מראי מקומות/בבא מציעא/עו/ב

מראי מקומות בבא מציעא עו ב

בגמ' דעקר שליח לשליחותי' עפרש"י, מבואר בשמעתין דא"א למנות שליח בעל כרחו, והעויו"ט סימן קמ"ז כתב דאפשר למנות שליח בע"כ, והגרשש"ק בקונטרס השליחות סימן ז' האריך לחלוק ע"ד.- נחלקו האחרונים האם שליח יכול לבטל ולעקור שליחותו, ונפ"מ אם אח"כ חוזר בו ורוצה לקיים השליחות דבשו"ת פנ"י כ' דאין יכול לעקור שליחותו, ובהגהת משנה למלך פ"ב מגירושין הט"ו ובתורת גיטין סימן קכ"ב סעי' ג' כ' דיכול לעקור, והאריך בזה האו"ש פ"ו מגירושין ה"ח, ויעוי"ש שכתב להוכיח מכאן שא"א למנות שליח בע"כ, ודחה דהכא אין כוונת הבעל למנות שליח כשהשליח אינו רוצה, ועי"ש שדקדק כן מדברי רש"י, וצ"ע דלכאו' יש לדקדק מדבריו להיפוך דמה הוקשה לרש"י בד"ה אלא דבהיא אמרה התקבל נימא דהשליח אינו רוצה להיות שליח קבלה, והא מ"מ הבעל מסר הגט בידו, והתם בהכרח בעינן לעקירת השליחות ודוק. וע"ע בשמ"ק דנראה דאפשר לעקור עצמו גם משליח קבלה וצ"ע.- הר"מ פ"ו מגירושין הי"ב הביא הטעם דעקר לשליחותי', וק' דתיפו"ל דהר"מ פסק דאדיבורא דידי' סמיך, ולפ"מ שצידד הלח"מ דהר"מ לא הכריע דאדיבורא דידי' סמיך אלא מספק פסק כן א"ש, וע"ע דהרע"א בג' הר"מ הי"א דקדק מדברי רש"י דאין כוונת בתורת דחי' אלא האמת קאמר, א"כ הר"מ ג"כ כ' טעם זה.

והנה בעיין לא איפשיטא וכ' הרי"ף (מו. מדפיו) הלכך לית להו אלא תלתא וכ' הרע"א דמוכח דלא אמרינן דכיון דיש כאן חיוב ודאי של ד' וספק מחילה יתחייב לשלם ד', ודן לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא דמציאות, וכ"ד הרי"ף בספיקא דדינא, אכן הוכיח מהרי"ף בב"ב פ' מי שמת (ונפל ט"ס וצ"ל פ' יש נוחלין) דבספק מחילה אף בספד"ד חייב לשלם, וע"כ דסבר הרי"ף דכ"ז בודאי חיוב וספק מחילה, אבל הכא הספק דסבר וקביל ולא הי' חיוב, ועי"ש ברע"א שכתב דהכא הוי טענת שמא, דלהצד דמהימנת לן דהכי אמר בעה"ב, ואף אם יאמר הפועל דאדיבורא דבעה"ב קסמיך הו"ל דבשב"ל.

הקצוה"ח סימן שי"ב ס"ק ה' וסימן של"ב ס"ק ב' הקשה מ"ש ממעשה דציפורי דהשכיר בדינר זהב לחודש ושנים עשר זהובים לשנה ונתעברה השנה דהספק על חדש העיבור, ואמרינן דקרקע בחזקת בעלי' עומדת ומשלם י"ג, וה"נ נימא דהפועלים בחזקתן קיימי, ותי' דשאני פועלים דעבדי מדעתן והו"ל תפיסה ברשות, וכ' דאם נודע לפועלים באמצע העבודה שבעה"ב אמר בד' יכולים לומר שלא נעשה המלאכה אא"כ יתן לנו ד', ועי' אמרי בינה הל' דיינים סימן מ"ב מש"כ בדברי הקצוה"ח, ויל"פ בכ"ז.

בגמ' אבע"א האי תנא חזרו נמי הטעו קרי לי' הרי"ף (מה: מדפיו) פי' דפליגי תרי לישני האם בחזרו יש תרעומת, ותמה ע"ז הרע"א לעיל ע"א. ובחי' הר"י מלוניל כ' דהסוגיא בע"א סברה דאין בזה תרעומת, כיון דהתורה אמרה עבדי הם ויש רשות לפועל לחזור, ונראה מדבריו דזה סב' אף בקבלן, ואף בחזרת בעה"ב עי"ש וצ"ע. וכיו"ב כ' לקמן עז. דכן נראה מדבריו שם.- ערשב"א (הובא בשמ"ק) מש"כ לבאר מ"ט שני התנא וברישא קרי לי' הטעו ובסיפא חזרו, ופי' דחזרה דרישא באה מחמת טעות לפיכך קרי לי' הטעו.

בגמ' אין להם זע"ז אלא תרעומת ופירש"י שיהו צריכים לחזר זה אחר פועלים וזה אחר שוכרים, ונמצא דתרעומת דשמעתין אינה כתרעומת דלעיל ע"א, דלעיל ע"א הוא במקום שיש לו הפסד ממון שאינו יכול לתובעו בדין, והכא הוא הפסד טירחא, ובריטב"א במשנתינו (הובא בשמ"ק) פי' טעם התרעומת דשמעתין וז"ל או משום דמיחזי כחוכא או משום דקפדי על שינוי דעתא בנשכרים לאחרים כדאמרינן בגמ' גבי ספינה או משום לזות שפתים שסבורין העולם דעילה מצאו זה בזה עכ"ד. ונחלקו הראשונים אם בלא ששכרן לא היו מוצאים להשתכר האם יש תרעומת דעת הרא"ש, וכ"כ המהרמ"ש בדעת תוס' שאין תרעומת (ונתבאר להלן), וכל התרעומת הוא באופן שבשעה ששכרן היו מוצאים להשתכר, והשתא כשחזר בו ג"כ מוצאים להשתכר, אלא שיש להם טורח, וכ"נ ברש"י ד"ה אין להם וכמש"כ בשו"ת מהרי"ל החדשות סימן קע"ח, ודעת הרמב"ן שיש להם תרעומת אע"פ שבשעה ששכרן לא היו מוצאים בלא"ה להשתכר במקו"א, ואדרבה בכה"ג דהראשונים דמוצאים עתה להשתכר במקו"א ליכא תרעומת, וערמב"ן מש"כ בדברי רש"י.- הקצוה"ח סימן של"ג ס"ק א' הביא קו' הש"ך מגמ' לקמן עט: דבכה"ג דמשכח לאגורי ליכא תרעומת, ומ"ט לא קאמר דלא משכח לאגורי אלא ע"י טורח ואיכא תרעומת, והביא הקצוה"ח לשמ"ק שעמד בזה ועי"ש מה שתי'.- כתב הסמ"ע סימן של"ג ס"ק א' הא דלא אמרינן בשמעתין דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה, דכ"ז כשחוזר בדבר שאין בו תועלת, אבל הכא חוזר משום שאי"צ להם או שנמצאו פועלים בזול, ולפ"ז בכה"ג במכירה ג"כ יהא תרעומת, ועקצוה"ח סימן רכ"א ס"ק א.

והעירוני בדברי הרמב"ן דאע"פ שאין מוצאין להשתכר איכא תרעומת, מ"ש מהא דאיתא בע"א בבעה"ב אמר בשלשה ושליח אמר בארבעה דאין להם תרעומת אלא משום דטרחינן ומתגרינן בארבעה וכיו"ב, תיפו"ל דהם סברו להשתכר ארבעה, ושמעתי לתרץ לדברי הרי"ף דהגמ' בע"ב וע"א פליגי האם בחזרו יש תרעומת, ועוד העירו דקו' מעיקרא ליתא דתרעומת הוא על מה שאינו מעמיד דבריו, וכ"ז שייך בפועלים ובעה"ב, אבל שליח אין כאן אדם שצריך להעמיד דבריו, ועוד העירוני לפמש"כ הריטב"א (הובא בשמ"ק) ריש פרקין כמה טעמים לתרעומת, א"כ כ"ז בלא נשכרו כלל, ולא בשילם פחות.

בגמ' אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה וכו' נותן להן שכרן משלם שיטת תוס' בחיוב בעה"ב לפועלים הוא מדינא דגרמי, ואין חילוק בין הלכו ללא הלכו, אלא אורחא דמילתא הוא דבהלכו לא שכיח שימצאו עוד להשתכר ואם לא הלכו מסתמא ימצאו להשתכר, ועמשנ"ת בס"ד בדבריהם ביסוד חיובא דדינא דגרמי.

קנין בהתחלת מלאכה

ודעת הראשונים דהכא לא מיירי בלא היו מוצאים להשתכר ע"י שחזר בו הבעה"ב דא"כ בזה חייב לשלם להם מדינא דהוא דבר האבד, [ועמשנ"ת בתוס' בפלוגתת הראשונים האם החיוב מדין דבר האבד או מדד"ג] ולדרכם פי' דהא דקתני הלכו דבזה החיוב מדין התחלת מלאכה, והוא אף באופן שלא היו מוצאים מאתמול להשתכר במקו"א, מ"מ בהתחלת מלאכה נתחייב להם בעה"ב בשכירותן, דהתחלת מלאכה הוא קנין, וכן פסק השו"ע סימן של"ג סעי' ב', ובריטב"א בקידושין מז: (ד"ה הא) כ' על מימרא דר"ה דשואל קרדום בקע בו קנאו וז"ל והא דמיקני בביקוע לאו דינא הוא אלא תקנתא דרבנן שתקנו כן כדי שיהא קיום לדבריהם שלא יחזור בו בחצי מלאכתו של זה ויפסיד פעולתו כדתקינו בפועלים שהתחילו במלאכה כדאיתא בפרק האומנין עכ"ד, ומבואר דהוא תקנ"ח, וצ"ע דבריטב"א כאן נראה דהוא מה"ת דהקשה מהא דפועל יכול לחזור בו ותי' דהוא גזה"כ, וכ"נ ברשב"א (הובא בשמ"ק) דהוא קנין גמור, ועוד מבואר בריטב"א בקידושין דיש קנין בהתחלת מלאכה, ודלא כמו שנקט המחנ"א בשיטתו שאין קנין בהתחלת מלאכה. [וע"ע בשמ"ק בשם הראב"ד והרשב"א דהלכו הוא משום דעי"ז סמכה דעתייהו דפועלים, וצ"ע דהרשב"א פי' דהלכו הוא קנין תחילת מלאכה].

ועיקר הדבר דחל קנין בתחילת מלאכה, לכאו' כ"מ בר"פ הפועלים דשנינו עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם ע"מ שאין לכם עלי אלא פת וקטנית.

וצריך לבאר לדברי הראשונים מדוע כשמוצאים להשתכר במקו"א אינו חייב לשלם להם, וכן ברמב"ן כ' ובזה יפה כח פועל מכח בעה"ב שפועל חוזר בו בדבר שאינו אבד ואפילו בחצי היום וטעמא דמילתא משום דלא מפסיד בעה"ב מידי אי לא עביד השתא עביד למחר אבל פועל הא פסיד שכירות דיומי' וכבר נשתעבד לו בעה"ב בהתחלת מלאכה עכ"ד, וצ"ב הא בעה"ב שכרן ליום זה, ומשמע דקנין תחילת מלאכה הוא השתעבדות שלא יפסידו אבל אינו קנין גמור, וזהו יסוד החילוק בין קנין גמור לקנין תחילת מלאכה, עוד צ"ב דהרי הוקרו פועלים ויצטרך בעה"ב ליתן להם עוד שכר, ולרבנן הרי יד פועל החוזר בו על העליונה, ונמצא מפסיד בעה"ב, ופעמים שהוקרו פועלים אף יותר מכדי שכרן, ונמצא שצריך להוסיף מביתו.

ונמצא דלתוס' חיובא דשמעתין הוא מדינא דגרמי, ולדעת הראשונים הוא חיוב גמור מדין התחלת מלאכה דהוא קנין, ולכאו' לדברי תוס' לא שמעינן יסוד זה דהתחלת מלאכה הוא קנין, ועמשנ"ת בתוס' בזה די"ל דלא פליגי על הראשונים, ועמחנ"א הל' שכירות פועלים סימן ו' (ד"ה העולה) דכתב דדעת הריטב"א דאין קנין בהתחלת מלאכה, ולמד כן מדברי הריטב"א (הובא בשמ"ק) בסיפא דארגו חצי' דפי' הריטב"א דהוא ע"י קנין משיכה בצמר, ולא ס"ל לקנין תחילת מלאכה עי"ש, וצל"ע דדברי הריטב"א הם בקבלן אבל בפועל מודה לרמב"ן, וכפי שהביאו בדבריו לעיל, אכן מדמסיק דפי' הראשון נכון נקט המחנ"א דלא ס"ל כרמב"ן.

וכתב הרמב"ן דמ"מ אם מוצאים כעת להשתכר במקו"א אינו חייב לשלם להם, וראי' מסיפא בדבר האבד, וצ"ב טעמא דמילתא, ועוד דשאני הכא דכבר נקנה בתחילת מלאכה, משא"כ בדבר האבד מיירי שלא הי' קנין הוא חיוב מחודש שחייבים לשלם הפסדו, ואם מוצא לשכור אחרים אינם חייבים לשלם, אבל הכא דהחיוב מדינא, מדוע לא יתחייב לשלם להם, ועי' להלן מדברי הרא"ש בתשו' דקבלן שנקנה בתחילת מלאכה אינו יכול לחזור אף אם יש פועל אחר, ואין לפרש דסובר הרמב"ן דקבלן אין קנין בתחילת מלאכה, דא"כ פשיטא שיכול לחזור בו כשמוצאים להשתכר, ומזה נראה דאף קבלן נקנה בתחילת מלאכה, ובמחנ"א שכירות פועלים סימן ד' דן דקבלן אינו נקנה בתחילת מלאכה.

עוד צריך לבאר ביסוד הדברים דמבואר דבתחילת מלאכה נתחייב להם בשכרם אף אם לא עשו המלאכה, וכעי"ז אשכחן בהשגות הראב"ד פ' מי שאחזו (לו. מדפי הרי"ף) בשוכר פועל להשקות שדהו והתחיל במלאכה ואתא מיטרא נוטל שכרו, א"כ מבואר דתשלום שכירות פועל הוא עבור הקנין, וק' מהא דפליגי בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, והכא חזינן דחיוב התשלום הוא מיד בתחילת המלאכה אע"פ שלא השלימה, ובכה"ג בודאי החיוב חל מתחילה, ודוח"ל דמדין תחילת מלאכה לא נתחייב אלא כפועל בטל, והתשלום השלם מתחייב על המלאכה, דכ"ז דוחק, ובפרט לדברי הקצוה"ח סימן שט"ז ס"ק א' דכל הדין דמשלם כפועל בטל הוא רק בנאנס, אבל בסתמא משלם הכל. וצ"ע. שו"ר בחזון איש ב"ק סימן כ"א ס"ק ל"ב (ד"ה ויש) שעמד ביסוד הקו', ותי' כמשנ"ת דלא נתחייב להם אלא אם יחסר להם ממה שפסק עמהם, וע"ע בדבריו (ד"ה הג"א) בתו"ד וז"ל דכבר זכה האומן בהתחלת המלאכה כל שכרו אלא שהוא בתנאי אם ישלים מלאכתו עכ"ד, ולקמן עט: מבואר דאף בשכירות חפצים יכול לומר לבעלים שישכירום לאחר, וק' דהתם בודאי חל קנין, ונתקשינו בזה שם. ובקוה"ס כלל ז' סעי' ה' (ד"ה איברא) כ' לחדש דבשכירות קרקע לא שייך להפלוגתא דילמו"ס כיון דקנה מיד זכות שכירות, וכ' דבפועל כיון דיכול לחזור א"א לומר דנתחייב מיד בכל השכירות וע"כ תליא בילמו"ס, דא"כ י"ל דמאחר שבעה"ב חזר בו זהו הסוף ונתחייב מיד בהכל. ועי' לעיל סה. תוד"ה שכירות שכתבו דכשחוזר הוא הסוף, אך דבריהם הוא על מה שכבר עבד ופשוט, ואמרו בזה דחיוב התשלום הוא עבור מה שמעמיד עצמו למלאכה, וא"כ החיוב חל בסוף היום להעמיד עצמו למלאכה, ואף כשלא עבד שייכא הפלוגתא דילמו"ס ודוק.

כתב הרמ"א בתשו' נ' (ציינו הרע"א בסימן של"ד סעי' א') בשכרו רב וחזרו בהם ואח"כ נעשה אונס מחמת חשש אויר באופן שהוא פסידא במלמד, כיון שבשעה שחזרו בהם לא הי' האונס כבר נתחייבו מיד בהפסדו, וכ' ע"ז השעה"מ סימן של"ג ס"ק א' ולא ידעתי מנ"ל להרב רמ"א דין זה ואין לדמותו למש"כ התוס' והג"א ברפ"ק דכתובות גבי הגיע זמן ולא נישאו דאם חלה לאחר הגעת זמן מעלה מזונות, וכ' דנראה דלמדו מגמ' לעיל לו: מודה רבא דאם מתה בי גנב באונס חייב, וכ' אך מ"מ נראה דיש לחלק בין שכירות לפקדון דבשלמא התם כיון שנגנבה חיוב התשלומין בא לו להבעלים בת אחת וכו' משא"כ לענין שכירות אף שחזרו בהן הבעלים מ"מ חיוב השכירות אינו בא בבת אחת ומתרבה מידי יום יום דהא קי"ל ילמו"ס וכו' וא"כ אף שחזר בו הבעה"ב מ"מ כיון שחיוב השכירות אינו חל עליו אלא יום יום ואף אם לא חזר בו הבעה"ב לא הי' הפועל נוטל שכירותו אח"כ למה יתחייב בעה"ב לשלם לו בחנם כיון שלא הפסידו כלום, ועי"ש עוד שהביא מגמ' לקמן קו. ומדברי הריטב"א בקידושין יז. לענין עבד שברח ואח"כ חלה, ומדברי השעה"מ מבואר דאף באופן דחזר בו ג"כ אינו מתחייב מיד בכל תשלום השכירות, ותליא בדין ילמו"ס, ומדברי הרמ"א נראה דמתחייב מיד וצ"ע.

ואף לפמשנ"ת דיסוד החיוב הוא על מה שמעמיד עצמו למלאכה, אכתי תיקשי בדברי הראשונים שדנו בחלה דג"כ יתחייב לשלם לו וכדין ע"ע, והתם הרי לא העמיד עצמו למלאכה, ושמא י"ל דכיון דדנים דהוא קנוי אלא דנסתחפה שדהו חשיב כמעמיד עצמו למלאכה, עוד תיקשי מדברי הטור דפועל שחוזר והוזלה המלאכה דנוטל סלע ומחצה, והש"ך תמה בד"ז, והקצוה"ח פי' דהוא מדין גרעו"כ דמחשבין להקל, ויקשה ג"כ דנמצא דמשלם על מה שלא עבד, והרי אמרו ילמו"ס, אלמא דהחיוב על העבודה, והתם לא שייך לומר שמעמיד עצמו למלאכה דאדרבה חוזר בו, ועמש"כ לעיל מדברי חזון איש ב"ק סימן כ"א ס"ק ל"ב (ד"ה הג"א) כתב בתו"ד וז"ל דכבר זכה האומן בהתחלת המלאכה כל שכרו אל שהוא בתנאי אם ישלים מלאכתו עכ"ד וצ"ע.

ע"ע בראשונים ב"ב דף ט' מש"כ בדין תחילת מלאכה, וע"ע בנמו"י לקמן פ' השואל (נז. מדפי הרי"ף) דשו"ש משעת משיכה אין בעה"ב יכול לחזור בו דהו"ל כתחילת מלאכה דפועל עי"ש, והראשונים שם נחלקו ע"ז, וצ"ב בביאור פלוגתתם.

ובעיקר קנין תחילת מלאכה כ' החזון איש חו"מ ליקוטים סימן כ' לדף י. (ד"ה ולדין) דקנין התחיל במלאכה, הוא משום שנתחייב בשכרו והו"ל כקבלת כסף, ונקנה בקנין כסף, וציין לדבריו ב"ק סימן כ"א ס"ק כ"ח, וכ"כ שם בס"ק ל"ב (ד"ה הג"א ובד"ה ויש), וכ"כ בס"ק כ"ו (ד"ה כ') בדברי הריטב"א בשמעתין במשך את הצמר, ומקשים דמאחר דחייב בשכרו כיצד יועיל לקנין, ומדבריו בס"ק ל"ב נראה דפי' משום דמתחייב מיד בכל שכרו, וצ"ב כיצד חל החיוב בכל שכרו, ובעזה"י יבואר כיו"ב לקמן עט., עוד ילה"ע בדברי החזון איש מנלן דע"ע נקנה בקנין כסף הא מטלטלין אין נקנין בכסף, וע"ז י"ל לדברי הראשונים בדף מט: דשכירות לא שייך נשרפו חיטיך, וכ"ש שכירות פועל, וכעי"ד החזון איש כ' בנחל יצחק סימן ל"ט סעי' י"ז, ושם כ' דהוא מדין חליפין עי"ש, וכ"ז להסוברים דשטר התחיבות חשיב כסף לקנין, ונחלקו בזה הראשונים בקידושין דף ה. ודף ח:, ודעת הרמב"ן והרשב"א שאינו קונה, ועיין חזון איש בקידושין שם ובב"ק סימן ז' ס"ק י"ח (ד"ה במש"כ) שהביא ד' הרמב"ן דלא מהני וצ"ע בדבריו כאן, ועי' בנחל יצחק שכתב דקונה כדין אכילת פירות דקונה ההשתמשות, וכמש"כ הקצוה"ח סימן קפ"ט דקנין השתמשות נקנה באכילת פירות, ובאו"ש פ"ט משכירות ה"ד כתב דצריך שיתחיל שו"פ, כדין אכילת פירות דבעינן שו"פ, [ובריטב"א קידושין מז: מדמי תחילת מלאכה לביקוע בשואל, ובביקוע כ' דבעינן שו"פ] וצ"ב בכ"ז דלכאו' אכתי לא חל החיוב וכמשנ"ת דהחיוב חל רק בסוף. וע"ע האם בהלכו נתחייב בשכרן בהליכה אע"פ שעדיין לא התחילו במלאכה וכ"ש בקבלן דבודאי לא מתחיל החיוב בהליכה לחודי'.- וע"ע דלפ"ז פועל בחנם בודאי לא יהא דין קנין תחילת מלאכה, ועמש"כ לעיל עה: בדין פועל בחנם. ועי' להלן.

נמצא ג' דרכים בקנין תחילת מלאכה א. הרשב"א פי' כדין חזקה, והביאור כמש"כ הנחל יצחק ואו"ש דהוא כדין אכילת פירות ב. חזון איש דנתחייב בשכרו והוא קנין כסף, וכעי"ז כ' הנחל יצחק דהוא מדין חליפין, ולפ"ז הוא מה"ת ג. הריטב"א פי' דהוא תקנ"ח.

בגמ' נותן להן שכרן משלם אבל אינו דומה וכו' כ' השו"ע סימן של"ג סעי' ב' דאם מוצאים להשתכר בפחות משלם הפחת, היינו דמשלים להם הפסידן, ובש"ך ס"ק ט' הביא ב"ח שאם הפועל אינו רוצה להשכיר עצמו חייב בעה"ב לשלם כפועל בטל, ונחלק ע"ז הש"ך, ודקדק מל' הטושו"ע דאין הבעה"ב חייב לשלם כפועל בטל כיון שמוצאים להשתכר, וצ"ב יסוד פלוגתתם.

בגמ' אינו דומה הבא טעון לבא ריקן משמע דנוטלים שכר על ההליכה והחזרה כבא ריקן, ואין לומר דהחזרה לצורך עצמם, דמ"מ לא נשכרו במה שלא עבדו כיון שהיו צריכים לחזור, ודמי לאכלושי דמחוזא לקמן עז. דנוח להם לעבוד, ונוטלים שכרם משלם, ובראב"ד (הובא בשמ"ק ד"ה בד"א) מבואר דבחזרת פועלים אינם נוטלים שכר על ההליכה, וע"כ בסיפא קתני התחילו במלאכה, וכ"ה בטור סימן של"ג, וי"ל דמ"מ בחזרת בעה"ב ישלם להם על ההליכה וכמשנ"ת.וע"ע היטב בר"מ פ"ט משכירות ה"ח ובהשגות ובמ"מ, ובדרישה סימן של"ה ס"ק ב'. ובסמ"ע ס"ק ח' ונתה"מ ס"ק ב'.

בגמ' עושה מלאכה ליושב בטל עי' ט"ז סימן של"ג סעי' א' שהביא כמה ראשונים דיושב בטל הוא מחצית שכר, ועי' בתשו' המיוחסות סימן ע' דמחשבין לפי המלאכה שעובד בה, ויעויין דו"ח רע"א (ד"ה שרש) דמבואר דמחשבין כפ"מ שנשכר אצלו, ולא כפ"מ ששוה בשוק.

ברש"י ד"ה אין דאמר להן תשכירו עצמכם כ' בשו"ת מהרי"ל החדשות סימן קע"ח דמשמע דבאופן שאינם יכולים להשכיר עצמם לאחרים חייב לשלם, ואע"פ שלא התחילו במלאכה, מ"מ שכירות פועל הוא מהדברים הנקנים באמירה דלא שייך קנינים אחרים, אמנם ברמב"ן מבואר שפי' ד' רש"י השכירו עצמכם אם תמצאו שלא נתחייבתי לכם, והיינו דפטומי מילי בעלמא קאמר להו, ועי' בסמוך.

בא"ד ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו כ' הרש"ש לכאורה איזה תביעת ממון איתא כיון דמוצא להשתכר, ואי איתא באמת מחוייב מטעם גרמי כמש"כ התוס' וכדמוכח ג"כ מדברי עצמו, וכ' הקה"י סימן מ"ז דרש"י סובר כדברי הראשונים דמיירי הכא כשא"א להשתכר במקו"א, אלא דאתמול ג"כ לא היו מוצאים להשתכר, ואעפ"כ בהתחילו במלאכה חייבים משום דהוי קנין, וכ"מ ברמב"ן, עי"ש מש"כ בדברי רש"י. וראיתי מובא דהמהריט"ץ בחי' למכילתין כ' בביאו"ד רש"י דבתחילה כ' דאומר השכירו עצמכם והיינו דאל"כ חייב מדד"ג, ובסו"ד כ' דליכא תביעת ממון דאם הי' תחילת מלאכה היו חייבים, דאיכא תרי טעמי לחייבם.

חיוב מדינא דגרמי בחזרת בעה"ב ופועלים

בתוד"ה אין קשה לר"י דהא קי"ל כר"מ דדאין דד"ג וכו' ערמ"א סימן שפ"ח סעי' ז' דבנזקי אדם אין זה דינא דגרמי אלא מזיק גמור, ואף רבנן מודו בזה, ויעויין בקצוה"ח ס"ק ח' בטעמו של דבר, ולכאו' זה שלא כדברי תוס'. עוד צריך לבאר בדברי תוס' מדוע לא הקשו מיני' ובי', מדוע בהלכו קתני בברייתא דחייבים לשלם, ומזה נראה דמודו תוס' לד' הראשונים דבהלכו הוא מדין קנין תחילת מלאכה, וביותר יל"ד דבמצאו שדה שהיא לחה, לכאו' א"א לחייב מדד"ג, דהא לאו מידי קעביד, ודוקא בחוזר בו יש לחייבו, ומדברי הרא"ש נראה דיש בזה דד"ג מדהוצרך לומר נפ"מ בהלכו ולא מצאו להשתכר, ולא כ' במצאו שדה לחה. ועי' להלן.

כתב המחנ"א הל' שכירות פועלים סימן ז' (ד"ה אבל) שמדברי המרדכי פ' הגוזל קמא [רמז קטו, וז"ל ומכאן אתה למד לכל הגרמות אם יקבל עליו בפירוש לשלם אם יגרום לו הפסד שהוא חייב וכו' וכן השוכר חמריו ופועליו וגורם להפסיד שכרם במקום אחר (מ"מ) הואיל וקיבל עליו לשלם חייב דכולם גרמות נינהו ואי לאו שקיבל עליו היה פטור לד"ה עכ"ד] והריטב"א נראה דאין כאן דד"ג, אלא משום דקבל עליו לשלם דסמכו עליו, וכמש"כ הריטב"א בריש פרקין לענין חזרת הפועלים, ובנתה"מ סימן של"ג ס"ק ג' כתב דאין כוונת תוס' לדין גמור דלא דמי להדקי' באינדרונא, דהא אילו הדקי' באנדרונא על חצי יום ודאי שא"צ לשלם לו על חצי יום האחר, וע"כ דאין זה בדין שבת, ואין כאן כוונה להזיק, אלא דהתקנה דהוא כאלו מזיקו בידים, ויש לחייב בזה לר"מ. [וילה"ע בדברי הנתה"מ דנראה מדבריו דאם הדקי' באנדרונא כל היום חייב לשלם, והא ממנ"פ מאחר שעכשיו א"א להשתכר אין כאן הפסד במה שמהדקו עכשיו, ומה שהידקו בשחרית אינו חייב דאינו אלא גרמא וצ"ע, ובמה שהקשה הנתה"מ דלא נתכוין להזיק, היינו דהרי כששכרו נתכוין להנאתו, ועתה חוזר בו מאיזה טעם שהוא, ויעויין בטור סו"ס של"ג שהביא תשו' הרא"ש באמר לאומן שיעשה לו כלי ואח"כ חוזר בו דחייב מדד"ג, ודימה לשמעתין, וכעי"ז דימה הרע"א בתשו' קל"ד לפלוגתת הר"מ והראב"ד סופ"ו מזכי' באשה שחזרה מהשידוך, ועמחנ"א בג' הר"מ שם, וכן הביא סמ"ע סימן ל"ט ס"ק מ"ו באומר המלוה ללוה תכתוב שטר ואלוה לך וחזר בו אח"כ.

ובקצוה"ח ס"ק ב' נקט בדברי תוס' כפשוטו דהחיוב מדד"ג, והביא מבנו שהקשה דהוי מבטל כיסו של חבירו, ותי' הקצוה"ח משום דהו"ל כהדקי' באינדרונא דחייב לשלם, ומ"מ כיון דלא עשה בידים הו"ל גרמי, אולם הביא ממהר"ם מרוטנבורג שהוכיח מכאן שאין חיוב דהו"ל מבטל כיסו, [ולדבריו חיובא דשמעתין הוא כדברי הראשונים מדין תחילת מלאכה] וכ' דביאורו בדברי תוס' הוא דלא כהרמ"ה דבגרמי אין חיוב שבת, א"כ הכא דאינו אלא גרמי לא יתחייב בשבת, וע"ע להלן. ובעיקר הקו' דהו"ל מבטל כיסו, תי' הנפש חי' דכל הטעם דמבטל כיסו פטור הוא משום דמי יימר דמזבני לי' וכמש"כ המחנ"א הל' מלוה סימן מ"א, והכא כיון שהי' שכור אצלו ה"ז ברי הזיקא וחייב לשלם, ובאחרונים דנו דכל מניעת ריוח א"א לחייב, וערע"א סימן של"ג סעי' ב' וסימן שפ"ו סעי' ג' שציין לכמה אחרונים, ויעוי"ש דכן הוא דעת מהר"ם פדאוה סימן ס"ב מהר"ש הלוי סימן ל"ט מהרש"ק ח"א סימן קל"ט וכן הביא מתשו' מהר"ם סימן תתכ"א, ובפני משה ח"ב סו"ס מ"ט תלי לה אי דד"ג הוא קנסא או דינא.

ובעיק"ד האחרונים שדימו ד' תוס' להדקי' באנדרונא, אמרו דלו"ד הי' מקו' לחלק דה"מ בהדקי' באנדרונא דעשה מעשה בגוף האדם לשלול חירותו וה"ז מזיק [ובאהא"ז פ"ב מחו"מ כ' בביאו"ד הר"מ דבעינן שיאסרנו בחבל, ולא סגי במה שהכניסו לחדר] אבל הכא שאינו מוצא להשתכר י"ל שאינו אלא מבטל כיסו, ואין כאן מזיק ודוק היטב, וע"ע בשי' מו"ר הגרי"ג שליט"א בגיטין יב: מש"כ להוכיח מדברי הראשונים בגדר חיוב שבת דהוא מתורת מזיק וחבלה שחבל בו ואינו תשלום על מעשה ידיו, ולפ"ז ג"כ לא שייך כאן חיובא דשבת.

ולדברי תוס' דחיוב בעה"ב לפועלים הוא מדד"ג, לכאו' ה"ה פועלים שחזרו בהם בדבר האבד יתחייב לבעה"ב מדד"ג, ולעיל עה: הובא מהקצוה"ח סימן של"ג ס"ק ג' דמחלק דחיוב הפועלים הוא לעשות מלאכה, וכשחזרו בהם יכול בעה"ב לשכור עד כדי שכרן, אבל חיוב בעה"ב הוא חיוב דמים וע"כ כשחוזר בו חייב לשלם, ולכאו' זה לא עולה בקנה א' עם תוס' דחיוב בעה"ב בחזרתו הוא מדד"ג ודוק.- ולדברי תוס' צ"ל כמו שהובא לעיל עה: מהמחנ"א שכירות פועלים סימן ז' (ד"ה אבל) דשאני חזרת פועלים שאין ההפסד בא מיד, וע"כ א"א לחייב מדד"ג. עוד הובא מהנתה"מ דהחיוב מתקנ"ח ועל תקנ"ח לא שייך להקשות דכאן תיקנו וכאן לא תיקנו.

כתב הרע"א (בד"ה ושרש) ובעיקר דינא דגרמי שכ' התוס' והרא"ש שהוא כר"מ דדאין ד"ג נפלאתי דלכאו' פלוגתא אי דאין דד"ג היינו בלא נשתעבד עצמו לכך אבל בשיעבד עצמו וזהו מפסיד על דבריו הוי כמו קנין, והכא ששכרן וע"פ דיבור מניחין את בעה"ב הוי כאומר זרוק מנה לים ואחייב אני לך, ודוק היטב, וצ"ע עכ"ד, וזה כדברי הריטב"א שחייב מדין ערב, ועמש"כ מהחזון איש בטעמא דתוס' פליגי ע"ז.

ובמש"כ תוס' דאם לא מוצאים להשתכר חייב בעה"ב מדינא דגרמי, ובראשונים כ' דהחיוב מדין דבר האבד, ובדעת תוס' י"ל דחיוב דבר האבד הוא ג"כ מדינא דגרמי, א"נ דשאני דבר האבד שיש כאן הפסד ממון. אבל הכא הוא מניעת ריוח.- ובריטב"א לעיל עג: (הובא בשמ"ק שם ד"ה האי) כ' דחיוב בעה"ב לפועלים הוא מדין ערב, ובחזון איש ב"ק סימן כ"ב סוס"ק א' כתב בטעם תוס' והראשונים דלא פי' דחייב מדין ערב, הוא אף את"ל דבזרוק מנה לים חייב מדין ערב, מ"מ הכא במבטל כיסו ליכא משום ערב, ויעוי"ש בריטב"א דהביא ד' ר"י, ונחלק עליו ופי' מדין ערב, ולהנתבאר הר"י לשיטתו בתוס' כאן דס"ל דא"א לחייב מדין ערב.

בא"ד וכי מפליג בסמוך בין לא הלכו וכו' אורחא דמילתא נקט נתבאר בגמ' מדברי הראשונים דמפרשים דדוקא הלכו דהוא קנין תחילת מלאכה בזה הדין דבעה"ב חייב לשלם להם, ומיירי באופן שלא הי' להם הפסד, ומדברי תוס' דלא פי' כן, בפשוטו פליגי וס"ל דהתחלת מלאכה אינו קנין, וכן הוכיח המחנ"א הל' שכירות פועלים סימן ד', ויעוי"ש שהוכיח כן מעוד ראשונים, וכן מתבאר ברע"א בחי' כאן, אמנם בתורע"א אות נ"א נראה דנקט אף בשיטת תוס' דיש קנין בתחילת מלאכה, אכן מדברי הרא"ש (סימן ב') שכתב כדברי הראשונים דמתחייב בקנין תחילת מלאכה, אף אם לא היו מוצאים להשתכר, ואעפ"כ כ' דהא דקתני הלכו אורחא דמילתא נקט, צ"ל כמש"כ המהרמ"ש דהתוס' הוכרחו לומר דמיירי שלא מוצאים להשתכר דאל"כ בלא הלכו אמאי יש להם תרעומת וכמש"כ הרא"ש, ולדבריו מודו תוס' דיש קנין בהתחלת מלאכה. וברמב"ן מבואר דאף כשלא היו מוצאים להשתכר וחזר בו בעה"ב כשלא הלכו יש תרעומת, וכ"ה בשו"ע סימן של"ג סעי' ב'.- וצ"ב לדברי הרא"ש המקור לקנין תחילת מלאכה, הא י"ל דהלכו החיוב מדד"ג, ושמא י"ל משום דתיתי אף כרבנן דלא דייני דד"ג, עוד ראיתי לפרש דא"כ לא הו"ל לתנא למיתני הלכו, אלא אם מוצאים להשתכר, וע"כ דבהלכו נכלל ב' דינים, גם דד"ג וגם תחילת מלאכה, וברא"ש בתשו' סוף כלל ק"ד כ' דחיובא דהלכו הוא מדד"ג.

והקצוה"ח סימן של"ג ס"ק ב' כתב ע"פ דרכו דהחיוב מדין שבת, ובהלכו חמרים א"א לחייב מדין שבת דהו"ל שבת דבהמתו, ובזה בעינן לקנין תחילת מלאכה, ונראה בדבריו דלמד אף כשיטת תוס' דיש קנין תחילת מלאכה וכדברי המהרמ"ש.- ובעיק"ד הקצוה"ח דבחמרין הו"ל שבת דבהמתו, יעויין במחנ"א הל' גזילה סימן י"א (ד"ה וכ"ת) שכתב איכא למימר דהתם שבת אדם קא חשיב כולו כיון שזהו אומנותו של זה, ודמי לאומן שע"י כליו מתקן מלאכתו, וה"ה נמי זה הפועל ע"י הבהמה מתקן מלאכתו והכל שכר אדם קא חשיב עכ"ד, ועי"ש מש"כ ללמוד מזה לדינא, ועי"ש מש"כ מדברי התרוה"ד (הובא בשו"ע סימן רכ"ז סעי' ל"ג), וענתה"מ סימן של"ג ס"ק א', ולדברי הנתה"מ דהאדם והבהמה בעינן ב' קנינים, צ"ע דניבעי הכא קנין על הבהמה וצ"ע.

וכתב החזון איש ב"ק סימן כ"ג ס"ק ל"ו דיש ד' נפ"מ בין אם הלכו והחיוב מדין תחילת מלאכה, או לא הלכו ואין מוצאים כעת להשתכר והחיוב מדינא דגרמי א. דכשהחיוב מדין תחילת מלאכה הוא כפי מה שקצב להם, אף כשהוא יותר משכר פועלים וכמש"כ הסמ"ע סימן של"ג ס"ק ו' והש"ך ס"ק ז' וי"ב, [אבל מדינא דגרמי הוא רק כפ"מ שהיו מוצאים להשתכר, וברע"א (ד"ה ושרש) כ' דהוא כפחות שבפועלים, וי"ל דגרמי הוא בברי הזיקא, וזהו כשיעור בפחות שבפועלים, ויעויין ברע"א דמבואר נפ"מ זו] ב. לדעת הש"ך סימן שפ"ו שגרמי אין גובים מהיורשים, א"כ לא יגבו מן היורשים, משא"כ כשהחיוב מדין תחילת מלאכה ג. אם החיוב מדין פועל צריך לשלם בזוזי ואינו יכול לסלקו במטלטלין וכמש"כ הש"ך סימן של"ו ס"ק ד', משא"כ אם החיוב מדד"ג. ד. לענין בל תלין דבשכר פועל עובר בבל תלין, משא"כ בדד"ג. ה. ולכאו' י"ל עוד נפ"מ בחזרו מחמת אונס דמדד"ג פטורים משא"כ משום קנין, וענתה"מ סימן של"ה ס"ק ב' שכתב סב' זו, וצ"ע בסוגיא להלן בדין אונס.

ובטעם הראשונים שאין כאן חיוב מדד"ג. א. הקצוה"ח הביא מהר"ם דהו"ל מבטל כיסו. ב. הנתה"מ פי' דעל שאר היום הו"ל גרמא, ג. המחנ"א הל' שכירות פועלים סימן ז' פי' משום דאין ההיזק נעשה לאלתר. ד. בדו"ח רע"א בדף עט. על הסמ"ע ס"ק ח' כתב משום שאין הנזק בגוף הניזק.

דעת ההג"א דכולה שמעתין כשלא הי' מוצא בעה"ב פועלים, דאל"כ חייבים מדד"ג כל הפסדו [ונתבארו דבריו לעיל במשנתינו, ותמה הרע"א דא"כ בחזרת בעה"ב אף כשלא היו מוצאים להשתכר ג"כ יתחייב לשלם לפועלים, להמבואר בשו"ע דחזרת בעה"ב הוא דבר האבד, וע"ד ההג"א גופי' י"ל דס"ל דאין חיוב דבר האבד, אא"כ התחילו במלאכה וכמש"כ הקצוה"ח סימן של"ג ס"ק ב' מדברי מהר"ם, אבל קו' הרע"א היא בדברי הש"ך, וקו' זו תיקשי בדברי הרמב"ן דכתב דבחזרת בעה"ב הו"ל דבר האבד, והש"ך הביא רמב"ן דחיוב דבר האבד הוא אף כשלא הי' מוצא פועלים, ובפ"ת ס"ק י"א כתב ליישב המבואר בב"י בביאו"ד הרמב"ן דדבר האבד הוא רק כשהי' מוצא לשכור, אלא דבעה"ב חשיב לעולם שהי' מוצא לשכור דאם הי' מוסיף על שכרם היו נשכרים, משא"כ פועלים אין מוצאים להשתכר, ועי' היטב בריטב"א (הובא בשמ"ק) מש"כ מדברי הרמב"ן, ומה שהוסיף על דבריו, ובחזון איש סימן כ"ג ס"ק כ"ג כ' דכ"ז ניחא בדברי הרמב"ן אבל אכתי תיקשי בדברי ההג"א, דההג"א לא פי' מטעם זה וכתב לחלק בין פסידא דבעה"ב דהוא דבר בעין לפסידא דפועלים, וי"ל בפשיטות דבמשרה אף אם לא מצא פועלים, מ"מ יש כאן חפצא דדבר האבד, משא"כ הפועלים אם לא היו מוצאים להשתכר, אין כאן דבר האבד, ואע"פ שלאחר ששכרם ה"ז דבר האבד, מ"מ דנים לולי השכירות. ונתעוררתי לזה ע"י גיסי הרה"ג שליט"א בספרו אדם לפעלו, עי"ש באורך.

בגמ' בד"א שלא התחילו במלאכה ופירש"י ארישא קאי ועד השתא פריש מילי דשכירות והשתא פריש מילי דקבלנות ופי' המהרש"א דהכי משמע קבלו קמה לקצור והיינו קבלנות, וכן ר' דוסא לא פליג אלא בקבלנות, ויעויין לקמן עז: דשקו"ט אי ר' דוסא פליג רק בקבלנות, ולכאו' י"ל עוד למה שהובא לעיל עה: מהמחנ"א שכירות פועלים סימן ג' (ד"ה והייתי) די"ל דבקבלן אין קנין התחלת מלאכה דבדידי' קטרח, וע"כ עד השתא דהוא קנין תחילת מלאכה בהכרח מיירי בשכירות, והשתא פריש מילי דקבלנות, שו"ר כן ביתרון האור על המשניות.- וע"ע בראב"ד בספרו כתוב שם (הובא בשמ"ק עז. בסוה"ע- ובשסי"ן החדשים נדפס על הרי"ף) שכתב דמצאו שדה לחה לא שייך בקבלנות דבשלמא בשכירות משלם להם מה שנתבטלו אבל בקבלנות לא שייך זאת, [ולכאו' כוונתו שאין זמן קבוע שנשכרים הקבלנים, וא"כ שפיר יכולים להשתכר] ועוד דבקבלנות אף אם מצאו שדה לחה יעשו בזמן אחר. והראב"ד נחלק על הבעה"מ שדין שכירות וקבלנות שוים, ולדברי הבעה"מ החילוק בין רישא לסיפא הוא כמש"כ הרמב"ן דרישא בחזרת בעה"ב וסיפא בחזרת פועלים.

כתב הרמב"ן ותו קתני ברייתא בד"א שלא התחילו במלאכה פי' בד"א נמי שאין לבה"ב על פועלים אלא תרעומת בשלא עשו מקצת מלאכה אבל עשו מקצת מלאכה מחלוקת ר' דוסא וחכמים ולר' דוסא מפסידין הם ממון, ולא קתני בחזרה דפועלים הלכו משום דאין פועלים חייבין לשלם מכיסן אבל מחשבין להם במה שעשו עכ"ד, ומבואר ברמב"ן דהשתא מיירי בחזרת פועלים, וכ"כ הראב"ד (הובא בשמ"ק) דזהו החילוק בין רישא לסיפא, ובריטב"א (הובא בשמ"ק) במשנתינו עמד מ"ט התנא בפלוגתא דר"ד וחכמים מיירי בחזרת פועלים, וכ' דחזרת בעה"ב הו"ל דבר האבד, ובפשוטו י"ל דעל חזרת בעה"ב לא פליגי, ועמשנ"ת לקמן עז. בדין חזרת בעה"ב אי פליגי ר"ד וחכמים.

כתב הרמ"א סימן של"ג סוף סעי' ב' מלמד להשכיר עצמו לשני שנים והתחיל שנה ראשונה מקרי התחלה גם לשנה שניה וה"ה כל פועל עכ"ד, ובחזון איש סימן כ"ג ס"ק ב' (ד"ה ויש) כ' דמיירי בשכרו בפי' לשתי שנים, ובחזון איש שם דן מה הדין בסתמא עי"ש בכ"ד, ויעויין בחי' הריטב"א (ישנים) עז. ד"ה אמר רבא (הב') דמלמד בעיר אחרת והלך לשם הוי כהלכו, אבל באותה עיר לא, וצ"ב דמ"מ כשהתחיל ללמד ליהוי התחילו וכדברי הרמ"א.

בגמ' בד"א שלא התחילו במלאכה הא דקתני הכא התחלת מלאכה ולא הליכה פי' הראב"ד (הובא בשמ"ק) דעל הליכה לא שייך שמין מה שעשו דאין נוטלין ע"ז שכר, וע"ע ריטב"א (שם) לבאר בזה. דדברי ר' דוסא הוא רק בהתחילו במלאכה שהוא כדבר האבד שאינו רוצה שמלאכתו תהא מותחלת, וזה לא שייך בהליכה.

בגמ' שמין להן מה שעשו וכו' כ' הרא"ש (סימן ב') וכן אם הוזלה המלאכה וחזר בו בעה"ב אינו נותן להם אלא חצי שכרן ולא אמרי' שיתן להן כל שכרן חוץ ממה שצריך ליתן לפועלים אחרים לגמור המלאכה דרבנן ל"ל הך דמתני' כל החוזר בו ידו על התחתונה עכ"ד, ותמה הרע"א (ד"ה לכאורה) דהרי ברישא דברייתא קתני הלכו פועלים ולא מצאו תבואה נותן להן שכרן משלם ולא פליגי רבנן, וע"כ דנתחייב מיד בכל המלאכה, ותי' דהתם כיון שמפסידין במה שחוזר בו חייב מדד"ג כיון דאין מוצאין להשתכר, אבל הכא דעדיין אפשר לשכור פועלים אלא שהוזל השער בזה פטור מלשלם, ולמד מזה הרע"א לדינא דאם לא התחילו במלאכה והוזל השער וחזר בו בעה"ב פטור מלשלם כיון שיכול לשכור פועלים, אבל לנמו"י דהחיוב מדין דבר האבד חייב לשלם, [וצ"ע סב' החילוק בין הוזל השער ללא מוצא להשתכר] והסב' לחלק בין דבר האבד לדד"ג, דדבר האבד הגדר דא"א לחזור וכמשנ"ת במשנתינו, משא"כ דד"ג אין כאן כיון שאפשר לשכור פועלים וזהו ג"כ טעם הנפ"מ האחרת שכתב הרע"א דדד"ג הוא כפי שכר הזול, דמי יימר שהיו מוצאים להשתכר ביותר, אבל דבר האבד הוא כפ"מ ששכרם, דמאחר דיש כאן דבר האבד א"א לחזור, ועמשנ"ת להלן בשיטת הר"מ דיוקרא לא חשיב דבר האבד, ולכאו' לפ"ז ה"ה זולא.- ד' הרע"א הם תי' נוסף על קו' ההג"א תיפו"ל מדד"ג דנפ"מ בהוזל, או בשכרם בד'. ועוד העיר גיסי הרה"ג שליט"א בקו' אדם לפעלו דנפ"מ בספק אם יש פועלים אחרים וכיו"ד דמדד"ג פטור אבל מדין דבר האבד י"ל דחייב וכמשנ"ת. והא דאינו חייב מדין התחלת מלאכה דהא דעת הרא"ש כראשונים דאף אם לא היו מוצאים להשתכר ג"כ יש חיוב מדין התחלת מלאכה, בזה כ' הרע"א ליסד דזה תליא בפלוגתא דר' דוסא ורבנן, דלרבנן דיכול לחזור ליכא קנין בהתחלת מלאכה, וה"ט דסברי דיכול לחזור עי"ש, ולפ"ז הוא טעם נוסף בהא דתוס' והרא"ש לא פי' בברייתא דהחילוק בין הלכו ללא הלכו כדברי הראשונים דהוא משום קנין תחילת מלאכה, דאכתי תיקשי לרבנן דל"ל קנין זה, ואעפ"כ ברישא מודו דבהלכו חייב לשלם, ע"כ פירשו דהוא מדד"ג, ובהכרח צ"ל דהלכו אורחא דמילתא נקט, וע"ע ברא"ש בתשו' כלל ק"ד סימן ו' הובא בטור סו"ס של"ג שפי' דינא דהלכו דחייב מדד"ג.

בגמ' היה יפה ששה דינרים צ"ב דלכאו' הכל תליא במה שעתיד ליעשות ולא במה שעשו.

בגמ' ואם סלע נותן להם סלע הגר"א גרס ואם שקל, והיינו דאם מה שעשו שוה שקל נותן להם סלע, ועמש"כ לעיל עה: ברש"י דלמ"ד דידו על העליונה משלם להם בעה"ב סלע וחצי, וזה שלא כגירסת הגר"א, ורש"י כאן לא גריס כן.- יעויין בש"ך סימן של"ג ס"ק כ"ב, ולכאו' עולה מדבריו דכשחזרו בהם אינו חייב לשלם להם כפי הקציצה אלא כשער שבשוק, שהקציצה היתה על כל המלאכה.

בגמ' אבל בדבר האבוד וכו' כ' הרא"ש (סימן ב') בשם הראב"ד דהוא אף כשלא התחילו במלאכה והוכיח כן דהא ברישא דקתני דאין להם אלא תרעומת מיירי בלא הלכו, ועלה קתני בד"א, ובש"ך סימן של"ג ס"ק כ"ט כתב שכ"כ שאר פוסקים, ובקצוה"ח סוס"ק ב' כתב בדעת המהר"ם דהוא רק כשהתחילו במלאכה, ונתבאר בזה לעיל עה:. עמש"כ במשנה פלוגתת הראשונים האם חיוב הפועלים לשלם הפסד הפשתן או רק שכירות פועלים אחרים, ומ"מ כ' השמ"ק בשם שיטה דאם הי' יכול לשכור פועלים אחרים או להטעותן ולא עשה כן והופסד הפשתן אפשר דפטירי דהוא גרם לנפשי', והניח בוצריך לי תלמוד.

בגמ' כיצד מטען וכו' עי' דבר אברהם ח"ג סימן כ"א שהקשה הא מדבר שקר תרחק ועי"ש, ועי' פתחי חושן שכירות פי"א הערה ל' שכתב שמותר לשקר במקום הפסד ממון, וצ"ע מדברי הרשב"א ח"ג סימן פ"א שאוסר.

בגמ' בד"א בזמן שאין שם פועלים לשכור וכו' אין לו עליהן אלא תרעומת כ' המהרש"א דברישא דקתני דבחזרו אין להם אלא תרעומת מיירי בשכירות והשתא מיירי בקבלנות, ועי"ש מה שהקשה ע"ד תוס' בריש פרקין.

הקשה הש"ך סימן של"ג ס"ק א' לדברי הרמב"ן דאם פועלים מוצאים להשתכר במקו"א ליכא תרעומת מדוע הכא איכא תרעומת, ותי' דכ"ד הרמב"ן בפועלים, אבל בעה"ב אין דרכו לטרוח ולהשכיר פועלים אחרים.

הרא"ש (סו"ס ב') הקשה דפשיטא כיון שמוצא לשכור בלא תוספת למה יעשה מעותיו אנפרות ויתן להם יותר ממה שמוצא לשכור ותי' דקאי על מטען שאם מוצא לשכור והטעה את הראשונים חייב לשלם כל מה שפסק להם.

מדברי הר"מ פ"ט משכירות והובא בשו"ע סימן של"ג סעי' ז' דקדק הסמ"ע בס"ק כ"ז דאם מוצא פועלים ביוקר לא חשיב דבר האבד, וכ"ה במחנ"א, ולפ"ז לא תיקשי קו' הרא"ש, ויעויין בשמ"ק בשם שיטה שנראה כן, ובחזון איש סימן כ"ג ס"ק ל' תמה בזה מסב', והוכיח מהרא"ש דכה"ג חשיב דבר האבד, ועי"ש מש"כ בביאו"ד הר"מ, ועי' היטב בשמ"ק בשם שיטה.

האם קבלן יכול לחזור בו

ופירש"י בד"א דשוכר עליהן בשאינו מוצא לשכור, וכ' הב"י בסימן של"ג בבדק הבית דמשמע דמטען הוא אף כשמוצא לשכור, וכן הביא מתשו' הרא"ש, וד' התשובה הובאו בטור, והטור שינה דרק כשאינו מוצא לשכור, וכ' הבדק הבית דשינה כן משום דבפסקי הרא"ש כ' דקאי גם על מטען, ובש"ך ס"ק כ"ט כתב דהטור והרא"ש ושאר פוסקים כ' דבקבלן אפי' בדבר שאינו אבוד ואע"פ שלא התחיל במלאכה יכול להטעותו, ותמה ע"ז הנתה"מ ס"ק י' דבברייתא לא קתני מטען אלא בדבר האבוד, וכ' דהרא"ש בתשו' דס"ל דמטען קאי אף בדבר שאינו אבוד מיירי בקנין משיכה שמשך את הצמר וכדברי הריטב"א.

ויסוד הנידון הוא האם קבלן נקנה בהתחלת מלאכה שלא יוכל לחזור בו וחייב הוא עצמו לעבוד, והמחנ"א שכירות פועלים רס"י ה' הוכיח מתשו' הרא"ש דקבלן נקנה בתחילת מלאכה, ולהנתבאר זהו שיטת רש"י, ונמצא דזה עדיף מפועל לדברי הרמב"ן שנקנה בתחילת מלאכה, ומ"מ כשיש פועלים אחרים, או בחזרת בעה"ב ויכולים להשתכר במקו"א יכולים לחזור.- ועי' שי' הגרש"ר (אות שמג) מש"כ ליישב סתירת הרא"ש בפסקיו לתשו' כשיש פועל אחר האם מטען, דכ"ד בפסקיו הוא בדין דבר האבד, דכשיש פועל אחר אין זה דבר האבד, והוכיח כן מדברי הר"מ דנראה דאף אם יש פועל ביוקר אינו שוכר עליהם, והיינו דלא חשיב דבר האבד, אבל בקבלן שפיר יכול להטעותו כיון דנתחייב לו.

יש לחקור בדין מטען האם משום שכשם ששוכר עליהן אחרים יכול לשכור אותם בעצמן, ולפ"ז יכול להטעותן עד כדי שכרן, ויעויין סב' זו בדברי הרב השואל בשו"ת הרא"ש הנ"ל, שו"ר בחזון איש סימן כ"ג סוס"ק ל"ב שעמד בזה, אמנם בריטב"א (החדשים) ריש פרקין כ' דמטען הוא מדין משטה, והיינו דהם מחוייבים לעבוד, אך לפ"ז א"צ לדין משטה, אלא לא חיילא הקציצה בדבר שהוא מחוייב בו, ועמש"כ במשנתינו מדברי הש"ך האם בדבר האבד חייב לעבוד, וע"ע לפמשנ"ת מתשו' הרא"ש דבדבר שאינו אבוד בקבלן הוא מטען ולא שוכר עליהם, ג"כ מתבאר דמטען אין זה משום שחל הקציצה המרובה, דהרי אינו שוכר עליהם, אלא הוא משום שמחוייבים לעבוד, ועי' דבר אברהם ח"ג סימן כ"א משכ"ב.

ספק דבר האבד

בגמ' צא ושכור מאלו הריטב"א (הובא בשמ"ק) דקדק דעליהם לברר ולהראות דאיכא פועלים לשכור ואי איכא טענה וכפירה בזה בין בעה"ב לפועלים על הפועלים להביא ראי' את"ד, ועמש"כ לעיל במשנתינו בשם המהריל"ד אות רי"ז, ולכאו' טעמו דיש כאן ודאי סיבת חיוב, וספק פטור, וצ"ב דלכאו' כשיש פועלים לשכור אין זה דבר האבד, ואין כאן סיבת חיוב, ועיין חזון איש ב"ק סו"ס ז' בספק מזיק בפשיעה או באונס על המזיק לברר שהי' באונס, וכ' וזכר לדבר ד' הריטב"א דידן.- וע"ע ש"ך סימן של"ג ס"ק כ"ג שהביא תרוה"ד שדן בשכר משרתת וחוזרת בה, האם חשיב דבר האבוד, או"ד דיכול בעה"ב לעשות בעצמו, וכ' הכל לפי ראות עיני הדיין עי"ש.- ע"ע חזון איש סימן כ"א סוס"ק ל"ב שנסתפק דאם הקנה בקנין לא יועיל במה שמוצאים להשתכר במקו"א.

מצאו שדה לחה, או אתא מיטרא

בגמ' א"ל חביבי אמר וכו' בירושלמי איתא דעובדא הוה בחביבי, והובא ביפה עינים, ויל"ע אי מיירי בסיירי לארעא מאורתא א"כ כיצד לא אמר לפועלים, והא הו"ל מזיק בגרמי, אבל אי מיירי בלא סיירי א"ש.

בגמ' הא דסיירא לארעי' מדאורתא עפרש"י דפי' דהוליך הפועלים מבערב, ובהגהות הגר"א כ' דהרמב"ם (פ"ט משכירות ה"ד) מפרש דקאי על בעה"ב דאם סיירי' מאורתא וראה שצריכה פועלים דבכה"ג לא פשע ומה בידו לעשות, ורש"י ג"כ מודה דאם נאנס בעה"ב א"צ לשלם, כמבואר בדבריו לעיל בד"ה לא הוה יהיבנא, ולקמן עז. ד"ה פסידא, ובנמו"י (מו: מדפי הרי"ף) למד משמעתין דכל דהוה פשיעות דתרוייהו יד פועל על התחתונה, והיינו דמיירי הכא בדאיכא פשיעה דבעה"ב ואעפ"כ בלא סיירוה מאורתא דאיכא פשיעה דפועלים פטור, ובמאירי (ד"ה שכר) פי' הטעם משום דהוי אונס, ועמשנ"ת בס"ד לקמן עט. בתוד"ה אלא.- הש"ס משני על מצאו שדה לחה, וכיו"ב צ"ל על חמרים ולא מצאו תבואה כמש"כ הראשונים (הובאו בשמ"ק) דשכרן להביא תבואה שלו ויש כאן פשיעה דידי' עי"ש.

וכתב הנמו"י דאם לא הוה פשיעה דחד מינייהו הוי פסידא דפועל, והוכיח כן מברייתא לקמן עז., וערע"א לקמן עט. בתוד"ה אלא שתמה על ראייתו דשאני התם דהעיכוב מצד הפועל ועי"ש, וברא"ש (סימן ג') כ' דכל אונסא דלא איבעי לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בעה"ב א"נ תרוייהו איבעי להו לאסוקי אדעתייהו פסידא דפועלים דהמע"ה, וכ' הגר"א בסימן של"ד ס"ק ה' דלפ"ז אם כבר נתן לו השכר א"צ להחזיר, וכן מבואר בשבו"י ח"א סימן קע"ו ציינו הרע"א בסו"ס ש"י, ועי"ש בפ"ת בגוונא דדמי לשמעתין, וצ"ב מה מקום יש לספק, ומדוע יש לחייב את הבעה"ב, וי"ל דבאמת כיון שהתחילו במלאכה נתחייב בכל שכרם אלא הספק מזלו של מי גרם, וברמ"א שם הביא ד' המרדכי דהוא משום דהו"ל להתנות, וכ' הגר"א דמה"ט הרמ"א לא חילק בין אם שילם השכר או דעדין לא שילם, והעירוני דבדבר דלא הו"ל לאסוקי אדעתייהו, לכאו' ל"ש הו"ל להתנות, וכן להיפוך במכת מדינה לא שייך לתלות במזלם, מ"מ י"ל דהו"ל להתנות. וראיתי להעיר בדברי הגר"א דפי' בדעת הרא"ש דהוא מדין המע"ה ואם הקדים שכרו א"צ לשלם, דהרא"ש בסימן ו' הקשה מ"ש פועל שנאנס דאינו נוטל שכרו ובע"ע שחלה נוטל שכרו ותי' בשם רבינו מאיר דחלוק אם הקדים לו שכרו, וק' דאם הקדים לו שכרו בזה אף בחלה כל שש ג"כ לא יחזיר וכדין אונס דהפסד דבעה"ב באופן ששילם כל שכרו, וע"כ צריך לחלק בין אונס בפועל דמודה הרא"ש דפסידא דפועל בתורת ודאי, וכ"ד בנאנס במלאכה, וא"ש דהרא"ש בסימן ג' כתב דבכל אונס פסידא דפועל ומדוע לא הוכיח מהברייתא דנאנס הפועל, וכהוכחת הנמו"י, וע"כ דנאנס הפועל הוא דין אחר, ואין ראי' מהתם לנאנס במלאכה דלא יטול שכרו ודוק. ובעיק"ד הגר"א דנקט דלהרא"ש תליא במוחזק והוא מדין ספק, יעויין בתרוה"ד סימן שכ"ט דנקט אף בדעת הרא"ש דהוא משום דהו"ל לאתנויי ולא משום מוחזק, עי"ש בכ"ד, וע"ע מש"כ בס"ד בסימן ה' בזה.- ע"ע רמ"א סימן שכ"א סעי' א' וסמ"ע ס"ק ו' ובהגר"א ס"ק ז' משה"ק מדינא דשמעתין, ועי' נתה"מ סימן של"ד ס"ק א' משכ"ב.

ברש"י ד"ה לא הוה יהיבנא דמזלייהו גרם ואינהו נמי הו"ל לאסוקי אדעתייהו בחי' אנ"ש על הרי"ף (מו: בדפיו) כ' דתרי הטעמים צריכי, דבאונס הטעם דמזליכו גרם, וכששניהם פשעו הוא משום דהו"ל לאסוקי אדעתי'.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף