אילת השחר/בבא מציעא/עו/ב

אילת השחר בבא מציעא עו ב

דף ע"ו ע"ב

א"נ משהגיע גט לידה מגורשת אלמא דאדיבורא דידי' קסמיך. הנה להלכה דהוי ספק צריך להיות עדים בין בשעה שנותן להשליח ובין בשעה שנותן השליח לידה, דהא צריך עדי מסירה בשעת הגירושין, וברמב"ם פ"ו מהל' גירושין הל' י"ב פסק דכשהגיע גט לידה מגורשת, ותמה בלח"מ דהא גם לפני זה הוי ספק מגורשת דאולי ההלכה דאדיבורא דידה קא סמיך, וכתב דכונתו דכשהגיע לידה הוי ודאי משא"כ מקודם הוי ספק. וצ"ע דהא מ"מ הי' לו לבאר כדי שנדע דצריך עדים בין בשעה שמוסר לשליח בין כשמוסר השליח לידה, דזה נדע רק אם כתוב דכשהגיע לידה מגורשת ממ"נ, אבל כיון שהרמב"ם לא הזכיר משמע דכשהגיע לידה מגורשת בכל גווני ואף אם לא הי' עדים בשעה שמסר לשליח, דאם אדיבורא דידה קא סמיך לא מהני אם לא הי' עדים בשעה שמסר לשליח.

אלא דלפי"מ דביאר הגרעק"א בגיטין דף ס"ג דלהרמב"ם שליח להבאה היינו דהגירושין הם בנתינה להשליח אלא שדעתו של הבעל שלא תתגרש עד שיגיע לידה, נמצא דמעשה הגירושין הם בנתינה להשליח א"כ רק אז צריך עדים ולא בשעה שמוסר השליח להאשה. [ובעיקר האי סברא שביאר הר"ן לסברת הרמב"ם בשליח להבאה דהוי כהתנתה דאינה רוצה להתגרש עד שיגיע לידה, צ"ע ממ"נ אם הוא שלוחה הא מתגרשת בע"כ, ואם כונתה דאינו עדיין שליח שלה עד שיגיע לידה א"כ אימתי יהי' לו דין שלוחה, וכי כשכבר אינו בידה יהי' שליח שלה, וגם אם אינו שליח שלה בשעת קבלה א"כ הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע, והי' אפשר לומר דזה כהתנה הבעל דלא תתגרש רק כשיגיע ליד האשה. וצ"ע דבדברי הר"ן לא משמע כן, עי' אמרי משה סי' ב' ס"ק י']. (מהדו"ק)

משום דעקר שליח לשליחותי' לגמרי. והיינו כדפרש"י דאע"ג דאח"כ עשה השליחות, מ"מ בשעת קבלתו הגט לא קיבל עליו להיות שליח להולכה, וצע"ק אם דכשזה אומר איני רוצה אז גם הבעל אינו רוצה שיהי' כבר שליח, א"ש דאע"ג דאח"כ חזר ועשה השליח השליחות מ"מ כבר ביטל הבעל שאינו רוצה שיהי' שלוחו, אבל לכאורה אין ראי' שהבעל מבטל אלא מצד הבעל יש עדיין הסכמה שיהי' שליח, א"כ כשאח"כ מתחרט ועושה השליחות למה אינו שליח של הבעל.

אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה. ברשב"א ביאר דכמו דקונה חזקה בקרקע ומשיכה במטלטלין וכן שכירות קרקע ומטלטלין, ה"נ קונה שכירות פועלים בהתחלת מלאכה והליכת פועלים למלאכתם הוי התחלת מלאכה, הרי דאע"פ שעל הליכתם אינו משלם הבעה"ב מ"מ מקרי התחלת מלאכה. ויש לעיין איך הוא הקנין ע"כ שהפועלים קונים זכות שהוא צריך ליתן להם לעבוד, ואם זה סוג קנין כעין חזקה ומשיכה הא לא שייך אלא בדבר מסויים, אבל שיהי' מחויב לתת לו לעבוד לכאורה לא שייך בזה קנינים מסוג זה, ואולי דבזה שהתחילו זוכה הבעה"ב שיעבוד בגופם לעבוד וממילא דהוא נתחייב לשלם להם, ואע"ג דפועל יכול לחזור ואינו קנין ממש, מ"מ כ"ז שלא חזרו יש להבעה"ב בהם שיעבוד [וכמו דאמרינן לשון זה לעיל דף י' ע"א]. (מהדו"ק)

אבל אינו דומה הבא טעון להבא ריקם עושה מלאכה ליושב ובטל. יש לעיין בהא דחובל בחבירו דמשלם לו דמי שומר קישואין משום דאי לא הי' חולה הי' יכול להיות שומר קישואין דהא כעת הוא יושב בטל, א"כ נוריד מה ששומר קישואין הי' מסכים לשבת בטל בעד פחות משכר של שומר קישואין, ובפרט באדם שיש לו מלאכה שיוכל לעבוד בלי היד דמשלם לו דמי שבתו של כל יום עד שיבריא, ולמה לא נוריד מה שהי' מסכים להוריד ולישב בטל, ואע"ג דלא הי' רוצה שיהא חולה וישב בטל במקום לעבוד, מ"מ הא ע"ז לא מהני מה שמצער אותו ע"י החולי, ולגבי המלאכה הא לא הי' מחויב כל דמי מלאכתו.

אבל בדבר האבוד וכו'. הקשה בהגהות אשר"י למה אינו חייב אפי' בלי שבאתה חבילה בידו לשלם כל הפסדו מדינא דגרמי. ויש לעיין באופן דשכרן לשים במים ולהעלות ואחרי ששרו במים חזרו אם אז הוי מזיק בידים דע"י ששמו הפשתן במי המשרה עי"ז ניזוק אם לא ימשיכו לעשות מה שצריך לעשות בהם, ועי' בתוס' בב"ק דף ק' ע"א בד"ה שאני, וצ"ל כיון דכששמו הפשתן במים הי' דעתן להמשיך, והדבר כשלעצמו אין היזק אם ימשיכו, וזה עשו במצות הבעה"ב, אין ע"ז שם מזיק להתחייב, ומה דאינו ממשיך אח"כ הא אינו עושה פעולה בידים ולכן הוי רק גרמי.

ועדיין יש להעיר דלחייבם מחמת דהוו כשומרי שכר כשקיבלו לעבוד. והי' אפשר כמו שכתבו האחרונים עי' במחנ"א הל' שומרים סי' י"ח, דשומר שכר יכול לחזור ויפטר מחיוב שמירתו, וכאן יש עוד לומר דגם אם כל שומר שכר לא הי' יכול לחזור, מ"מ פועל דכל דין חיוב שמירתו הוא מחמת דקיבל לעבוד, וכיון דחוזר מעבודתו אין עליו חיוב שמירה, אלא דמ"מ ע"י שלא שמרו בשעה שהי' מחוייב לשמור הא עי"ז יופסד הדבר, למה לא נימא דיחייבו לראות שלא יקולקל מה שהתחילו כשהי' שומרים.

והגרעק"א הק' להגהות אשר"י דתירץ דבדבר האבד חייבין אף אם בלי שנשכרו לא הי' משיג פועלים דהא לא גרמו לו שום הפסד מ"מ חייבים, והק' דלפי"ז בחוזר הבעה"ב דלגבי הפסד הפועלים הו"ל דבר האבד כדאיתא בשו"ע סעיף ב' א"כ לחייב אפי' אם הפועלים לא היו מוצאים להשתכר, [ומסתבר דקושייתו דלחייבו בעלים אפי' בלא התחילו במלאכה, דאילו התחילו במלאכה הא באמת כתב הרא"ש דחייבין לשלם להם כפועל בטל אף אם הפועלים לא היו מוצאים להשתכר], ואפשר דדברי ההגהות אשר"י הוא רק לענין דשוכר עליהם או מטען משום דזה כלול בקבלתן, אבל לענין להתחייב אם הופסד הפשתן ע"ז א"א לחייבם רק מדינא דגרמי, וא"כ ה"נ לענין הפסד הפועלים דלזה א"א לחייבם אלא מדינא דגרמי, או בהתחילו במלאכה דכתב הרא"ש דכבר חייב לשלם להם אפי' שבין כך לא הי' מוצאים להשתכר בכ"ז משלמין להם כפועל בטל.

ב) נראה דלהתוס' והרא"ש יש לחייב מדינא דגרמי באם הפסידו פועלים גם לרבנן דלית להו כל החוזר בו ידו על התחתונה, דזה רק אם גם בלי ששכרן לא הי' הפועלים מוצאים להשתכר, דמצד גרמי א"א לחייב בעה"ב רק מחמת דהתחילו במלאכה ע"ז ס"ל לרבנן דהדין דידו על התחתונה, אבל היכא דהיו מוצאים להשתכר דיש לחייבם מדינא דגרמי מודים דחייבין, דהא אינו מוכרח דרבנן דר' דוסא לא ס"ל דינא דגרמי.

הא דלא סיירא לארעיה מאורתא. דאז חייב הבעה"ב, ולאלה דלא סברי דיש לחייב באם גרם ביטול מלאכה מדינא דגרמי וכל חיובם בהתחלת מלאכה, צ"ע דאיך שייך לחייבם דכאן לכאורה לא שייך לומר דההליכה לסייר מאורתא יהי' כהתחלת מלאכה, ונצטרך לומר דיסברו כהריטב"א לעיל דף ע"ג בשטמ"ק דכיון שהבטיחם חייב כעין דין ערבות. (מהדו"ק)

רש"י ד"ה אלא התם. ואי קשיא וכו' איכא למימר דאי הוה אמר ר"נ הכי הוה קמ"ל דהאי לאו עקירה הוא דהא מתרצה להיות שליח להולכה כל שכן דמתרצה בשליחות קבלה שהקבלה בכלל הולכה. מבואר ברש"י דיש מקום לומר דגם כשמסכים להיות שליח להולכה אינו מוכרח דמסכים להיות שליח קבלה, דאולי אינו רוצה להיות שליח לקבלה משום איזה טעם, אלא דאי הוי אמר ר"נ הי' משמיענו חידוש דאינו רוצה לעקור עצמו מלהיות שליח לקבלה שהקבלה בכלל הולכה, ולפי"ז אליבא דאמת דלא אמר ר"נ האי חידושא, איכא להסתפק אי בזה ששינה ואומר דהוא רוצה להולכה הוי בזה עקירה מלהיות שליח לקבלה.

תוד"ה אין להם. א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל. בקצוה"ח סי' של"ב סק"ב הביא להקשות בשם בנו דהא מבטל כיסו של חבירו פטור וה"נ הפסיד להם רק ריוח ומאי קשה להו. וביאר דכיון דשבת דאדם חייב, ס"ל להתוס' דלר"מ דדאין דינא דגרמי גם גרמי דשבת דאדם חייב, ובזה רוצה ליישב מה דהקשו התוס' למה מחלק בין הלכו ללא הלכו דהי' להם לחלק בין אם מוצאים עדיין להשתכר או לא מוצאים להשתכר, ולפי דרכו רוצה לתרץ דכיון דבברייתא מיירי נמי מחמרין, ובזה כיון דשבת דבהמתו פטור כ"ש גורם שבת דבהמתו, ויפטר גם באם אינם מוצאים להשתכר, לכן לא מחלק בין מוצאין להשתכר אי לא מוצאין להשתכר, ולפי"ד קשה מה תירצו בתוס' דא"כ גם בהלכו חמרים למה נותן להם שכרן כפועל בטל כיון דהוי שבת דבהמתו, ואם הכונה דמורידין החלק של החמור ומשלמין בעד ביטול מלאכה דחמרין, א"כ שוב הי' יכול לחלק בין מוצאין עדיין להשתכר ללא מוצאין, דהיינו כנגד ביטול החמרין אע"פ שפטור על ביטול החמורים.

ועוד יש לעיין דהנה במשבית חמורו למה לא יתחייב על הכל מדין גרמי דשביתת גופו כיון דמרויח ע"י שעובד עם בהמתו וכשאין לו הבהמה אינו יכול להרויח הו"ל גרמי שבת דגופו, וע"כ כיון דהגרמא עושה ע"י הבהמה הו"ל גרמי דבהמתו, ושאני שכירות פועל דעושה הגרמא ע"י ששוכר את הפועל הו"ל גורם שבת דאדם, א"כ כאן דע"י ששכר את החמרין גורם שהוא לא יעבוד הו"ל ככל גרמי דגופו דהוא לא יוכל לעבוד לא עם בהמתו ולא בשום דבר.

בא"ד. בקצוה"ח סי' של"ב סק"ד הביא תשו' מהר"ם בר ברוך דכתב דאינו חייב מדינא דגרמי אפי' אם הי' מוצאין להשתכר דהוי כמבטל כיסו של חבירו. וכתב דסברת התוס' כיון דזה נזקי גופו ובהשבית גופו הא גילתה התורה חיוב דשבת, ובסברתם ביאר דס"ל דגרמי דשבת אינו חייב, וכן ביאר דברי הרמ"ה המובא בטור סי' ש"ח, ולא ביאר הטעם למה פטור בגרמי דשבת. ואפשר דבאהדקי' דאינדורנא בשעת זמן שכירות פועלים ואח"כ יוציאו ג"כ יפטר, משום דלגבי הזמן שאח"כ שכבר אינו באינדורנא אינו אלא גרמא שבזמן שהי' באינדורנא לא ישכרו אותו לעבוד על אח"כ. ואינו כעושה פעולה בהגברא אלא גרמא בהריוח, וכל מה דחייב באהדקי' באינדרונא הוא על כל זמן שאוחזו באינדרונא, וה"נ בשוכר פועל דמה שאינו מוצא אח"כ להיות נשכר אינו אלא גרמא בהריוח דהא אז אין כבר עיכוב בהפועל. ולפי"ז צע"ק סברת התוס' והרא"ש דמחייבי, וצ"ל דס"ל דכיון דמה שלא ישכרו אותם אח"כ נגרם ע"י מעשה פעולה בהגברא מקרי שפיר שבת בהגברא.

ובעיקר סברת הקצוה"ח דלהתוס' והרא"ש חיובו מדין שבת לא מצאתי בראשונים. ובקהלות יעקב סי' מ"ז כתב דס"ל להני ראשונים דעל מה שביטלם מהמלאכה פטור דגרמי דחייב הו"ל כאילו ממונו הזיק ולכן אינו חייב אלא בנזק ולא בד' דברים וכשורו שהזיק דמי. וצ"ע דע"כ ממה שחייבה תורה על מעשה בהמתו או שורו ובורו עדיין לא נדע גרמי, דהא התם חייב רק אם ממונו הזיק או כשהוא ברא את המזיק, ובשלמא אם גרמי הוי כמעשה עצמו היינו דס"ל דמה לי עושה בעצמו ממש או בגרמתו סוף סוף הוא עשה א"ש, אבל אם צריכים כבר לסברא דהוי כממונו שהזיק, נצטרך לומר דבלי שחידשה תורה שחייב על מעשה ממונו לא הי' מקום לחייבו מדינא דגרמי, א"כ גם אחרי שחייבה התורה על מעשה ממונו מנ"ל דחייב על מעשה שהוא גרם שאדם אחר יזיק. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א