מראי מקומות/בבא מציעא/עט/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף נפש חיהגליוני הש"ס אילת השחר שיח השדה |
בגמ' נימא ליה הב לי ההוא חמרא ואנא מייתינא ספינתא כ' הנמו"י (מט. מדפי הרי"ף) וכתבו המפרשים ז"ל דביין זה נמי מעיקרא קודם שנטבע ודאי רשאי להחליף יין זה ביין אחר דמה איכפת לו בין יין זה ליין אחר אלא מ"מ כיון שטבע ויש לו ריוח בקפידא מצא מקום לקבוע תנאו ואע"פ שלא נתן יתן עכ"ד, וכ"כ ה"ה פ"ה משכירות ה"ג בשם הרמב"ן והרשב"א, והסמ"ע סימן שי"א ס"ק ב' פי' דהיכא דהמשא לפנינו כופין אותו על מדת סדום דמה לי האי מה לי האי, אבל אם אבד המשא ויש לו ריוח תו ליכא מדת סדום, ובטור סימן שי"א הביא רמ"ה דאף לכתחילה אינו יכול לשנות, וכ' הטור דהרא"ש נחלק ע"ז, ושאני הכא דמצא קפידא מקום לחול, והק' הקצוה"ח בס"ק א' מ"ש מהא דאיתא לעיל עז. דאי שלים עבידתא בפלגא דיומא יכול לשנותם למלאכה אחרת, והביא להג"א (סימן ה') שעמד בזה, ומחלק בין קבלן לשכיר עי"ש, וכ' הקצוה"ח דכ"ז ניחא לדברי הרמ"ה, אבל לדברי הראשונים הכא הוא סב' דמצא קפידא מקום לנוח אין לחלק בזה, אשר ע"כ תי' הקצוה"ח עפ"ד הש"ך (ודלא כהסמ"ע הנ"ל) דכ"ד הגמ' כאן הוא בטבעה הספינה עם היין, דאומר המשכיר למ"ל להביא ספינה אחרת כיון דאין לך יין, אבל אם הספינה קיימת יכול להביא יין אחר אע"פ שאמר יין זה, וא"כ ה"ה בשלים עבידתא יכול ליתן לו עבודה אחרת, ויעויין זחו"א סימן כ"ג ס"ק ט"ו (ד"ה ויש) שהקשה אי מיירי בשכר את הספן א"כ יוכל לחזור בו וה"ז שכיח לאגורי עי"ש. ע"ע משנ"ת בע"א לענין לשנות הספינה.- ובעיקר הדברים ראיתי להעיר דאי נימא דמיירי הכא בשכירות פועל א"כ לכאו' יכול לשנות את הספינה, ומ"מ לענין שינוי היין, זה שייך אף אי נימא דהוא שכירות פועל.- עוד העירו דאי מיירי בשכירות פועל א"כ יכול לחזור בו, ועמש"כ בע"א בתוד"ה אלא דמיירי בקנין, וא"כ א"א לחזור בו, עוד דנו מה הדין בשכר ספינה סתם ויין זה, והביא מתחילה יין אחר וכהסוברים דיכול לשנות, וטבעה הספינה, האם יוכל עתה להביא את הין זה, ויל"פ בזה.
בגמ' בספינה זו כ' הגהמ"י פ"ה משכירות אות ז' ונראה לראבי"ה שאם נשברה הספינה או שיכולין להוציאה ממקום טביעתה ויש בדמיה לשכור ישכור וכו' עכ"ד.
בגמ' אבל בספינה סתם ויין סתם חולקין ופירש"י שהרי ביד שניהם להשלים, ובחי' הריטב"א (ישנים) כ' הלכך הוי להו ממון המוטל בספק כל עת וחולקים עכ"ד, וק' דלא קי"ל כסומכוס [ועי' לקמן פ. תוד"ה ואי ומשנ"ת שם בס"ד].- וכ' הרא"ש (סימן י"א) [ומיהו] כל א' מהם שהביא את שלו וחבירו לא הביא יפסיד וחולקין דקאמר הכא היינו היכא דשום אחד לא קיים תנאו וכו' עי"ש, וכ"כ ה"ה פ"ה משכירות ה"ג בשם הרמב"ן, וכ' החזון איש סימן כ"ג סוס"ק י"ג דכ"ז כשידוע שיש לו צורך בהבאת הרבה יין והספן יודע מזה, אבל אם אין לו צורך בהבאת יין ומביאו כדי שיתחייב הלה בשכרו אינו חייב עי"ש, והעירוני בדברי הרא"ש מדוע אם בעל הספינה הביא ספינתו חייב בעל היין בכל השכר, הא שיטת הרא"ש כריב"ם דעל חצי הדרך שלא הלך אינו חייב אף בספינה סתם ויין זה, וה"נ בעל היין הוא אנוס שאין לו צורך ביין אחר, ולכאו' משמע דכיון דמצד הסכם השכירות אפשר להמשיך לקיימו לא חשיב אונס, והעירוני דכן משמע ברא"ש (סימן ג') דלא סיירי' לארעא מאורתא, דאומר מי יימר דלההוא ארעא אגרתן דמ"מ הרי הוא אנוס, ועיין חזון איש סימן כ"ג ס"ק י"ג (ד"ה שם) דמתבאר יסוד זה דביין סתם אינו אנוס, וכ"כ שם ס"ק י"ז עי"ש. בהג"א על הרא"ש (סימן ד') מבואר דאם יביא א' יין צריך השני להביא הספינה מתחילת הדרך וצ"ב- ומש"כ הרא"ש שאיני מאמינך שתביא את שלך ונמצאתי טורח ומפסיד מעותי בחנם, והעירוני דלכאו' בעל הספינה צריך להביא ספינותו אף אם בעל היין לא יקיים תנאו, וצ"ל דמ"מ א"צ להביא הספינה, וכדחזינן בגמ' דבספינה סתם ויין זה א"צ להביא הספינה, כיון שחבירו לא יביא היין, ומה"ט בכל שכירות באופן שלא טבעה הספינה לא יוכל לומר בעל הספינה לא אביא הספינה שמא לא תביא היין דהתם חייב להביאה, ועוד דהתם על דעת כן שכרו ומסתמא יביאה.
בתוד"ה אי דחצי הדרך שלא הלך בחצי הדרך שהלך לא הוקשה לתוס' אע"ג דאם לא נהנה אינו חייב לשלם וכמש"כ תוס' בע"א, מ"מ כ"ז משום דאינו מזומן לקיים תנאו ובעל היין יכול לקיים תנאו, אבל הכא דבעל היין אינו מזומן לקיים תנאו שפיר חייב על מה שהלך, ועיקר קושית תוס' דעל מה שלא הלך מדוע יתן, הרי אין לו סיבה לקבל שכר, דלא עשה כלום בעבורו, ויעויין באילה"ש בדרך זו, ועדיין אינו מיושב דהא חזינן דאם לא נתן לא יתן, וע"כ דכיון דלא נהנה אינו חייב, א"כ אף כשנתן יחזיר מה שהלך וצ"ב, ועי' אולם המשפט סימן שי"א סעי' ד' מש"כ בדברי תוס'.
בא"ד וי"ל כיון שנתן לו שכרו נתרצה שיהא שלו לאלתר הקה"י סימן מ"ו אות ד' ביאר דיש ב' אופני תשלומי שכירות א. שהתשלום על ההשתמשות, ובזה אמרו אינה משתלמת אלא לבסוף ב. שהתשלום על הקנין, ובזה משתלם מיד, ובכה"ג שהתשלום על הקנין אע"פ שלא נשתמש ג"כ כבר זכה בשכרו דיש כאן מקח, ואע"פ שאבד זכה בשכרו, ויעויין בקה"י מש"כ לבאר עפ"ד סוגיית הגמ' לעיל סה., ועמשנ"ת במקומו מדברי הראשונים שנראה הביאור באופ"א] ויעויין במחנ"א שכירות סימן ג' ובנתה"מ סו"ס שי"ב הביא ד' המחנ"א וביארו כמשנ"ת דבכה"ג שכירות ליומא ממכר, וכ' באילה"ש דצ"ל דיש אנ"ס דכשמשלם מתחילה כוונתו לקנין, [ובדברי המחנ"א עי' חי' ר' מאיר שמחה אות י"ג שנתקשה בדבריו עי"ש] ושמעתי בשם הגריש"א זצ"ל שבאופן שסיכמו שישלם מראש, נמצא דהתשלום עבור הקנין, ואף אם יאחר ולא ישלם לא יעבור בבל תלין, וק' דא"כ אף בספינה זו ויין סתם ג"כ יזכה בכל שכרו, ומה לי שהעיכוב מצד המשכיר, מ"מ הא כבר זכה בשכרו דהו"ל מקח, ועמד בזה האילה"ש, וצ"ל דהתם זה אומדנא שאם יוכל להמשיך להעמיד השכירות והמשכיר לא יוכל, אדעתא דהכי לא נתחייב לו, [ועמש"כ בע"א בישוב תמיהת הבני ציון סימן ק"צ ע"ד הקוה"ס משמעתין, ודוק] ומ"מ העירו ע"ד הנתה"מ בסימן שי"ב שהביא יסוד זה על שוכר בית ונפל הבית, וה"ז דומה לספינה זו ויין סתם, ובכה"ג מבואר להדיא דלא אמרינן דכבר נתחייב לו. ועי' מה שהארכנו בס"ד בסימן ה'.
בא"ד וריב"ם פי' ור"ל כתב החזון איש סימן כ"ג ס"ק י"ג (ד"ה ע"ט) נראה דעת ריב"ם דגם באתא מטרא דאמר לעיל ע"ז א' פסידא דפועלים, אם נתן לא יטול דאין טענת אונס אלא למפטר שלא יתן, אבל אם נתן כבר זכו בשכרן כל זמן שהן מזומנים לקיים תנאם עי"ש שהביא ראיות לזה, והביא כן מהתרוה"ד סימן שכ"ט, ולעיל עו: הובא מהגר"א סימן של"ד ס"ק ה' שכתב שכן עולה לדברי הרא"ש דכל עיקר דינא דפסידא דפועלים הוא מדין המע"ה, וא"כ אם נתן שכרו הוא מוחזק, והגר"א בסו"ד ציין לדברי תוס', וז"ל ועיין תוס' שם ד"ה אי אתה כו' וי"ל כיון שנתן כו' עכ"ד, וצ"ע דלא ציין לדברי ריב"ם, דלדברי ריב"ם עולה הדין כן וכמשנ"ת מהחזון איש, שו"ר בתרוה"ד סימן שכ"ט דמבואר כהגר"א, וע"ע בשמ"ק לעיל עח. (לפני המשנה) דג"כ כתב דלדרכו של תוס' שנתרצה לתת לו מעותיו, ע"כ אף אם אירע אונס הרי אלו שלו.
ובמה שציין התרוה"ד והגר"א לתי' קמא בתוס' הנה התוס' בע"א הקשו דאונסא פסידא דפועלים, וע"ז תי' ד' הריב"ן, ובע"ב הקשו מ"ט לא יחזיר שכרו, ותי' דכיון שנתן מעות נתרצה שיהא שלו, ומעתה יל"ד האם תי' כאן מעלה ארוכה ג"כ על קו' בע"א, באופן שכבר שילם, ובמהרש"א שם מבואר דאף בהקדים השכר ג"כ ק' קו' בע"א, ומבואר דלא פי' כדרכו של הקה"י דהתשלום עבור הקנין, דא"כ אף בנאנס ג"כ יטול השכר, ויעויין בדברי משפט סימן של"ד ס"ק ב' שמתבאר כן, והריב"ם בא לתרץ ב' הקושיות, הקו' בע"א דהו"ל אונס ולא הסכים לסברת הריב"ן דנאנס הספינה ע"כ משלם הכל, וע"ז תי' דאה"נ אינו משלם הכל אלא מה שהלך, ועל הוכחת תוס' מע"א מאם נתן לא יטול דמוכח דמיירי על הכל, ע"ז תי' ריב"ם דכיון דמזומן לקיים תנאו ע"כ ניח"ל שלא יחזיר, ומזה למדנו דאין טענת אונס כשהוא מוחזק ומזומן לקיים תנאו, ואח"כ בא ליישב קו' תוס' בע"ב דמדוע נוטל שכר מה שלא הלך וע"ז תי' משום שהוא מוחזק, ועמש"כ לעיל מדברי הראשונים דהקדים לו שכרו מהני אף לענין אונס.
נמצא דבהקדים שכרו ואירע אונס י"ל ד' טעמים שלא יחזיר א. דהתשלום עבור הקנין, וה"ז כקונה חפץ ונאנס ב. דמסתמא נתרצה ליתן על כל צד מדלא התנה ג. דספק מזלו של מי גרם ומספק הוא מוחזק, ד. דהגדר דמשלם מתחילה, והעבודה היא תמורת התשלום, ונתבאר בס"ד בארוכה בסימן ה' ונתבאר דנפ"מ בין הטעמים האם מנכה לו כפועל בטל, דלטעמא קמא נוטל שכרו משלם משא"כ לטעם ב' וג'.
בא"ד אמאי לא יתן שכר חצי הדרך ומדברי רש"י שכתב ישלם כל השכר מבואר דלא כריב"ם, ועמשנ"ת בע"א מדברי הריטב"א בדעת רש"י דמה שכבר הלך לעולם נותן.
בא"ד המע"ה בדברי תוס' כאן בודאי מבואר שאין הטעם משום חלות קנין וכמשנ"ת מהקה"י.- הרמב"ן לעיל ו: ובהל' בכורות ובנמו"י (ג: מדפי הרי"ף) הוכיחו מכאן דמהני תפיסה ברשות, ובנתה"מ דיני תפיסה כלל י"ז פי' שמעתין דהוא מדין תפיסה ברשות, וכ"ה בהגר"א יו"ד סימן שט"ו ס"ק ב', ולדברי תוס' לעיל דהוא משום שנתרצה שיהא שלו, לכאו' אין ראי' דאין זה מדין ספק אלא בתורת ודאי, ונפ"מ כשיש בידו ממון אחר ולא ניתן עבור השכירות, לרמב"ן הו"ל מוחזק, ונחלקו בזה האם בכה"ג חשיב תפיסה ברשות.
והנה לדברי הריב"ם מבואר בגמ' דכל שהקדים המעות ונאנס אין מוציאין מידו, וזהו טעם הדין דאם נתן לא יטול, ולדרכו עולה כן בתרי גווני א. בספינה סתם ויין זה, ובזה פי' הטעם משום שהוא מוחזק ומזומן לקיים תנאו, ומשמע דהוא דין ודאי, ב. בספינה זו ויין זה פי' משום דהוא מוחזק ויאמר מזלך גרם, והמע"ה, ונפ"מ טובא אם הוא מדין ודאי או מדין ספק א. אם יחזור בעל היין ויתפוס ממנו, דאי מדין המע"ה יוכל לתפוס למ"ד תקפו כהן אין מוציאין מידו, ועוד דהכא הוא ספיקא דדינא, ועוד דכיון דהראשון אינו אלא תפוס, אפשר דיכול לתקוף מידו, אבל אי מדין ודאי לא יועיל זאת. ב. דלכאו' הסב' דמזומן לקיים תנאו הוא כמש"כ תוס' לעיל משום דנתרצה שיהא שלו, א"כ כ"ז כשהגיע המעות מרצונו, ולא כשנמצא תח"י לצורך דבר אחר. ג. נפ"מ בכה"ג דמהר"ח או"ז סימן ס"ו שאין הוכחה שנתרצה, כשהקדים שכרו משום שהשוכר לא הסכים, ולפמשנ"ת עולה דריב"ם שינה מדברי תוס' לעיל, דלעיל פי' בספינה זו ויין זה משום דנתרצה שיהא שלו, ולריב"ם הוא מדין המע"ה.
ועיקר הדברים דעולה לדברי ריב"ם משמעתין דאם נתן בזה ההפסד על בעל היין, הנה לדברי הרמב"ן והנמו"י והנתה"מ והגר"א שהוכיחו מכאן לדין תפיסה, מבואר דל"ל יסוד זה, [אכן יש להוכיח להס"ד בספינה זו ויין סתם דלא פריך מדוע אם נתן לא יטול, והתם בפשוטו אין ספק, ואינו מוכרח די"ל כרא"ש הנ"ל דיש ספק]. וכן לדברי התוס' שהובאו בריטב"א (הובא בשמ"ק בע"א) והוא בתור"פ דמיירי הכא על חצי הדרך שהלך, וכ"ה בתוס' שאנץ (הובא בשמ"ק בע"א) וכן הובא מהגליון עי"ש, לפ"ז מבואר דאע"פ שהקדים לו שכרו ג"כ פסידא דבעל הספינה, וה"ה בפועלים פסידא דפועלים, וברא"ש (סימן י"א) לא כ' דמהני הקדמת השכר בספינה סתם ויין זה דאם נתן לא יטול חצי הדרך שלא הלך, וכ"ה להדיא בתוספות הרא"ש דאם נתן לא יטול הוא חצי הדרך שהלך, ומבואר דלא מהני הקדמת המעות, וצ"ע ע"ד הגר"א בסימן של"ד ס"ק ה' והשבו"י הובא בפ"ת סימן ש"י סוס"ק א' שנקטו בדעת הרא"ש דבהקדים המעות ואירע אונס הוא פסידא דבעה"ב, דהרא"ש פי' הטעם משום המע"ה, וע"ע לעיל סוף דף ע"ו שהקשינו דהרא"ש הביא מהר"ם דחלה שלש בע"ע אי"צ להשלים הוא בהקדים שכרו, ואעפ"כ מבואר דחלה ד' צריך להשלים, אלמא דאם נאנס הפועל לא מהני הקדמת המעות ע"ש. ובשו"ע סימן שי"ב סעי' י"ז כתב לענין נפל הבית בתוך זמן השכירות דמחזיר לו שאר השכירות, ומבואר דלא מהני הקדמת המעות, וכן בסימן של"ד לא כ' חילוק בין הקדים מעות או לא הקדים, והרמ"א כ' חילוק זה, אמנם הנתה"מ סו"ס שי"ב פי' ד' השו"ע דמיירי שהקדים מעות, ולא באופן שנתכוונו לקנין, אלא שתפס מעצמו וכיו"ב, אבל אם עשו לקנין מודה דהוא נמכר.
ובמהר"ם שכתב בחלה המלמד דאם נתן לא יטול תמה החזון איש סימן כ"ג ס"ק יא (ד"ה והנה מסיק) דמ"ש מספינה זו ויין סתם דאמרו אם נתן יחזור ויטול, וה"נ התינוק קיים, והביא לש"ך שתמה בזה.
בד"ה אבל בהא מספק"ל לריב"ם אם חולקין שכר חצי הדרך שהלך וכו' כ' המהרש"א דהריב"ם לשיטתו שאינו משלם על מה שלא הלך, ע"כ מספק"ל, והעירוני דבאופן שבעל הספינה מוחזק, בזה ילהס"ת אף במה שלא הלך.- הסמ"ע סימן שי"א ס"ק ז' כ' דנראה דאף אם לא הוליך חצי הדרך או שהלך טפי מחצי הדרך חולקין, וכ' ומיהו אינו מוכרע, ובש"ך ס"ק ג' כתב ע"ד הסמ"ע ולפע"ד הוא מוכרע ודוק, ובחזון איש סימן כ"ג ס"ק י"ג (ד"ה ובהא) כ' ע"ד הסמ"ע והש"ך והדבר מבואר בספיקו של ריב"ם, דאי כונת הגמ' שמשלם מה שנסע ולא מה שלא נסע, לא שייך לספק בזה, וכש"כ שאין לספק שישלם רביע עכ"ד, ולכאו' לריב"ם בודאי לא יחלקו מה שלא הלך, דהרי זה אינו חייב כלל, ועמש"כ בגמ' בדברי הרא"ש מדברי החזון איש סימן כ"ג ס"ק י"ג (ד"ה שם) די"ל דהכא עדיפא כיון דהוא יין סתם. ובאופן שנתן כ' החזון איש שם דבזה מודה ריב"ם דחולקין כל הדרך, וצ"ע בדרישה סימן שי"א ס"ק ב', ועי' היטב בריטב"א (הובא בשמ"ק בע"א בסוד"ה רבי) שכתב דין הוא שיתן לו שכר מה שהלך.
בא"ד ונותן רביעית לכאו' הוא מדין ממון המוטל בספק ואע"ג דלא קי"ל כסומכוס, מ"מ יש מקומות שנראה לחכמים לחלוק וכמש"כ תוס' בב"ב סב:, ומדלא הביאו לשמעתין, אלמא דלא פי' דהוא מדינא דממון המוטל בספק, וזה כמו שנסתפק הסמ"ע דהוא דין דמשלם מה שכבר הלך.
בגמ' ה"ד אילימא דקא משכח לאגורה אמאי אית לי' תרעומת הרמב"ן לעיל עו: הוכיח מכאן דבעה"ב החוזר בו ויכולים להשכיר עצמן במקו"א אין להם תרעומת ואע"ג דמשני הכא דאיכא תרעומת משום שינוי דעתא, זה לא שייך בפועלים שנשכרים אצל אחר, ובפרט שנשכרים מתחילת היום אצל אחר, [ויעויין בש"ך סימן של"ג ס"ק א' שכתב סב' זו] ועוד דלפמש"כ רש"י דסבור ללכת מהר, לא שייך בפועלים ופשוט, ומה"ט רש"י לעיל עו: לא פי' דהתרעומת משום שינוי דעתא, אמנם הריטב"א (הובא בשמ"ק בריש פרקין) פי' בחד פירושא דהתרעומת משום שינוי דעתא כספינה, והוא כשיטתו כאן (הובא בשמ"ק בסמוך) דפי' דשנוי דעתא שמשנה חברתו ואינו מכיר דעתו של זה השני.
ובקצוה"ח סימן של"ג ס"ק א' הביא דהש"ך הקשה מ"ט לא קאמר דמצי לאגורי ע"י טורח ובכה"ג איכא תרעומת [ועי'"ש בש"ך מה שתי'], והביא לשמ"ק שעמד בזה [והוא מדברי הריטב"א] ותי' דה"מ בחוזר בלא טענה אבל הכא בטענה רבה חוזר בו ליכא תרעומת, ועמהדו"ב לעיל ע"א ומשנ"ת שם ושם.
ומדברי הרמב"ן נראה דעל המשכיר מוטל למצוא שוכר אחר, וכ"ה במרדכי ב"ב (רמז תקכט) וכ"ה בטור, אמנם ל' הר"מ פ"ה משכירות ה"ד והשו"ע סימן שי"א אם מצא השוכר מי שישכיר אותה לו, וכבר עמד המחנ"א (הובא בס' הליקוטים) ע"ד הר"מ, וכ' דלא דמי להטעו פועלים דהתם אומר להם השכירו עצמכם, כיון שלא התחיל השכירות.
בכתונת פסים (בסוף המס') הוכיח מכאן כדברי הנמו"י דהשוכר ספינה להביא יין זה יכול לשנותו ליין אחר ודלא כהרמ"ה, מדהכא יכול להביא אדם אחר, ולדעת הרמ"ה לכאו' צריך לדחוק שלא סיכם בפירוש ששוכרה לעצמו, וכעי"ז הוא ברמ"ה בסמוך בשוכר חמור לרכוב עליו איש דלא אמר ששוכר לעצמו.
ובעיקר הדבר דאי משכח לאגורה אמאי אית לי' תרעומת, ראיתי לתמוה ע"ד הרא"ה לקמן קג. דשכירות הוא כמקח, ואף בנפל הבית חייב לשלם, א"כ כיצד יכול לחזור בו מהשכירות ולומר שישכירנה לאחרים, [ולעיל עו: הקשינו כיו"ב בקנין תחילת מלאכה בפועלים], ואי מיירי הכא בשכירות פועל ששכר את הספן א"ש, שו"ר בחזון איש סימן כ"ג ס"ק י' (ד"ה והיכי) שכתב שאם השוכר יצא מהבית באמצע הזמן צריך לשלם על כל הזמן דשכירות ליומא ממכר והוא כממכר ממש, והקשה (בד"ה ויש) ע"ד משמעתין, ותי' ע"פ דרכו דהכא בשכר גם בעליה להוליכה וכיון דלגבי בעלים לא הוי רק פסיקא כשאר פועל לא קני גם ספינה, וחשיבא דין ספינה כדין פועל עכ"ד, וע"ע בס"ק ח' שכתב לחלק בענין זה בין שכירות פועל לשכירות בית, דבפועל כל שמוצא להשתכר אינו יכול לתבוע מבעה"ב, ובשכירות בית חייב לשלם את כל השכירות אלא שיש לו רשות להכניס אחר במקומו, וע"ע בדבריו בס"ק ז' ובסימן כ"א סוס"ק ל"ב.
שו"ר ברשב"א בתשו' אלף כ"ח שכתב שאין השוכר יכול לומר למשכיר טרח והבא דיורין אחרים כיון דהוא כמכר, ועי' היטב ברשב"א ח"ב סימן שכ"ח מש"כ ללמוד משמעתין בדין מצי לאגורה, ודבריו צ"ב, ובמרדכי ח"ב (רמז תקכט) כ' דאף בשכירות בית יכול השוכר לומר לו שישכירנו לאחרים עי"ש, ועי' רמ"א סימן שט"ז סעי' א' בשוכר שיוצא מהבית, והביא המשכיר דיורין אחרים דנראה דנוטל שכר ב' פעמים, ועי"ש נתה"מ ס"ק ב' מה שלמד משמעתין דיכול לחזור בו ודלא כסמ"ע ס"ק ג' עי"ש. ועמשנ"ת לעיל בענין הקדים לו שכרו, ולפמשנ"ת מדברי הר"מ ושו"ע דהכא השוכר מביא שוכר אחר, לא תיקשי כ"כ כל הנ"ל. ועי' ב"י סימן שי"ב סעי' ח' דמבואר דדינו של בעה"ב עם השוכר השני, ויעוי"ש שכתב דמה"ט יכול לומר שאינו נוח לו לגבות שכרו ממנו, ויל"ד עוד בזה דאע"פ שחייב בדמי השכירות, מ"מ יכול לשלם הספינה עצמה כיון דמשכח לאגורה, ועי' בתוס' בב"ק ט. ד"ה משהחזיק.
הרא"ש בתשו' כלל ו' סימן י"ב כתב במס שהוטל על העיר ובזמן הטלת המס היו אנשים שהם פטורים ובמשך השנה נתחייבו כגון שהעשירו או שבאו לעיר חייבים לשלם המס מאותו זמן שנתחייבו, וכ' הרא"ש כ' דבר זה דומה לשוכר בית ונכנס אחר לדור עמו צריך לפרוע לו, והובא ד"ז בסימן קס"ג סעי' ג' בהגה, והגר"א ס"ק נ"ה כ' כמו השוכר בית לשנה ובאמצע השנה נכנס בו אחר ב"מ ע"ט ב' השוכר את הספינה כו' עכ"ד.
בגמ' ואי דלא קא משכח לאגורה כולי' אגרה בעי שלומי הרמב"ן לעיל עו: (ד"ה וברייתא) הוכיח מכמה דוכתי דהתחלת מלאכה מחייב בשכירות כל היום, וכ' וה"נ אקשינן לקמן בספינה אי לא משכח לאוגורה כוליה אגרא בעי למיתב לי' ומדאקשינן הכי ש"מ דאפילו לא היה מוצא מתחלה שכירות כלל חייב עכ"ד, ולכאו' הי' מקום לחלק בין שכירות חפצים לשכירות פועל, ושמא הרמב"ן מפרש לשמעתין בשכר את הספן, וכמשנ"ת בסוגיא דלעיל ולהלן מהחזון איש.
בגמ' רפסתא דספינתא א"ה טענתא מעלייתא הוא וממונא אית לי' גבי' כ' הרא"ש (סימן י"א) והוא מדברי הרי"ף (מט: מדפיו) ובעי למיתב ליה אגר רפסתא דספינה, והיינו דהוא מזיק, [והעירוני די"ל דהוא גרמא, אלא הוא מדין שכר וכלשון הרי"ף אגר דשכירות זו מחירה יותר, אולם הר"י מלוניל כתב דחיובו מדין מזיק] והר"מ פ"ה משכירות ה"ד השמיט ד"ז, ועמד ע"ז הראב"ד בהשגות, וכ' הגר"א בסימן שי"א ס"ק ו' והרמב"ם סובר דהא שאמרו שטענת רפסא טענה הוא למאי דקס"ד אבל למסקנא א"צ לזה ונראה שגי' א"ה דטענתא כו' ר"ל אלא ע"כ לאו טענה היא כלל ואף לענין תרעומת וז"ש הרמב"ם תרעומת כמו בסיפא אבל תוס' שם כ' כדעת הרי"ף ורא"ש ע"ש בד"ה דפרקיה וא"ת כו' וי"ל כו' עכ"ד, ונמצא דלדעת הר"מ הדרא קו' תוס' לדוכתה.
בגמ' משום שינוי דעתא עפרש"י וריטב"א (הובא בשמ"ק), ויל"ע לדינא בשוכר מונית הלוך ושוב האם יכול להחליף שיסע עמו אדם אחר בחזור, ולהוסיף אנשים בדרך בודאי אינו יכול דאיכא רפסתא דספינה.
בגמ' א"נ לאשלא יתירא עפרש"י, ומבואר דא"צ להוסיף לפועל אם היו לו הוצאות יתירות, וכמדומה שלא נהגו כן וצ"ע.- ובעיקר הצורך לאשלא יתירא עפרש"י ובתוד"ה דפרקיה ובראשונים, שפי' בכמה אופנים.- עוד צריך לבאר מאחר דיש לו הוצאות א"כ אין כאן מצי לאוגורי ולא יוכל לחזור, וה"ז כשלים עבידתא בפלגא דיומא ואיכא עבודה דקשה מינה.
ברש"י ד"ה דפרקה והוא התנה הק' התר"פ (הובא בשמ"ק) דא"כ מדוע יש לו תרעומת. עוד צ"ב מדוע פירש"י בהתנה מעיקרא הא אע"פ שלא התנה יכול לחזור בו ולהתנות עכשיו.- ע"ע במרדכי (רמז שמו) דמבואר דלא התנה בתחילה, וכ"נ בריב"ן.
תשלום כפועל בטל בשכירות חפצים
בתוד"ה כוליה לא"ד כולי' אלא כפועל בטל ה"ה פ"ה משכירות ה"ד כתב דמשלם כל השכר, וכ' ה"ה ואינו דומה לספינה סתם ויין זה וטבעה ספינה שמנכה לו לפי שלשם אין הספינה קיימת, והמשנה למלך נתקשה טובא בסב' ה"ה, ועוד מ"ש מפועלים שאע"פ שהם קיימים מ"מ נוטלים כפועל בטל, ועי"ש מש"כ ביאו"ד ה"ה, ועקצוה"ח סימן שי"א ס"ק ב' מש"כ בביאו"ד ה"ה באופ"א עפ"ד הר"ר יהונתן (הובא בשמ"ק) דדמי לאכלושי דמחוזא עי"ש, והסמ"ע שם ס"ק י' כתב בדעת השו"ע כדעת תוס', והש"ך כ' דמאחר שהב"י הביא ד' ה"ה נראה דה"נ ס"ל בשולחנו, ומ"מ לדינא הכריע כדברי תוס', והרע"א בג' הש"ך הביא שמ"ק בשם הר"ר יהונתן כדברי (הכס"מ) [המ"מ] וכקצוה"ח הנ"ל. ובחזון איש סימן כ"ג ס"ק י"ח עמד דהר"מ מיירי ששכר הספן [וכמשנ"ת בע"א], וא"כ על שכרו ישלם כפועל בטל,- ולהסוברים דשכירות כממכר, ואף במת ונאנס ג"כ משלם, א"כ מה"ט יש לשלם השכר משלם, ונתבאר בזה לעיל מדברי הש"ך סימן של"ד ס"ק ב' דמבואר דמה"ט דשכירות כמכר משלם שכרו משלם, אמנם בהגר"א שם ס"ק ה' ובסו"ס ש"י מבואר דאף בשכירות חפץ משלם כפועל בטל וצ"ע. והעירוני דלהמבואר בע"א בתוד"ה אלא דאם קנאה במשיכה חייב לשלם כל השכירות, א"כ ה"נ הרי קנאה ויתחייב כל השכירות. ועמש"כ בע"א מ"ט אינו משלם בטבעה הספינה ודוק.- וע"ע מש"כ בע"א בתוד"ה אלא. והעירוני עוד בזה מדינא דלקמן קו: בחוכר שדה דאם לא זרע אעפ"כ חייב לשלם כל מה שקצבו בתחילה עי"ש ברמב"ן וברשב"א, והעירוני מדוע לא יפחות לו מחכירותו כיון שלא הכחיש את הקרקע, ושמא חוכר קנינו גדול משוכר וצ"ע.
בד"ה דפרקיה ור"ח פירש וכו' וכ"כ הר"מ פ"ה משכירות ה"ד, ולמד מזה הר"מ בהלכה ה' שהמשכיר בית לחבירו יכול להשכירו לאחר, וסיים ויש מי שהורה שאינו יכול להשכירו לאחר כלל ויתן שכרו עד סוף זמנו ולא יראה לי שזה דין אמת, ובהשגות א"א יש בדורינו אומרים כן שיש בני אדם שמחריבים בית בדירתם, וכ' ה"ה בביאו"ד הר"מ דיכול להשכירו ולא דמי לספינה שיש לו עכ"פ תרעומת משום שיש לו לבעל הספינה לדור עם השוכר ולסבול דעתו אבל בבית אפילו תרעומת אין לו, ובדעת החולקים כתב ה"ה שהם יחלקו בין ספינה לבית דבספינה הבעה"ב שם וישמור שהשוכר לא יקלקלנה אבל בית שאין בעליו עמו אינו רשאי, וסיים ה"ה ומ"מ טענתם חלושה מאד שהרי זה השוכר השני אם הזיק ישלם, ואין מצוי היזק בקרקע שיאמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר עכ"ד, ובריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' ע"ד הר"מ ואין מכאן ראי' של כלום כי בכאן בעל הספינה חזר והשכירה לשני ודינו של רבינו אמת כשהאנשים שוים שאין כל דירות בני אדם בבתים שוים עכ"ד, ויעויין ברשב"א בתשו' אלף קמ"ה דבקרקע השואל יכול להשאיל, וראי' מסוגיין, וכן הוכיח ממעשה דר"ג וזקנים עי"ש, ועתורע"א פ"ה דמע"ש מ"ט (אות רב), ובשו"ע סימן שט"ז סעי' א' פסק כדברי הר"מ שיכול להשכירו לאחר, ועי' היטב במרדכי פ"ג דב"ב (רמז תקכט) מש"כ בדין זה, [והובאו דבריו בסימן ה']- ובמש"כ ה"ה שבעליה עמה, מבואר דמפרש שמעתין דשכר ספינה עם ספן וכמשנ"ת לעיל מהחזון איש.
כתב השו"ע בסימן של"ג סעי' ב' בדין שכר פועלים והלכו ומצאו שדה שהיא לחה דנותן להם כפועל בטל, ואם מוצאים להשתכר במקו"א אין להם אלא תרעומת, וכ' הרמ"א וי"א דאפילו לא מצאו רק מלאכה כבידה מזו רק שרוצים להוסיף בשכרן צריכין להשכיר עצמן במקו"א ויש חולקין, והגר"א בס"ק ו' הביא מקור לדברי השו"ע משמעתין משכיח לאגורה [ועמש"כ לעיל עז. להקשות מדוע לא הביא מדברי רבא שם] ובס"ק ח' ביאר הפלוגתא שהובא ברמ"א דתליא בפלוגתת רש"י ור"ח וריב"ם כאן, ויסוד הדברים מבואר במרדכי רמז שמו, ובריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' דאינו יכול להרבות בחבילה ולהוסיף שכר, ובש"ך ס"ק י"ג כתב שאין חולק שיכול להרבות בעבודה ולהוסיף שכר, וכפה"נ לא ראה ד' הריטב"א כאן דפליג.
בא"ד וריב"ם פי' וכו' שאם ירבה זה במשא ולא אמרינן ושלא ישכיר למי שירבה במשא, דא"כ הו"ל כלא שכיח לאגורי.
בגמ' מכאן ואילך וכו' מעכב עליו כ' ה"ר יהונתן (הובא בשמ"ק) דאע"פ שיש להם ריוח במזונות שאם יקנה אח"כ יהי' ביוקר מ"מ מעכבים זה ע"ז.- צל"ב מדוע לא אמרו דהחמר מניח כסותו ולגנותו ולפר"ח ניחא, ועריטב"א דכסותו הוא של מקום שהולך שם, וא"כ א"ש דזה ל"ש בחמר.- בעיקר הדבר שמעכבים זה ע"ז כ' הר' יהונתן (הובא בשמ"ק) דע"י ריבוי המשא לא תוכל לילך מהר, ולפ"ז אין זה כדינא דלהלן שלא תרכב אשה דהתם הוא משום כובד המשא שגורם לחולשת הבהמה, וכ"ה במשנה לקמן פ..
בתוד"ה מאונא להניח מזונו כלל של אותו היום העירוני משמעתין ע"ד הח"א הובא במשנ"ב סימן ק"י ס"ק כ' דצריך ליקח עמו פת לדרך, ובתוס' מבואר דבשכיח למזבן א"צ ליקח אף מזונות של אותו היום.
בגמ' שוכר לאו דרכי' למטרח כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) ומיהו אי גברא דדרכי' למטרח הוי דינו כחמר עכ"ד.
בגמ' לרכוב עליה איש לא תרכב עליה אשה כ' הסמ"ע סימן ש"ח ס"ק א' שהיא כבדה. הר"י מלוניל ביאר משום דישיבה של אשה קשה לבהמה.- הרמ"א שם סעי' א' הביא פלוגתא בעבר והרכיב עליה אשה האם חייב לשלם, ועי"ש בש"ך ס"ק א', ועי' לקמן פ.- וכ' הרמ"א דלכו"ע אם מנהג המקום להתייקר ברכיבת הנשים צריך להוסיף לו כפי המנהג, וכ' הגר"א בס"ק ג' ולכ"ע כו' עתוס' שם סד"ה דפרקי' א"נ לאשלא כו' ועש"ה כו' עמשש"ו עכ"ד.
בגמ' ואשה בין גדולה ובין קטנה עי' טור סימן ש"ח בשם הרמ"ה חילוקי דינים בזה, וע"ע בנו"כ שם בדין אין השוכר רשאי להשכיר.
בתוד"ה השתא בסוה"ד כי העובר מכביד פי' הר"ן (הובא בשמ"ק) שאין בו כ"כ חיות ומכביד יותר.