מראי מקומות/אבן העזר/כג

מראי מקומות אבן העזר כג

גדר איסור הוצאת ש"ז

השו"ע בסעיף א, כתב על פי הזוהר שאיסור הוצאת ש"ז לבטלה הוא יותר חמור מכל העבירות, ע"כ, ומיהו נראה שיש חילוק בין מוציא ש"ז ע"י דבר חיצוני המחמם אברו, שזה כלול באיסור הוצאת ש"ז לבטלה, לבין מוציא ש"ז ע"י ראיה אסורה והרהור, דהא בנדה יג.-יד., שזו סוגיית הוצאת ש"ז לבטלה, לא איירי אלא באיסור להוציא ש"ז ע"י חימום אברו ע"י דבר חיצוני כגון נגיעה בידו או רכיבה על גמלים או פרקדן, ולא הוזכר שם כלל איסור הוצאת ש"ז ע"י הרהור שבא ע"י ראיה, ומאידך בע"ז כ:, שזו סוגיית הרהור לא אסרי' לה אלא מקרא דונשמרת מכל דבר רע ולא מהנך קראי דאייתינן התם בנדה, והתם בע"ז לא מייתי' אלא מיני ראיות אסורות ולא הוזכר חימום אברו ע"י דבר חיצוני כלל, ומזה נראה שב' איסורים הם ולא קרבו זה אל זה, ולא אמרו שאיסור חמור ביותר אלא על מוציא ע"י חימום חיצוני, אבל איסור ונשמרת מכל דבר רע, אינו אלא כשאר האיסורים, ולפי האמור יהיה מותר לאכול ולשתות אוכלים המביאים לידי קרי, דזה לא מיקרי הוצאת ש"ז לבטלה, אמנם בדברי הטוש"ע בסי' כג,ג, וכן בדברי הרמב"ם בהל' איסורי ביאה כא, משמע דלא סברו לחלק בהכי, וצ"ע. עוד יש לדון אם גדר איסור זה הוא לא להשחית זרע או שגדר האיסור הוא לא להוציא מגופו זרע לבטלה, ונפק"מ לאדם המחכך אברו של חבירו בעל כרחו, וגורם לו להוציא ש"ז לבטלה, דאם האיסור הוא להשחית זרע א"כ אותו אדם המחכך לא עבר על לפני עוור כיון דחבירו שהוציא זרע לא עבר על איסור כלל כיון שלא הוא השחית, ואותו אדם המחכך עבר על איסור השחתת זרע, ומאידך אם האיסור הוא להוציא זרע מגופו לבטלה, א"כ אותו המחכך עבר על לפני עוור ואותו שהוציא עבר על איסור הוצאת זרע באונס, ויש בזה עוד כמה נפק"מ, כגון שאדם הוציאו ממנו ש"ז לתוך כלי על מנת להכניס באשתו מחמת שרק בדרך זו יכולים ללדת, ובא אדם אחר ושפך הכלי, אם עובר על איסור השחתת זרע או לא, ואפשר דתלי בזה נמי אם מותר לאדם הנ"ל שאינו יכול ללדת אלא בדרך זו, להוציא ש"ז לתוך כלי דאם האיסור הוא השחתת זרע הרי אין כאן השחתה ואם האיסור הוא הוצאת זרע מגופו שלא כדרך ביאה הרי הוציא, אמנם בזה אפשר דאף לפי הצד שגדר האיסור הוצאת ש"ז, מ"מ היינו דוקא כשמוציאו לבטלה אבל כשאינו לבטלה אפשר דיהיה שרי, עוד נפק"מ באשה שאינה יכולה להתעבר ורוצה להוציא הזרע במוך אחר ביאה אי עוברת על איסור השחתת זרע או לא, וכבר הביא נידון כעין זה בפתחי תשובה בסעיף ה בס"ק ב, אמנם אם לאחר שכבר נעשתה הביאה נזכרה שיש לה בזה סכנה, ודאי דשרי להוציא במוך דהא לא גרע הזרע מעובר שמסכן אשה דכל עוד לא נולד שרי להורגו כמבואר בסנהדרין עב:, אלא דנפק"מ אם לכתחילה מותר לה להביא עצמה לידי כך או לא, ובאמת הוא נפק"מ אף לבעלה אם מותר לו לבעול אותה אם יודע שאחר ביאתו היא תשחית הזרע, דאם האיסור הוא השחתה א"כ הרי הוא כמשחית הזרע, אבל אם האיסור הוא ההוצאה מגופו לבטלה ולא שייך השחתה לאחר שיוצא מגופו, א"כ הכא בעצם ההוצאה מגופו ליכא מידי אלא רק בהוצאה שהאשה עושה אחר כך וכיון דאותה השחתה מותרת לפי צד זה א"כ ממילא גם מותר לבוא עליה, ונמצאו כל אלו הנידונים שדנו עליהם גדולי האחרונים בתשובותיהם, תלויים זה בזה ע"י חקירה אחת באיסור הוצאת ש"ז, אם האיסור הוא ההוצאה מהגוף לבטלה או השחתה אף בלא קשר להוצאה מהגוף, ויש לפשוט הספיקות דבכתובות לט., אמרי' שלש נשים משמשות במוך, ומדברי ר"י שהובאו בתוס' שם ד"ה שלש, מבואר דבין לר"ת שהובא לפני כן בתוס' ובין לר"י תרוויהו מודו דאם המוך אינו בשעת תשמיש אלא לאחר תשמיש מוציאה הזרע ע"י מוך שרי אלא דר"י צידד לאסור מחמת השחתת זרע האשה, ור"ת ס"ל שהמוך אינו נמצא בשעת תשמיש ולכך ס"ל דאין כאן איסורא אף בשאר נשים, ומאידך ר"י ס"ל דהמוך נמצא בשעת תשמיש ולכך ס"ל דהוי איסורא, ואע"ג דר"י הוכיח דאיירי שהמוך נמצא בשעת תשמיש מהגמ' בנדה, מ"מ ר"ת לא סבירא ליה דהוי ראיה דהא הרא"ש בגיליון בנדה שם פירש להדיא אף באותה סוגיא דאיירי שהמוך אינו בשעת תשמיש, והא דר"י צידד לאסור היינו מחמת זרע האשה דאי מחמת זרע האיש וס"ל דיש השחתה אף אחר שיצא הזרע מהגוף, א"כ מה הוצרך להביא ראיה מנדה הא פשיטא דאשה נמי מצווה לא להשחית את זרע האיש ככל מצוות התורה דאין חילוק בין איש לאשה, וא"כ מבואר דהא פשיטא לר"י ולר"ת דאם המוך נמצא בשעת תשמיש הוי איסורא דהוי כמוציא על העצים והאבנים, ואם מכניסה המוך לאחר תשמיש פשיטא להו דאין איסור כלל מחמת זרע האיש דכל ההשחתה היא רק בשעת ההוצאה מהגוף, אלא דר"י דן לאסור מחמת זרע האשה, ועתה שנודע לנו על פי הרופאים דהנוזל הנמצא באשה בשעת תשמיש שחז"ל כינוהו זרע האשה, אינו זרעה דאף בלעדיו תתעבר, וא"כ אף שחז"ל קראוהו זרע מ"מ כיון דאין מולידים על ידו ודאי דאין בו איסור השחתה, ולפי כל זה נפיק לן דכל איסור השחתת זרע הוא רק בשעת ההוצאה מהגוף אבל לאחר שיצא שרי להשחיתו ומאידך לתת מוך בשעת תשמיש ודאי דמיקרי השחתה, וצ"ע לדינא, עוד יש לבאר דלפי ר"י שפירש כרש"י דשלש נשים משמשות במוך כדי שלא יתעברו ובשאר נשי איכא איסור השחתה, א"כ קשה כיצד הנך ג' נשים מותרות להשחית זרע הא כיון דהוי איסורא ממילא אסור לו לבעול, ונראה דהכל תלוי בדרך תשמיש דדרך תשמיש שרי, ובהנך ג' נשים וכן מי שאם תתעבר יש סכנה, הוי דרך תשמיש ע"י מוך אבל בשאר נשים דליכא סכנה לא מיקרי דרך תשמיש והוי השחתה. ועי' במה שכתבתי בסי' כד, גבי הבא על עוף, שיש לדון בכל הבא על ערוה אם עובר נמי על איסור הוצאת ש"ז לבטלה.

אם יש איסור הוצאת ש"ז בטיפות שלפני ואחרי הביאה

עי' במה שנתבאר בזה באו"ח בסי' רמ.

אם יש איסור השחתת זרע לנשים

מדברי תוס' בנדה יג. ד"ה ונשים, נראה שסברו שהלחות הנמצאת באשה בעת התרגשותה הוא הזרע שלה, אמנם לפי חכמי הרפואה בזמנינו הדבר מוכח דאין זרעה אלא ביציות, וזה לא שייך כלל להתרגשותה אלא פעם בחודש, י"ד יום בקירוב קודם הווסת, למשך מעת מעת, ולכאו' הוא כעין מאמרם ז"ל אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילה, נדה לא:, אלא דזה אינו דכיון דילפי' לה התם מקרא א"כ הוי סמוך לטבילה שהיתה נהוגה קודם חומרא דרבי זירא וא"כ הוי ביום השמיני לאחר הווסת, או דנימא שכוונת הגמ' לדבר סגולי שהטבילה גורמת להתעברות בכל זמן שתיהיה נהוגה, ומ"מ קשיא על התוס' הנ"ל ממה שידוע לרופאים, אולם גם בגמ' מבואר כדברי התוס' דאמרי' בנדה לא., אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, ואמרי' שם בסמוך הרוצה לעשות בניו זכרים יבעל וישנה, ופירש"י שמזרעת תחילה מתאות בעילה ראשונה, ע"כ, ומבואר דזה קאי על הלחות שיוצאת בזמן תאותה, וכן בכריתות ז:, אמרי' דמדכתיב לידה והזרעה ממעטי' יוצא דופן כיון דמשמע לידה במקום זריעה, ע"כ, וא"כ משמע דס"ל לש"ס דההזרעה היא באותו מקום ולא בתוך הרחם, וכדברי תוס', וזה דלא כמו שהוכיחו בזמנינו חכמי הרפואה, וצ"ע בזה, ומ"מ כיון דהדבר מוכח דהאי דאמרי' אשה מזרעת תחילה, קאי על אותה לחות, וביד כל אדם לבעול רק אחר שתהא אותה לחות, א"כ חזי' דלפי דעת חז"ל ביד כל אדם לבחור אם יוולד לו בן או בת, כשבועל במעת לעת של הביוץ הנ"ל.

שכיבה על פניו אי חשיב פרקדן ואסור

הטוש"ע בסעיף ג, הביאו את איסור פרקדן, ופירשוהו דהיינו שוכב על גבו, אמנם יש מחלוקת אם שכיבה על פניו חשיבא פרקדן, דלתוס' בנדה יד. ד"ה אפרקיד, ובפסחים קח. ד"ה פרקדן, ובב"ב עד. ד"ה וגנו, לא חשיב פרקדן, וכן מבואר מדברי המנהיג בהל' פסח סי' נה, ומאידך לבעל הערוך שהובא בתוס' בנדה שם, חשיב פרקדן, ובדעת ר"ח כתבו תוס' בב"ב שם, דחשיב פרקדן, אמנם בפסחים שם פירש ר"ח בסתמא שוכב על הגב וכתב עוד די"א על הבטן, והר"ן בפסחים שם כתב דאפשר דגם על פניו הוי פרקדן, והאשכול בלקוטים מהל' ק"ש ד"ה פרקדן (לז:), כתב דלרב האי לא הוי פרקדן ומאידך לרבותיו של האשכול הוי פרקדן רק כששוכב על פניו דהוי דרך תשמיש ושמא יבוא לידי חמום והרהור, והרמב"ם בהל' דעות ד,ה, גבי עניני בריאות כתב לא לשכב על פניו, וגבי הרהור באיסורי ביאה כא,יט, ו, לא הזכיר שאסור, אולם בהל' ק"ש ב,ב, כתב לאסור בין פניו למעלה ובין פניו למטה, והטור באו"ח סי' סג,א, הביא את דברי הרמב"ם גבי ק"ש, וכתב שם הב"י דנראה שמפרש פרקדן בין פניו כלפי מעלה ובין כלפי מטה, ע"כ, וכ"כ הרמב"ם גבי הסבה בהלכות חמץ ומצה ז,ח, ויש לתמוה על הרמב"ם דלמה השמיטו בהל' איסורי ביאה גבי הרהור, דהא בגמ' בנדה יד., מוכח דפרקדן דהרהור ודק"ש חדא הוא, וצ"ע, והטור באו"ח בסי' תעב,ג, כתב שגם על פניו הוי פרקדן.

לשכב פרקדן בלא לישן

אפי' לשכב בלא כוונה לישן אסור, דאל"ה בברכות יג:, הוה ליה לשינויי כאן בשוכב כאן בגני דהיינו ישן.

קושיה על איסור פרקדן

קשה דאיתא בירושלמי והביאו הטור ביו"ד שסב,ב, שצריך לקבור בשכיבה על הגב כאדם שהוא ישן ולא בעמידה או בישיבה, ע"כ, וא"כ משמע דשרי לישן על הגב, וצ"ל דהיינו כדרך שאדם יכול לישן ויהיה נח לו כגון בשכיבה על הגב, ולא ממש כדרך שנוהגים היהודים לישן.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף