף אם נימא דבכ"ז תהי' פטורה דרגל לא חייבת ברה"ר מ"מ לא שייך לומר אית לך רשותא לסגויי כיון דצריכה להתרחק ואין זה דרך הליכה.

ולכן לא הקשו התוס' לעיל קושייתם על הא דר"ל דמבואר דטעמו משום כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור והא הבהמה המהלכת איבעי לי' לעיוני, דבודאי לר"ל לא קשה דיש לה רשות ללכת כדי להזיק, אבל לרבא דללכת כדי להזיק אין לה רשות אלא דדרך הילוכה אף אם היתה יודעת שתזיק פטורה, ולזה הקשו איך שייך לקרוא לזה שיש לה רשות הא אין זה דרך הליכה מחמת איבעי לי' לעיוני ומיזל דלא צריכה לבוא כלל קרוב להבהמה, ועי' בתוס' דף כ"א ד"ה דרבא סבר. (מהדו"ק)


ומודה איסי ברץ בע"ש בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות. אין הכונה דפטור משום רשות מצוה, דזה סובר רק ר' יהודה בנר חנוכה דפטור דרשות מצוה פוטרו אם הזיק, דכאן אינו אלא דע"י שיש רשות הו"ל כמהלך, ולכן כמו בשנים מהלכין דפטורין אם הוזקו ה"נ אם הוזק המהלך בזה שרץ פטור הרץ כמו אם הי' מהלך.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א