אילת השחר/בבא מציעא/עט/ב

אילת השחר בבא מציעא עט ב

דף ע"ט ע"ב

משום שינוי דעתא א"נ לאשלא יתירא. חזינן מזה חידוש גדול דאע"ג דיכול השוכר לעשות זה הרי דאמדינן לדעתי' דאין לו קפידא כ"כ והסכים לזה אז, מ"מ שייך תרעומת אף דהוי כהסכים לזה בשעה ששכרו.

תוד"ה אי אתה. אמאי לא יטול השוכר שכר דחצי הדרך שלא הלך וכו' ועוד דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. דבריהם צ"ב למה לא קשה נמי על חצי הדרך שכבר הלך דהא לא ההנהו כיון שנטבע היין כמש"כ לעיל בד"ה אילימא, וכאן דבעל הספינה אינו יכול לקיים תנאו להשלים את הדרך ומחצי הדרך אין לו כלום נמצא דלא ההנהו, וע"כ צ"ל דכל מה דבעי שיהי' לו הנאה מחצי הדרך הוא מפני שהשוכר יש לו תביעה על המשכיר, כגון במת החמור דיש לו סחורה להביא והמשכיר אינו מביא דאז יכול לומר תשלים את תנאך, וכשאינו יכול אז מה דצריך לשלם חצי הדרך אינו אלא משום דאילו בעית למייתי עד הכא לאו אגרא בעית לשלומי, ולכן ביין סתם וספינה זו צריך לטעם דהיין נטבע, דאם הי' מציאות שלא נטבע היין אלא שאין הספינה וגם אין אפשרות להביא עד מקום פלוני, הי' פטור בעל היין אם בעל הספינה לא מביא ספינה, אבל באופן שאין להשוכר לדרוש מהמשכיר לקיים תנאו כגון ביין זה, אז חייב לשלם על חצי הדרך מחמת פסיקתם אע"פ שלא ההנהו.

בא"ד. וא"ת דמ"מ אם נתן כל השכירות למה לא יטול השוכר שכר דחצי הדרך שלא הלך וכו' ועוד דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ולמה יפסיד השוכר שכר חצי הדרך שלא הלך. יש לעיין הא מבואר לעיל בדף ס"ה ע"א בתוס' דמה דאמרינן אין שכירות משתלמת אלא לבסוף אינו נוגע לענין מאימתי יש עליו חיוב, דזה נאמר רק דזמן התשלומין הוא לבסוף, וכאן דנטבעו הספינה והיין ולא יוליך יותר את היין הא חצי הדרך שלא הלך לא יבוא לידי סוף לעולם, א"כ אם כונתם להקשות דעוד לא הגיע זמן פרעון, היינו אפי' אם יש כבר חיוב מ"מ כבר לא יבוא זמן הפרעון, והוי כאילו הי' מתנה שאפי' כשיביא יין למקום פלוני לא ישלם לו אלא אחרי שימכור את היין ולבסוף נפסד היין אחרי שהביאו לשם ולא מכרו דעדיין לא הגיע זמן הפרעון, מ"מ באופן זה בודאי אם ישלם לפני שהגיע זמן הפרעון לא יוכל אח"כ לתובעו בחזרה, דהא מעיקר הדין הוא חייב אלא שלא הגיע זמן, אבל כשפרע מעצמו זכה בזה המשכיר ומאי קשה להו, וע"כ כונתם להקשות דעדיין לא נתחייב כלל וכמו קושייתם הראשונה, דוכי בשביל שהמשכיר מוחזק ירויח, והיינו כיון דלא מגיע לו לשלם עבור זה, ואם לזה כונתם צ"ע חדא הא אין זה שתי קושיות אלא קושיא חדא דאינו מחויב על מה שלא עבד, ועוד הא אין זה מענין דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הא אם הי' משתלם בהתחלה היינו דכבר חייב להקדים אבל על מה שילך ולא על מה שלא ילך.

ועי' בתוס' הרא"ש דהק' וז"ל כיון דמן הדין שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכי בשביל שתפס שלא כדין יחשב בשביל זה המשכיר מוזחק והלא לשוכר יש לו טענה מעלייתא על שכר חצי דרך האחרון, וע"כ כונתו וכי בשביל זה יועיל לו מה שמוחזק, מ"מ ע"כ משמע בין מהתוס' בין מהרא"ש דבהאי דינא דאינה משתלמת אלא לבסוף כלול בזה ג"כ דאינו חייב לפני שעשה הפעולה או ההשתמשות דמכח זה הוא דאינו זמן פרעון, וצ"ע דהא מבואר בתוס' דף ס"ה הנ"ל דגם למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מ"מ אינה משתלמת אלא לבסוף, הרי דאע"ג דיש כבר חיוב מ"מ אינו משתלם אלא לבסוף ואינו תלוי כלל דמחמת דאינו חייב עדיין לכן אינו משתלם עדיין, ועי' בקצוה"ח סי' קכ"ו ס"ק י"ג ובאבנ"מ סי' כ"ח ס"ק מ"ו.

בא"ד. וי"ל כיון שנתן לו שכרו נתרצה שיהא שלו לאלתר אע"ג דאינה משתלמת אלא לבסוף לדעת כן נותנו שיהא שלו לאלתר אם לא ישאר בו. ובקהלות יעקב סי' מ"ו ביאר דאין כונת התוס' מחמת דהוי כמסכים גם אם יארע אונס דהא לא סליק אדעתא על אונס, אלא דכל שכירות אינו משלם עבור קנינו בהדבר דזה הוא נותן לו בחנם, אלא שמשלם עבור ההשתמשות ולכך אינו משתלם אלא לבסוף, ולכך אם לא השתמש אף שזה מחמת אונס אינו משלם, משא"כ אם שילם קודם דאז משלם עבור עצם הקנין, ולכן אפי' אם לא השתמש זכה המשכיר במה שנתן לו השוכר אע"פ שלא השתמש אח"כ השוכר בהדבר. ולפי"ז צ"ל דאנן סהדי דבמקדים ומשלם כונתו לשלם עבור הקנין, ובאינו מקדים אנן סהדי דמקנה בחנם ורוצה כסף רק עבור ההשתמשות, וכן יש להעיר דלפי"ז גם בספינה זו ויין סתם צריך להיות דאם נתן לא יטול כיון דשילם עבור הקנין והא באמת קנה הספינה להוליך יין סתם ומאי איכפת לן מה שאח"כ אין לו ספינה, דהא נמצא דספינה שיש להשוכר בה קנין להוליך יין סתם נטבעה ולמה צריך להחזיר לו מעותיו, ומלשון התוס' לדעת כן נותנו שיהא שלו לאלתר אם לא ישאר בו, והיינו כמו שהוסיף בתוס' הרא"ש אם לא ישאר בו לקיים תנאו, משמע דזה הכל בדעתו דאם יהא נטבע היין זה הוי כאילו הי' לו אפשרות להשתמש ולא ניצל את זה, דממילא הכסף נשאר להמשכיר.

תוד"ה אי אתה מוצא. הנה מבואר דכיון דיש צד לומר דהעיכוב מצד בעל הספינה ויש צד דהעיכוב מצד בעל היין לכן נשאר ביד המוחזק והממע"ה, ולכאורה לסומכוס דס"ל דכל היכא דיש ספק בלי טענותיהם חולקין, גם כאן צריך להיות הדין דחולקין, וצע"ק לשיטת הרשב"ם בב"ב דף ל"ה דהלכה כסומכוס, דכאן הגמ' מביאה ברייתא ור' פפא משני אותה דמשמע דכן ההלכה דהממע"ה ולא אמרינן חולקין.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א