מראי מקומות/בבא קמא/כב/א

מראי מקומות בבא קמא כב א

בתוד"ה והתניא אמתני' הו"מ למפרך הלח"מ פ"ב מנ"מ הט"ז והגר"א סי' ש"צ ס"ק ל"ז כתבו דלגירסת הרי"ף והר"מ דבברייתא קתני חייבין לא ק' קו' תוס', והדברים מבוארים ברשב"א, וע"ע בשיטה מקובצת בשם הר"פ והרא"ש בשם הר"מ ז"ל בישוב קו' תוס'.

תחילתו בפשיעה וסו"ב מאב לאב

בד"ה דאפיך וי"ל דלא אמר וכו' דאפילו פושע גמור וכו' ביאר האו"ש פי"ב מנ"מ ה"י (ד"ה לכן) דתבו"ב הוא שדנים לחייבו על האונס כאילו פשע לדבר זה, א"כ הכא אע"פ שפשע ג"כ לא חייבתו תורה אלא ח"נ, ויעויין כיו"ב ברא"ה (הובא בשיטה מקובצת לק' נ:) דלא אמרי' בבור לרב תחילתו בפשיעה לענין הבלא וסופו באונס בחבטה, דהתורה פטרה בחבטה אף אם פשע, ולכאו' הסב' פשוטה ומוכרחת, אכן ראיתי בנחל"ד (כא: ד"ה ולדברי) שהקשה ע"ד תוס' דהא אונס הוא פטור טפי ממשונה ואעפ"כ ע"י תבו"ב חייב כ"ש כשהוא פטור מדין משונה, ולכאו' דבריו צ"ב וכמשנ"ת דדברי התוס' פשוטים דהא פושע גמור לענין קרן ג"כ אינו חייב אלא ח"נ, ונראה דנקט דשאני פושע גמור לענין קרן דאין זו פשיעה המחייבת אלא בח"נ, אבל הכא פשע בפשיעה המחייבת נז"ש, ואשר ע"כ אע"פ שסופו במשונה יתחייב, וזה מתבאר כדרכו של הרע"א דכיון דפשע חל חיוב ממון אא"כ החזירו נפטר מלשלם, ובחי' ר' ראובן סי' ב' אות ב' (ד"ה אבל) ביאר דהתוס' בקושייתם למדו דהטעם דקרן תמה משלם ח"נ שאין כאן פשיעה גמורה משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי, וע"ז ק"ל דבתחילתו בפשיעה יתחייב, וע"ז תי' דהוא גזה"כ לפוטרו, ואפשר דזה הוקשה לנחל"ד דס"ל דפטור משונה הוא מטעם אונס, וא"כ לא עדיף אונס גמור ממשונה.

ואשר ע"כ ביאר הנחל"ד כוונת תוס' דלא אמרינן תחילתו בפשיעה מאב לאב, והדברים מבוארים בהגהות אשר"י וכ"ה במרדכי [רמז יח] וכן הביא הנחל"ד מהיש"ש סי' כ', ויסוד זה מבואר ברא"ש (הובא בשיטה מקובצת כג. ד"ה סתם) ומדבריו נראה דבזה תי' קו' תוס' כאן, ומדבריהם נראה דלא ניח"ל כמשנ"ת בתוס', והוצרכו לטעמא דלא אמרי' תחילתו בפשיעה מאב לאב, וק' דלכאו' ד' התוס' פשוטים וע"כ צ"ל כמשנ"ת, וצ"ב דלפמשנ"ת א"כ לא יועיל בזה ג"כ מה שהוא מאב לאב, דמ"מ מאחר שפשע נתחייב בממון דכולה חדא פשיעה.

ומדברי הנמוקי יוסף שהובא בתחילת הסוגיא מבואר דאמרי' תחילתו בפשיעה מאב לאב, וראיתי לדון דמ"מ י"ל דכ"ז בג' אבות שנאמרו בשור, אבל מאש לרגל כו"ע מודו דלא אמרי' תבו"ב, וניחא ד' הנחל"ד שם שכתב דלא אמרי' תחילתו בפשיעה מאש לרגל, וביותר העיר מו"ר הגרי"ג שליט"א דדברי הנחל"ד הם בשני מזיקים דתחילתו בפשיעה שיפלו הארחי וסופו באונס שנפלו הכלב והגדי, ובכה"ג בודאי לא אמרי' תבו"ב. – ולדברי הנמוקי יוסף בהכרח יתרץ קו' תוס' כמשנ"ת בתח"ד ודלא כהנחל"ד. ובמה שתי' הראשונים דלא אמרי' תבו"ב מאב לאב הק' בחי' ר' נחום דאכתי תיקשי במועד לנגיחה דלא הוי מועד לנשיכה, ומ"ט לא אמרי' דיתחייב מדין תבו"ב, ועי"ש עוד שכתב בעיקר ד' הראשונים דמבואר דכל אב הוא מחייב בפ"ע ודלא כהגרי"ז דלאחר דילפי' מהצד השוה הכל הוא חיוב אחד בדרכן להזיק ושמירתן עליך.

בשיטה מקובצת הביא לתלמידי ה"ר ישראל ז"ל שהקשו מ"ט דמ"ד פלגא נזקא קנסא ומדינא פטור, והא תחילתו בפשיעה לענין שן ורגל וסופו באונס לענין קרן ומדינא חייב, ותי' דברה"ר לא הוי תחילתו בפשיעה, וכתב דמ"מ מאחר דברה"ר קנסא הוא אף ברשות הניזק קנסא הוא, והוא כדברי תוס' לק' כד. ד"ה והשתא דכל דאשכחן חד גוונא דהוא קנס אמרי' דלעולם הוא קנס, ולמדנו מדבריו דג"כ ס"ל דאמרי' תבו"ב מאב לאב. – ובעיקר דבריו ראיתי להעיר דלכאו' הוא שלא כדברי הקה"י שהובא לעיל כא: דכתב דתחילתו בפשיעה לענין בור שפטור על הכלים וסופו באונס ג"כ חייב, דאע"ג דבור פטור על הכלים מ"מ יש כאן פשיעה, וא"כ ה"ה תחילתו בפשיעה לענין שן ורגל ברה"ר וסופו באונס לענין קרן יתחייב, ויש לחלק דשן ורגל ברה"ר אין חיוב שמירה כלל משא"כ בור על הכלים או ח"נ צרורות. – עוד ילה"ע בד' השיטה מקובצת דכבר נתבאר לעיל כא: בתוד"ה הא מדברי השיטה מקובצת דלא אמרי' תחילתו בפשיעה בכלי א' וסופו באונס בכלי אחר שיתחייב, וא"כ בתחלתו בשן ורגל וסופו בקרן בפשוטו לא מיירי באותו אופן של נזק, ודוח"ל דקושייתו באופן שהוא אותו דבר הניזוק, דא"כ כשם שתי' דמאחר דברה"ר הוא קנסא ה"ה ברשות הניזק, כך יתרץ על עיקר קושיתו.

אשו משום חציו

בגמ' ריו"ח אמר אישו משום חציו פירש"י חייבו הכתוב דאיהו קעביד דהוי כזורק חץ, ולהלן ע"ב אמר רבא דקרא מסייע לריו"ח, וכתב תוס' בד"ה רבי דהסב' כר"ל, אלא דריו"ח סבר דא"א לחייב משום ממונו, ע"כ בהכרח חייב משום חציו, והק' התר"פ (הובא בשיטה מקובצת) מדוע הוצרך לבאר טעם באש טפי משאר נזיקין ותי' דלפעמים אין האש מזיק כי אם הרוח שמוליכתו ואילולי הרוח לא הי' מזיק א"כ אינו מעשה האדם כי אם מעשה הרוח ולכך הוצרך ליתן טעם מ"ט חייב עי"ש. – ודין אשו משום חציו ביסודו נאמר בתורה על חיוב נזקין, ומבואר בגמ' לק' כג. דחייב בארבעה דברים, ולק' ע"ב דה"ה לענין רציחה (וי"א דאינו חייב משום רציחה ויבואר להלן ע"ב) וה"ה לענין מלאכת שבת מבואר בנמוקי יוסף דחשיב חציו, ולהלן הובא כן מהירושלמי, וה"ה לענין שחיטה כ' תוס' בסנהדרין עז. דחשיב חציו.- ובחי' רח"ה פי"א משכנים הוכיח מהא דחייב משום רציחה אלמא דהא דאשו משום חציו אין זה גזה"כ אלא הוא חציו ממש, והא דאיצטריך למילפה מקרא, הוא משום דכח אחר מעורב בה והוי אמרינן דפטור, ולזה גלי קרא דגם היכא דכח אחר מעורב בו חייב והו"ל ככחו ממש.- ובמש"כ הגר"ח דאשו משום חציו הוא חציו ממש, והיינו על מה שהולכת בלא רוח, אבל מה שהרוח מוליכתו הוא מילפותא, וביאוה"ד דזה פשיטא דא"צ כח אדם ממש, אלא כל שיוצר כח מזיק ג"כ חשיב מעשיו, וזה הוכיח הגר"ח מדחייב מיתה על אשו, דאי נימא דאין זה סב' דחשיב חציו בכה"ג א"כ מנלן לענין מיתה, וע"כ דזהו מסב', אלא דבאש יש כאמ"ב וע"ז גלי קרא דגם זה בכלל מעשיו, וגילוי מילתא בעלמא הוא לכל התורה, ומה"ט כ' דאסו"מ דבזה פסק כחו, ואין כאן כחו כלל בזה א"א לחייב משום חציו, ונתכוין בדין זה לרא"ה (הובא בשיטה מקובצת לק' נו. ד"ה אילימא), אכן בתוס' בסנהדרין עז. כתבו דאף אסו"מ הוא ג"כ חציו. וכתב החזו"א בגליונות אינו מובן איזה כח דוחף של האדם איכא באש, והלא הרוח מוליכתה לצד שכנגד הרוח ואין ביד האדם לשלוט ברוח, אלא הולכת הרוח מתיחסת אל האדם בשביל שהוא מכין את האש ומוסרה ליד הרוח וחשיב חציו עכ"ד, והיינו דנחלק החזו"א דהאש עצמה שהולכת בלא רוח ג"כ אין זה חציו גמור, ומ"מ בכה"ג שא"א שישתנה ע"י הטבע בכה"ג מודה החזו"א דחשיב מעשיו (ועמשנ"ת בסנהדרין סי' ב') [ומה"ט לכאו' יועיל ג"כ לענין לשמה, ועחזו"א או"ח סי' ו' ס"ק י' (ד"ה ונראה), אכן התם ההמשך הוא בכח שני] וי"ל דבזה ר"ל ג"כ לא יחלוק, וכל מה דפליג ר"ל הוא משום דעדיין תלוי בטבע, ואפשר שזהו טעמו דלא נחלק במקום גחלת דהתם הוא מוכרח שישרף, ובמכלתין סי' ב' ס"ק ח' כ' בזה"ל דלר"י דאשו משום חציו ס"ל דכל שהאדם עושה מעשה בתחילה ואח"כ משתתפים עמו טבעיים המסיימים את הנזק חשיב כמעשיו עכ"ד.וע"ע בחזו"א שם ס"ק ב' (ד"ה ונראה) במה שביאר דאסו"מ אינו חייב משום חציו, הוא משום דזה כח שני, וכשיטתו דלא ביאר כהגר"ח דפסק כחו, וע"ע בדבריו בגליונות במה שביאר מ"ט אסו"מ לא חשיב חציו. וע"ע הרחבת דברים בשי' רח"ה ב"ב כו., ועי"ש מש"כ בד' הרא"ה.

בדברי הנמוקי יוסף בגדר אשו משום חציו

הקשה הנמוקי יוסף (י. מדפי הרי"ף) היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת, וכ"ש הוא דבשמעתין אין כוונתו להבעיר של חבירו ואעפ"כ הוא חציו כ"ש בכה"ג, ומקושיית הנמוקי יוסף הוכיחו דלא כסב' האחרונים דלא שייך שליחות למלאכת שבת כיון דמצות השבת הוא למען ינוח, וא"כ אף כשיש שליחות והמעשה מתייחס אליו מ"מ הוא נח (ועמש"כ בכתובות לג: עמ' פט בזה) וא"כ ה"נ אע"פ דחשיב חציו מ"מ הרי הוא נח בשבת, ועקה"י סי' כ"א אות א' שעמד בזה, וע"ע חזו"א סי' י"ד ס"ק י"ב ובנדמ"ח הובא עוד מכת"י בזה. [וראיתי להעיר דאף להמבואר בנמוקי יוסף דיש איסור אע"פ שהוא נח, י"ל דכ"ז בשבת אבל ביו"ט בודאי האיסור הוא במה שעובד עבודה, והרי כ' הרמב"ן עה"ת פ' אמור (כג, ז) ובשבת קיז: ובחינוך מ"ע רח"צ ומ"מ פ"א מיו"ט ה"ה, דלא אסרה תורה ביו"ט אלא מלאכת עבודה, אבל אוכל נפש אינה עבודה, וא"כ י"ל דמהאי טעמא לא ייאסר כשהוא נח, וכן במלאכת חוה"מ איסורו הטרחא, ואיסור מלאכה בחוה"מ וביו"ט הוא לאו אחד, משא"כ בשבת לא נאמר ד"ז, ואף טעם יש לזה דבשבת ענינו זכר למעשה בראשית ששבת הקב"ה, והתם אינו ענין טרחא אלא שביתה, משא"כ ביו"ט כ' החינוך מ"ע רח"צ דהוא כדי שנהי' פנויים לזכור הנס, וכן המ"מ שם פי' דהוא זכר ליצי"מ שאיננו עבדים, וא"כ ענינו שלא יטרח, וא"כ ראיתי לדון דמהאי טעמא ביו"ט לא יהא איסור באשו משום חציו אף ביו"ט גופי', וכמו שדנו במדליק נר גדול וסגי לי' בנר קטן די"ל דביו"ט לא נאסר אלא הטורח וצ"ע בכ"ז] [ועי' היטב בברכת שמואל סי' י"ז אות א' מש"כ ללמוד בגדר אשו משום חיציו מדברי הנמוקי יוסף שהוקשה לו דה"ז חילול שבת].

וכתב הנמוקי יוסף כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתח"י באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן לי' מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבינן לי' הו"ל למפטרי' דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וכו' עי"ש, ונתבאר לעיל יז: דהקצות החושן (סימן ש"צ) פי' בכוונתו דהוא מדין בתר מעיקרא אזלינן, והוכיח מזה דדעת הנמוקי יוסף דאף בזורק חץ ג"כ אמרי' בתר מעיקרא, ועמש"כ לעיל דהאחרונים הק' ע"ז דהנמוקי יוסף לא הזכיר מדין בתר מעיקרא, ועוד דשו"ט בגמ' הוא וכיצד יענה הנמוקי יוסף למ"ד בתר תבר מנא אזלינן, ונתבאר דמ"מ כלפי העושה לכו"ע אזלינן בתר מעיקרא עי"ש.

ובמה שהוכיח הנמוקי יוסף דחייב על שעה ראשונה דאל"כ אנוס הוא הק' התרומת הכרי סי' שצ"ב סעי' ה' (ד"ה אך) דכ"ד הנמוקי יוסף ניחא למ"ד אשו משום חיציו דע"ז י"ל כאילו עשאו מתחילה, אבל אכתי תיקשי למ"ד אשו משום ממונו, ולדידי' בודאי החיוב הוא על שעת ההיזק ותיקשי דאנוס הוא, וע"כ דבהכי חייבי' רחמנא דכל שנעשה היזק ע"י פשיעתו חייב, ובקה"י סי' כ"א אות ב' הביא ד' הרמב"ן דכל שהוא גרם לעצמו האונס אין פטור אונס, וכתב דמדברי הנמוקי יוסף מוכח דחולק על הרמב"ן, וציין לחלקת יואב בדיני אונס סי' ג', ושמא הי' מקו' לחלק דלענין מיתה אין לחייבו. וע"ע להלן מדברי החזו"א סי' י"ד ס"ק י"א דפי' ד' הנמוקי יוסף אף למ"ד אשו משום ממונו.– ויעויין עוד בתרומת הכרי (ד"ה עוד) שהקשה לדברי הנמוקי יוסף דהכל חל בתחילה, א"כ הזורק חץ בשבת וקרע שיראין בהליכתו נימא שיפטר משום קלב"מ משום דשני החיובים חלו עליו בשעת הזריקה, (עמש"כ בכתובות עמ' נד) ועמש"כ בתוד"ה והיה עוד בזה, ועי"ש עוד שהקשה בכיו"ב מכמה דוכתי, ובקה"י הרחיב בזה מכמה סוגיות בש"ס עי"ש.- ע"ע באבנ"ז או"ח סי' ס"ט שכתב דלדברי הנמוקי יוסף המדליק נר בשבת לחולה צריך לכבותו במוצ"ש דאל"כ עובר בכל שעה על מה שהוא דלוק, וחשיבא שההדלקה נעשתה בשבת עי"ש.

לענין שעבוד נכסים

וכתב הנמוקי יוסף וה"נ אילו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסים דידי' וכו' עכ"ד, והנה לדברי הקצוה"ח שלמד בנמוקי יוסף דהוא מדין בתר מעיקרא א"כ הדבר פשוט שגובים מנכסיו דכבר נשלם החיוב, אכן התרומת הכרי השיגו וכאמור, ולפ"ז נתחדש בנמוקי יוסף דאע"ג דהחפץ בעולם ולא נגמר חיוב מזיק מ"מ נשתעבדו נכסיו, והתרומת הכרי כ' ע"ז ערביך ערבא צריך די"ל דבאמת לא חל שע"נ, ע"ע בחזו"א סי' י"ד ס"ק י"א שכתב דבנמוקי יוסף משמע דאף למ"ד אשו משום ממונו חל שע"נ, [דבנמוקי יוסף נראה דמתוך הקרא למד דלעולם חייב לשלם אע"פ שמת עי"ש] וכ' דמ"מ בור אינו כן ועי"ש טעמו, ויעויין קו"ש ב"ב (תרסו) שהוכיח מהר"י מיגש דלענין בור משתעבדים נכסיו משעת נפילת השור לבור אע"פ שעדיין לא ניזוק, וע"ע מש"כ להלן בחילוק אש מבור, ויעויין בחי' הגרשש"ק סי' א' שהאריך בזה, ובסו"ד כ' דר"ל מודה לריו"ח דחשיב כאילו הכל נעשה מתחילה, אלא דס"ל דא"א לחייב בזה משום חציו דלאו מכחו קאזיל, אבל מכח האש שפיר הולכת וא"כ כלפי הממונו חשיב שהכל נעשה מתחילה, ולכאו' כ"ד לפירש"י דלאו מכחו קאזיל הוא דהאש הולכת מאליה, אבל לדברי ר"ח דהוא ע"י הרוח, א"כ אף כלפי ממונו לא נעשה הכל מתחילה. ובמנ"ח מ"ע נ"ו [יז] כ' דבכלו חציו דחייב משום ממונו, לא חל שעבוד נכסיו משעת ההבערה, ולפמשנ"ת זהו אף להגרשש"ק, דכיון שאין הגדר עומדת ליפול א"כ אף מדין ממונו אכתי לא נתחייב.

ולפ"מ דנקטו האחרונים בביאו"ד הנמוקי יוסף דלא הוה מנא תבירא ואעפ"כ יש שעבוד נכסים הנה אשכחן עוד כמה דינים שאע"פ שעדיין לא חל החיוב מ"מ יש שעבוד נכסים. א. בקה"י סו"ס כ"א כ' לדמותו לדברי הריטב"א שהובא בקצות החושן (סימן ש"מ ס"ק ג') דמה שאמרו בפקדון דמשעת משיכה איחייב באונסי' לאו דמיחייב חיוב גמור לאלתר דהא ודאי כל כמה שהוא בחיים כל היכא דאיתא ברשותא דמארי' איתא וליכא על השומר שום חיוב אלא לומר דכי נגנבה או נאנסה משתעבדי נכסי למפרע משעת משיכה ונפ"מ למי שמכר נכסים וכו' עכ"ד, ואף להחולקים אשכחן עוד בתוס' בכתובות לד: ד"ה אבל דמשעת פשיעה חל חיוב, ב. בקנס קודם העמדה בדין דכתבו תוס' בר"פ אלו נערות מירושלמי שיש שעבוד נכסים אע"פ שעדיין אין חיוב, ובחי' הגרשש"ק סי' כ"ט כתב לדמותו לד' הנמוקי יוסף. ג. הקו"ש ב"ב (אות שפא) הביא דאשכחן בפדיון הבן דמת האב קודם שלשים יום דדעת הר"מ דגובה מהיורשין והטור חולק, והתם אכתי לא חל חיוב, והוכיחו מכ"ז בחי' הגרשש"ק ובקו"ש שם ובח"ב סי' י"א בשם מו"ר הגרי"ש מבריאנסק דאין השעבוד נכסים תולדה משעבוד הגוף, דהכא אכתי לא חל שעבוד הגוף, דעדיין ליכא חיוב, אלא שהסיבה הגורמת לשעבוד הגוף גורמת נמי לשעבוד נכסים.- ובשעבוד נכסים זה אמרו שלא יהא דין למפרע הוא גובה דלא שייך שיהא גבי' למפרע דאכתי אינו מחוייב, ונתבאר בפסחים (עמ' קנה).

והנה הקו"ש ח"ב סי' י"א כ' דבודאי מודה הנמוקי יוסף דאם מכר נכסיו קודם שהזיק לא יגבו מלקוחות כיון דאכתי לא חל חיוב [דהרי הכלי של חבירו שלם ולא שייך שיחול חיוב] וכל דברי הנמוקי יוסף ביורש, דהרי לו יצוייר שהאב הי' חוזר לחיותו היו הנכסים חוזרים אליו והי' חייב לשלם, אשר ע"כ אף יורשיו הקמים תחתיו וזוכים מכחו מ"מ כל שהוא צורך המת אינם זוכים, ויעוי"ש שכתב כיו"ב לענין קנס דיש שעבוד נכסים קודם העמדה בדין ולא יחול חיוב רק מיורשים ולא מלקוחות, דבלקוחות פקע כחו מן הממון לגמרי, ויעוי"ש שהביא דעת מו"ר זצ"ל שאין חילוק בין יורש ללוקח עי"ש, ובחזו"א (נדפס בקובץ ענינים) כ' שאין חילוק בין יורש ללוקח, וכ"ה בחי' הגרשש"ק סי' כ"ט, וכן עולה מדברי הריטב"א הנ"ל שכתב להדיא דאע"ג דאין השעבוד נגמר בשעת משיכה מ"מ גובה מלוקח.

ובשו"ת מהריל"ד בקו"א סי' ה' אות רנ"ה נסתפק בחופר בור ומת ואח"כ הוזקו בו האם היורשים חייבים, וכתב ולחייב את אביהם עכשיו לא מסתבר כלל (ועיין כה"ג גבי מי שמת והיתה לו פרה שאולה) דעכשיו לאו בר חיובא הוא עכ"ד, ומש"כ מפרה שאולה יעויין בתוס' בכתובות לד: ד"ה אבל דמתבאר דחייב האב על שפשע אע"פ שהנזק נעשה אח"כ בשעה שאינו בר חיובא, וראיתי להגרד"ל שליט"א שכתב לחלק דשומר שאני.

בגמ' האי לאו מכחו קאזיל ופירש"י דאש מאליה הולכת ובר"ח כתב שהולך מכח הרוח, ומ"מ זה ודאי דאף כשהולך בלא רוח לא חשיב חציו לר"ל דלק' ע"ב מוקמינן בהצית בגופו של עבד, וכן משמע כל הסוגיא דלא משני שהלכה האש בלא רוח, והטעם דמאחר דאש של התורה הוא ממונו, אין מקור דהוא חציו, ודעת המהרש"א בסנהדרין עז. דלריו"ח לא אמרי' אשו משום חציו אלא כשהולך בלא רוח, ולדבריו בהכרח ע"ז פליג ר"ל, וכן ראיתי להוכיח ממש"כ תוס' דמקרב הדבר אצל האש כמקרב האש אצל הדבר, ומשמע דר"ל פליג גם בזה, [וכן מוכח ממשה"ק על רש"י מכופף קומתו, והא התם הוא מקרב הדבר אצל האש ויתחייב משום חציו] ואי נימא דבאש שמהלכת בלא רוח מודה ר"ל א"כ במקרב הדבר אצל האש הרי קירבו גם אצל הרוח, וע"כ דר"ל פליג בכל גווני, ולא משום דהרוח הוא כח אחר.

בגמ' ממונא אית בי' ממשא הא לית בי' ממשא ופי' הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת) ששלהבת אין בה ממש ואינה ממון שהרי גחלת של הקדש מועלין בה ושלהבת לא נהנין מדרבנן ולא מועלין וכן המודר הנאה מחבירו נהנה בשלהבתו ואינו נהנה בגחלתו עכ"ד, והיינו דלא שייך בעלות ע"ז, [וצ"ב לדברי תוס' דחיוב ממונו א"צ שיהא שלו, וי"ל דמ"מ אמר ריו"ח דלא מסתברא דהתורה חייבה משום ממונו כיון שאינו שלו, אבל ר"ל סבר אליבא דאמת דא"צ שיהא שלו] ולפ"ז מש"כ רש"י בדעת ר"ל דהחיוב על ממונו היינו משום שהגחלת שלו, ובחי' הגרשש"ק סי' כ"א אות א' כתב משום דמקור האש נובע מממונו, והעירוני בסב' רש"י דס"ל דאם הוא עצמו מבעיר פטור, ואילו במה שגחלתו מבערת אש הרי הוא חייב וצ"ע, וכיו"ב צ"ל לדברי התוס' שאנץ לעיל ה: דקנה אש חייב אע"פ שלא הבעיר, היינו בקנה גחלת, וצל"ע במנ"ח מ"ע נ"ו [יז] דכתב דאם א' הדליק וכלו לו חציו ומת חייבים היורשים אם נודע להם, וק' הרי אין כאן גחלת שלו וצ"ע, וע"ע מש"כ בתוד"ה אשו, ובגמ' להלן בגמל טעון פשתן.

השתא ס"ד דריו"ח סבר דאין חיוב משום ממונו, ולמסקנא הדרינן ומודה ריו"ח דחייב משום ממונו, ולהס"ד בכל גווני דלא הוי חיציו יפטר, וראיתי להעיר דלפמש"כ הרא"ה (הובא בשיטה מקובצת לק' נו. ד"ה אילימא) דבאסו"מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' ליכא למחשבינהו חציו, א"כ להס"ד יפטר לריו"ח, וכמו"כ ילה"ע לדברי תוס' בסנהדרין עז. דחיציו הוא רק במה שהולכת האש מעצמה ולא ע"י רוח, [כ"ה לביאור המהרש"א שם, ובחזו"א לא פי' כן] א"כ אי חיוב אש הוא רק בחיציו, א"כ חיובא דאש אין כח אחר מעורב בו, וכולה מסכתין דקאמר דכח אחר מעורב בו הוא למסקנא דמודה ריו"ח דחייב אף משום ממונו, אכן יעויין בחי' ר' מאיר שמחה לק' ע"ב שכתב שאין כוונת תוס' שאין בזה דין חיציו כלל, אלא דבזה מודו תוס' דאין חיוב חיציו לענין רציחה.

ברש"י ד"ה משום ממונו וקס"ד דאיכא בינייהו וכו' הק' המהרש"א דלמסקנא לא הדרינן מזה, ומהו שכתב רש"י קס"ד, והפנ"י כ' הא דנקט רש"י לשון קס"ד לאו דוקא וכו' וכהנה רבות בל' רש"י בסוגית הש"ס ועיקר הכונה לפרש דהמקשה בסמוך הרגיש בזו הסברא דמאן דס"ל משום ממונו פוטר בגחלת שאינה שלו ולכך מקשה וכו' עכ"ד, וכדברי הפנ"י כ"ה בהגר"א סו"ס שצ"א דכן הוא דרכו של רש"י, ועי' בב"מ (בדף נג.) שהבאנו בס"ד המקומות שפירש"י קס"ד וקאי אף למסקנא.

בד"ה משלם דמשונה עשיטה מקובצת בשם תלמידי הר"י שנתקשה מ"ט רש"י פי' כן, ועי' להלן מדברי הר"מ והראב"ד.

בתוד"ה ועל ואע"ג דלגבי שולח וכו' הקשה הנחל"ד דהתם לחייבו מדין מבעיר את האש ובזה בעינן ברי הזיקא דאל"כ לא חשיב שעשה את האש, אבל הכא לחיובי בעל הכלב, ומ"ט לא יתחייב, ומה לי צרור עפר או עצים ואבנים שהתיזה בהמתו, ומה לי גחלת סוף סוף הזיק הכלב בכחו, וכתב דדברי תוס' מקומו להלן כג. דפריך וליחייב בעל גחלת, והראוני דבשיטה מקובצת לק' כג. הביא מהתוס' שאנץ דהעמיד הקו' להלן וכדברי הנחל"ד, וסיים דה"נ צ"ל בשמעתין, ותיקשי קו' הנחל"ד, וע"ע בשיטה מקובצת לק' סוף דף נ"ט שהביא מהרא"ה דכ"ד ריו"ח דאינו חייב במסר לו גחלת הוא כשהחש"ו הוסיף עצים, אבל אם הניח הגחלת על הגדיש חייב, והוכיח כן ממשנתינו, ומבואר ג"כ דמדמי משנתינו לענין אש דחשיב אש דידי', וצ"ע כתמיהת הנחל"ד.- ובשיטה מקובצת כ' בשם תלמידי הר"י לתרץ קו' תוס' דשאני חש"ו דעבד לי' קצת שמירה ע"כ בעי עד דמסר שלהבת, ובאמת דהתוס' לעיל ט: ד"ה ולרבי כ"כ, ותיקשי סתירת דבריהם וצ"ע, וע"ע מש"כ לק' כג. כיו"ב מהראב"ד, ועי"ש עוד.

בד"ה אשו לא שיבעיר בעצמו האש אלא כ"מ שפשע ולא שמר גחלתו ד' צ"ב דבודאי אין חיוב חציו כשלא שמר בלבד, והוא גמ' ערוכה לק' כג. דבנפלה גדר שלא מחמת דליקה ולא שמר על האש אין בזה משום חציו, אלא כוונתם שא"צ מעשה הבערה וסגי במעשה פשיעה, וכן פי' ביונת אלם סי' י"ז. והעירוני דהא בזרק חץ ותריס בידו ובא אחר וסילק את התריס לא חשיב חציו כיון דלא הבעיר האש, ומדוע הכא כ' תוס' דחשיב חציו [ועמש"כ לקמן כג. לבאר מ"ט באמת אין שם חיוב אש עי"ש], ובבה"ל ח"ד סי' כ"ב הובא שפירש דכ"ד תוס' להו"א אבל למסקנא אינו כן, ויל"ע בכ"ז היתכן דבכה"ג יהא חשיב חציו לענין רציחה, ויעויין בסה"ז אש תמיד משכ"ב הג"ר אברהם שלזינגר זצ"ל דריו"ח סבר דכל הכח האצור באש שידליק הוא בכלל מעשה הראשון, והכא שתחילתו הי' רק פשיעה ולא הבערה בידים לא ייחשב חציו ודוק היטב, ובזה מתיישבות כמה תמיהות בסוגיין עי"ש, ולדבריו ניחא ג"כ הא דאיתא בסוף הסוגיא דהי' לו לגודרה ולא גדרה פטור בטמון דבאמת אינו אדם המזיק, אלא פשיעה בעלמא, אכן בגמ' קאמר דהוא ממונו, ולד' תוס' הוא חציו, ולפמשנ"ת ניחא ג"כ הא דבכל שן ורגל א"א לחייב משום חציו, להמבואר להלן בגמ' דמעשה דבעל חי ג"כ חשיב חציו, דמ"מ אין כאן חציו אלא פשיעה בעלמא, אכן אכתי תיקשי במקרב בהמה אצל הגדיש דבזה יתחייב משום חציו, ועחזו"א סי' ב' סוס"ק א' משכ"ב. והעירוני בעיקר הדברים דמאי מקשי טמון באש דפטר רחמנא היכי משכח"ל ומוכיח דמודה ריו"ח דאשו משום ממונו, הא י"ל בכה"ג דפשע ולא עשה בידים דבזה החיוב מדין חציו ופטור על טמון, ויל"ד מאחר דפשע האם הוי כאדם המזיק ועי', ועי' דרכי דוד וגדולי שמואל דפי' כוונת תוס' דבודאי מיירי שהוא הבעיר בעצמו, אלא כוונתם שא"צ שיבעיר בשל חבירו ואף בהבעיר בתוך שלו, וכ"ה ברא"ש סי' ח'.

בד"ה אשו (ב) ולא שיהא האש שלו מקשים דא"כ מדוע אמרו שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו ברשותו דהאיכא נמי אש דחייב אע"פ שאינו שלו, ועי' להלן.- ולדברי תוס' ק' מהו שאמרו אשו משום ממונו הרי אין זה ממונו, ועמד בזה התר"פ (הובא בשיטה מקובצת) וכ' וז"ל והא דקאמר משום ממונו לא"ד אלא ר"ל תקלה וילפינן לה מבורו וכו' עי"ש, וע"ע בפנ"י שכתב וז"ל פי' שהתורה חייבה אותו על אשו משום שחייב לשומרו כמו שמחוייב ג"כ מטעם זה על ממונו שהזיק עכ"ד, והנה כ' התוס' לק' נו: ד"ה המעמיד בדין מעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו וז"ל ואע"פ שאין הבהמה שלו חייב מטעם שו"ר דאע"ג דכתיב בעירה כדידי' חשיבא הואיל והוא עשה כמו מדליק פשתנו של חבירו בנרו של חבירו עכ"ד, וביאר בחי' ר' נחום דממונו היינו שהוא בעל המזיק, ועי' להלן.

בא"ד כדאשכחן בפ' הכונס כ' השיטה מקובצת בשם הגליונות ונראה שאינו קשה דכופף קומתו של חבירו הוא עושה היזק הילכך אין חילוק בין שיהי' שלו ובין שיהי' של אחר אבל גחלת שהוא ממונו שעושה ההיזק דיש לו לשמור ממונו שלא יזיק צריך שיהי' שלו ויעוי"ש שתי' בזה ג"כ הקו' מגץ היוצא, ועי"ש עוד, ויסוד הדברים דמודה רש"י אם הוא הדליקה כ"כ השיטה מקובצת עוד בשם תלמידי הר"י ז"ל, ובנחל"ד כתב דבכה"ג שעשה מעשה בגוף החפץ הוא מזיק בידים, וע"כ חייב בכופף קומתו בפני הדליקה, [ובחי' הגרשש"ק סי' כ"א אות א' ובחי' ר' שלמה כרך א' ח"ב סי' ט"ז תמהו בזה מדוע חשיב אדם המזיק, ועוד דא"כ אף בגמל שעשה כן ליהוי חציו] ולכאו' י"ל עוד לפמש"כ תוס' לק' נו. דהחיוב שם משום חציו א"כ י"ל דהסוגיא התם אתיא כריו"ח דאשו משום חציו.

ובקושית תוס' מגץ היוצא תי' שהוא כחו ממש ומודה ר"ל דהוא חציו, והתוס' לשיטתם לק' ס. סוד"ה רב שכתבו דמדקתני לה בהדי אש אלמא דלא מיירי במכה בכח אלא מיירי באופן דאש, והעירו דרש"י בב"ב כו. ד"ה חייב ג"כ כתב דהגץ הולך ע"י הרוח, וא"כ אין בזה ישוב לשיטתו, וכן מה שהקשו דמסתמא מפקיר דה"ז כמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה דחייב, ועי"ש עוד, וע"ע פנ"י שכתב כדברי הנחל"ד, וכבר עמד בזה השיטה מקובצת בשם הגליונות וכ' דרש"י בעצמו יישב קו' זו דכתב דה"ז כבורו דהיינו דמפקיר בורו חייב, ובחי' הגרשש"ק שם תמה דשאני מפקיר נזקיו דחייב משום דחשיב כאילו עשה הבור אבל באש הא דעת רש"י דבעינן אש שלו, וכן הק' בחי' ר' שלמה, והוסיף דהא למ"ד בור ברה"ר פטור ה"ה מפקיר נזקיו פטור, וה"ה באש לשיטת רש"י דבעינן שיהא שלו, והנה דנו במי שלא שמר שורו ואח"כ הפקירו האם נתחייב על הפשיעה, ותליא בהחקירה האם החיוב על ממונו המזיק או על מה שלא שמר, והכא מבואר בשיטה מקובצת ובאחרונים דאם הפקיר לאחר שפשע חייב, ומדברי תוס' מבואר דפטור, אכן מדברי השיטה מקובצת נראה דע"כ פירש"י כבורו ולא כשורו, דבשורו פטור כה"ג, ועי' היטב בסה"י לר"ת חלק התשובות סי' פ' (ד) מש"כ לדמות שור שהפקירו לבור, ולהלן כט. נתבאר מד' הריב"א (הובא בשיטה מקובצת שם בשם ה"ר ישעי' ז"ל) דאף למ"ד בור ברה"ר פטור, מ"מ אם חפר בור ברשותו והפקיר רשותו חייב, ונתבאר דשאני בור ברה"ר דלא חל עליו חיוב כלל, אבל כל שנתחייב ונעשה בעל הבור לכו"ע חייב, וא"כ ה"נ באש כל שנתחייב לא פקע חיובו, ויעוי"ש שכתבנו לדון בדעת רש"י כן, וא"ש רש"י לשיטתו, וע"ע לעיל ג. ברש"י ד"ה דאפקרינהו שהפקירן ונתנן ברה"ר, ודקדקו מרש"י דאם נתנן ברה"ר ואח"כ הפקירן חייב משום שור.- ובעיק"ד הנחל"ד דמודה רש"י כשהוא הדליקה כ"כ הפנ"י.

עוד יל"ד בעיק"ד תוס' דיועיל הפקר, דהנה נתבאר דמודה רש"י שאין השלהבת שלו, ומ"מ מאחר שהגחלת שלו הרי הוא חייב, וא"כ מש"כ תוס' דיפקיר, לכאו' אם כבר הדליק ויש שלהבת אע"פ שיפקיר את הגחלת מ"מ הרי חיובו על השלהבת אע"פ שאין גחלת בעולם, וע"כ כוונתם שיפקיר קודם שידליק וצ"ע. וראיתי להעיר לפ"ז במשה"ק תוס' מגץ היוצא דמפקיר הגץ, דמ"מ הגחלת היתה שלו, ושמא התם דהגחלת אינה ראוי' להזיק ולא התחיל ההיזק, בזה בעינן שהגץ יהא שלו, וכתב דטפי ה"ל לאקשויי ממתני' פ' הכונס א' הביא את האור וא' הביא את העצים וכו' בא אחר וליבה המלבה חייב, וכן מהא דתנן שלח ביד פיקח פיקח חייב אע"ג שאין הגחלת שלו [וי"ל דחיובו מדין ד' שומרים נכנסו תחת הבעלים] וכ' דזהו באמת קושיא גדולה לכאורה על פרש"י, [ובחי' ר' שלמה כ' די"ל דמיירי על מקום גחלת, ובזה א"צ שיהא שלו וכדמשני הש"ס בסמוך, וכל קו' תוס' היא דהש"ס מייתי סיפא דמתני' דגץ היוצא, והו"ל לאקשויי מרישא] ואשר ע"כ כתב לחדש בדעת רש"י דפלוגתא דריו"ח ור"ל היא באש ברשותו ולא שמרה, אבל נתכוין להזיק הוא אדם המזיק לכו"ע, ויעויין במאירי (הובא בשיטה מקובצת כג.) שכתב שאם מדליק בגדיש של אחרים הוא נזקי גופו, ויסוד הדברים דבמדליק בשל חבירו הוא אדם המזיק אשכחן ברש"י לק' סא: ד"ה בתוך וע"כ חייב בטמון, וע"ע בדף נו. ד"ה ברוח, אכן במש"כ הפנ"י דר"ל מודה בזה צ"ע לפרש כל הסוגיא, ולק' ע"ב קאמר בהצית בגופו של עבד הוא דמחייב ר"ל, ומבואר דכל שלא הדליק ממש בעבד לא חשיב חציו, ויעויין בפנ"י לק' ע"ב (ד"ה בגמ' ת"ש) שהרגיש בזה.- ע"ע חי' ר' שלמה (שם) שדן דמודה רש"י דגחלת שאינה שלו חייב מהצד השוה.

בא"ד ולא כפ"ה וכו' הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת) כ' דמדברי ר"ח נראה כפירש"י, ועל דרך זו מתפרשות כל סוגיות השמועה יותר על נכון, ושוב הביא ד' תוס'.

בברכ"א כ' דשאל פי מרן הגרי"ז זצ"ל מ"ט דרש"י דאינו חייב בגחלת שאינה שלו, ומדוע לא יתחייב מדין מעמיד [ובתוס' לק' נו: כ' דזהו טעמם דחייב בגחלת שאינה שלו] ותי' דלענין מעמיד בעינן ברי הזיקא טפי עי"ש, ועפ"ז יל"ד בקו' תוס' מכופף קומתו די"ל דהתם חיובו מדין מעמיד, ואפשר להוסיף דרש"י יסבור כהרשב"א דמעמיד הוא אדם המזיק, וע"כ בעינן שיהא ברי הזיקא, אבל תוס' ס"ל דחיובו מדין אש, וזהו שכתבו דבגחלת שאינה שלו חייב מדין אש.

בד"ה רבי אע"ג דדריש טעמא דריו"ח מקראי הו"ל לאוקמי קרא לדרשא אחריתי וצריך לבאר למסקנא דמודה ריו"ח לאשו משום ממונו וס"ל ג"כ חציו, מ"ט לא מוקי קרא דחציו לדרשא אחריתי, וי"ל דכל סב' התוס' הוא דעדיף למימר דחיובא דאש הוא ממונו ולא חציו, אבל למסקנא דאיכא תרתי א"כ שפיר י"ל דדרשינן מקרא לחציו.

בא"ד אמאי לא מחייב משום ממונו התוס' קיצרו בדבריהם מה טעם הוא שיתחייב גם משום ממונו, ולכאו' הוא מדין הצד השוה והו"ל לפרושי זאת, עוד ראיתי לדון בזה לדברי הגרי"ז דכל מזיק יש לו סיבת חיוב, וההלכותיהן הוא לפטור וצ"ע.

בד"ה ממונו אע"ג דבור לית בי' ממשא לכאו' כ"ד לשיטתם דאשו משום ממונו הוא אע"פ שאינו שלו, אבל לדברי רש"י דאש בעי שיהא שלו, ואילו בור חייב אע"פ שאינו שלו, א"כ לק"מ דשאני חיוב בור דחיובו על יצירת הבור, אבל בממונו סבר ריו"ח דכל שאין בו ממשא אין חיוב ממונו.

בא"ד ממונו כעין חציו שדרכו לילך ולהזיק וכו' הק' השיטה מקובצת בשם הגליון דאדרבה כ"ש הוא דגבי אש יש לחייבו אע"ג דלית בי' ממשא מכ"ש מבור, ובחי' ר' נחום ביאר דבבור דהחיוב הוא על התקלה א"צ שיהא בו ממשא, משא"כ באש שהחיוב על ההיזק.

בא"ד דע"י כריית הבור משתנה ממשות של קרקע כ' הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת) ואין זה עדיין מתיישב שהרי חייבה התורה הפותח ככורה י"ל שלא חלקה תורה ועיקרו משום כורה עכ"ד. – ע"ע בתר"פ (הובא בשיטה מקובצת) שתי' באופ"א קו' תוס'.- כ' המלחמות בפ"ג (יג: מדפי הרי"ף) בתו"ד וז"ל שטעמו של רב [א"ה דאסו"מ חייב מדין שור] דהואיל ולא חייבה עליו התורה אלא להבלו והבלא לית בי' מששא לא ממונו הוא כדאמרי' גבי אש ואפי' כשתמצא לומר התם ממונו הוא משום דגחלת עיקר ואית בה מששא אבל הבלא ודאי לאו ממונא הוא הרי לא מצינו שחייבה התורה על נזקי ממונו אלא בשור הלכך כל ממונו דמזיק משורו גמרינן לי' עכ"ד.

בא"ד דאיכא לסומכוס הא דהקשו מסומכוס ולא מצרורות לחכמים, דלחכמים י"ל דהוא הל"מ, אבל מסומכוס ק"ל דלדידי' הוא כגופו ממש, ועמהר"ם, ודבריו צ"ע כמשנ"ת דלסומכוס לא הי' הל"מ דצרורות, ועמהרצ"ח לעיל יז:.

בא"ד כגון שיבר כלי ברוח פיו הק' השיטה מקובצת בשם הגליון דהא כשם דבתרנגול אמרי' דיש לו לשמור התרנגול שלא יזיק ברוח ה"ה בגופו, ותי' דלא דמי דבתרנגול אינו יודע במה יזיק, והחיוב שמירה הוא על התרנגול משא"כ באדם כל השמירה הוא על הרוח, ובפשוטו י"ל דבאדם חייב משום חציו על הרוח, ולא מתורת שמירה בלחוד על גופו שלא יזיק ברוח, והוא חציו לכה"ת.- ועיק"ד תוס' צ"ב מה הוצרכו לומר דאשכחן גוונא בחציו שאין ממשא הא תיפו"ל דבחציו אין סב' דבעינן ממשא.

בא"ד ויש אש שאין בו ממשות כגון שלהבת הק' השיטה מקובצת (שם) דא"כ בגחלת אף להס"ד יתחייב גם משום ממונו, וא"כ מאי מקשי לקמן כג. מטמון באש, ותי' דכוונת תוס' דמאחר שיש שלהבת בלא גחלת, אשר ע"כ לעולם אף כשיש גחלת חיובו הוא על השלהבת ואין בו ממשא, ועי"ש עוד ולק' ע"ב בשם תלמידי הר"י ז"ל, ובפשוטו הביאור דמאחר דבהכרח אש התורה הוא חציו, דהתורה חייבה גם בשלהבת, אין מקור לחייב בגחלת משום ממונו.וצ"ב לפמש"כ בתוד"ה רבי דיש לחייב באש מסב' משום ממונו, א"כ מדוע לא יתחייב על הגחלת מסב'.

בגדרי החילוק בין אש לבור שהוא ממונו

כתב האמר"מ סי' כ"ט אות כ"ב דיש חילוק בין אש לבור, דבבור כל שהבור שלו ושמרו ונתגלגל למקו"א ונודע לו חייב ע"ז, דחיובו על ממונו, אבל באש אם שמר על האש והלך ברוח שאינה מצוי' למקו"א ונודע לו אינו חייב עלי', והוכיח כן מגמ' לק' כג. בהא דמקשי וליחייב נמי בעל גחלת ומשני כששימר גחלתו, וטעם החילוק ביאר דשאני אש דהשלהבת אין בו ממשא שיתחשב כממונו ואף בגחלת ההיזק הוא ע"י השלהבת וכמשנ"ת, משא"כ בור, דהבור עצמו יש בו ממשא, א"נ דאש שאינו מזיק אלא ע"י כח אחר מעורב בו ע"כ א"א לחייבו מדין בעל האש, וכל החיוב הוא מדין מבעיר, ועי"ש עוד באות כ"ג שהאריך ביסוד זה. ובפשוטו נחלקו בד"ז הראשונים דהתוס' לעיל ה: ד"ה כי כתבו דאש מעשיו גרמו לו שהדליק האש ועי"ש תי', ובתוס' שאנץ (הובא בשיטה מקובצת שם) כ' וי"ל דאם בא האש לרשותו ממילא כגון שהביאו כלב בחררה או הביאו גוי שם והניחו ברשותו והלך לו הגוי והכלב וזכה בו בעה"ב והלך האש ברוח מצוי' והזיק חייב אע"פ שאין מעשיו גרמו לו עכ"ד, הרי למדנו דעת תוס' שאנץ דחייב, וכ"ה ברמ"ה ב"ב פ"ב סוף (אות קז), ומדברי תוס' נראה דפטור, ואפשר דתוס' ג"כ מודו דלמסקנא ילפינן לי' בהצד השוה, וע"ע באבן האזל פי"ג מנ"מ הי"ט שדן בזה, והובא מדבריו להלן כג., וי"ל עוד דתוס' סברי דא"א לאש שתהא ממונו כיון שהשלהבת אינה שלו, וכנ"ל מדברי הרשב"א.

ויסוד הדברים דחלוק אש מבור כתב הברכ"ש סי' י"ז אות ו' ז', וכתב דהא דמבואר בתוס' בע"ב ד"ה והי' דאם בשעה שהצית את האש הי' עליו חיוב מיתה ה"ז פטור מן הממון, וכתב הברכ"ש דבודאי לענין שור לא נאמר ד"ז, דסוף סוף שורו הוא ואין החיוב על קנייתו, משא"כ באש דע"י ההבערה נותן לו דין שהוא חייב בתשלומין משום ממונו, וע"ע משנ"ת בזה בתוד"ה אשו. וכתב הברכ"ש דה"ה לענין בור ג"כ אם חפר בור ונתחייב מיתה בשעת חפירתו לא יהא פטור קלב"מ, דחיובו מדין בעל הבור, [ובאמר"מ סי' ל' אות כ"א כ' דחופר בור בשבת פטור משום קלב"מ]. – ובזה ניחא משה"ק לעיל בשני דברים אינן ברשותו של אדם ולא נמנה אש עמהם, דבאש אין גדר החיוב דכממונו אלא מדין מבעיר, ובאמת דהתורה שינתה במשפטם, דבאש אמרה תורה המבעיר את הבערה, ובבור בעל הבור ישלם, והביאור בזה ביאר בחי' ר' נחום דבאש י"ל דכיון דהוא המבעיר חשיב שהוא גרם את ההיזק, אבל בור שאין הבור עושה את ההיזק אלא הניזק בא למזיק, לא שייך לומר דהכורה גרם את ההיזק, ובזה בהכרח החיוב הוא דחשיב בעל הבור, ועמש"כ לעיל מדברי החזו"א סי' י"ד ס"ק י"א בדברי הנמוקי יוסף דחל שע"נ משעת הדלקת האש, דהוא אף למ"ד אשו משום ממונו, וכתב דבור אינו כן, ועי"ש טעמו, ולהמבואר כאן י"ל טעם אחר דבאש חשיבא עשייתו וע"כ חל שע"נ משא"כ בור.

שוב התבוננתי דהנה התוס' לק' נו: ד"ה המעמיד כתבו דחיובא דמעמיד הוא כמדליק בגחלת של חבירו פשתנו של חבירו, מבואר דאין זה חיוב מיוחד של אש דא"כ אין למדו מזה למעמיד דחיובו מדין שו"ר, ובהכרח צ"ל כן לדעת התוס' שאנץ דקנה אש חייב, ובפשוטו ס"ל כדעת תוס' דמדליק באש של חבירו חייב, וק' דמנלן ב' דיני דגם מדליק בשל חבירו וגם אש שלו, וע"כ דבשניהם גדר החיוב דהוא בעל המזיק. וכן מבואר בשיטה מקובצת בשם תלמידי הר"י שכ' שחייב בהדליק בגחלת שאינה שלו, וכתב דילפינן לה מבורו, אלמא דבור ואש חד חיובא הוא, ובכולם החיוב דכיון דהוא ייצר את המזיק הרי הוא בעל המזיק וכדין מעמיד, אכן יל"ע בזה מדברי תוס' בע"ב דכתבו דיש פטור קלב"מ בשעת עשיית האש, ומבואר דהחיוב מדין מבעיר, וי"ל דהוא הכ"ת שייחשב בעל המזיק, ובמעמיד כה"ג ג"כ יפטר, ועמש"כ להלן ע"ב.

בגמ' הב"ע דאדיי' אדויי כ' הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת) בשם ר"ח ז"ל וז"ל דאדיי' אדויי כלומר זה הכלב לא הגביה החררה אלא בדרך דדוי הביאה ולא יצאה הגחלת מחזקת בעליה וכו' שאינו ממון בעל הכלב שהרי לא עקר והניח וכו' עכ"ד, והרשב"א לעיל מינה הוכיח מדברי ר"ח כשיטת רש"י דחיוב אש הוא רק בממונו, והדבר תמוה כיצד מהני מעשה קנין דכלב שיתחייב בעליו, ותמה בזה הנחל"ד, ופי' הר"ח דעל מקום גחלת משלם ח"נ הוא מדין משונה, וא"ש משה"ק תוס' בד"ה דאדייה מ"ט לא מוקי בדשני דלדברי ר"ח זהו שינוייא דהש"ס.

בתוד"ה דאדיי' הו"מ לשנויי באנח אנוחי ע"י שינוי הר"מ בפה"מ כ' ובהדליק את הגדיש משונה ולפיכך ישלם ח"נ עכ"ד, וק' מ"ט לא כ' מדין צרורות, וכדברי הר"מ כ"ה בר"ח, ועמש"כ לעיל יט. בדעת הר"ח דצרורות דמשלם ח"נ הוא משום דמשונה קצת וצ"ע.- שו"ר בהעתקה חדשה של הר"מ שכתב הר"מ בלשון קדשו [לא תרגום] דהגדיש ח"נ צרורות.- ומה דפירשו משום משונה הוא כדי לקיים הברייתא דמייתי לעיל יח. דמשלם מגופו, ועי' תורע"א ונחל"ד, וע"ע תומים בקיצור תקפו כהן סי' ט' י' וחזו"א סי' י"ב ס"ק ב'.

בתוד"ה ורבי דאי כח כחו לאו ככחו עי' בדברי הגר"א, וביש"ש (סי' כ"א) פי' כוונת תוס' אליבא דסומכוס והוא ע"פ סוגיא דלעיל יח. דר"א מחייב נז"ש ומוקי לה כסומכוס, ויקשה מ"ט חייב נז"ש ה"ז כח כחו, ועדו"ח רע"א מכת"י משכ"ב.וע"ע בחזו"א סי' ב' ס"ק ד' (ד"ה תו') דפי' ד' תוס' כאן דהוא סב' בדין אשו משום חציו דכיון דבשעה שזרק הגחלת עדיין לא הי' כאן כח הרוח, אין מצטרף כח זה והו"ל ממונו, ויעויי"ש שביאר בזה ד' תוס' בסנהדרין עז. עי"ש. – ובעיקר הדברים בדין כח כחו נתבאר בס"ד לעיל יח.

כתב הרמב"ם פ"ב מנ"מ הי"ז כלב שנטל את החררה וכו' ואם הי' מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נז"ש ועל מקום הגחלת ח"נ ועל שאר הגדיש פטור, ובהשגות א"א ליתא דצרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר, מבואר מדברי הראב"ד שלמד בר"מ דהוא מדין משונה, ועמש"כ לעיל מדברי הר"מ בפה"מ, ובמ"מ כ' ואיני יודע לתרץ, ויעוי"ש שצידד לתרץ דכלו לו חציו, ובכס"מ הק' ע"ד, ופי' משום דהו"ל כח כחו וכדברי תוס', והק' הלח"מ דאף לתוס' מ"מ מידי ספק לא נפקא, וא"כ הו"ל לר"מ לכתוב דמהני תפיסה, ודעת הגר"א כדברי הכס"מ, ובבאר הגולה הק' ע"ד הכס"מ דהר"מ לא כ' זרק אלא מגרר, ובשלטי הגבורים (ט: מדפי הרי"ף) פי' ד' הר"מ באופ"א ולא ס"ל כח כחו לאו ככחו, וע"ע נחל"ד בסמוך שפי' ד' הר"מ עפ"ד הר"ח, וזהו שכתב הר"מ מגרר, ובאבן האזל תי' שיטת הר"מ דבפלגא נזקא קנסא לא נתרבה אשו משום חציו, והוא ע"פ שיטת הר"מ במסקנת הסוגיא דאשו אין זה חציו גמור ופטור על הטמון, א"כ י"ל דה"ה דפטור בפלגא נזקא קנסא, ואין סתירה משמעתין לזה, דהכא להס"ד דהוא חציו גמור, והוא שלא כדברי תוס' בסנהדרין דאשו משום חציו מהני גם לשחיטה.

בד"ה לאו תרי איש כתיבי ולק' מח. בתוד"ה איש דרשו מקרא אחרינא.- ונתעוררתי דאי נימא כהברכ"ש דחיובא דאש הוא מדין מבעיר, א"כ מאי שייך לחייב על אש דבהמתו, הרי אין כאן מבעיר, ואפשר דזהו כוונת תוס' בדף מח. דדרשינן מהמבעיר את הבערה דפטור על אש דבהמתו.- חקרו אם הי' חייב כששורו חופר בור או באש האם החיוב הי' מדין שור או מדין בור, וממש"כ תוס' דג' אבות נאמרו בשור מבואר דהוא מדין שור, וכן להמבואר להלן בסמוך מדברי הנמוקי יוסף דגרמי דבהמתו פטור מדין איש בור ולא שור בור, והתם ג"כ הצד לחייבו בודאי הוא מדין שור, אכן מדברי תוס' לק' מח. שכתבו שנתמעט מהמבעיר את הבערה משמע דהס"ד לחייבו הוא מדין אש, ובסב' בודאי אין לחייב מדין שור, דכשם דכשהוא עצמו חופר חיובו מדין בור ה"ה כששורו חופר הס"ד לחייבו הוא מדין בור, ויעויין עוד במהרמ"ש דכתב דלריו"ח דחייב על אש דשורו מ"מ נפ"מ בהמיעוט ולא שור אש שאינו חייב אלא ח"נ, ומבואר דהחיוב מדין בור.

בא"ד דג' אבות נאמרו בשור הק' המהר"ם א"כ למ"ל איש בור ולא שור בור, וכבר עמד בזה הרשב"א ודחה מה"ט ד' תוס'. – לדברי רש"י דבעינן ממונו לא ק' כלל קו' תוס' דכוונת הגמ' שאינו ממונו ופשוט.- ע"ע בנמוקי יוסף פ' הפרה (כא. מדפי הרי"ף) שכתב בשם הרא"ה ז"ל בשם רבו ז"ל דאין חיוב גרמי בבהמתו שלא חייבה תורה על הכשר נזקי בהמה כדכתיב איש בור ולא שור בור וה"ה לשאר נזקין עכ"ד, משמע דילפינן מינה לכל הנזקין.- כ' החזו"א סי' ב' ס"ק ט"ז (ד"ה ויש) ויש לעי' וכו' אי קרינן בו איש אש ולא אש אש כמו דאמר איש אש ולא שור אש כמש"כ תו' כ"ב א' ד"ה לאו, או"ד כל אש מתחדש אש חדש בכל רגע וכו' עכ"ד, ויעוי"ש בחזו"א דלהצד דאין דין אש אש חייב נז"ש ואינו כצרורות, ועי' נחל"ד לעיל יט: (ד"ה אלא) דנראה דפטור.

בגמ' הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב להס"ד דריו"ח ל"ל אשו משום ממונו בהכרח דזה חשיב חציו, ויל"ע האם יהא חייב מיתה בכה"ג, ועמש"כ בתוד"ה אשו (א) ודוק.- כ' הר"מ פי"ד מנ"מ הי"ג דהחנוני חייב גם על הפשתן.

בגמ' בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דגמל הוא חיוב הגמל הוא מדין רגל והוא כשליף שעלי' כמש"כ תר"פ (הובא בשיטה מקובצת), הק' הפנ"י דמ"מ הוי צרורות וחייב ח"נ, [וברשב"א כ' דאה"נ דחייב רק ח"נ] ועוד הקשה דחיובא דגמל הוא מדין רגל ופטור ברה"ר, וע"ז תי' ע"פ מסקנת הגמ' לעיל יט. דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב, [ועחזו"א סי' ו' ס"ק ב' (ד"ה וכן) מה שהוסיף לבאר בזה, וע"ע בדבריו סי' ט' ס"ק ד' מש"כ לבאר דלא דמי לסוגיא דלעיל כא. דפירות הסמוכים לרה"ר פטור עליהם, דהתם מדין שן דגורם לה לאכול, משא"כ הכא דהוא רגל] אבל הראשונה תיקשי, ותי' עפ"ד הרא"ש לעיל סי' ב' דהא דצרורות משלם ח"נ, הוא כשהצרורות אינו שלו, אבל אם הוא שלו ה"ז חייב מטעם אש וחייב נז"ש, וה"נ פשתנו הו"ל אש וחייב נז"ש.

והגרשש"ק סי' כ"א אות ב' ובאמר"מ סי' כ"ט אות כ"ג תמהו ע"ד הפנ"י דממ"נ אם יש לדון דהאש הוא שלו וחיובו משום האש עצמה ולא משום הגמל, א"כ אף לר"ל לא תיקשי, דהא שפיר יש לחייבו משום ממונו, וכתב האמר"מ דע"כ מוכרח משמעתין דאין חיוב על אש שהוא ממונו, אלא על הבערת האש וכמשנ"ת, ואף לדברי רש"י דבעינן גחלת שלו מ"מ בעינן נמי שיפשע בהבערתו, ומ"מ יש לקיים עיק"ד הפנ"י דלריו"ח חייב משום הפשתן, אבל לא משום שהאש שלו, שא"צ שהאש תהא שלו, ודינא דהרא"ש הנ"ל הוא אף בצרורות של הפקר. – ומה דהוכיח האמר"מ משמעתין שאין חיוב על אש שהוא ממונו אא"כ פשע בהבערתו, ותיקשי ע"ד תוס' שאנץ לעיל ה: (הובא לעיל) דיש חיוב באש שהוא ממונו, וראיתי לתרץ דכ"ד התוס' שאנץ הוא כשפשע באש לאחר שהוא שלו, אבל הכא לא פשע לאחר שהיא שלו וכמבואר בע"ב בתוד"ה רישא.- שו"ר בנחל"ד שעמד ע"ד הפנ"י, וביאר בטעמא דבאמת אינו חייב משום אשו, משום דאין חיוב אא"כ הוא בעל האש הראשון, אבל הכא בעל האש הראשון הוא החנוני, וא"ש בזה אף להתוס' שאנץ, ויעויין בחי' הגרשש"ק סי' כ"א אות ב' בדרך זו, [והוסיף דבפשתן אין גחלת ויש רק שלהבת עי"ש] והביאור בזה משום דשלהבת בלא"ה אינו שלו, אלא דהגחלת שלו, והגחלת מייצרת את האש, וע"כ אזלינן בתר גחלת הראשונה, ויעויין בברכ"א שכתב ששאל את מרן הגרי"ז מ"ט בעל הפשתן אינו חייב משום האש, והשיבו שאין כאן גחלת, ואפשר דכוונתו כסב' הנחל"ד.

והנה הקשו החזו"א סי' י"א ס"ק י"ד והאמר"מ סי' ל"ו ס"ק ט' מ"ט באמת לא יתחייב משום שפשע בפשתן שידלק ע"י הנר, דבהכרח מיירי שהוא רוח מצוי' שידלק ע"י נרו של חנוני דאל"כ מ"ט יש לחייבו לריו"ח דאשו משום חציו, וא"כ ה"ז דמי לדליל שכ' תוס' לעיל יט: שאם הניחו במקום שאפשר שיוזק ע"י התרנגול חייב לשלם, ותי' בכמה אופנים א. דשאני דליל שהדליל בעצמו מזיק וחייב לשומרו שלא יזיק כדין אש, אבל הפשתן אינו מזיק אא"כ הובער באש, [ודמי לרקתא דכתבו הראשונים דאין חיוב אש כיון דבעינן לרוח לעיקר המזיק ונתבאר לעיל יט:, וע"ע בחזו"א סי' ח' סוס"ק א' שכתב וז"ל ועוד י"ל דנהי דאבן צריך לשמרו שאבן זו כשהיא ברה"ר היא תקלה אבל חצר אינה בור ואכתי ליכא בור בעולם שיתחייב בשמירתו עכ"ד, וראיתי להגרד"ל שליט"א שאמר לדמותו לדבריו בשמעתין דה"ה הכא א"צ לשמור פשתנו שלא יובער באש] וכ' החזו"א דמשנודע לו שהובער יתחייב, ולכאו' יל"ד דאין כאן פשיעה בהבערה וכמשנ"ת, וע"ע בחזו"א סי' ב' ס"ק ד' (ד"ה ונראה וד"ה ובתו') שדן בעצים שהובערו באונס ונודע לו האם חייב עליהם מטעם אש ב. עוד תי' החזו"א דכ"ז שהפשתן ע"ג הגמל הו"ל רגל וכשליף שעליה וכל שהוא רגל א"א לחייבו מדין אש, ואע"ג שכשפירש האש מן הגמל השתא אינו רגל, מ"מ כיון שאנו מחייבין אותו על שמירתו, והשמירה היא בתורת רגל ואין חיוב אש, ג. עוד תי' האמר"מ דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' שידלק בנרו של חנוני והא דלריו"ח חייב, הוא משום דלריו"ח החיוב על חציו דגמל, וצריך לשמור על הגמל שלא יזיק בצרורות דעלמא ואף אש זה בכלל אש דעלמא שחייב לשומרו מזה, ועמש"כ לעיל בתוד"ה ועל, ולפ"ז גם נדחית הראי' משמעתין דאין חייב על אש אא"כ הבעירו, דהכא מטעם אחר פטרינן לבעל הפשתן משום אש וכמשנ"ת, אכן לתי' א' הוא טעם מדוע אין כאן פשיעה בהבערה, אבל אם נדון שקנה אש חייב, א"כ ה"נ יתחייב על פשתן שלו שהוא אש.

בגמ' הב"ע במסכסכת כל הבירה כולה ופי' רש"י ותוס' דהוי כולו כמקום גחלת, והנה שמעתין הוא אליבא דר"ל אבל לריו"ח א"צ לזה וכדקאמר דתיפו"ל משום חציו. ומ"מ אכתי יל"ד דנפ"מ דבמסכסכת חייב נז"ש ובלא מסכסכת הו"ל צרורות וחייב ח"נ, והנה הר"מ פי"ד מנ"מ הי"ג הביא דין המשנה דבעל גמל חייב, וכתב המ"מ ויש מי שפירש שמ"ש בעל הגמל חייב פירושו על מקום השלהבת הראשון נז"ש ועל שאר הבירה ח"נ דומה לכלב שנוטל חררה שנתבאר דינו פ"ב אבל אם היתה מסכסכת כל הבירה חייב על כל הבירה נ"ש ופי' מסכסכת שהדליק כל הבירה בב"א ואז תהיה כולה כמקום שלהבת הראשון ונתלו בזה אלו המפרשים בסוגיא האמורה בפ' כיצד ודברי רבינו ז"ל משנה כפשטה עכ"ד, ובשו"ע סי' תי"ח סעי' י"ד העתיק ד' הר"מ, וברמ"א כ' דעת הטור כהיש מי שכתב דבלא מסכסכת משלם ח"נ, ויעויין בפנ"י הנ"ל שעמד בזה דמסתברא דלא כהטור דהכא יש לחייבו מדין אשו של בעל הגמל וכמשנ"ת.

כתב המאירי ואם סכסך הפשתן בכל הבירה כגון שהבירה קטנה והפשתן מסתרך בכלה ר"ל שלא הלך האור מנסר לנסר וכו' עכ"ד, מבואר דכל שנתפס האש בנסר חשיב כולו מקום גחלת, ודבריו הם לדעת ריו"ח דזה חשיב גופו, ולכאו' ה"ה לר"ל.

הקשה הקצות החושן (סימן ש"צ ס"ק א') מדוע חייב במסכסכת הא מכי אדליק פורתא עתיד לידלק כל הבירה, ומדוע יתחייב על מה שהולכת ומסכסכת, ובשלמא לתוס' לעיל יז: לא אמרינן בתר מעיקרא אלא בזרק כלי ולא בזרק חץ ניחא דהכא כזרק חץ, אבל לפ"מ שהוכיח שם מדברי הראשונים דאף בזורק חץ אמרינן כן יקשה, ותי' דכ"ז באשו משום חציו אבל הכא למ"ד אשו משום ממונו לא שייך לומר דבתר מעיקרא אזלינן, ועפ"ז כ' דלהלכה דקי"ל אשו משום חציו לדעת הראשונים לא יתחייב ע"י שמסכסכת טפי מבלא סכסכה, והק' ע"ד הטור הנ"ל דמחלק והניח בצ"ע, והנה מש"כ לחלק בזה בין אשו משום ממונו לאשו משום חציו נתקשו רבים (חזו"א סי' י"א ס"ק ט' חי' הגרשש"ק סי' י"ח אמר"מ סי' ל"א בהגה) דמה סב' היא, הא דין מנא תבירא הוא אף בנעשה ממילא, ועי' ברכ"ש סי' י"א משכ"ב, ושמא י"ל לפמשנ"ת דלריו"ח דאשו משום חציו היינו דכח השריפה אצור באש ודנים שעומד הכל לישרף, אבל לר"ל סבר דשמא הרוח תביאנו למקו"א ואין אנו דנים שעומד לידלק הכל וע"כ אין כאן מנא תבירא, והגרשש"ק שהקשה אזיל לשיטתו דר"ל סבר דלא חשיב מעשיו, אבל כלפי האש עצמה חשיב חציו וכמשנ"ת לעיל בדברי הנמוקי יוסף דמה"ט ס"ל דחל שעבוד נכסים מיד עי"ש, וכן ס"ל לחזו"א דדברי הנמוקי יוסף הוא אף למ"ד אשו משום ממונו, וע"ע משנ"ת לעיל יז:.

ובעיקר קו' הקצוה"ח דנימא בתר מעיקרא יל"ד מכמה אנפי א. האמר"מ (שם) והאה"ז פ"ב מנ"מ הי"ד אות ו' כתבו דהכא אפשר לכבות ואין כאן מנא תבירא ב. דמיירי בכה"ג שלולא שהיתה מסכסכת לא הי' נשרף כל הבירה, וכן הכריח החזו"א (שם) דאל"כ הא הו"ל אבודה ממנו ומכל אדם (ועמש"כ לעיל יז: בכגון זה) ג. דכשם דכל זורק כלי או זורק חץ על כלי לא פטרינן לי' משום דתחילתו הוא שבור ואינו חייב ע"ז, ולבסוף הוא כבר שבור דמ"מ כולה חדא מעשה היא, א"כ הכא הכל הוא עשיית הבהמה כן תי' במנחת שלמה, ויל"ד דהכא א"א לחייב על תחילת ההדלקה משום דהו"ל אש דבהמתו, ולא דמי לכל זורק דהוא משום דלא נשלם השבירה, (אכן עיקר הדברים דכולה חדא מעשה הוא דבר הצ"ב בסב', דמ"מ א"א לחייבו על הסוף, ועמש"כ בסוף הקו' לתרץ ברווחא באופ"א). – וכקו' הקצוה"ח ילה"ק למש"כ הרע"א בדעת הרמב"ן דאף אי בזורק חץ אמרי' בתר תבר מנא מ"מ אין השני חייב דאין לו דמים, א"כ יקשה כן דתיפטר הבהמה על המסכסכת כיון שכבר אין לו דמים, וזהו כקו' הנ"ל בכל זריקת חץ ויל"פ בזה. – ע"ע בחזו"א סי' י"א ס"ק ז' (סוד"ה ומבואר) דהקשה דבשלמא על מה שהפשתן מבעיר בעל הגמל חייב כדין שליף שעלי', אבל אח"כ נתפס האש בבירה ומשם שורף הלאה, וזה אינו כשליף שעלי' ונמצא שיש לו שותף בנזק, ותי' דחייב מדין כי ליכא לאשתלומי מאש הבירה משתלם מבעל הגמל, א"כ דכל האש המחובר לפשתן חשיבא כשליף שעליה והוי הכל רגל את"ד, ועי"ש עוד בס"ק ח'.

בגמ' כגון שעמדה להטיל מימיה ופירשו רש"י ותוס' דאנוס הוא, והא דחייב החנוני בשלמא לדרכו של הראב"ד (הובא בתוס') דקו' הש"ס דהוא כחו דגמל ניחא דע"ז משני דעמדה להטיל מימיה ואין כאן מעשה דידי' דאנוס הוא, כן ביאר הפנ"י (ויל"ע דמ"מ יתחייבו בשותפות), וי"ל עוד דהחנוני חייב מדין כי ליכא לאשתלומי מבעל גמל משתלם מבעל חנוני, ושמא י"ל עוד דכיון דהוא אנוס לא חשיב שיש לו שותף כלל וצ"ע.- בשיטה מקובצת בדף כג. (ד"ה ועוד) הביא תוס' שאנץ שהקשה דאף כשלא עמדה להטיל מימי' נימא תבו"ב, דפשע חנוני שמא תעמוד להטיל מימי' ותסכסך, ותי' דכיון דבעל גמל פושע גמור שדינן חיובא עלי', והיינו דכל שיש שני מזיקין א' פושע וא' תחילתו בפשיעה שדינן חיובא על הפושע, וע"ע לק' כג. שנתבאר בשיטת התוס' שאנץ בדין ב' מזיקין דאזלינן בתר פושע העיקרי, ויעויין בשיטה מקובצת לק' נ: בשם הרא"ה ז"ל באדם שדחף חבירו לבור לא מחייבינן לבעל הבור דהוא אנוס, ולא אמרי' תחילתו בפשיעה שידחפנו שור וז"ל דליכא למימר תבו"ב לחייבו אלא ממילא אבל שהזיקו מתוך אונס שאנסוהו אחרים הוא דפטר וכו' עי"ש, וצ"ב כוונתו ולהתוס' שאנץ א"ש דכל שיש פושע גמור מחייבינן לי'.

בתוד"ה ואי חנוני הכל גם בעל הגמל יתחייב עמו ובראב"ד (הובא בשיטה מקובצת) כ' ואי כחו דגמל הוא אמאי חנוני חייב וכה"ג אמרינן לעיל לענין דלי ותרנגול עכ"ד, ונתבאר לעיל יט: תוד"ה וכי דדעת הראב"ד שכל שנעשה ע"י כחו של בעל חי מתייחס הכל לבעל חי, ואין מחייבים את הראשון, ומה"ט א"א לחייב את החנוני, ונתכוין לזה הפנ"י, וכתב דהתוס' לשיטתם שם דבעל הדליל חייב אע"פ שנעשה ע"י התרנגול, ומ"מ אליבא דריו"ח דאשו משום חציו שפיר חייב חנוני, ונתבאר בזה בהרחבה לק' כג. דלמ"ד אשו משום חציו, והוא מעשה האדם מתייחס לאדם, וד' הראב"ד הם סב' למ"ד משום ממונו.- וראיתי להעיר דמבואר בראב"ד דאע"ג דאין כאן מעשה דבעל חי אלא עמידה בלחוד ג"כ חשיב מעשיו, ועמש"כ בגמ'.- כ' הב"י סי' תי"ח בשם רי"ו אם עמדה הבהמה וסכסכה הבירה בעל הבהמה חייב זולתי אם עמדה להטיל מימיה, וכתבו המפרשים אין בעל הבהמה שם בעל הבהמה משלם מחצה וחנוני שהניח נרו מבחוץ מחצה עכ"ד, ועחזו"א סי' י"א ס"ק י' שהאריך בביאור שיטתו.

בא"ד אבל א"א שלא יראה הדליקה הק' הנחל"ד (ד"ה ומעתה) מי הגיד להם שבעל הגמל הלך עם גמלו, ועי"ש מש"כ לבאר באופ"א, ובפנ"י פי' ע"פ דרכו דאי בלא מסכסכת לא חשיב מעשה דגמל ובזה שפיר חייב החנוני, וחייבים שניהם בשותפות.

בא"ד דהא לקמן פריך וליחייב בעל הגחלת כ' הפנ"י דלפירש"י שם דקו' הש"ס דכיון דבעל הכלב אינו חייב הכל ע"כ יתחייב בעל הגחלת א"כ אין ראי' משם דא"א לחייב בעל הכלב הכל, וא"ש כמשנ"ת כאן בשיטתו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף