אילת השחר/בבא קמא/כב/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
בית מאיר
מחנה לוי
רש"ש
כובע ישועה
אילת השחר

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png כב TriangleArrow-Left.png א

דף כ"ב ע"א

תוד"ה דאפיך. יש להבין הסברא למ"ד פלגא נזקא קנסא, א"כ הא דפטור מנ"ש וחייב רק ח"נ הוא מחמת דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי, וא"כ כאן דפשע ליחייב, ועוד צריך טעם דאיך יתכן דאם נאנס יתחייב נ"ש ואם פשע בקרן לא ישלם רק ח"נ. ופשוט כיון דבלי גזה"כ דקרן חייב, הי' פטור לגמרי ולא היו מחייבים מטעם תחילתו בפשיעה וסופו באונס, וכן כל המזיקין דלא הוי ילפינן ובלי גזה"כ דחייבים לא הי' שייך לחייבם מטעם דתחילתו בפשיעה כיון דפטורם אינו מחמת אונס אלא משום שעל מזיק כזה לא מצינו שחייבה התורה, ונהי דהסברא דלא הוי ילפינן מהמזיקין הוא משום שיותר סברא לפוטרו דקשה לשומרו וכדומה, מ"מ הפטור אינו מחמת אונס אלא דאין חיוב על מזיק כזה, וא"כ אחרי שהתורה גילתה, גילתה ג"כ דעל כזה חיוב דקרן אין התורה מחייבת אלא ח"נ מטעם קנס, והשאר פטור מטעם דאין גזה"כ לחייב מזיק כזה, ונותנת לו דין כאנוס קצת שמשום זה יהי' דינו קנס וישלם רק ח"נ. ולכן אף אי הוי פשיעה לא יועיל כיון דזהו דין הקרן, ומה דבחזקת שימור קיימי זה סברא לענין שמדיני מזיק לא רצתה תורה לחייבו על סוג פשיעה כזאת אבל לא מצד דהוי במציאות אנוס.

ובזה יבואר מה ששמעתי מקשים על מה שהקשו התוס' לעיל דף ב' ע"ב ד"ה אבל במחוברת, דמנא תיתי לחייבו נ"ש דיתכן דהיו מחייבים מטעם תחילתו בפשיעה וסוב"א, דנהי דעתה יש גזה"כ דקרן משלם ח"נ אבל אי קרן דקרא הי' רק תלושה א"כ מחוברת היו מחייבים מטעם תחב"פ וסוב"א, אבל לפימשנ"ת ניחא כיון דאין חיוב מזיק כזה, כ"ז שאין פסוק לא שייך לחייבו מטעם תחב"פ וסב"א [ועתה נדפס בס' מגנזי הגר"ח סי' ל"ו עיי"ש].

והנה היש"ש נוקט דמה דלא אמרינן פושע לענין שו"ר לחייבו משום קרן, משום דמאב לאב לא אמרינן, וכ"כ הרא"ש המובא בשטמ"ק לקמן דף כ"ג, וביאור הדברים ג"כ כנ"ל דמה שיש לכל מזיק דיני חיובים עד כמה שחייב לא שייך שיועיל מה דהוי תחילתו פושע למזיק אחר כיון דזהו דינו של מזיק זה לא שייך שיועיל פשיעה של מזיק אחר. ובנחל"ד הקשה עליו לעיל בדף כ"א ע"ב דנפלו הכלב והגדי ותחילתן בפשיעה ע"י נפילת הכותל, דאיך יתחייב הא הוי מאב לאב, דהא אם נפל הכותל חייבין משום אש ועכשיו רוצים לחייבו מדין רגל, ולהמתבאר דהא דלא אמרינן מאב לאב היינו משום דכל אב יש לו דינים שלו, וחיובי שמירה שלו לא ישתנה ע"י שפשע לגבי אב אחר, אבל אם סיבת האונס אינו משום דיש דין מיוחד למזיק הזה אלא דסתם הי' אונס, כגון אם הכלב נפל ותחילתו בפשיעה ע"י שיפול הכותל, אע"פ שאז יהי' חייב מחמת אש שפיר נוכל לחייבו על רגל, כיון דאין הפטור ברגל כשנפל משום דזהו דין מיוחד ברגל דאינו חייב כשנופל מן הגג דהא גם באש כה"ג ובכל המזיקין הי' פטור באונס וכיון שכן לא איכפת לן מאב לאב, דמה דמאב לאב לא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב זה רק אם צריכים עי"ז לתת דין חיוב להאב הזה אחרת מאשר צריך להיות דינו, אבל כאן הא לא משנינן מדינו אלא דכל דהוי פושע חייב.

ובחזו"א סי' ו' סק"ב כתב בהא דלקמן דף נ"ח בהזיקה במי לידה דלהצד דלא איבעי לאסוקי אדעתי' שתלד ותזיק במי לידה וחייב רק משום דתחילתו בפשיעה לגבי שן ורגל וסופו באונס, לא יתחייב אם המי לידה יזיקו אדם לאחר שנחו, משום דתחילתו בפשיעה לגבי שן ורגל וסופו בהיזק דבור לא אמרינן. ולפי משנ"ת שפיר בכה"ג שייך לחייבו כיון דאין האונס דהתם דין מיוחד במזיק דבור וכה"ג שפיר מהני פשיעה דשן ורגל לחייבו משום בור, אע"ג דלגבי הבור דהיינו היזק דמי לידה שיזיק בתור בור הוי אנוס.

אמנם בנמוק"י הק' בשם הרמ"ה דנחייב רגל בשמרו שמירה פחותה מחמת דתחילתו בפשיעתו לענין קרן, דלגבי קרן לא סגי בשמירה פחותה לחד תנא לקמן דף מ"ה ע"ב, ולפי סברת התוס' אין כאן קושיא כלל דכיון דזהו דינו דרגל דפטור משמירה פחותה לא יועיל דין פשיעה, דהא זהו דינו המיוחד דמזיק זה דלא נתנה לו תורה חיוב אלא בלא שמרו כלל.

ובנימוק"י תירץ דתחילתו בפשיעה לא מהני אלא אם הי' פשיעה גמורה, ופשיעה דקרן לא הוי פשיעה גמורה לענין שיוכל להתחייב על שמירה פחותה דרגל. ויש להסתפק אם התוס' יודו לסברת הנימוק"י דאע"ג דלא צריכי לתירוצו כמש"נ מ"מ יודו דפשיעה דקרן לא הוי פשיעה גמורה, או לא, ונראה דהתוס' סוברים דפשיעה דקרן הוי פשיעה גמורה. דהנה לקמן דף נ"ג ע"א בד"ה ובעל הבור הוכיחו דהא דשור שדחף חבירו לבור משלם גם בעל הבור מיירי דוקא בשור חרש, דאם נימא כרש"י שם דגם על נפילת שור פיקח ע"י דחיפת שור אחר אפשר לחייב אף את בעל הבור, א"כ בנפל שור פיקח מעצמו לבור נחייב בעל הבור מחמת דתחילתו בפשיעה לגבי שיפול ע"י דחיפה וסופו באונס, וע"כ דגם ע"י דחיפת שור אחר הוי אונס, דשור פיקח מתרחק מהבור עד שלא יוכל ליפול אפי' ע"י דחיפת שור אחר. ולכאורה הא יכולים ליישב שיטת רש"י דכיון דדחיפת שור הא הוי קרן ופשיעה דקרן לא הוי פשיעה גמורה להתחייב על סופו באונס שנפל מעצמו דאז איבעי לי' לעיוני, ולא סלקא אדעתי' שיפול מעצמו, שו"ר שכ"כ בפנ"י ליישב קושייתם שם על רש"י, ואדרבה התפלא על התוס' שהקשו על רש"י. ומשמע דס"ל דפשיעה דקרן הוי פשיעה גמורה ששייך לחייב מכח זה לחייב על סופו באונס.

והנה לעיל סי' ג' חידש הרא"ש דבכלבא שאכל אימרא הוי משונה, ודין קרן רק על עצם מעשה המיתה אבל האכילה שאח"כ דין שן עלה ויהי' חייב נ"ש בחצר הניזק, וכן פסק בשו"ע, ובחזו"א סי' י"ד סק"ז הקשה למה באמת חייב על האכילה שאח"כ ברשות הניזק נזק שלם הא הוי אונס, ונהי דחייבתו תורה ח"נ בתורת קנס אבל על האכילה למה חייב הא הוי כשמור לגבי אכילת הנבילה זו, אמנם לפימש"נ אינו באמת אונס אלא שלא יכולים ללמוד שמזיק כזה יתחייב מחמת דהוי בחזקת שימור וגם כשהתורה חייבתו נתנה לו דין קנס, אבל אין הפטור מח"נ השני מחמת אנוס אלא שעל מזיק כזה עם חיוב שמירה שלו לא חידשה תורה חיובים אלא קנס על ח"נ, אבל זה רק במה שנוגע לגבי חיובים שבהיזק זה דקרן, אבל לגבי עצם הדבר כיון דאינו אונס שייך לחייבו על האכילה שאח"כ נ"ש כדין שן, [ויתכן שזה כוונתו בתירוצו שם].

אמנם שיטת רש"י הביא הרא"ש גופא דס"ל דגם היזק שאורחי' שבא ע"י מעשה שקידם לו משונה משלם ג"כ ח"נ, הרי דלרש"י הוי פשיעה יותר פחותה בקרן ולא רק לגבי דינים שבקרן גופא. ולפי"ז לרש"י בודאי אין לחייבו משום תחילתו בפשיעה ע"י דחיפה וסופו שנפל בעצמו דפשיעה, דדחיפה לאו פשיעה גמורה היא וכמש"כ בנימוק"י בשם הרמ"ה, אבל התוס' הא משמע לקמן דף כ"ג ע"א דס"ל כהרא"ש דעל אורחי' שהזיקה אחרי מעשה שינוי משלם שפיר נ"ש, א"כ יש לומר דהוי פשיעה גמורה באמת, ורק במה שנוגע לחיובא דקרן חידשה תורה דלגבי חידוש דחיוב קרן הוא כמו אונס קצת, אבל מה שנוגע לגבי לחייבו על דבר אחר דהיינו על מה שנפל השור מעצמו שפיר שייך לחייבו מחמת תחילתו בפשיעה כיון דהוי פשיעה גמורה. [ומ"מ אין הכרח דהרמ"ה לא יסבור כהתוס' וכהרא"ש דעל האכילה שאחרי השינוי ישלם שפיר נ"ש, אלא דמ"מ ס"ל דלא הוי פשיעה גמורה להתחייב משום זה על האונס, וכמבואר ברשב"א לעיל דף כ"א ב' דקפיצה קרוב לכותל אע"פ דחייב עליה נ"ש מ"מ לא יתחייב על אונס משום דתחילתו בפשיעה לענין קפיצה קרוב לכותל דלאו פשיעה גמורה היא, וה"נ אף דלגבי דבר שיקרה אח"כ כגון אכילה משלם נ"ש מ"מ אפשר דלאו פשיעה גמורה היא, אלא דלהתוס' והרא"ש יכולים לסבור דהוי אפילו פשיעה גמורה, משא"כ לרש"י בודאי קרן לאו פשיעה גמורה היא].


אשו משום חציו. בנימוק"י כתב דאם הדליק ומת נשתעבדו נכסיו. וזה רק למ"ד אשו משום חציו, אבל בשור ודאי לא שייך שיתחייב כה"ג כיון דבשעת ההיזק אינו שורו, אלא נראה דאף בבור כיון דכל החיוב דהוי כשלו, וכן באשו משום ממונו דהוי כשלו אע"ג דל"צ שיהיה ממש שלו, מ"מ כיון דחיובו מדיני ממונו א"כ כשמת לא שייך חיוב, ורק בחציו שפיר שייך לחייבו על מעשה ההיזק, אע"פ שבשעת היזק אינו חי, דהוא מצידו כבר עשה הכל, וכן בשומרים דכתבו התוס' בכתובות דף ל"ד ע"ב דכשפשע ולא אמר להם שהשור הוא בשאלה מפלוני חייב, דשומר אין חיובו אלא שבפשיעתו הוזק השור, וכן בשואל למ"ד משעת משיכה נתחייב הו"ל חייב להחזיר הדבר או דמיו, וכ"ז שלא היה דבר הפוטרו נשאר חיובו משעת המשיכה, לכן אמרינן בכתובות דף ל"ד ע"ב דלמ"ד משעת משיכה חייב אפילו נאנסה אחרי מות השואל גובין מנכסיו. ובחזו"א סי' י"ד ס"ק י"א, לא משמע כמש"כ. (מהדו"ק)


שם. אשו משום חציו. בחזו"א סי' י"ד ס"ק י"ב הקשה כיון דשמעינן מהנימוק"י דאשו נקרא חציו גם לענין מלאכת שבת, א"כ למה אמרינן בשבת דף ק"כ א' דת"ק מתיר גרם כיבוי ור"י אוסר מדרבנן, ולמה לא חשיב בקיעת הכדים ע"י האש כחציו והו"ל כזרק חץ ושיבר כלים וכיבו המים שיצאו בכח ראשון דהוי כיבוי ממש עיי"ש. ואפשר דהא זה כח כחו אלא דכח כחו הוי ככחו לענין דיני התורה, ומ"מ הא כשפותח ברזא ויוצא מים דאמרינן דמה שיצא תיכף הוי כחו אע"פ שלא הוציא המים אלא גרם שיפלו מ"מ כחו דוחף המים, וכן בכח כחו אם נחייבו נצטרך לומר דהוי כאילו דחף את המים ע"י החץ, אבל באש כיון דאין כח האש להפיל מים וא"א לייחס נפילת המים של כלי השבור דהאש הפיל את זה, ובכה"ג בהכרח הוי רק גרמא דהאש גרם שיפלו מים ולא מקרי שהפיל המים.

ובקצרה באדם העושה בכח דשייך לעשות בזה כל דבר אפשר לקרוא להנפילה ג"כ כחו, אבל באש אם נגרם נפילת הדבר אין זה מכח אלא דזה נחשב נופל שנגרם ע"י אש, ואע"ג דכתבו התוס' בסנהדרין דף ע"ז דנפל סכין ברוח מצוי' ושחט מקרי כחו, מ"מ שרף אש דבר המונח עליו סכין ונפל הסכין ושחט לא מקרי כח גברא, דאש אינו מפיל סכינים וא"א לתת לו דין כחו למה שאין האש בתכונתו עושה, ולהאמור אע"ג דאם ע"י צרורות תלך האש יהי' כח כחו וכמבואר בתוס' ד"ה ור' יוחנן, מ"מ אם האש ישרוף גדר וזה יפול ויזיק דזה אין כח באש להתיז אלא דכשנשרף נופל אין זה יכול להיות נחשב כחו, ויהי' דינו רק כגרמא, דאין בתכונת ובכח האש להפיל הדברים והוי דבר שנגרם ע"י האש ואפשר לדון לחייבו משום ממונו אבל לא משום כח כחו.

ולפי"ז יתכן דהתולדה תהי' יותר חייב כגון אבנו סכינו שידחוף עוד אבן והאבן השני יזיק יהי' נקרא כח כחו, אבל אש שיפיל אבן, לא נקרא כח אשו, כיון דבאש ממש אין שייך לייחס פעולת הפלה והוי רק גרמא.


שם. אשו משום חציו. בתוס' רבינו פרץ ביאר דלכן רוצה לבאר דוקא על אש ולא על שאר מזיקין, משום דלפעמים האש מזיק רק ע"י הרוח ולכן יש סברא דאינו מעשה האדם כי אם מעשה הרוח, ולכך הוצרך ליתן טעם לר' יוחנן משום חציו כיון דהדליקו במקום שרוח מצויה יכול להוליכו נמצא שפשע בהדלקתו כמו חציו שאדם זורק למרחוק, ור"ל סובר דהוי כשורו או בורו דהי' לו לשומרם שלא יזיקו. והנה מנ"ל באמת דחייב אם הולך רק ע"י הרוח אולי חייב רק אם יכול לילך גם בלי רוח, וצ"ל דכיון דברוב פעמים מזיק רק ע"י הרוח לא מסתבר להעמיד הפסוק דמיירי רק במזיק באופן דלא הוצרך הרוח.

אלא דצ"ע מה דביאר דר' יוחנן ס"ל דכיון שהדליקו במקום שרוח מצוי' יכול להוליכו נמצא שפשע בהדלקתו כמו חציו שאדם זורק למרחוק, דהא חציו אינו תלוי בפשיעה דחציו כשלא פשע הם ג"כ חציו, ואע"פ שביאר בחזו"א סי' ב' סק"ב ד"ה והנה בליבה בהא דאש פטור ברוח שאינה מצוי' אע"ג דחציו חייב, משום דכל זה דהוי חציו הוא ברוח מצוי' דברוח שאינה מצוי' אינו כחו, מ"מ לא שייך לומר דע"י הפשיעה נעשה כחו. משמע מדבריו דלגבי חיוב מזיק חייבתו תורה כמו בכחו, ולא דהוי כחו ממש אלא דיש גזה"כ דמחויב כמו בכחו, והגזה"כ הוא רק בפשע. אלא דא"כ איך פשיטא לי' להגמ' לקמן דלר' יוחנן חייב מיתה על הריגת אשו את העבד, דהא אין זה כחו ממש אלא דעל פשיעתו חייבתו מדין מחודש ככחו, אבל לגבי רציחה, דפשיעה לא מחייב על רציחה, מנ"ל דחידשה תורה דהוי ככחו.

עוד יש לעיין בהא דמשמע מדבריו דבהולך בלי רוח אי"צ לחפש סברות דודאי הוי כחו, וא"כ צריך להיות דגם לר"ל חייב אז כדין חציו וחייב בטמון, ולא מצינו מי שיאמר כן, וגם הא לפי"ז מאי פריך מכל הני דוכתי דלא הוי חציו וקשה לר"ל, הא יכול לתרץ דמיירי דלא הוצרך רוח כדי להזיק דאז גם לר"ל חייב משום חציו, וזה נוכל לתרץ דדוחק לאוקמה דוקא במזיק בלי רוח מצוי', אבל עדיין צ"ע יתר ההערות.


אשו משום ממונו. ופירש"י דלפי"ז בהדליק בגחלת שאינו שלו פטור, והנה היכא דהעמיד בהמת חבירו חייב כמבואר לקמן דף נ"ו, וס"ל להתוס' דחייב מחמת שן ורגל ויפטר ברה"ר, הרי דגם חיוב ממונו שייך בדבר שאינו שלו, וצ"ל דאיה"נ באם קירב הגחלת למקום דהוי ברי היזיקא ממש יתחייב אע"ג דהחיוב משום ממונו, משא"כ באינו ממש ברי היזיקא אינו חייב אלא בעל הממון, ולפי"ז יש ליישב מה שהקשו בתוס' מכמה דוכתי דחייב אף באינו שלו, ובנחל"ד דחה מהא דכופף קומתו דעשה מעשה בהחפץ וכמו שהשליכו באש דמי, ואינו מובן דה"נ אם קירב האש נימא דכאילו הביא האש על הבגד, ולדבריו אם בהמתו תקרב הקמה ג"כ יתחייב אפי' לר"ל, ותמוה דע"כ אינו אדם המזיק לר"ל, ולפי מה דביארנו דהיכא דהוי ברי היזיקא גם חיוב ממונו שייך, נוכל לתרץ קושייתם דכל אדם יפקיר הגחלים וידליק, דכשידליק אפי' יותר ממקום גחלת יהי' חייב משום ממונו כמו מעמיד בהמת חבירו על הקמה, אלא דבלא שימר גחלתו באופן דלא הי' ברי היזיקא ממש אז אינו חייב לר"ל אליבא דרש"י, אכן כ"ז באם הוא עצמו עשה הברי היזיקא, אבל אם בהמתו עשתה יפטר דהא הו"ל כאילו בהמתו העמידה מזיק על קמת חבירו דודאי אין לחייבו. (מהדו"ק)


ממונא אית ביה ממשא. אם נפרש דזה כמו פירכא דא"א למילף לחייב אש כמו כל ממונו שהזיק משום דיש פירכא דשאר ממונו יש ממשא משא"כ אש, יקשה עמש"כ התוס' ד"ה ממונו דאע"ג דבור אין בו ממשא דבור שחייבה תורה הוא להבלו מ"מ ממון כמו אש שהולך ומזיק אית בי' ממשא, דמ"מ נלמוד מק"ו מבור שאין הולך ומזיק וחייב אפי' בלי ממשא כ"ש אש שהולך ומזיק (והעירו שכן הק' בשטמ"ק בשם גליון ד"ה דר' יוחנן מ"ט עי"ש), ואם נפרוך מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק נאמר שור יוכיח ומה לשור שכן יש בו ממשות בור תוכיח, וכמו דילפינן כותל ואילן כן לעיל דף ו' ע"ב, והתם הא מבואר בתוס' דיש לומר דאפי' בשעה שהולך יהי' לו דין בור וכן הכריע הרא"ש שם, א"כ לכל הפחות אש דכלו לו חציו יהי' חייב לפחות כמו בור, וע"כ דזה לא כמו פירכא אלא דס"ל דאין סברא לחייב על ממון ההולך בלי ממשות, והיינו דפירכא הוי דממה שמתחייב מזיק זה אין ראי' לחייב על מזיק אחר, אבל לא מפני שמזיק ההוא יש לנו באמת סברא שלא יהי' חייב, אבל כאן יש לנו סברא דהתורה לא מחייבת על דבר שאינו ממש ההולך.


ודלקו בנרו של חנווני וכו' בעל הגמל חייב. יש לעיין להמבואר לקמן דבלא שימר גחלתו חייב בעל הגחלת אע"ג דאין רשות לכלבים להכנס לחצירו מ"מ כיון שאפשר להכנס בלי חתירה חייב, א"כ למה יפטר בעל הנר ע"י שאין רשות לאפושי בטעינה שיכנס הפשתן של הגמל ברשות בעל הנר, וצ"ל דסתם דלתות חתורות הן אצל כלב עדיף מגמל, דאין להעלות על הדעת שיעשה הרבה טעינה שיכנס בחנות, דזה הא תלוי בבעל הגמל שלא לעשות מעשה שעי"ז יוכל להיות היזק, משא"כ שמירת הכלב אע"ג דמוטל על בעל הכלב לשומרו מ"מ אין זה פוטר בעל הגחלת משום שיש מתרשלים ולא שומרים טוב כלבם, מלהכנס לרשות בעל החררה.


במסכסכת כל הבירה. והיינו דאז חייב מטעם רגל, ויש לעיין לפימש"כ הרא"ש בפ"ק דלהרי"ף בדרסה על קורה ברה"ר ושברה כלים ברשות הניזק פטורה, א"כ הא כאן עומדת ברה"ר ושורפת ברה"נ, ואף שהאש מגיעה לרה"נ מ"מ למה חייבת [ועי' בחזו"א סי' ט' סק"ד], [ואין להקשות מהא דלא פשיט מכאן דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב לעיל דף י"ט ע"א משום דהא לריש לקיש לא מיירי בצרורות]. ולפימשנ"ת לעיל דף י"ז ע"ב בתוד"ה זרק דבדרסה על קורה ברה"ר מקרי לקיחה ברה"ר, אפשר דכה"ג באש מקרי לקיחה ברשות הניזק ולכן חייב, וצ"ע.


תוד"ה אשו משום חציו. לא שיבעיר בעצמו האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו חציו נינהו. צ"ע דבריהם דודאי אם קנה גחלת לא יהי' חייב משום חציו, ואפילו להני דסברי דבאבנו סכינו ומשאו ג"כ יהי' חייב משום חציו היינו כשהעלה אותן על הגג וברוח מצוי' יזיקו, אבל כשלא עשה שום פעולה להדליק האש איך זה יהי' כחו, ואולי כוונתם דבאו לומר דאי"צ דוקא שידליק האש בשל חבירו, וצ"ע.

ומהא דנפלה גדר שלא מחמת דליקה דאמרינן לקמן דליכא לחייבו משום חציו דכלו לו חציו, אין להקשות דיהי' חציו כיון דלא שמר אשו, דהתם אינו גחלתו רק דחייב מחמת דפשע ונעשה גחלתו, ובזה שלא שמר מה שנעשה בגחלתו אינו חציו, אבל היכא דזה אשו וגחלתו אז אם לא שמרו הוי חציו.


תוד"ה ר' יוחנן. וקבעי היכא דכלו לו חציו אמאי לא מחייב משום ממונו. צע"ק דהא כל המזיקין לפני שכתבתם התורה לא הוי ידעינן, ואם נבוא ללמוד משאר מזיקין הא יש פירכא, ואפי' אם אין פירכא הא הי' צריך להיות לו דיני המלמדים, א"כ כיון דדין דאש הכתוב בתורה הוא חציו, ועל אש דממונו אין פסוק מפורש מה שייך להקשות למה לא יתחייב משום ממונו, דמי אומר דעל ממונו כזה חייבה התורה כ"ז שאין פסוק לזה, ובשלמא אליבא דמסקנא צ"ל דס"ל לר' יוחנן דשניהם נכללו בפסוק, ועל אש דממונו מוקמינן דין טמון דפטור, משום דמסתבר להעמיד על אש דממונו אבל לס"ד דלא ידעינן זה מאי שייך להקשות למה לא חייב, וצ"ל ע"כ דאם מסתבר לחייב משום ממונו, מסתבר להעמיד הפסוק דיכלול גם היכא דכלו לו חציו, ולזה מקשה למה לא יתחייב משום ממונו בכלו לו חציו, וצע"ק.


תוד"ה ממונו. א"נ בור נמי חשיב אית בי' ממש דע"י כריית הבור משתנה ממשות של קרקע. והיינו דגם העדר הממשות הוי כממשות וזה ע"כ בשעה שכורה הבור עושה ממשות משא"כ בשלהבת באויר דאין אז שום ממשות. וצע"ק דהא גם בור אין בהבל ממשות אלא דהקרקע שמזה בא ההבל מחשבינן כאילו נעשה ממשות ע"י שנחסרה, ולמה לא נימא גם באש דהגחלת הא יש בו ממשות אע"ג דהשלהבת שבא ממנה ומזיקה אין בה ממשות. ויש לחלק דהבל הבור הוא רק בתוך הבור והבור הוא ממשות ע"י שנשתנה הקרקע, משא"כ השלהבת נהי דהיא באה מן הגחלת אבל אינה תלוי' בשעת ההיזק מחמת שיש גחלת.


בא"ד. ויש אש שאין בו ממשות כגון שלהבת בלא גחלת. ואין להקשות דמ"מ אש שלא נתקה מהגחלת נוכל לחייב משום ממונו, דכיון דיש אש בלי ממשות לא נוכל לחייבו משום ממונו כיון דאין האש דבר שתלוי בממשות.


תוד"ה ואי במסכסכת. הוכיחו דגם בעל הנר יתחייב כשפשע, ולכאורה יש סברא לחלק מהא דבעל הגחלת ובעל הכלב דהתם פשיעתם שוה, דהא ע"י שריפת גחלת הכלב ישרוף, אבל אחרי שהגמל לקח האש והבעלים עומדים יש סברא לומר דכעת המזיק הוא רק הבעל הגמל דהא בידו למונעה מלהזיק ויתחייב רק בעל הגמל, וחזינן דרק אדם המזיק בידים הוא דכתבו התוס' לעיל דף ו' דמסלק חיוב דבעל הגחלת, אבל רגל אע"פ שהבעלים רואין ויכולין למונעה אין נפקע חיוב דבעל הגחלת.

ולפי"ז יש לומר דלרש"י אע"פ דבגחלת חייב גם בעל הגחלת, מ"מ כאן יתחייב רק בעל הגמל. דלעיל י"ט ע"ב ביאר הנחל"ד דלרש"י הקושר פטור דהתרנגול הזיק בכחו, דבלי כחו לא הי' מזיק כלל, ואינו דומה לגחלת, ולכאורה לפי"ז כאן הי' רש"י צריך להודות שיתחייב נמי בעל הנר דהא גם בלי כח של הגמל יוכל הנר להזיק, אבל מרש"י לא משמע כן, ולהנ"ל רש"י יסבור דכאן דיודע בעל הגמל דיש אש שיכול ע"י גמלו לשרוף הבירה, כבר פקע מעכשיו שמירת בעל הגחלת. (מהדו"ק)


בא"ד. וכן ברשב"א כתב כהתוס' דצריך להיות שניהם חייבים. ויש לעי' דהנה שיטת הרשב"א לקמן דף נ"ו דמעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב משום דהוי אדם המזיק, [ואפי' לפי"מ דביאר בחזו"א סי' א' סק"ז דהוי כחציו, מ"מ הא כתב בפירוש דאף למ"ד אשו משום ממונו הוי כהצית בגופו], והא אדם המזיק בגחלת של חבירו חייב רק האדם כמש"כ התוס' לעיל דף ו' ד"ה לאיתויי, א"כ גם כאן יתחייב רק בעל הגמל דהא העמיד גמלו על בירתו של חבירו, ולמה הוצרך הרשב"א לבאר כהתוס' דגם בעל הנר יתחייב, דכאן דברי הזיקא ממש מסתבר דיהי' כמו חציו ממש, וכמו בהביא למקום החמה דכתבו לקמן התוס' דף נ"ו דהוי חציו, וכ"ש דע"י שהעמיד הבהמה שם, הוי כהביא האש לשם, וצ"ל דהרשב"א רוצה להעמיד באופן דהבהמה הלכה לבד ע"י הבירה.


בא"ד. אבל אי בלא מסכסכת ניחא לי' דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' שיהא נר מבחוץ. יש לעיין אי מה דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' שיהא נר מבחוץ הוא מפני שיכול לסמוך דבעל החנות לא ישים דבר ברה"ר שיכול לצאת עי"ז היזק, וכיון דודאי אין להחנוני רשות לעשות זה דלכן אינו צריך לחשוב ע"ז, ולא דמי להא דלעיל בדף ו' מבואר בתוד"ה לאתויי דאם הזיקה בהמה בהדי דאזלי ע"י שגלגלה האבן ברה"ר יתחייבו שניהם, היינו בעל הבהמה ובעל האבן, אע"ג דבעל הבהמה אין צריך לחשוב שא' יניח תקלה ברה"ר, דהתם יכול להיות שיש אבן הפקר, אבל אין נר הפקר ברה"ר ובעל החנות ודאי לא יוציא נר ברה"ר.

ועדיין צריך לחלק מהא דבעל הגחלת צריך לשמור גחלתו, ולמה בעל הכלב חייב הא אין לו לחשוב שלא ישמור בעל הגחלת על גחלתו, ואע"ג דברה"ר עלול יותר מאשר א' לא שומר גחלתו בביתו ובחצירו, מ"מ אם יש לסמוך ע"ז שאדם שומר נרו ה"נ שומר גחלתו, ומשמע דא' לא יכול לסמוך שהשני שומר חפציו שלא יזיקו, וע"כ צ"ל דאין זה מחמת דבעל הנר נזהר שלא יזיק אלא דסתם לא מניחים נרות בחוץ.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א