מראי מקומות/בבא מציעא/עט/א

מראי מקומות בבא מציעא עט א

בגמ' ארבר"ה לרכוב עליה שאני לכאו' משמע דדוקא בשכרה בפירוש לרכוב, אבל שכרה סתם אומר לו הש"ל, וע"כ סתים התנא דאומר הש"ל דמיירי בשכרה סתם, והעירוני דבב"ב עח. פליגי נחום המדי וחכמים האם סתם חמור לרכיבה או סתם חמור למשאוי, וקי"ל כחכמים דסתם חמור לרכיבה וכמבואר בר"מ פכ"ז ממכירה ה"ד, והעירוני די"ל דלא תליא במה ששכרו, אלא אם נגרם לו נזק בפועל, ואם רוכב הרי יש לו נזק, ואם משתמש למשא אין לו נזק וצ"ע.

כתב הר"מ פ"ה משכירות ה"א השוכר את הבהמה וחלתה או נשתטית או נלקחה לעבדות המלך וכו' בד"א ששכרה לשאת עליה משוי וכו' אבל אם שכרה לרכוב עליה או לשאת עליה כלי זכוכית וכיו"ב חייב להעמיד לו חמור אחר ובהשגות א"א אנשתטית קאי, וכ' ה"ה פירוש דבנשתטית איכא לאיפלוגי בין משאוי לרכיבה לפי שהמשאוי אם תשליכנו בשטותה וכו' אין המשאוי ניזק כלום וכו' אבל לרכוב אם תפול תזיקנו וכו' וכ"נ כדבריו בגמ' וכו' אבל הנמצא בהלכות תוספתא וכו' והבריקה וכו' בד"א ששכרה למשאוי וכו' ולמדנו מזה שני דברים האחד שבבהמה נותן לו שכרו משלם כדעת רבינו הנ"ל ואין דינה כפועל שאינו נותן לו אלא כפי מה שעשה והשני שאפילו בהבריקה שזהו חלתה אם שכרה לרכוב חייב להעמיד לו חמור וכו' אבל בדין האנגריא נראה שזה דבר שוה ברכיבה ובמשאוי וכו' עכ"ד.

כתב הסמ"ע סימן ש"י ס"ק ה' בשם ה"ה דבשכרה לרכוב ואמר חמור זה והבריקה לא אמרינן דימכור החמור לקנות אחר כדין מתה, וכ' הסמ"ע דהטור פליג דאף בזה ישכור, ועבהגר"א שם ס"ק ט', וטעמו של ה"ה דאין החמור עומד למכירה, ולא נשתעבד לו שימכרנו.

כתב הר"מ שם ה"ב שכרה למשא הואיל ואמר לו חמור זה ומת בחצי הדרך אינו חייב להעמיד לו אחר אלא נותן לו שכרו של חצי הדרך ומניח לו נבלתו, והשיגו הראב"ד שאין הפרש בזה בין רכיבה לשאר משא, וה"ה הניח ד' הר"מ בצ"ע, ויעויין בהגר"א סימן ש"י ס"ק ז' דלהשו"ע [דאזיל בשיטת הר"מ] אין חילוק בין חמור סתם לחמור זה אלא לענין משא, ועי"ש מש"כ דהי' לו גירסא אחרת, וענתה"מ ס"ק ב' מש"כ בישוב ד' הר"מ.

בגמ' אי דשכיח לאגורי תרעומת מאי עבידתי' הקשה המהדו"ב מ"ש מהא דאיתא לעיל עו: דאם חזרו זב"ז יש תרעומת מפני הטורח ותי' דהתם חוזר בלי טעם משא"כ הכא דלא פשע, ועמשנ"ת שם מדברי הרמב"ן דבאמת אין תרעומת בכה"ג דמצי לאגורי.

בגמ' אי דלא שכיח לאגורי אגרא בעי למיתב לי' כ' הריטב"א (ישנים) דלא דמי לפועל שחוזר בחצי היום ששמין לו מה שעשה אע"פ שלא מצי לאגורי אלא בדמים יקרים דשאני פועל דהוא עבדות וע"כ יכול לחזור וליטול כל דמיו, דאם לא יטול כל דמיו אכתי הויא עבדות.

בגמ' משום דא"ל אילו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב הרמ"ך (הובא בשמ"ק סו"פ השואל) כ' דהשוכר בית ונפל בתוך הזמן אינו מעלה לו שכירותו כדין ספינה זו ויין סתם כדלהלן, ותימה גדול מ"ש משמעתין דמ"מ השתמש חצי שכירות, ושמא יל"ד בזה עפ"ד הנתה"מ סימן שי"ב ס"ק י"ג דמחלק בין שכירות בית לשכירות חפצים, דבית הוא כמקח והו"ל מום במקח עי"ש, ואכתי צ"ע דהרמ"ך הוציא דבריו מספינה, והוא בשכירות חפצים.

החיוב להעמיד לו חמור

ביסוד החיוב דחייב להעמיד לו חמור אחר מצאנו כמה דרכים בראשונים:

א. הרשב"א (הובא בשמ"ק) הביא ראב"ד דכתב דבשלמא במשכיר בית מתחייב בקבלת השכר, והיינו בקנין כסף, אבל במטלטלין אינו קונה אלא למי שפרע, והוסיף הראב"ד דהכא אפילו מי שפרע ליכא כיון שהחמור מת, ועיין חזון איש חו"מ ליקוטים סו"ס ט"ו שנתקשה בזה, ובנמו"י במשנתינו (מח: מדפי הרי"ף) ובחי' הר"ן בדף עח. כתבו דהקדים לו שכרו ושכירות מטלטלין נקנה במעות דלא שייך נשרפו חטיך בעלי', וכן פסק השו"ע סימן קצ"ח סעי' ו', ועי"ש פ"ת ס"ק ח' שהביא רע"א שתמה מדברי הראשונים דלא קנה אלא למי שפרע, וכן מבואר ברשב"א וראב"ד כאן, וכ' הראב"ד דמיירי בקנין, והרשב"א האריך להקשות ע"ז דהיאך סתם התנא חייב להעמיד לו חמור ה"ז רק כשקנו מידו, ועי"ש עוד מה שהקשה ע"ד זו. ויש שהעירו מדברי תוס' לעיל יא: ד"ה ומקומו דשאלה ושכירות אינם נקנים בחליפין, ולפמש"כ הנתה"מ סימן קצ"ה ס"ק ד' דשאלת מטלטלין דיש בו פחת נקנה בחליפין א"ש, אמנם באמת דלק"מ דהכא לא מיירי על הקנין שאלה בחפץ, אלא על חיוב ושעבוד הגוף דבעלים להעמיד לו חמור, ויעויין בחזון איש חו"מ ליקוטים סימן ט"ו ס"ק ב' (ד"ה ודעת) דכתב דזה מתבאר אי נימא דשייך שיחול חיוב על דבר מסויים, וציין לדבריו בסימן ט', ולפ"ז לא דמי קנין סודר לקנין כסף, דקנין סודר הוא חיוב על גופו להעמיד חמור אחר, ואע"פ שאין לו חמור אחר, אבל קנין כסף הוא קנין בחמור אחר שיש לו וכמבואר להדיא בר"ן דהוא כשיש לו חמור אחר, ומתבאר כן ע"פ דרכו דפי' דקנין שכירות נקנה בכסף, ולכאו' י"ל באופ"א שע"י הכסף חל התחייבות להעמיד חמור, וזה ג"כ לא ביטלו חז"ל כיון דלא שייך חשש נשרפו חיטיך בעלי', ועמד בזה החזון איש חו"מ ליקוטים סימן ט"ו ס"ק ב' (סוד"ה והא), ובנתה"מ סימן שי"ב ס"ק ב' הביא ד' הטור בשם הרמ"ה דהחיוב חל רק על מה שברשותו, אמנם בסימן שט"ו ס"ק א' כתב דהחיוב חל על גופו, וכן מבואר בדבריו בסימן שי"ב ס"ק י"ג דהוא שעבוד הגוף שחל על גופו, ונתבאר להלן. והרע"א כאן (ד"ה במ"ש הטור) עמד ע"ד הטור בשם הרמ"ה דמ"ט אינו חייב אלא ממה שברשותו, ומדוע לא יחול חיוב הגוף שמשעובד ליתן לו דירת חצי שנה, ועוד דלענין שעבוד אלים דמשעבד דשלבל"ע כדאיתא בב"ב קנז. דדאיקני משתעבד, עוד הקשה דבשכירות בתים יועיל חזקה בבית א' לקנות קנין שכירות בכל הבתים כדין עשר שדות בעשר מדינות, וכ' הרע"א ומה לי אם קונה בית שני לחלוטין או שקונה ומסלק רק זכותו כל זמן שזה השדה בידו וה"נ כן עכ"ד, וצ"ב דלכאו' הקנין בבית השני חל רק לכשיפול הבית הראשון ולא חלים שני הקנינים יחד, ועי' היטב בריטב"א לקמן קג. (הובא בשמ"ק ד"ה האי) שנראה כדברי הרע"א, ועי' שי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות ע) שהאריך בד' הרע"א. ועי' מחנ"א הל' דשלב"ל סימן ג' חי' הגרשש"ק כתובות סימן מ"ז סוף אות ב' ובקונטרס השעבוד סימן א' אות א', בדין התחייבות בקנין כסף ואכ"מ.

ב. וכ' הרשב"א שאין לפרש חייב להעמיד לו חמור אם ירצה ליטול שכר [וכן פי' הרמב"ן והריטב"א (הובא בשמ"ק) בשם י"מ, והמ"מ פ"ה משכירות ה"א בדעת הר"מ, אלא דיש חילוק דלהרמב"ן מעמיד לו חמור אחר דאל"כ לא יטול שכר על מה שכבר הלך, ולהר"מ אין הכרח לדין זה, ונחלקו בזה הלח"מ ונתה"מ סימן ש"י ס"ק ו' ובהגר"א ס"ק ט' עי"ש)] דא"כ במתה בחצי הדרך הרי חייב לו שכרו של חצי הדרך וכדאיתא בגמ', ועי"ש עוד משה"ק ע"ז, והרמב"ן כ' דאם לא ישכור לו חמור אחר אינו חייב לתת לו שכר גם על חצי הדרך שהלך, דאפשר לקיים המשך השכירות ואינו מקיים אינו חייב ליתן לו שכר, אבל בחמור זה חייב לו שכר דחצי הדרך,- והא דאינו חייב עכ"פ מחצית שכר מדין נהנה, כ' האבנ"ז חו"מ סימן נ"ב דדמי השכירות הם ערבות על קיום השכירות, וע"כ יכול לשכור חמור אחד מדמי השכירות, וצ"ע דמ"מ אם נותר דמים יצטרך לשלם ועי'. ומ"מ בחמור זה שפיר נתחייב לו לשכור מדמי הבהמה ע"י משיכת החמור, וכ' הרע"א בסימן ש"י על הסמ"ע ס"ק ו' דאף בחמור סתם דלא נתחייב לשכור לו חמור אחר, מ"מ מדמי הנבילה יכול לשכור, וכ' הרע"א דבדרישה לא נראה כן, וע"ע להלן, ובסמ"ע סימן ש"י ס"ק ו' [והש"ך ס"ק ב' כ' עיין בסמ"ע] כ' דלהר"מ לא יועיל קנין, ולא נתפרש טעמו של דבר.

ג. אשר ע"כ פי' הרשב"א וז"ל ע"כ נ"ל דמתני' ודאי בחמור סתם ואלו חזר בו קודם מסירה אינו עומד אלא למי שפרע אבל לאחר שמסר לו חמור אחר כבר נתקיים מעשה בניהם במסירתו של זה ואלא מיהו כיון דאמר לו חמור סתם ומסר לו זה ה"ז כאילו נשתעבד בכך מחמת אחריות להעמיד לו חמור אחר וכדרך שהוא משעבד לו הנבלה בחמור זה כך משעבד עצמו בחמור סתם באחריות על כל נכסיו עכ"ד, וכ"כ הרא"ש (סימן י'), ובמ"מ פ"ה משכירות ה"ב כתב שזהו דעת רבינו יהונתן והרי"ף, [ובנמו"י (מט. מדפי הרי"ף) הביא ד' הרשב"א, וכ' ולא כתבתיו במתני' משום שלא הלכו בזה הדרך הראשונים ז"ל ולא האחרונים ממנו, והחזון איש חו"מ ליקוטים סימן ט"ו ס"ק א' תמה ע"ד הנמו"י שהרי כן דעת כמה ראשונים כמשנ"ת] וצ"ב בביאור הדברים, ועי' פרישה סימן ש"י ס"ק ב' ובסמ"ע ס"ק ו' ובנתה"מ סימן קע"ו ס"ק א' מש"כ בביאור הקנין וצ"ב.

ומבארים בזה דכשיש מעשה מקח ועושים קנין על המקח ה"ז קונה את כל פרטי המקח, וכמו שיסד בחי' הגרשש"ק ב"ק סימן כ"ו דבזה חל חיוב דמי המקח, וע"ע בקידושין סימן י"ז ובקו' השעבוד סימן ב' אות ה', וכיו"ב נתבאר בס"ד בפ"ק בחיוב אחריות דהוא מחיוב העמדת המקח, דכשעושה מקח מתחייב המוכר להעמיד המקח, וכל פרטיו, וראיתי להוכיח יסוד זה מעליות דר"י ב"ב עז. (סוד"ה שני שטרות) דנותן מתנה מתחייב באחריות ושיכתוב לו שטר ע"י שמחזיק המקבל מתנה בקרקע, ומדברי הרע"א בכו"ח סימן ז' דנתקשה טובא כיצד חל חיוב אחריות במתנה, לכאו' מתבאר דלא כיסוד זה, ושמא שאני מתנה שאין כאן שעבוד וחיוב על הנותן, אבל כל שיש חיוב על המוכר שפיר מתחייב בזה.

ובחזון איש חו"מ ליקוטים סימן ט"ו ס"ק א' פי' ד' הרשב"א דזה שזכה משכיר בשכר החמור חשיב כקבלת כסף, וכ' דזה תליא בפלוגתא דקמאי בקידושין ח: האם התחייבות מהני לקנין כסף, וצ"ל דמש"כ הרשב"א דהקדמת המעות אינו קונה, הוא לקנות שכירות בחמור, אבל חיוב על הגברא נקנה בכסף, ועי' בחזון איש מש"כ לבאר דההתחייבות היא תוספת על חיוב השכר, ובזה מועיל לקנין, וצ"ב דהרשב"א מדמי לחמור זה, ולחזון איש בחמור סתם הוא מדין כסף וחמור זה הוא במשיכה, וע"ע בסמוך.

ד. והריטב"א (הובא בשמ"ק במשנתינו) כתב והנכון דכיון שמשך חמור ראשון וקנאו במשיכה למלאכתו ונתחייב למשכיר בשכרו דשוב אינו יכול לחזור בו באותה הנאה נתחייב לו משכיר להעמיד לו חמור כאלו קנו מידו ומ"מ כ"ז שלא נתן לו שום חמור כל אחד מהם יכול לחזור בו וכן דעת רבינו ז"ל עכ"ד, ולכאו' הי' נראה כמשנ"ת לעיל דבההיא הנאה הו"ל כקנין כסף וכשיטת הריטב"א לעיל טז. דבההיא הנאה הוא קנין כסף, ולא ביטלו קנין כסף בזה וכמשנ"ת, אכן צ"ע דמאחר שהוא תמורת השכירות כיצד יועיל לקנין כסף, ועמד בזה בשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות סז) עי"ש, ומה"ט הי' נראה דהוא מדין חליפין, וכשיטת ר"ח בקידושין ז. (הובא בראשונים שם) דבההיא הנאה הוא מדין חליפין, וזה תליא בדברי הראשונים בדף מז. בקונה חפץ בחליפין אם יכול לשמש גם בתורת חליפין לדבר אחר, ועמש"כ לעיל עו: להקשות בדברי החזון איש ב"ק סימן כ"א ס"ק כ"ו (ד"ה כ') וס"ק כ"ח וס"ק ל"ב (ד"ה הג"א) בקנין פועל דבמה שמתחייב בשכרו מועיל בתורת קנין כסף, וכ"ה בחזון איש סימן כ"ג ס"ק ג', ויעויין בנתה"מ סו"ס שמ"א דמבואר כדברי החזון איש.- וע"ע בחזון איש סימן כ"א ס"ק כ"ט (ד"ה והריטב"א) מש"כ בביאו"ד הריטב"א, ובסו"ד כ' ואפשר דאין עליו הטורח להעמיד לו חמור אלא חייב בדמי שכירות החמור אפי' עכשיו ביוקר, ואפשר דיש כאן התחייבות להעמיד לו חמור ויכול אדם להתחייב בזה עמש"כ חזון איש חו"מ סימן ט"ז עכ"ד.

עוד נחלקו הראשונים בחמור זה דהתוס' בערכין כא. ד"ה אע"פ (נמשך מדף כ:) כתבו בשם רש"י דאם אין המשכיר תובע שכרו אין השוכר רשאי לשכור חמור אחר, והביאו כן מרש"י במשנתינו שכתב או יפסיד שכרו, אמנם הרמב"ן כ' דאף כשאומר המשכיר לא בעינא אגרא דחצי הדרך שוכר מדמי הנבילה דקני' במשיכה.

הנתה"מ סו"ס קצ"ב בסימן קע"ו ס"ק א', קצ"ד ס"ק ג', רל"ה ס"ק י', שי"ב ס"ק ה' וי"ג, שט"ו ס"ק א', שמ"א ס"ק י"ב וט"ו כתב דהחיוב בחמור זה לשכור מדמי הנבילה הוא מדין שעבוד הגוף המוטל על המשכיר והוא כאפותיקי מפורש, ובחמור סתם הוא אפותיקי סתם, ובסימן שי"ב ס"ק ה' כתב לדמותו לפועל שנשתעבדו נכסיו בדבר האבד והוא אף בלא קנין, וכ"ש שוכר דהוא כדבר האבוד, וצ"ע לדרכו בסימן של"ג דדבר האבוד הוא תקנ"ח.

כתב הר"י מלוניל (הובא בקש"ק) שאם אמר לו חמור סתם חייב להעמיד לו חמור אחר משום שהוא עצמו שעבד נפשי' להוליך לו משאו שם באותו שכר שהתנה לו עכ"ד.

בגמ' ה"ד אי דא"ל חמור סתם הא חייב להעמיד לו חמור הרמב"ן גריס ניגר לי' חמור אחרינא, פי' ואי לא לא יהיב לי' כלום, וכן דעת הר"ן והנמו"י והרע"ב, וא"ש לפ"ז הא דלא מוקי לה באינו מוצא לשכור חמור אחר, דבכה"ג פטור מלשלם, דלא נתחייב לו בתשלום אא"כ יעמיד לו כל השכירות. וצריך לבאר בשיטת הרמב"ן ודעימי' שאינו חייב לו מחצית השכר, ולכאו' הביאור דההסכם הי' עבור כל השכירות, אבל על מחצה אינו חייב, וק' מ"ש מפועל שחוזר בו בחצי היום, שחייב לו מחצית שכרו, ועי' היטב בש"ך סימן של"ג ס"ק כ"ב דנראה דקבלן החוזר בו אינו נוטל על מה שעשה אלא כדין נהנה, ולא כפי הקציצה, עוד ק' דמ"ש מהבריקה דאינו משלם אלא על מה שכבר הלך, וכן בחמור זה דנוטל חצי שכרו, ועוד ק' דאף את"ל שאין כאן חיוב שכירות, מ"מ מ"ט לא יתחייב עכ"פ מדין נהנה, ושמא י"ל דלא נהנה וכמשנ"ת בתוד"ה אילו בדעת הר"מ, וראיתי להעיר דמ"מ כדרכו של הרמב"ן בשמעתין צריך לבאר ג"כ לקמן קג. בשכירות בית דג"כ מחלק הש"ס התם בין בית סתם לבית זה, ולהרמב"ן החילוק הוא דבסתם אינו משלם גם על מה שדר, ותיקשי דהרי נהנה. ודעת הרשב"א במשנתינו דבאמת חייב לו מחצית שכר, וכן דקדק הלח"מ פ"ה משכירות ה"ב מדברי הרמב"ם עי"ש.

ובדברי הרמב"ן דבחמור סתם אם מת באמצע הדרך אינו חייב בשכרו, מבואר דבכל שכירות חמור סתם אין דין החמור עצמו כחמור זה, דבחמור זה הרי חייב בשכרו ובחמור סתם פטור, ואזיל לשיטתו בכתובות נט. לענין אם המשכיר יכול להקדיש את החפץ השכור, ומחלק בין משכיר בית זה למשכיר בית סתם, דבבית זה אין המשכיר יכול להקדיש, ומבואר דבכל בית סתם, לא אמרינן דהוא זכות נוספת על בית זה, אלא דאין כאן בית זה. ויעויין נתה"מ סימן ש"י ס"ק ד' ורע"א שם על הסמ"ע ס"ק ו' שדנו בזה. וענמו"י סו"פ השואל שהביא פלוגתת הראשונים בדין משכיר בית סתם ונכנס לבית לדור בו אם יכול לשנותו לבית אחר עי"ש.

בגמ' אי דא"ל חמור זה אם יש בדמיה ליקח יקח וכו' אם יש בדמיה לשכור כ' הרמב"ן ומיהו שוכר חייב לטפל בנבילה ולמכור ולשכור ולא משכיר עכ"ד, ובב"ח רס"י ש"י כ' דמדברי רש"י משמע דבחמור סתם מוטל על המשכיר לקנות אחר או לשכור, אבל בחמור זה מוטל על השוכר, וצ"ב טעמו של דבר, וי"ל דבחמור זה קנאו במשיכה ונשתעבד לו ויכול למוכרו או לשכור בדמיו, אבל בחמור סתם הוא חיוב על הבעלים להביא אחר דנתחייב לו בקנין, [ולשיטת הרמב"ן בחמור סתם אין חיוב כלל, אלא אם רוצה הבעלים ליטול שכרו ישכור לו חמור אחר, וצ"ע דהב"ח כתב דבריו בשיטת הרמב"ן].

הרשב"א (הובא בשמ"ק במשנתינו) הקשה לדרכו של הראב"ד דאינו חייב להעמיד חמור אחר אא"כ קנו מידו א"כ מאי מקשי לוגר לי' אחרינא, הא י"ל דלא קנו מידו עי"ש, ולפמשנ"ת י"ל דהקו' ממנ"פ דאי לא אוגר לי' אחרינא אינו חייב בשכרו.

בגמ' אם יש בדמיה לשכור אע"ג דאמרינן דלא שכיח לאגורי, י"ל דמ"מ יכול לשכור ביוקר, והנה ראיתי להעיר מה ריוח יש לו ששוכר מדמי הנבילה הרי אם הבעה"ב לא מעמיד לו חמור אחר אינו חייב לשלם על מה שלא הלך, א"כ יניח הנבילה וישכור ממקו"א, וי"ל דנפ"מ בנתייקרה השכירות, ושוכר מהנבילה כפי היוקר, ולבעלים ישלם השכירות כפי מה שקצץ עמו בזול, א"נ כשאין לו מעות לשלם לשוכר יכול לשכור מדמי הנבילה.

בהא דאמרינן דשוכר אי קונה מדמי הנבילה, מבואר דאע"פ שאמר חמור זה, היינו דאין שעבוד על המשכיר להביא חמור אחר, אבל בודאי אין קפידא מצד השוכר דוקא חמור זה, ויעוין רע"א סימן ש"י סעי' ב' וסימן שי"א ובדו"ח בג' הסמ"ע שכתב שאם ירצה המשכיר יתן לו חמור אחר, וזה מוכרח כמשנ"ת.

בגמ' לא מכלינן קרנא כ' הרא"ש (הובא בשמ"ק) דבחמור סתם חייב לשכור לו אחר אע"ג דמכליא קרנא, וכ' כדמוכחא שמעתין, ולכאו' הוא כגירסת הראשונים אי דא"ל חמור סתם נוגר לי' אחרינא, אמנם הרא"ש גריס כגריסא דידן, וע"ע בהגר"א סימן ש"י ס"ק ט' בדעת הר"מ דס"ל דאף בחמור סתם לא מכלינן קרנא.

ברש"י ד"ה אלא תרעומות שהשכיר לו חמור כחושה הרשב"א (הובא בשמ"ק) הביא לראב"ד שהקשה מאי תרעומות אית לי' עילוי' ותי' דהתרעומת על שיש בדמיה לשכור ואינו שוכר דרב לטעמי' דלא מכלינן קרנא, והרשב"א נחלק ע"ז דבכה"ג לא שייך תרעומת, ואשר ע"כ פי' כדברי רש"י, ובדעת הראב"ד ראיתי לבאר עפ"ד הרע"א ודעימי' דכל הדין דלא מכלינן קרנא הוא דזכות המשכיר להוסיף בדמים ולקנות חמור אחר וישאר הקרן בידו, וכשאינו לפנינו א"א לכלות הקרן, אבל ביסוד הדין יש חיוב או לשכור בדמי הנבילה או להוסיף דמים, א"כ י"ל דבזה שייך תרעומות כיון שאינו יכול לקיים דינו ועדיין צ"ב.- ובדברי הר"מ דפסק כשמואל דמכלינן קרנא, ואעפ"כ כ' דאית לי' תרעומת, בהכרח צ"ל כרש"י והרשב"א דהוא משום שמסר לו חמור כחוש.

ברש"י ד"ה יקח וישלים דרכו דהא שיעבד לו חמור זה ותנן וכו' מבואר ברש"י דמשנתינו בחמור זה, ועמשנ"ת במשנה בזה.

בד"ה לא וכי תנן במתני' וכו' דמוסיף ולוקח חמור הקשו הראשונים דכיון דהשכיר לו חמור זה א"צ להוסיף דמים, וכ' הרע"א נ"ל כונת רש"י דטעמא דרב דלא מכלינן קרנא היינו דשמא לא ניח"ל לבעלים והיו רוצים יותר להוסיף בדמים ולא לכלות הקרן, וגם להוסיף אינו יכול דשמא אין הבעלים רוצים להוסיף, משא"כ במת בבית בעלים יש להכריח להבעלים לעשות או זה או זה, אולם תמהני מאי פריך בש"ס מיתיבי יבש האילן וכו' ומאי פריך והא שאני התם דהבעלים בפנינו ואין למצוא תקנה אחרת אבל הכא טעמא דרב שמא היו בעלים מוסיפים בדמים וצ"ע עכ"ד, ונתעוררתי מ"ט לא יוכל השוכר להוסיף דמים ויקנה חמור ויהי' שותף עם המשכיר וצ"ע.- והא דבחמרו סתם לא אמרינן שלא יוכל לשכור מהנבילה דדלמא הבעלים רוצים להוסיף דמים, דהתם כל נכסיו משועבדים לו, ומ"ל הנבילה ומ"ל דמים אחרים, ונוטל מממונו כדי להעמי דלו חמור, א"כ י"ל דהתם נמי לא יוכל לשכור, אלא לקנות אחר וצ"ע.- ולדרכו דהרע"א א"ש ד' רש"י במשנה שכתב ישכור לו אחר, ולכאו' כ"ז לשמואל דמכליא קרנא, ולהרע"א ניחא דממנ"פ חייב או לשכור אחר או להוסיף דמים. וע"ע משנ"ת לעיל עח. במשנה.

בתוד"ה אילו תימה דהשתא מיהא דלאו עד הכא בעי למיתי למה יתן לו שכר מבואר בתוס' דכל שלא נהנה א"צ לשלם שכר, דכל הקציצה היתה אם יתמלא רצונו, וכ"כ הראשונים, וברמ"א סימן ש"י סעי' ב' הביא דין זה, וכ' הגר"א בס"ק ט' אבל הרמב"ם מפ' כפשטא דגמ' לכן השמיטה וכן בש"ע ולמד מזה גם להבריקה ושכרו לרכוב שנותן שכרו של חצי הדרך כנ"ל עכ"ד, והרמב"ן ס"ל דבמשכיר חמור סתם ומתה בחצי הדרך דחייב להעמיד לו חמור, ואם לא העמיד לו חמור אינו נותן לו שכרו כלל, והוא כדעת תוס' והראשונים, ובאהא"ז בהשמטות לשכירות פ"ה ה"ג (פג: מדה"ס) כ' דסתימת הרא"ש והר"מ והטושו"ע משמע דחייב לשלם אע"פ שלא נהנה, ומש"כ מסתימת הטור אשיגרת לישנא הוא, דהטור כ' כתוס', ומש"כ מדברי השו"ע העירו דהב"י כ' ע"ד הטור שהביא ד' תוס' וז"ל דברים של טעם הם וכן יש ללמוד מדברי התוס' וכו' עכ"ל, ולא הביא מי שחולק בזה, וא"כ דוחק לומר דהדר בו בשו"ע, וזה צ"ע ג"כ ע"ד הגר"א דלמד בשו"ע כדברי הר"מ, ומאידך מדברי הראשונים שלא הקשו קו' תוס', משמע דס"ל דלעולם צריך לשלם, וצ"ב ביסוד פלוגתתם.

ובאהא"ז (שם) ביאר דמאחר שקנה לזמן חייב לשלם על זמן השכירות, ומ"מ לא דמי ללוקח שחייב אע"פ שמתה אח"כ דהתם נתחייב מיד בכל הדמים, אבל הכא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, מ"מ במה שנשתמש נתחייב מיד בקנין השכירות כל שאין מניעה מצד המשכיר עי"ש, ושמעתי לבאר עוד דמיירי בשכר חמור לכמה ימים ולא פירש לו להיכן רוצה להוליכו ומת בחצי הדרך, והרי הי' יכול להוליכו למקום קרוב והי' נהנה, ע"כ חייב לשלם על מה שהלך, דלא גרע מאם לא הי' משתמש דהי' חייב לשלם, והתוס' ס"ל דכיון ששכרו למנין ימים ה"ז כולל שיוכל להשתמש לילך למקום רחוק, וא"כ הרי לא נהנה. ויעויין בריטב"א (הובא בשמ"ק בסוה"ע ד"ה רבי נתן) שהביא ד' רש"י דאע"פ שלא נהנה חייב לשלם.- ובענין זה דכשלא נהנה מהשכירות יש לציין עוד לעיל נח. בגזברין שאבדו את המעות דנוטלים שכר על מחצית הדרך, אע"פ שלא נהנו הבעלים וצ"ע היטב שם, ועי' בהגהות מרדכי רמז תסב, ונתה"מ סו"ס של"ה, עוד העירוני מדברי תוס' לקמן קיא: ד"ה לבצור דהשוכר פועל לבצור אשכול אחד ואכלו כדין פועל שאוכל בכרם מ"מ חייב בעה"ב בשכרו, אע"פ שלא נהנה, ואפשר דמ"מ בשעת הבצירה הרי נהנה ועי'.

בא"ד וי"ל וכו' אבל בטפי פורתא ימצא והטעם דמ"מ הרי נהנה מהשכירות, דיש לו ריוח בזה.- הטור סימן ש"י כ' כדברי תוס', ולא כ' דהוא בטפי פורתא, הרשב"א והריטב"א (הובאו בשמ"ק) פי' דמיירי שלא ימצא מיד חמור אחר וצריך להתעכב כאן, ובזה הדין דנותן לו שכרו.

בא"ד א"נ כגון שיוכל למכור וכו' ולפ"ז כ' האו"ז דהוא אף אם לא ימצא לשכור מכאן עד המקום שרוצה לילך אלא במחיר כפי מה שהי' שוכר מן העיר שיצא משם מ"מ חייב לו שכרו דיכול למכור כאן סחורתו.- כ' הטור סימן ש"י דמ"מ אינו ביוקר כהמקום שרצה להוליך שם, וכ"ה בתוספות הרא"ש. הריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' דבכה"ג דיכול למכור בריוח קצת אין לו תרעומת כלל כיון דהוא אנוס, ופי' דמיירי שצריך להתעכב כאן עד שימצא חמור אחר, ונמצא דיש לו הנאה, ומ"מ יש לו תרעומת.- לתי' בתרא דמשמע דא"א לשכור חמור אחר, א"כ מאי קאמר אם יש בדמיה לשכור הרי א"א לשכור, ועמשנ"ת בגמ' דביוקר אפשר לשכור, וצ"ל דביוקר מרובה אפשר לשכור, ומה"ט ניחא הא דקאמר דבחמור סתם חייב להעמיד לו חמור, והרי אין כאן חמורים והוא אנוס, ולהנ"ל י"ל דבשכר מרובה ימצא חמור, א"נ דמצוי לקנות ולא לשכור.

בד"ה ואם אי דאמר בית זה ונפל אזדא וכו' הרמב"ן בפ' השואל והר"ן כאן (הובא בשמ"ק) תי' דשאני חמור דבין חי ובין מת חמור מיקרי ונשתעבד לו אבל בית זה כיון דנפל לאו בית מיקרי ולא משעבד לי' כלל, והתוס' שאנץ (הובא בשמ"ק) תי' בשם ריב"ן דבתים אין מצויים להשכיר ולאו אדעתא דהכי השכיר לו, והוא כעי"ד התוס', והראב"ד (שם) תי' דהכא השכיר לו חמור להוליכו למקום פלוני ודייקא נמי דקתני ומתה לו בחצי הדרך ולא בחצי היום אבל בשכירות בית ששוכרו לזמן א"צ לשכור לו אחר, והריטב"א (ישנים) הוסיף בשמו דההיא דבית מיירי במשכיר בית לחבירות סתם ולא הזכיר לו זמן קצוב, ונתקשה בזה הרמ"ך דמבואר בסוגיא שם דמיירי במשכיר לזמן קצוב עי"ש.- וכ' הרא"ש בתשו' והובא בשו"ע סימן שי"ב סעי' י"ז דאם נתקלקל הבית חייב לתקנו, ומקורו עפ"ד תוס' דזה עומד לתקן, והק' הנתה"מ דהרי כ' תוס' דלא קיבל עליו להוסיף יציאה בבנין, ותי' דמוסיף מדמי השכירות וה"ז כגוף הבנין, ויל"ע בזה ממש"כ הרע"א סימן ש"י סעי' ב' מהטור והדרישה שאין לשוכר זכות לשכור מדמי שכירותו רק מדמי הנבילה, ומבואר דזה לא חשיב גוף החמור. ובסה"ת שער ס"ז ח"ב דין ב' תי' קו' תוס' עפמש"כ דאין תפיסה אלא בדבר שהוא בידו, וכ' וז"ל ודייקינן לה דדמיא הא מילתא למאי דפרשינן עלה דהשוכר את החמור ומת שאין דינו שוה להשוכר בית לחברו ונפל ואע"ג דא"ל בית זה סתם והתם חמור זה משום דחמור בידו ביתו לאו בידו עכ"ד, מבואר דהך דינא דיכול לשכור מדמי הנבילה הוא משום דתפיס לה וצ"ב.

בגמ' מיתיבי יבש האילן וכו' הקשה הרע"א עמש"כ בישוב ד' רש"י במשנתינו (וכ"כ עוד אחרונים הובא שם) דכל הדין דבכליא קרנא לא מכלינן הוא משום דשמא רצון הבעלים לקנות בדמיו אחר ולהוסיף מבית, א"כ מאי מקשי מיבש האילן, הא הכא ליכא תקנתא אחריתא והניח בצ"ע.- העירוני מאי מקשי מיבש האילן, התם הבעה"ב ג"כ הי' עושה כן, והי' כליא קרנא, וי"ל דמ"מ הי' לו העצים.

תנאי שלא יחזיר ביובל

בגמ' והא הכא כיון דכי מטי יובל קא הדרא ארעא למרה יל"ע מ"ט לא מוקי לה שהשדה הממושכנת היא שדה מקנה וחוזרת לבעלים ביובל, א"כ ממנ"פ אין כאן כליא קרנא וצ"ע.

הרשב"א (הובא בשמ"ק) הוכיח מכאן דלא מהני תנאי שלא יחזיר ביובל כדרך שמהני בע"מ שלא תשמטיני שביעית מדלא מוקי לה בהכי, ופי' הטעם שאין אדם מתנה על מה שאינו שלו שכן כתוב ביובל והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, והובא בנמו"י בפ' הזהב (לא. מדפי הרי"ף), וכ' הרשב"א וכבר דנתי עליה לפני הרמב"ן ז"ל ודחה דהא לרב קאמרינן ורב כר"מ ס"ל במתנה עמשכ"ב דתנאו בטל ואפי' במתנה שלא ישמטנו בשביעית, ודחה הרשב"א זאת ע"פ הגמ' לעיל דף נ"א דלא פשיטא לי' דרב כר"מ עי"ש, ובריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' הטעם דלא מהני תנאי דיובל אפקעתא דמלכא היא משום כי לי הארץ, וכ"כ במכות ג:.

והרמב"ן במכות ג: הביא דעת ה"ר משה הספרדי ז"ל דמהני תנאי ביובל [ולפנינו ליתא ד"ז בר"מ, וכבר כ' המגילת אסתר בסה"מ ל"ת רכ"ז דנוסחא מוטעת נזדמנה לרמב"ן, ובמאירי שם הביא שיטה זו בשם קצת גאונים] וכ' ע"ז הרמב"ן וצריך תלמוד שהרי המקרא צווח לא תמכר לצמיתות שלא תעשה דבר שמכירתו תהיה לצמיתות וכו' ועוד אני אומר שזה הכתוב אזהרה למוכר הוא שלא ימכור לצמיתות וכל היכא דלמוכר אזהר רחמנא ליכא תקנתא בתנאין דלא דבר שבממון הוא וכיון דמוכר נמי הוא מוזהר ולא מצי מחיל דמי לרבית דאזהרי' רחמנא ללוה ולא מצי לאתנויי ע"מ שלא יהא בו משום רבית עכ"ד.

נראה מדברי הראשונים ד' טעמים דלא מהני תנאי א. ד' הרשב"א דהתורה אמרה והארץ לא תמכר לצמיתות והיינו דאין לו זכות בקרקע לזה, והוא כמתנה בדבר שאינו שלו ב. הריטב"א פי' משום אפקעתא דמלכא, דתנאי מהני בדבר שהוא עושה, משא"כ הכא דאפקעתא דמלכא, וצריך לבאר מ"ש משביעית דג"כ אפקעתא דמלכא, ולכאו' מוכרח כמו שביארו דבשביעית יסודו הוא מחיובא דגברא, אלא שמאחר שהאדם מחוייב לעשות כן ממילא נעשה הדבר, ונתבאר יסוד זה בס"ד בקידושין דף כ"ד ביציאת שן ועין ובכמה דוכתי ג. והרמב"ן פי' דהתורה אמרה והארץ לא תמכר לצמיתות, והיינו דנאמר דלא מהני תנאי, וצ"ב דהא קרא אתיא ללאו, וכמש"כ הרמב"ן בפ' בהר, ובספר המצוות לת' רכ"ז, וכ' שם דהטעם דלא חל משום אי עביד לא מהני ותליא באביי ורבא בפ"ק דתמורה ועי"ש ברמב"ן, ופי' הרמב"ן דכיון שהאיסור גם על המוכר ע"כ לא שייך תנאי, שאין זה דבר שבממון, ומתבאר יותר למש"כ הקצוה"ח סימן ר"ט ס"ק י"א בשם הרשב"א דהא דמתנה עמש"כ בתורה תנאו קיים משום הוא תנאי ע"מ שימחול, והכא לא מהני הסכמת המוכר.

וכתב המנ"ח מצוה שלט [כד ד"ה והנה דין] דיש אריכות גדולה בדעת הר"מ האם פסק דאי עביד לא מהני, וכאן פסק דלא מהני המכירה, וכ' דלטעמו של הרשב"א והנמו"י דאינו בעלים, מה"ט ג"כ לא חל המכירה, וא"צ לטעמו של הרמב"ן דהוא מדין או עביד לא מהני,- וע"ע דו"ח מערכה י"א למס' סוכה ל. (ד"ה ולפ"ז) וכבל דבריו בתשו' קכ"ט (ד"ה ואולם) בישוב דעת הר"מ עי"ש. וע"ע תורת זרעים דמאי פ"ה מ"ט. וכתב המנ"ח [שם י"א] נפ"מ בין הטעמים במוכר ע"מ שלא יהא למוכר זכות גאולה דלטעמו של הרמב"ן דלא מהני תנאי משום דאיסורא איכא אף למוכר, הכא ליכא איסורא, אבל לטעם הנמו"י [והרשב"א] דאינו בעלים להתנות אפשר דה"נ לא יוכל להתנות.

ויל"ד עוד נפ"מ בין הטעמים לענין המוכר ע"ע ע"מ שלא יחזור ביובל דג' טעמים לא שייך, אבל טעמו של הריטב"א דאפקעתא דמלכא, שייך אף במכירת עבד, והעירוני די"ל דאיתא בסופ"ג בקידושין דאין ע"ע נוהג בזמן שאין היובל נוהג, ופירש"י דמצי למקרי בי' עד שנת היובל יעבוד עמך, ובשי' הגרמ"ד הלוי שליט"א בשילהי ערכין ביאר דהוא דין שיוכל להתקיים בו יציאה דיובל, א"כ כשהתנה וא"א לקיים יציאה דיובל לא תחול המכירה, שו"ר במנ"ח מצוה מ"ב [סוף אות י"ט] שכתב דכשם דבמכירת שדה כתיב כי לי הארץ, ה"ה במכירת עבד כתיב כי לי בני ישראל עבדים, ומה"ט כ' לעיל מינה [יז ד"ה ועד] דבמקום שאינו רשאי למכור עצמו לעבד כגון שהוא עשיר לא תחול המכירה, וכן במתנה שיעבוד את הבת לא יועיל תנאו מה"ט, אמנם בקנין פירות עמ"ס עבדים אות ס' נקט בפשיטות דמהני תנאו, וע"ע בקרית מלך פ"ב מעבדים ה"ג דמתנה ע"מ שלא יצא ביובל לא מהני.

בגמ' בזמן שאין היובל נוהג כ' הרשב"א (הובא בשמ"ק) דה"ה דהו"מ לאוקמא בחו"ל אלא דתנא בא"י קאי אינו בדין שנעמיד דבריו דוקא בח"ל ולא בארץ.

בתוספתא ערכין רפ"ה קתני כהך דינא לענין מוכר שדה בזמן היובל ויבש האילן או נקצץ דילקח קרקע והוא אוכל פירות, והובא ד"ז בר"מ פי"א משמו"י ה"ז, ולא שייך לשנויי בזמן שאין היובל נוהג, ועמד בזה בס' מעייני החכמה, ועי' קרית ספר ע"ד הר"מ שם, ועי' דרך אמונה.

מוכר לששים שנה

בגמ' דזבין ליה לשיתין שנין הר"מ פי"א משמו"י ה"ב הביא דין זה, והכס"מ לא הראה מקורו והמשנה למלך הראה לשמעתין, ובאוה"ח פ' בהר הביא מקור אחר, ועמנ"ח מצוה של"ט [יח].

בגמ' דאר"ח אר"ק מנין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת וכו' עי' כיו"ב לקמן קט., וברש"י ד"ה לצמיתות.

כתב המנ"ח מצוה שלט [יח סוד"ה ומבואר] דה"ה המוכר לאלפים שנה דמה לי חד יובל ומ"ל תרי יובלות, והאגודת אזוב ח"ב בסוגיא דקנין פירות נחלק ע"ז משום דהבעלים מתייאשים, ועי"ש עוד וצ"ע.- עוד כ' המנ"ח [שם ד"ה ונראה] דה"ה כל דיני שדה אחוזה כגון גאולה תוך ב' שנים, ובעל כרחו של לוקח אינו נוהג במוכר לששים שנה.- ונסתפק המנ"ח [שם כא] במכר לאחר בסתם האם חוזר ללוקח ראשון ביובל עי"ש, ותמה האבי עזרי פי"א משמו"י הב"י דכלפי השני ג"כ אין כאן מכירה לצמיתות ולא יחזור ביובל.

הדרך אמונה פי"א משמו"י ה"ב הביא קו' האחרונים (שי למורא בכורות נב: עויו"ט סימן ט"ז) דלמאי דקי"ל האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל, א"כ לא משכח"ל מכירה לששים שנה, אא"כ חד בר חד עד יהושע ב"נ, דאל"כ הרי צריך להחזיר לאחיו ובטלה המכירה, ועי"ש משכ"ב.

המנ"ח במצוה מ"ב [יט ד"ה והנה] נסתפק במוכר עצמו לעבד עברי לעשרים שנה די"ל דאינו יוצא ביובל, דרק במכירה סתם יוצא ביובל, ומדמי למוכר שדהו לששים שנה, וכתב דאע"ג דבשדה איכא טעם, מ"מ י"ל דאף בשחרור עבד הדין כן.

ברש"י ד"ה הדרא ושמא יפגע יובל בתוך שני המשכונא וקא כליא קרנא דלוה עמהרש"ל ומהרש"א.

בגמ' ה"ד אילימא בספינה זו ויין סתם אם נתן אמאי לא יטול נימא לי' הב לי ספינתא דאנא מייתינא חמרא וכ' תוס' בד"ה אילימא דאף החצי דרך שהלך לא יטול, וצ"ל דאע"ג דקודם שנטבעה הספינה כבר נתחייב בשכרו, מ"מ כשטבעה הספינה נפטר, ועוד דאכתי לא חל החיוב, דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ויל"ד בתי' זה דהש"ס פריך אף בנתן אמאי לא יטול, ובכה"ג דנתן יל"ד דלא שייך אינה משתלמת אלא לבסוף וכמשי"ת בעזה"י לקמן ע"ב, וכמו"כ ילה"ק לפמשנ"ת לעיל בתוד"ה אילו מדברי הגר"א בדעת הר"מ ושו"ע דהשוכר חמור לרכוב ומת בחצי הדרך חייב בתשלומי חצי השכירות אע"פ שלא נהנה, א"כ ה"נ יתחייב בתשלומי הספינה, והריטב"א (הובא בשמ"ק) הביא בשם תוס' [והוא בתור"פ] שנראה מדברי רש"י דבאמת משלם לו שכר חצי הדרך שהלך, והקשו ע"ז דכיון דלא נהנה למה ישלם, ולעיל דאמרינן אילו בעית למיתי עד הכא התם נהנה וכמו שפירשו לעיל, וברשב"א לעיל הק' מ"ט נותן שכר חצי הדרך ומ"ש מספינה, וא"כ הן הן הדברים דלדעת הר"מ שם שא"צ שיהנה, ה"ה הכא א"צ שיהנה, וק' ע"ד הר"מ שפסק כאן בפ"ה ה"ג דמחזיר כל השכר, ומ"ש מחמור דמשלם על חצי הדרך וצ"ע. ולפמשנ"ת לעיל דהי' יכול להשתמש בחמור לדרך קצרה, א"כ איכא לאוקמי דהכא שכר למקום מסויים ולא נהנה, ולא הי' יכול ליהנות כלל.

ובדעת רש"י דמשלם על מה שהלך אע"פ שלא נהנה, ראיתי לבאר בפשיטות, דהנה ז"פ דהשוכר חמור סתם ומתה בחצי הדרך, ולאחר שמת החמור נאבדה סחורתו, ונמצא שלא נהנה, בודאי חייב לשלם מחצית שכר, דהרי נתקיימה השכירות בשלימותה, א"כ ה"נ מצד המשכיר שאבדה הספינה הרי יכול להביא ספינה אחרת, אלא דהשוכר אבד היין, ומה טעם הוא לפוטרו ממחצית השכירות, ואדרבה ד' תוס' והר"מ צ"ע ועי'.

עוד ק' לשיטת הרא"ה (הובא בריטב"א בשמ"ק) לקמן קג. דשוכר בית ונפל הבית משלם השכירות משלם, מדוע הכא בטבע אינו משלם, ועמד בזה בתשו' מיימוני בשם הרשב"א, וכן הוכיח הרמ"ך (הובא בשמ"ק) סו"פ השואל, ולפמש"כ בסימן ד' לחלק בין שכירות בקיבולת לשכירות ימים, וכ"ד הרא"ה בשכירות ימים א"ש, והחזון איש סימן כ"ג ס"ק י' (ד"ה ולדעת) תי' דמיירי הכא ששכר גם את בעה"ב להוליכה אבל ספינה לבדה לא שכר ובעה"ב לא נקנה, ופועל שנאנס בחצי היום אינו זוכה בשכרו לזמן האונס, ויעויין בריטב"א (הובא בשמ"ק ד"ה ועדיין) בשם מורו דמבואר דמיירי בשכר את בעלי' עמה עי"ש, ואשה"ט הרא"ה לשיטתו ועי"ש עוד, ויל"ע מדברי הרמ"ך והתשו' מיימוני שהוכיחו משמעתין דלא כרא"ה האם פי' שמעתין שלא שכר בעלי', או"ד דאף אם שכר בעלי', מ"מ יש כאן שכירות גם על הספינה, וברשב"א ח"ו סימן רכ"ד כתב בדין שכר למשרת ומתו הבעלים חייב בכל שכרו כדין יין זה וספינה סתם, וג"כ ילהס"ת האם הוכיח מספינה לפועל או דס"ל דהכא הוא ג"כ פועל, ולפ"ז ניחא גם מה שהקשינו על הר"מ דשוכר חמור ומת בחצי הדרך דנוטל שכרו אע"פ שלא נהנה די"ל דכ"ז בשכירות חמור דשכירות ליומא ממכר, משא"כ הכא דשוכר את בעה"ב, א"כ לא נגמר העסק ביניהם, ולא אמרינן בזה שכירות ליומא ממכר, וכעין סב' זו נתבאר בנתה"מ סימן שי"ב לחלק בין שכירות קרקע לשכירות מטלטלין, דבקרקע דאין עוד חיוב על המשכיר ה"ז כמקח, אבל מטלטלין שיש שעבוד לשכור מהנבילה אינו כמקח, וכן נראה מדברי הר"מ פ"ה משכירות ה"ג שכתב אבל צריך לנכות לו כדי הטורח של חצי הדרך שאינו דומה המטפל בהולכת הספינה ליושב ובטל עכ"ד, הרי דמוקי לה במטפל בספינה [ומ"מ הי' כאן גם שכירות הספינה, וע"כ הביא הר"מ דין זה בפ"ה בשכירות חפצים] וכן הובא להלן ע"ב מדברי ה"ה בהלכה ד', וכ"נ מרש"י בסוה"ע שכתב חייב הספן להעמיד לו ספינה, וכן ל' תוס' בסוד"ה אלא ובע"ב ד"ה כוליה שנותן כפועל בטל, ולפ"ז הדרא קו' הריטב"א ע"ד רש"י דמדוע ישלם מה שלא נהנה, דלכאו' בפועל כו"ע מודו דאינו משלם מה שלא נהנה, וכ"ד הגר"א בדעת הר"מ ושו"ע הוא בשכירות בהמה, וע"כ כמו שתירצנו לעיל. והעירוני דא"כ מדוע בעל היין חייב לשלם ולא יחזור בו, ואינו מפסיד לבעל הספינה בחזרתו דבלא"ה טבעה ספינתו, ולפמש"כ הריטב"א (הובא בשמ"ק) בשם מורי הרב דהכא בשכר בקנין וע"כ אינו יכול לחזור ואשה"ט, וכ"ה בב"י סימן שי"א (ב) בשם תלמידי הרשב"א.- עוד ראיתי לדון ולתרץ ע"ד הרא"ה דהכא דפטור גם ממה שכבר השתמש משום דלא נהנה, נמצא שלא התחיל השכירות, ובכה"ג י"ל דמודה הרא"ה, ויש להוסיף דלא הי' קנין שכירות כיון דלא נשתמש ולא נתחייב בדמיו וא"ש, ולפמש"כ הנתה"מ סימן שי"ב ס"ק י"ג לחלק בין שכירות בית שאין שעבוד על המשכיר דבזה הוא כמכר משא"כ בשכירות חפצים א"ש דשמעתין בשכירות חפצים, וכיו"ב נתבאר בסימן ד' ליישב ד' הרא"ה משוכר חמור ומת עי"ש.

ובבני ציון סימן ק"צ כתב דמשמעתין ראי' ברורה דלא כקוה"ס כלל ז' דבשכירות בית ליכא פלוגתא דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, דהוי כמכר דמתחייב מיד, דא"כ מדוע בטבעה הספינה אינו משלם הכל, ולפמשנ"ת דהכא בשכירות פועל אינה ראי', וע"ע משנ"ת בע"ב מדברי הקה"י דמקדים שכר התשלום עבור הקנין, ולכאו' זה כדרכו של הקוה"ס, אלא דלקוה"ס לעולם הוא כך, ואעפ"כ מבואר דבספינה זו ויין סתם פטור, וע"כ דאדעתא דהכי לא נתן לו ויש לחלק.

בגמ' נימא ליה הב לי ספינתא דאנא מייתינא חמרא כ' הר"מ פ"ה משכירות ה"ג שהרי זה אומר לו הבא לי הספינה עצמה ששכרתי שהקפדה גדולה יש בספינה זו, ויעויין במשנה למלך שכתב דמה"ט אף לכתחילה אינו יכול ליתן לו ספינה אחרת עי"ש, ובקצוה"ח סימן שי"א סוס"ק א' הביא ש"ך דבלא"ה אינו יכול לשנות לספינה אחרת כיון דהקנין חל על ספינה זו כיצד ישנה לאחר עי"ש, וצ"ע לפ"ז דקדוק ל' הר"מ, ובהגר"א סימן ש"א ס"ק א' כתב ע"ד השו"ע ומקורו מהר"מ הנ"ל בלאו ה"ט נמי כמו ביין בס"ג וכו' אלא דינא קאמר עכ"ד. ועמש"כ לעיל אי מיירי הכא בשכירות הספינה, או בשכירות הספן, וע"ע לקמן ע"ב בדברי הראשונים האם יכול לשנות.- והנה כ' ההגהמ"י והובא ברמ"א סימן שי"א סעי' ב' דאם יש בדמי שברי הספינה לשכור ישכור, וק' דהא יש לו קפידא דוקא בספינה זו, ובאמת דיקשה כן אף בשכירות חמור זה כיצד קונה אחר, וי"ל דכ"ז לטובת השוכר שלא יוכל להחליף לו, אבל אם רוצה השוכר יש לו זכות בשברים, ויל"ע בזה מדברי הטור סימן ש"י דבמת החמור חייב השוכר לשכור מדמי החמור, ואינו יכול לחזור בשכירותו, וכן הלשון ברמ"א הנ"ל דצריך להשכיר מדמי השברים, ויקשה שיאמר שיש לו קפידא בחמור זה, ועי' רע"א סימן שי"א בש"ך ס"ק א' ובדו"ח ד"ה בסמ"ע ובחזון איש סימן כ"ג ס"ק ט"ז.

בגמ' אלא בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן כ' התוס' בד"ה אלא בשם ריב"ן דאף מה שלא הלך צריך ליתן, וכן פירש"י בע"ב ד"ה נימא, והריב"ם בתוס' בע"ב פליג.

בתוד"ה אלא שהרי קנה המשכיר כל השכירות במשיכת השוכר את הספינה צ"ב דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכמו שהקשו תוס' בע"ב ד"ה אי, ותירוצם שם לא שייך כאן דהכא לא הקדים המעות, ומטעם זה הקשו דלא ישלם מה שלא הלך.

בא"ד או אפילו בלא משיכה כיון שמשכיר יכול לקיים תנאו צ"ב כיון דלא משך במה נתחייב בשכרו, ושמא יש לדמותו לשכירות פועל כדלעיל עו: דאם חזר בו בעה"ב צריך ליתן שכר הפועלים, ולתוס' הוא מדינא דגרמי, וצ"ע אם יש לחייב כאן מדד"ג דהרי נאנס שטבעה ספינתו, ועוד דשמא הפסד הספינה לא בא כלל בגרמת השוכר, ואף אם הי' משכירו לאחר היתה טובעת, ולכאו' מוכח דתוס' מודו דתחילת מלאכה הוי קנין, וכן נתבאר לעיל עו: בתוד"ה אין לדרכו דהמהרמ"ש, ולפ"ז מיירי בשכר את הספן וכמשנ"ת בגמ' מדברי החזון איש, ומש"כ תוס' משיכה הוא כשיטתם בדף מח. דמשיכת כלי האומנות הוי משיכה לקנין, שו"ר כן בחזון איש סימן כ"ג ס"ק כ'.

בא"ד כפועל בטל בתחילת דבריהם כתבו דבמשיכה יש לו לתת כל השכירות וכאן כ' כפועל בטל, וי"ל דבתחילה כתבו שהיה קנין ובזה מתחייב בכל השכר, אבל בלא משיכה הוא מדין תחילת מלאכה ובזה חיובו כפועל בטל דהחיוב על ההשתמשות, וזה דלא כמשנ"ת לעיל בדבריהם דהמשיכה הוא קנין בפועל, וע"ע משנ"ת בס"ד בע"ב בתוד"ה כוליה.

בא"ד הא אמרינן לעיל היכא דהשוכר אנוס וכו' הרע"א דן בג' דרכים לדון בהוכחת תוס' א. הקשה על הוכחתם דשאני אתא מיטרא דהוי פשיעה דתרוייהו והוא משום דהו"ל להתנות אבל באונס גמור י"ל דאם אירע האונס בשל בעה"ב ופועל מצי אמר הא קאימנא הוי פסידא דבעה"ב, ויעויין בנמו"י (מו: מדפי הרי"ף) דפי' שם דהוא משום דהויא פשיעה דתרויהו, ובמאירי שם (ד"ה שכר) פי' דהוא משום דהוי אונס ב. דשאני אתא מיטרא דליכא למימר מזלא דבעה"ב גרם דמאי פסידא יש לו אם אינו משקה היום שדהו ישקהו למחר, ודחה דכיון דנפסוק דצריך לשלם זה גופי' מזלי' גרים שצריך לשכור ב' פעמים ג. דבאתא מיטרא בעה"ב יכול לחזור בו כיון דלא הי' קנין גמור רק התחלת מלאכה, אבל בשמעתין שהי' קנין גמור י"ל דחייב בכל שכרו, [ואע"ג דלא נודע לבעה"ב עד סוף היום, מ"מ י"ל דממילא יש כאן חזרה].

ולפמש"כ השמ"ק בדף עח. (ד"ה וז"ל גליון) בשם ר"ח דההיא דאגר אגירי לרפקא או ביבש הנהר הוא בכה"ג שהבעה"ב אומר לפועלים לכו חפרו או הביאו מים ממקו"א, לפ"ז אין מקור דבאונס הוא פסידא דפועלים.

הריטב"א (הובא בשמ"ק ד"ה ועדיין) כתב דכי אמרינן פסידא דפועלים דוקא פועל או קבלן דעלמא שלא נשכר אלא בדיבור בעלמא אבל קבלן שנתחייב לגמרי להוליך דבר ידוע או לעשותו ומשך הדבר ודאי כל שאין העכבה מצדו ואירע בו שום אונס אין להפסיד משכרו כלום עכ"ד, וכעי"ז הביא הבי' סימן שי"א (ב) בשם תלמידי הרשב"א, מש"כ הריטב"א דאם משך הדבר, הוא כשיטתו לעיל עו: (הובא בשמ"ק שם סוד"ה בד"א בשלא) דאם משכו הצמר מיד נתחייבו במלאכה וא"א לחזור, וא"כ י"ל דמה"ט זכה נמי בשכרו, וזה כקו' הג' של הרע"א שכל שעשה קנין נתחייב בכל שכרו, וכ' הרע"א ואף שתוס' כתבו מתחילה או אפילו בלא משיכה וכו' מ"מ מנ"ל זאת עד שהוצרך הריב"ן לדחוק בסברא קלושה, והרא"ש באמת פסק דנותן לו רק חצי שכירות ולא כ' בפשוטו דהוי קנין גמור ואתי' הסוגיא בפשיטא וצ"ע לדינא. ובחי' ר' מאיר שמחה תי' בכעי"ז קו' תוס' עפ"ד הקוה"ס כלל ז' אות ה' דבשכירות חפצים לא פליגי אי ילמו"ס, ולכו"ע החיוב חל מיד דשכירות ליומא ממכר, וא"כ הכא דהוא שכירות חפצים נתחייב מיד בכל השכירות משא"כ בשכירות פועל, ובקוה"ע סימן נ"ג אות י"א הביא שבתשובת הרשב"א כ' אף לענין שכירות חפצים הפלוגתא דילמו"ס, [ומש"כ הקוה"ע מגמ' דף סה. העירו דהתם הוא בדין אינה משתלמת אלא לבסוף].- ומ"מ אין בכ"ז להעלות ארוכה מ"ש ממת החמור דאינו משלם על מה שלא הלך, והתם בשכירות חפץ.

ובחזון איש סימן כ"ג ס"ק כ' (סוד"ה ע"ט) כתב בביאו"ד תוס' דמפרשים ששכר גם בעליה- דהיינו ספן- ובזה יש דין פועל וכמש"כ לעיל, (ע"ע בדבריו בסוס"ק י' ובס"ק י"ב ד"ה ע"ט).- ע"ע בשו"ע סו"ס ש"י שהובא ד' הרא"ש בתשובה שלמד חילוקי הדינים שנאמרו בדף עז. בענין פסידא דבעה"ב ופועלים, אף לדין שכירות חפצים, ואפשר דמדמי הא דתלינן בפשיעת בעה"ב ופועלים, ולא בעיקר החיוב עיש"ה.

בא"ד מדניחא לי' הא דקתני אם נתן לא יטול דמשמע אם נתן כל שכרו לא יטול כלל הק' המהרש"א מדוע לא הקשו מיני' ובי' מדוע לא יטול מה שלא הלך, ומבואר דניחא להו דשפיר לא יטול, שו"ר בחזון איש סימן כ"ג ס"ק י"ג (ד"ה ע"ט) שעמד בזה וכן נתבאר בע"ב בתוד"ה אי בשיטת ריב"ם, וברש"ש עמד ע"ד תוס' דמ"מ ישלם רק כפועל בטל, והיינו דאף תי' התוס' לא יעלה ארוכה, דבנתן לא יטול משמע דאינו מנכה לו כלום, ובהכרח דבנתן א"צ להחזיר. ובשמ"ק כ' בשם הגליון דאה"נ אם נתן לא יטול היינו כשיעור פועל בטל, וכ"ה במרדכי הובא בקצוה"ח סימן שט"ז ס"ק א', שו"ר בדברי משפט סימן של"ד ס"ק ב' שכתב דעת ריב"ן שאין סב' דבמה שהוא מוחזק הרי אלו שלו, דא"כ מה הוכיחו תוס' מדניחא לי' אם נתן לא יטול, הא י"ל דהתם הוא משום מוחזק, וע"כ דתוס' לא ס"ל סברת מוחזק ואע"פ דבע"ב כ' הסב' דנתרצה התם הוא בספינה זו ויין זו דנתרצה אם לא יוכל להמשיך להביא היין ג"כ יתחייב, אבל אם יש פטור אונס אדעתא דהכי לא נתחייב וצ"ב.

בא"ד ותירץ ריב"ן דלעיל שהפועלים לא אבדו כלום וכו' הסב' צ"ב מדוע מפני שהפסיד ספינתו חייב השוכר לשלם [ועמש"כ לעיל מדברי הרע"א דסברא קלושה היא] ובחזון איש סימן כ"ג ס"ק י"ב (ד"ה ויש) כ' ע"ד ריב"ן וז"ל ויש לעי' מה טעם הוא זה שהמשכיר הפסיד ספינתו, הלא אין השוכר חייב בהפסדו של משכיר אלא שאנו דנין אם חייב את השכירות שפסק עמו, ואם הדין נותן שאינו חייב בחצי הדרך שלא הוליך, כי הפסיד ספינתו מאי הוי, ונראה דלעולם שכר שהמשכיר נוטל כלול בו אחריות של אונסין דכל הדרכים בחזקת סכנה, ואם באמת אירע האונס הו"ל כשימש השוכר שימוש יתירא ואשר נשתעבד בשכרה בשביל ספק זה עכ"ד, וביאו"ד דזה כלול בתשמיש הספינה דפעמים טובעת, וע"כ צריך לשלם הפסד זה. ועי' היטב בשו"ת מבי"ט ח"ב סימן ר"ה בדברי הרב השואל שם, ובשו"ת שער אפרים סימן קל"ב מש"כ בדברי תוס', ובפ"ת סימן רס"ד ס"ק ב' הביא שו"ת באר יצחק חו"מ סימן ו' שלמד מדברי תוס' למי שהלך להציל חמור חבירו והניח את שלו והתנה עמו שישלם לו דמי חמורו ולבסוף שלו ניצל מאליו דנחלקו הפוסקים האם חייב לשלם לו, והבאר יצחק כ' דתליא בדברי תוס' דידן עיש"ה.- עוד כ' החזון איש שם (ד"ה ע"ט) דאם נטבע היין והספינה קיימת לדברי הריב"ן אינו נותן אלא שכר חצי הדרך, ויעויין במרדכי (רמז שמה) דמתבאר כן.

התוס' בע"ב ד"ה אי הביאו דעת ריב"ם דשכר חצי הדרך שלא הלך בודאי לא יתן כיון שהוא אנוס, ודעת רבינו יואל הובא במרדכי (רמז שנו) דלמד משמעתין דשכר מלמד ומת הנער בחצי שנתו נוטל כל שכרו, ולעיל (רמז שמה) הביא המרדכי דעת רבינו מאיר כהריב"ן דשאני הכא שאבדה הספינה, והוכיח כן מאתא מיטרא וכהוכחת תוס'.

ונמצא ג' שיטות באירע אונס באמצע א. רבינו יואל לעולם נוטל כל שכרו ב. לריב"ן ורבינו מאיר רק כשנפסד הספינה ג. לריב"ם אינו נוטל שכר על מה שלא הלך, וכן דעת הרא"ש (סימן י"א) דאינו נוטל שכר על מה שלא הלך [ואפשר דאף אם נתן יטול, ולקמן ע"ב נתבאר בדעת הרא"ש דאם נתן לא יטול עי"ש] וכן דעת הריטב"א (הובא בשמ"ק) בשם תוס'.

הש"ך סימן שי"א ס"ק ב' פסק כריב"ן, והמחנ"א הל' שכירות סימן ה' סימן ח' הביא ראשונים שחייב בכל שכרו, והטעם דשכירות ליומא ממכר, ודן להכריע כמותם.

ובמחנ"א הל' שכירות סימן ד' וסימן ח' הביא דהרשב"א בתשו' הובא בב"י סימן של"ה ס"ל כרבינו יואל, עי"ש שכתב בראובן ששכר משרת לשמשו ומת ראובן בחצי הדרך נוטל שכרו משלם וראי' מדינא דספינה סתם ויין זה, וכ"ה בראבי"ה אלף ל' במשכיר מלמד ומת התינוק דחייב בשכרו, והביא משמעתין, וברמ"א סימן של"ד סעי' א' הביא ד' המרדכי דמי ששכר בית לדור בו ומת בתוך זמן השכירות א"צ לשלם רק מה שדר, וכ' הגר"א בס"ק ג' דהוא כדעת הריב"ן, והרמ"א הביא יש חולקים, וכ' הגר"א בס"ק ד' דשכירות ממכר הוא, וכ"כ המחנ"א בסימן ה' (ד"ה וגבי) להוכיח משמעתין דבמת השוכר היורשים חייבים, כיון דשכירות ליומא ממכר. [ויעוין רע"א בג' הסמ"ע סימן של"ה ס"ק ז' שהקשה ע"ד הסמ"ע שהביא ד' הרשב"א, והרי לפ"מ דמדמי הרשב"א לספינה, ובספינה פסק הרמ"א די"א דאינו נותן לו שכרו משלם, ואף לשו"ע הוא משום דהפסיד ספינתו עי"ש].

וצריך ליישב לדעת רבינו יואל והרשב"א הוכחת תוס' מאתא מיטרא פסידא דפועלים, ולכאו' י"ל כדרכו של הרע"א הנ"ל בדרך א', דדרך ג' אין בזה כדי להעלות ארוכה, דהא הרשב"א ורבינו יואל ג"כ מיירי בפועל, ודרך הב' הרע"א גופי' דחה, ובהכרח צ"ל כדרך א', והנתה"מ סימן של"ה ס"ק א' פי' ד' הרשב"א בקבלן וכשיטת הראב"ד בהשגות הרי"ף בפ' מי שאחזו (הובא לעיל עז.) דקבלן נוטל כל שכרו אף באתא מיטרא. ובמחנ"א הל' שכירות סימן ד' (ד"ה ובעיקר) הביא ד' מהר"ם דבמת הבן פטור וראי' מאתא מיטרא, וכ' המחנ"א לכאורה נראה דלא דמי דהתם לא מצי פועל לומר אנא הא קאימנא דבעה"ב ג"כ יכול לומר הרי השדה לפניך ונמצא דאין העיכוב בא לא מזה ולא מזה משא"כ במת הבן דיכול לומר תן לי בנך ואלמדנו, וכ"כ בסימן ה' (ד"ה ומ"ש הש"ך) וכ' המחנ"א שזהו דעת ה"ר יואל, וקצ"ע דהמחנ"א לא הביא דהוכחת רבינו מאיר הוא בתוס' דידן. וע"ע במחנ"א סימן ה' (ד"ה ומה) שעמד על דברי תוס' דשאני התם דהבעה"ב מוכן לקיים תנאו.- ע"ע במחנ"א סימן ח' שהקשה מגמ' נח. בגזברין שנוטלים שכרם אע"פ שנאנסו בחצי הדרך, וצ"ע די"ל דהוא על מה שכבר הלכו.

בא"ד כפועל בטל מיהא אית לי' הטור סימן שי"א (הובא ברע"א שם סעי' ג') הביא ד' הרמ"ה דנוטל שכרו משלם דדמי לאכלושי במחזוא כיון דמצטער על אבדן ספינתו, ובכנה"ג כתב שכן דעת הרשב"א, ועמש"כ לעיל עז. באכלושי דמחוזא בזה, והעירוני דמ"מ על שכר הספן אם מוצא להשתכר במקו"א לא ישלם, ובלא"ה יל"ד דשכר הספן לא הוי כאכלושי דמחוזא, וכ"ד הרמ"ה הוא על הספינה.- ובר"מ פ"ה משכירות ה"ג כתב כדברי תוס' דמנכה לו כפועל בטל, ובספינה זו ויין זה כ' דאם נתן השכר אינו יכול להחזירו ומשמע דאינו מנכה כפועל בטל, ועמשנ"ת בע"ב די"ל דאם נתן השכר התשלום עבור הקנין, ובזה הדין דאינו מנכה כפועל בטל, ולפ"ז אף בספינה סתם ויין זה אם נתן לא ינכה לו כפועל בטל, ועוד דהר"מ כ' דמנכה כפועל בטל על הספן, ובזה יל"ד האם שייך לומר דבהקדים לו שכרו הול קנין, ולפ"מ דנקט המחנ"א הל' שכירות פועלים סימן א' בדעת הר"מ דפועל גופו קנוי, א"כ י"ל אף בפועל כן.

בסוה"ד כיון שמזומן לקיים תנאו לפ"ז בספינה זו ויין זה דאינו יכול לקיים תנאו בדין הוא שלא יטול על מה שלא הלך.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף