מראי מקומות/בבא מציעא/ז/ב
בגמ' נפל ליד דיין הקשה המהרמ"ש (בע"א) מדוע לא אמרינן כל דאלים גבר ועי"ש בתי', ומבואר דע"י כד"ג אם יגבר המלוה יגבה בו, והרי אין כאן הוכחה דשבמ"ב, ומבואר כמשנ"ת דכל שאוחז השטר יכול לגבות בו, וה"ז בא לידו בהיתר, ובאמת דהדברים מבוארים בתוס' בב"ב לד: סוד"ה ההוא דבשטר כשאין אוחזין הדין כד"ג, ומבואר דע"י שיתקוף יוכל המלוה להוציא.
בגמ' ולא חיישינן לפרעון עפרש"י, ולכאו' מוכח מכאן דהא דאין חוששין בשטר לפרוע, אין זה משום שהמלוה מוחזק בשטר וכמשנ"ת בארוכה בע"א, אלא הוא משום הוכחה, דהכא הרי המלוה אינו מוחזק, וי"ל דהכא הוא סב' בדין השבת אבידה, דזה הוכחה שנפל ממנו, וכדין סימנים, וכיון שמחזירים לו ממילא גובה בזה וכמש"כ תוס' בחולין צו., ועמש"כ בע"א בדברי הריטב"א ומהריכ"ץ.
ברש"י ד"ה לא יוציאוהו מידו לא לוה ולא מלוה עד שיבא אליהו או עדים שראו מיד מי נפל הקשה הקצוה"ח סימן ס"ה ס"ק ט' דמבואר ברש"י דכל הריעותא דנפילה הוא משום דעי"ז חיישינן שלא נפל מיד המלוה אבל אם ידעינן שנפל מידו גובין בו, ואילו ברש"י לקמן יב: ד"ה הני ריעי פירש"י הואיל ונפל איתרע די"ל אם הי' כשר הי' נזהר בו, וכ"כ שם יג. ד"ה מוקי מתני', וכ"מ מהסכמת הפוסקים דאף אם ראו שנפל מידו איכא ריעותא דנפילה, ועפ"ז הקשה מה יועיל שיש סימן למלוה, דהסימן מוכיח שממנו נפל, אבל להמבואר דריעותא דנפילה הוא משום שלא נזהר בו זה שייך אף כשיש בו סימן, ותי' דכשיש סימן אינו חושש כ"כ לשומרו, דיודע שישיבו לו עי"ש, וכ"ה בכו"ח תניינא ברשימו"ת.
ובדברי רש"י שסותר משנתו תי' בחי' ר' מאיר שמחה לקמן כ. דשאני הכא שהלוה טוען ממני נפל, א"כ אם יבואו עדים שנפל מיד המלוה הרי הוחזק כפרן ויחזירו למלוה ויגבה בו, משא"כ בכל שטר שנפל שטוען הלוה פרוע ולא הוחזק כפרן, שפיר י"ל דאף אם יודעים שנפל מהמלוה לא ישיבו לו.- ובאהא"ז סוף הל' גו"א כתב בדעת רש"י דכל דידעינן שנפל מיד המלוה הרי השטר שלו, וא"א שלא להשיב לו שטרו עפ"מ שאנו חוששין חששות מעצמינו, ומאחר שמחזירין לו השטר הרי גובה בו וכדברי הר"מ. וע"ע לקמן טז: דקאמר א"נ אפשיטי דספרא זייר לי', והרי בכה"ג ידעינן שנפל מהמלוה, ואעפ"כ מספקינן שמא הוא פרוע, ומבואר דריעותא דנפילה הוא אף כשידעינן שנפל מהמלוה, וענתה"מ סימן ס"ה ס"ק י"ז ושעה"מ שם ס"ק ז', וע"ע מש"כ לקמן יב: יג..
בגמ' מצא שטר כתובה בשוק וכו' רי"א עודה תחת בעלה וכו' כ' הנמו"י (ד. מדפי הרי"ף) ומיהו אע"ג דר"י חייש לפרעון בעודה תחת בעלה לא חייש וכדקאמר איהו גופי' עודה תחת בעלה יחזיר לאשה וטעמא דמילתא דכיון דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים (לא חיישינן לפרעון כלל) ומש"ה לא איתרע משום נפילה אבל שט"ח אמרינן לקמן דאפילו תוך זמן דלא עביד איניש דפרע איתרע משום נפילה וכו' עכ"ד.
הש"ך סימן מ"א ס"ק ט' הוכיח משמעתין כדעת הר"מ פכ"ג ממלוה הי"א דחוששין לפרעון בשטר שנפל תוך זמנו, דהא ת"ק חייש לפרעון בכתובה אע"ג דהוא תו"ז, ואף ר"י דפליג הוא רק בכתובה וכמש"כ הנמו"י, והקצוה"ח בס"ק א' דחה ראייתו דשאני כתובה דאית לה בתנאי ב"ד חוששים יותר, וכמו"כ העירו לדברי הריטב"א (הובא בשמ"ק) דהחשש שהתפיס לה צררי משום דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה, א"כ שאני הכא דיש לחוש יותר, ומדוקדק מדאמר הכא בכתובה הטעם משום צררי אתפסה ולא משום דחיישינן לפרעון, משום דהוא תו"ז ולא חיישינן לפרעון, ורק בכתובה חוששין לצררי, ומ"מ לא יקשה ע"ד הר"מ מדוע קאמר צררי אתפסה ולא חשש פרעון, די"ל דבכתובה כיון דאפשר שלא יבא לידי גבי' לא יפרענה, ומ"מ חוששים שמא התפיסה צררי.
ובמש"כ הקצוה"ח דמשום תנאי ב"ד חיישינן לפרעון טפי ק' מהא דפריך מרבנן אדרבנן.- וע"ע להלן בסמוך חשש בריעותא דנפילה יותר מאם לא הי' שטר.
בגמ' אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה התוס' לקמן יז. ד"ה הטוען (ציינם הרע"א בגלהש"ס) כ' שאין להוכיח מכאן שנאמר לטעון פרוע על כתובה די"ל דמיירי על התוספת עי"ש, וכ"כ התור"פ בשמ"ק כאן. ועכו"ח תניינא (ברשימו"ת) מש"כ עפ"ז בתוד"ה בזמן. ובמלחמות לקמן כ' בשם רב שרירא גאון וכן דעת הרא"ש שם דאע"ג דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, מ"מ אם כתב לה כתובה ואבדה איכא ריעותא דנפילה, וכן דעת הר"מ פט"ז מאישות הכ"א, ואזיל הר"מ לשיטתו הנ"ל בפי"ד ממלוה הי"ד ובפכ"ג הי"א דשטר שנמצא תוך זמנו אע"ג דחזקה אין אדם פורע תו"ז, מ"מ ע"י ריעותא דנפילה חיישינן, ומבואר דריעותא דנפילה מגרע יותר מאם לא הי' שטר מעיקרא.
וכמו"כ נחלקו הראשונים בדף טז: בהוחזק כפרן שאינו נאמן לומר פרעתי דהוחזק כפרן לאותו ממון, ולדברי רש"י שם עולה דמ"מ בריעותא דנפילה חוששין לפרעון, והראב"ד נחלק וכשיטתו דריעותא דנפילה אינו מגרע מה שהי' דין לגבות בלא השטר, וצ"ע דבהל' אישות לא השיגו הראב"ד. ובאבי עזרי הקשה בדברי הר"מ, דהרי כ' הר"מ בפו"ח מגו"א דשטרות שאין דינם להחזיר אם עבר והחזיר גובה בהם, ונתבאר דכל הדין בלא יחזיר הוא דין בהשבת אבידה, אבל מאחר שהחזיר גובה בזה, א"כ בכל הנך שדינם מצד עצמם לגבות מדוע לא יגבה, דמזה חזינן שיש חשש בעצם לפרעון, וא"כ מה מועיל שהשטר בידו וצ"ע. ועמשי"ת בזה בעזה"י בדף יז.
בגמ' אימור צררי אתפסה ופירש"י בד"ה צררי כשנשאה או לאחר מכאן הק' הרשב"א (הובא בשמ"ק) דאטו מי שלוה בשטר והניח משכון לא מהדרינן לי' שטרא אי ידעינן דמיני' נפל ועוד דלא אשכחן חשש צררי בתו"ז, ואשר ע"כ פי' דהחשש דכשאבד הכתובה התפיסה צררי משום דאסור לשהות בלא כתובה וע"י צררי שרי ועי"ש, וכ"ה בריטב"א (שם), והעירוני דלפמש"כ תוס' דמיירי הכא על התוספת א"כ בזה אין איסור לשהות עם אשתו. ובכו"ח תניינא (ברשימו"ת) הקשה כן הרע"א על הא דחיישינן לשתי כתובות.- ע"ע בראשונים שהאריכו למ"ד הכא דלא חייש לצררי, מי פליג בדין הנפרעת שלא בפניו והנפרעת מן היתומים לא תפרע אלא בשבועה משום חשש צררי ותי' דסמוך למיתה מתפיס צררי, א"נ דלענין שבועה חיישינן לה אבל לא להפסידה ממון.
בגמ' דחיישינן לשתי כתובות ופירש"י שמא חזר וכתב לה כתובה אחרת שני' לאחר שנפלה זאת מידה, וכ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) דהוא כדי שיהא מותר לשהותה ור' יוסי לא חייש להכי קסבר דמאן דעביד הכי בב"ד ובפרסום עביד וקלא הוה לה למילתא וסבר ר"י דמותר לשהות בלא שטר כתובה וכל האיסור הוא כשאין חיוב כתובה.- עכו"ח תניינא (ברשימו"ת) שכתב דלר' יוסי דכותבין שובר אין לחוש לשתי כתובות עי"ש.
ברש"י ד"ה לעולם לאו באומר פרעתי צ"ב מדוע אינו נאמן פרעתי במיגו דשתי כתובות, ועי' לקמן יג: תודה הא קאמר בסוה"ד דמבואר דלר"י נאמן פרעתי במיגו דמזוייף עי"ש.
בתוד"ה בזמן דלא חיישינן לקנוניא הנמו"י (ד. מדפי הרי"ף) כ' וכגון דליכא למיחש לקנוניא שכתבו בה מפורש חוץ מן האחריות, וכ"ה ברמב"ן, (הובא בשמ"ק), וברשב"א כ' דשמעתין סברה דחיישינן לפרעון ולא חיישינן לקנוניא ולא קאי הכי למסקנא, וכן לקמן ס"ד כן ולא קאי למסקנא.- וברמב"ם פי"ח מגו"א הי"ב כתב מצא כתובה אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לאשה שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה ואח"כ מכר הבעל נכסיו והרי הוא רוצה לעשות קנוניא על הלקוחות עכ"ד, ומקשים למ"ל טעמא דקנוניא, תיפו"ל דהובע"ד לא מהני לחוב לאחרים, ובפשוטו מבארים דכיון דע"י הובע"ד נחזיר לו השטר, ממילא ה"ז בא לידו בהיתר וגובים מלקוחות וכמשנ"ת. ובעזה"י יבואר לקמן יב:.
בא"ד לשמא כתב בניסן ק' הא מאחר שמודה מדוע נחוש לכך. ועי' לקמן יב: ובמשנ"ת שם.
בגמ' אבל אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף הובא לעיל ע"א קו' הלח"מ פ"ט מטו"נ ה"ז ע"ד ה"ה דבכלי לא אמרינן זה נוטל עד מקום שידו מגעת, ודוקא בבגד, דהא הכא אמרינן אף בשטר כן, ולדברי רש"י שאפשר לגבות במה שתפוס בידו י"ל דלא תיקשי קו' הלח"מ דשפיר דמי לסודר.
בגמ' א"ל ר"א מדפתי לרבינא לר"א דאמר זה נוטל טופס וזה נוטל תורף למ"ל וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך כ' הרמב"ן דלפירש"י הקו' על הלוה בלחוד כשאוחז בטופס מאי עביד לי' והרי המלוה יגבה חובו בתורף שבידו אבל כשהמלוה אוחז בטופס שפיר יוכל לגבות בטופס שבידו מבנ"ח. וע"ע תוספות הרא"ש (הובא בשמ"ק) משכ"ב.
בגמ' שטרא דאית בי' זמן וכו' כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) שזה מפירושא דמר יהודאי גאון ז"ל.
בגמ' יהיב לי' היאך דביני ביני ערש"ש אופן החשבון.
ברש"י ד"ה שטרא שם המלוה והלוה והמעות כתובין אף בטופס הרמב"ן כ' דבטופס פעמים שיש שעבודין מטלטלי אגב מקרקע וכן דאיקני ושבח וכן כיו"ב דכולן בכלל טופס.
בא"ד והאי מודה שכתבו הוא כ' הקצוה"ח סימן ק"ו ס"ק ב' (סוד"ה ראשונה) דמוכח מדברי רש"י דמודה בשטר שכתבו גובה ממשעבדי, [וכבר עמד בזה המאירי ד"ה אלא] והביא שנחלקו בזה הש"ך והמבי"ט, דעת המבי"ט דגובה ממשעבדי והש"ך נחלקו עליו, ומדברי רש"י מוכח כמבי"ט, ובטעם שיטה זו עי' חי' הגרש"ר גיטין סימן ה', ובעז"ה יתבאר לקמן יב:, והאו"ש פי"ז ממלוה ה"ט דחה דהכא לענין לגבות מכאן ולהבא, דשטר שאין בו זמן סובר רש"י דא"א לגבות אף ממשעבדי דמכאן ולהבא, וע"ע במהר"ם שיף שהביא קו' הנ"ל מהתורת חיים ועי"ש משכ"ב, ועי' בביאור מש"כ מדברי המהרש"א לקמן יג. כדברי המהרמ"ש דגובים ממשעבדי.
כתב הגר"א סימן ס"ה ס"ק מ"ה ובהגהותיו על הרא"ש דלדברי רש"י להלכה דקי"ל כרבי אין נפ"מ בדין זה נוטל טופס וז"נ תורף, וע"כ השמיטוהו הרי"ף והר"מ. ויל"ע דאכתי נפ"מ לענין הזמן וכדאמר הגמ', ועי' רמב"ן (בד"ה ויש שפירשו).
בתוד"ה דאי ותימה הא אין למידין משיטה אחרונה הראשונים תי' דכותבין הטופס לפני שיטה אחרונה, והפנ"י ונחל"ד תי' דכל הדין שאין למידין משיטה אחרונה הוא דבר חדש שלא נכתב בתורף, אבל פי' שפיר למידין משיטה אחרונה וכמש"כ ההגהמ"י פכ"ז ממלוה אות ב', ובג' ההגהמ"י כ' דעפ"ז מתו' קו' תוס' וכמשנ"ת.
בא"ד מ"מ כשאין כלל עדי חתימה פסול הרמב"ן הוסיף לבאר דכל הטעם דרשב"ג משום דקיום שטרות דרבנן או משום דירא שיקיימוהו (וכמש"כ תוס' בכתובות יט.) אבל כשאין עדים לא שייך זאת.- הפנ"י הביא תי' הריטב"א (ישנים) וכ"ה ברמב"ן דכיון דאנן ידעינן שיש עדים בטופס שביד חבירו ושזה התורף הוא מזה השטר א"כ ה"ל שפיר שטר שיש עליו עדים ודמי לשטר שנמחק דב"ד עושין לו קיום, ופי' הריטב"א (הובא בשמ"ק) דאע"ג דהמלוה יכול לגבות בשטר שבידו, מ"מ לא סגיא דלא יטול הלוה מחצית עדותם לבני חרי מיהת כיון שאף חלקו לבדו הי' מועיל לבני חרי, וכ' עוד (בד"ה ויש שפירשו) דאפשר דאם המלוה אדוק בטופס והלוה בתורף לא יגבה כלום עי"ש, ובראשונים לא כ"כ בישוב ד' רש"י, אלא שיטה אחרת כדרכו של רש"י, מלבד הריטב"א (ישנים), ונתעוררתי דהוקשה להם דא"כ אתיא אף כרבי ובשטר מקויים, [ובריטב"א באמת כ"כ] וע"כ דדעת רש"י דמהני חצי שטר, ואי משום נמחק י"ל דע"ז מהני מה שראו השאר ביד חבירו ואין לחוש לנמחק, אבל לא חשיב שאוחז בזה, וכ' דלדרך זו תתיישב ג"כ קו' ראשונה של תוס' שאין למדין משיטה אחרונה דהכא אנן סהדי שהכל אמת, והק' הפנ"י דא"כ ה"ה על הזמן נימא כן, וכבר עמד הריטב"א (הובא בשמ"ק) בזה וכ' וי"ל דכיון דאפשר לשטר בלא זמן זמן מילתא וממונא באנפי נפשי' הוא לשעבד נכסיו המשועבדים והרי הוא חלוק לעצמו לזכות בו מי שתופס בו וכו' עכ"ד, וכמו"כ ק' מה הוצרך רש"י להא דסבר רשב"ג מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו תיפו"ל דאפשר לקיימו בעדים שביד השני, וע"ז י"ל דיוכל הלוה לקרוע השטר שבידו ולא יוכלו לקיימו, א"נ שלא יתן לקיימו, וכ"כ הנחל"ד.
בא"ד ועוד במה עדיף תורף מטופס כך השטר פסול בלא טופס וכו' עמש"כ לעיל תי' הראשונים דהוי כנמחק שטרו בב"ד.
בא"ד ובירושלמי וכו' וסובר דעדי מסירה כרתי מבואר דשטר ראי' ג"כ כשר בעדי מסירה אע"פ שאין בו עדי חתימה, ואין לו ראי' מהחזקתו, אא"כ יבואו עדי המסירה, מ"מ חשיב שטר ראי', וכן מבואר בתוס' בפ"ק בגיטין.- עשמ"ק בשם הגליון מש"כ לבאר מ"ט לירושלמי אין שמין את הזמן.
כתב הר"מ פי"ד ממלוה הי"ד שנים שהן אוחזין בשטר המלוה אומר שלי הוא והוצאתיו להפרע בו ממך והלה אומר פרעתיו וממני נפל אם היה השטר שיכול לקיימו זה ישבע וכו' וישלם הלוה מחצה, וכ' ה"ה ודברי רבינו בה כדברי ההלכות שלא חלקו בין טופס לתורף אלא כיון ששנים אדוקים בשטר יחלוקו כריו"ח דאמר לעולם חולקין וכן דעת בעל העיטור ז"ל ואולי היתה להם גירסא אחרת בסוגיית הגמ' שם וכו' עי"ש, ובשו"ע סימן ס"ה סעי' ט"ו הובאו ד' הר"מ, והש"ך ס"ק מ' האריך ליישב ד' הר"מ אף להגירסא שלפנינו, והרבה בקו' על פירש"י, וכ' לכך נראה דריו"ח ס"ל דוקא בטלית אמרי' זה נוטל עד מקום שידו מגעת כו' כיון שזה לבדו מה שתפוס בידו שוה שום דבר אבל בשטר כיון שאינו שוה כלום אלו הי' כ"א נוטל מה שבידו דהא שטר קרוע אינו שוה כלום וגם גופו של שטר אינו אלא לראי' ואין גופו ממון הלכך אין תפיסתו כלום ולעולם חולקין וכו' עי"ש, ואע"ג דדעת הש"ך דבתפיסי בכרכשתא אמרי' כמאן דפסיק, אלא שאין דנים ע"ז, שאני התם דהוא דבר ששוה ממון, אבל שטר שמקצתו אינו שוה כלום בזה מודה הש"ך דלא אמרינן כמאן דפסיק, ולפ"ז ה"ה בכלי לא יהא דין זה נוטל עד מקום שידו מגעת כיון דמחציתו אינו שוה כלום, וכ"ז לריו"ח, אבל לר"א אף בכלי נימא זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, ועמשנ"ת בע"א.- ובמש"כ הש"ך דריו"ח ור"א פליגי, יעויין בשמ"ק (סוד"ה ורבי יוחנן) שכתב ומלשון ר"ח הכתוב לעיל בלשון הרמב"ן נראה דריו"ח פליג אדר"א עכ"ד.
הגר"א שם ס"ק מ"ה תי' ד' הר"מ דס"ל כפרש"י דסוגיא כרשב"א וקי"ל כרבי ואין נפ"מ, והיינו דבטופס יש עדים וכנגדו בתורף יש עיקר השטר ויש בו זמן ע"כ חולקים בשוה, ושמעתין לרשב"ג דא"צ את העדים. וע"ע באהא"ז ע"ד הר"מ שם מה שהקשה ע"ד הש"ך והגר"א, ופי' ד' הר"מ באופ"א.
בגמ' א"ל לדמי וכו' ויחלוקו נמי דאמרן לדמי ענתה"מ סימן ס"ה ס"ק כ"ד שהקשה מ"ט חולקין השטר ולא אמרינן שיכתוב המלוה שובר על מחציתו עי"ש.
בגמ' דאלת"ה שנים אוחזין בטלית וכו' הק' המהרש"ל בשם תוס' דהניחא במציאה אבל במקח וממכר כל הדו"ד הוא על הטלית עצמה דהרי שניהם נתנו דמים ותי' דמיירי בנתייקר הטלית ועי"ש עוד, ובמהרש"א כ' דבמקח וממכר דמדיינים על גוף הטלית אה"נ חולקים אותה, משא"כ במציאה שדנים על הממון וכ' וזה ברור לי בדברי כל הפוסקים ע"ש.
בתוד"ה ויחלוקו ואין חולקין את החוב כמו שכתוב בשטר מדברי רשב"ם ב"ב קע. ד"ה והוינן וד"ה ואי מבואר שחולקין את החוב שכתוב בשטר וכ"מ בראשונים שתירצו קו' תוס' עי"ש, וכ"ה בסה"ת שער כ"ג, וכ"נ מסתימת הר"מ פי"ד ממוה הי"ד, ובהגהמ"י כ' ע"דה ר"מ אבל באלפסי כתב ויחלוקו דקאמר לדמי ניירא וצ"ע. ולפ"ז צ"ל דקמ"ל דלא חולקין את השטר עצמו לשנים, והתוס' דחו פי' זה דהא פליגי רבי ורשב"ג בדין מודה בשטר שכתבו אלמא דחולקין החוב, וראיתי לתרץ דס"ד דחולקין גם את החוב ויגבה מחציתו, וגם את השטר, וא"כ לא יגבה מלקוחות, וע"ז קמ"ל דיחלוקו לדמי, ועי' בספר הזכרון עולת שלמה (עמ' תמז). ולדברי תוס' צריך לבאר מדוע אין חולקין את החוב עצמו, וביאר בחי' רא"ל סימן פ"ו דאין המלוה מוחזק בחוב אלא במה שעומד לימכר דהשטר הוא כחפץ ששוה ממון ובזה הוא מוחזק.
צריך לבאר לדברי תוס', דרך משל אם כתוב בשטר ק' ושוויו לימכר הוא פ', א"כ חולקין בפ', וא"כ מאחר שאין המלוה יכול לגבות אלא פ', נמצא שאינו שוה למכירה אלא ס' וכן הלאה, וצ"ב.
בתור"פ (הובא בשמ"ק) כ' דבודאי ידע דבכ"מ יחלוקו הוא לדמי, אלא דסבר הכא דחציו של לוה עדיף מחציו של מלוה, דחציו של מלוה מחוסר גוביינא ולכך יטול המלוה פחות מחציו.
בא"ד ואם יחתוך השטר לא ישוה לכלום הרשב"א והריטב"א (הובאו בשמ"ק) תי' קו' תוס' דס"ד דחולקין בשטר דאע"ג דהמלוה נפסד מ"מ הלוה נשכר, עוד תי' המהריכ"ץ די"ל דהיחלוקו הוא על הנייר עצמו לצור ע"פ צלוחיתו, ע"ע רמב"ן מש"כ לחלק בין יחלוקו לבין א' אדוק בטופס וא' בתורף.