מראה הפנים/תרומות/ח/א

מראה הפנים תרומות ח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

האשה שהיתה אוכלת בתרומה. ור' יהושע פוטר. היינו מחומש כדפרישית דהכי קאמר בהדיא בפ' דלעיל בסוף הלכה ב' מה פליגין בחומש אבל בקרן ר' יהושע מודי וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י בהלכה ב' האשה שהיתה אוכלת בתרומה וכו' וכן כהן שהיה אוכל ונודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצה הרי אלו משלמין הקרן בלבד ואם היתה תרומת חמץ והיה ערב הפסח הרי אלו פטורין מלשלם מפני שזמנה בהול נחפזו לאכול ולא בדקו. ועי' בכ"מ שכתב ותמיהא לי א"כ מאי דוחקיה דגמרא לאוקמי בע"פ לימא דלא פטר ר' יהושע אלא מחומש משום דהוו כמו אנוסים וכו' ודברים אלו אינם מובנים לי דאם כאנוסים הוו א"כ בקרן נמי נימא כן וכן מאי דרצה לפרש בהני תרי לישני דוחק גדול הוא והעיקר דמה שפסק הרמב"ם דבשאר ימות השנה אינם פטורין אלא מחומש מהאי תלמודא הוא דלמד דמעיקרא רצה הש"ס לעיל לדמות האי דינא לדין דבת כהן הנישאת לישראל כדפריך התם אמאי משלמת את הקרן ולא את החומש והתנינן ר"א מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר וא"כ מתני' מני וכדפרישית שם דקס"ד דר' יהושע פוטר אף מהקרן וקאמר הוון בעי מימר וכו' והאי הוון בעי מימר קאי למסקנא דשינויא הוא דלא פליג ר' יהושע הכא אלא בחומש ובלשעבר מה שכבר אכלו דבזה שוין הן עם דין דבת כהן שנישאת לישראל הואיל והיו ראויין לאכול מקודם שנודע להן ומשלמין את הקרן ולא את החומש אבל להבא אפי' ר' יהושע מודי דמשלמין את הכל דזרים גמורים הן משא"כ בת כהן הנשאת לישראל דלעולם אינה משלמת את החומש דלאו זרה היא והאי דבתלמודא דילן בפסחים (דף עב) הכי מיתפרשא דהתם שקיל וטרי על הא דא"ר יוחנן יבמתו נדה בעל פטור דלא הו"ל לשיוליה וכו' וקאמר ר' יוחנן דאמר כמאן אי כר' יוסי וכו' ואלא כר' יהושע דתרומה וכו' וכלומר אפי' נימא דר' יוחנן מפרש להא דר' יהושע דלגמרי הוא פוטר אף מהקרן לא מצית למילף מניה מידי להא דלעיל דילמא כרב ביבי בר אביי דאמר הכי בפ"ג דיבמות (דף לד) בתרומה בערב הפסח עסקינן דזמנה בהול וכו' ולפ"ז לא שמעינן דהש"ס מוקי למתני' דהכא בדוקא בכה"ג אלא דבעי למידחי דילמא בהכי עסקינן כדאמר רב ביבי בר אביי התם ולאו לאוקמתא מוחלטת היא דקאמר הכי דדוחק הוא לאוקמי מתני' דקתני סתמא דלא איירי אלא בע"פ מיהו הא שמעינן מהאי מילתא דאם הוא בע"פ דפטור אף מהקרן דזיל בתר טעמא דזמנה בהול ולא היה להם פנאי לבדוק דאף דהאוקמתא לדחייה בעלמא נקטה מ"מ האי טעמא לדינא קאי וכך מתפרש הסוגיא דיבמות שם דקאמר התם גבי תינוקת דזמנו בהול והלכך פוטר רבי יהושע ופריך והרי תרומה וכו' דקס"ד דלגמרי פוטר רבי יהושע וקאמר רב ביבי דאף דתפרש כן הכא בע"פ עסקינן ואף דנימא הכי דרב ביבי לאוקמתא מוחלט קאמר מ"מ לא סמיך הרמב"ם עלה דהא בפסחים דרך דילמא הוא דקאמר ולא קאמר התם כדרב ביבי כסוגיית הש"ס בעלמא אלא מיהת האי טעמא קאי אם הוא בע"פ כדאמרן דדמיא לדין דתינוקות וזהו הנכון לדעת הרמב"ם ז"ל דבענין החומש סמיך על האי תלמודא והסוגיות לא פליגי במידי כמבואר:

תיפתר שאמרה הבא לי גיטי ממקום פלוני וכו'. כדפרישית והתוס' בקידושין (דף י' ע"א) ד"ה ומקבל את גיטה הביאו להא דהכא להכריח דלאחר שנישאת אף כשהיא קטנה עכשיו אין אביה מקבל את גיטה מדדחיק לאוקמי בכה"ג ולא מוקי לה בשנשאת שהיא קטנה ואביה מקבל גיטה והבאתי לדבריהם בחיבורי על סדר נזיקין בפ' החובל בהלכה ה' ד"ה אבל משלמין לאחר זמן שכתבתי שם דיעות החולקין אם הקטן חייב לשלם כשיגדיל למאי שעשה בקטנותו והוכחתי מזה דדעת התוס' כדעת הסוברים דחייב לשלם כשיגדיל דאלת"ה מאי מביאין ראיה לדבריהם מכאן הא מתני' לענין קרן וחומש מיתניא כדפליגי בה ר"א ור' יהושע וא"כ לא מצית לאוקמי כשהיא קטנה עכשיו דאז אביה מקבל גיטה וכסברת התוס' דהרי אין כאן תשלומין כלל ואפי' לאחר שתגדיל. ובעברי ק"ק פראג הקשה לי הרב הגאון המפורסם כמוה' יחזקאל סג"ל אב"ד דפק"ק אלמה לא משכחת לה שאכלה לאחר שנתגדלה ואביה קיבל גיטה מקודם בעודה קטנה. וזאת אשר השבתי לו דאכתי לא ניחא דהא למאי דאיפלגו בבבלי פ' יוצא דופן (דף מו) בסימנין אם תוך זמן כלפני הזמן או כלאחר זמן ואיפסקא הילכתא התם כלפני הזמן אבל בהאי תלמודא גרסי' להאי פלוגתא גופה בפ' האשה רבה בהלכה ז' ולא איפסקא הלכתא כמאן והשתא קשיא אהוכחת התוס' מהאי דהכא דילמא האי סוגיא אזלא כמ"ד תוך זמן כלאחר זמן וא"כ לא מצי אביה לקבל גיטה בלא דעתה דבהכי איירי לפי סברת התוס' דשמא כבר הביאה סימנין וגדולה מיחשבא ולא משכחת לה שיקבל אביה גיטה בכל שנת תוך הזמן מטעמא דאמרן ועוד אפי' יש כאן ספק לא מצי למיפסלה מכהונה דהא מיהת פסולה מספק היא ועל כרחך לא משכחת לה אלא כשקיבל אביה הגט קודם שנת תוך הזמן ועכשיו כשאכלה התרומה היא בת י"ב ויום א' ולא נודע לה מהגט כלל בכל השנה של תוך הזמן וזה יותר דוחק הוא מדוחק האוקמתא דהש"ס ואזדא לה הוכחת התוס' שכתבו מדדחיק לאוקמי וכו'. וכן כל שתאמר בזה תמצא שהוא יותר דוחק מאוקמתא דהש"ס אלא ודאי דדעת התוס' דחייבין לשלם לאחר שיגדיל כדעת הג"א בפ' החובל וא"כ מצינן לאוקמי בקטנה עכשיו ואביה מקבל גיטה ותשלם לאחר זמן לר"א אי לאו דאין רשות לאביה לקבל את גיטה לאחר שנשאת אף שהיא עדיין קטנה. ודעת הרמב"ם ז"ל הבאתי שם דלענין תשלומין פוטר הוא בכל מילי להקטן אף לאחר שיגדיל כמבואר בדבריו בפ"א מהלכות גניבה בהלכה ח' ופ"ד מהלכ' חובל. בהלכה כ' וכן דעת רוב גדולי הפוסקים כללא דמילתא דלעולם אין מחייבין להקטן ואין נפרעין ממנו בכל הנזקין וחבלות ואפי' לאחר שיגדיל אא"כ בדבר שיש לו הנאה לקטן כגון עסק משא ומתן דאז נפרעין מנכסיו אף בקטנותו כדנלמד מההיא דפ' הניזקין גבי הפעוטות מקחן מקח וכו' דתקינו ליה משום כדי חייו ומבואר זה בדברי הרמב"ם בריש פכ"ט מהלכ' מכירה ובפ"ה מהלכ' טוען ונטען בהלכה י"א ע"ש ובדין קטנה שנשאת פשוט הוא דמה שאמרו כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה לכל מילי הוא כמו שביאר זה בפ"ג מהלכ' אישות בהלכה י"ב שכתב וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה הרי היא ברשות עצמה ואע"פ שעדיין היא קטנה כיון שנשאת אין לאביה בה רשות לעולם וכן בפ"ב מהלכ' גירושין לא כתב שאביה מקבל גיטה כשהיא קטנה אלא מן האירוסין כמבואר שם בהלכה י"ח ע"ש:

רבי חגיי שאל לחברייה וכו'. מבואר הוא דהאי סוגיית הש"ס סובר דאומר מותר לאו שוגג מיקרי לענין קרבן וכדפשיט להו ר' חגיי לבסוף לפי שזה האומר מותר אינו שב מידיעתו הוא וכן בסומך על הוראתי ב"ד אפי' ידע שהוא חלב פטור שזה כאומר מותר (ועיין בהר"ש שפי' כאן מהוריית ב"ד כלומר מדמחלקינן התם בין נמצא בעל מום לנמצא בן גרושה משום דפסול משפחה צריך ב"ד וכמה מהדוחק הוא זה לפרש מהוריית ב"ד בכך וגם עירבובי הדברים הן דאין שייך זה לזה כלל כמו שעירבב שם הסוגיא) אבל בבבלי ריש הוריות קאמר ר' יוחנן דחייב ופריך והא לאו שב מידיעתו הוא ומשני רב פפא קסבר ר' יוחנן כיון דמתיידע להו לב"ד הדרי בהו והוא נמי הדר ביה שב מידיעתו קרינן ביה. ובריש הוריות הרחבתי הדיבור בענין זה ובדינים המסתעפים ממנו והבאתי השיטות החולקין בענין אומר מותר אי שוגג הוה בעלמא לענין קרבן או לא ותוכן הדברים דלדעת הרמב"ם דפוסק דבעלמא אומר מותר שוגג הוי לענין קרבן כדכתב בפ"ב מהלכ' שגגות בהלכה ו' גבי תינוק שנשבה לבין הנכרים וכן בסוף פ"ה שם ובכמה מקומות והוכחתי שם דמה דפוסק בסוף פי"ג שם כר' יוחנן דריש הוריות דהתם לאו מטעמיה דקרינן ביה שב מידיעתו דלדעתו ז"ל לא צריכין להאי טעמא כיון דכי מתיידע וכו' אלא משום דבלא"ה אומר מותר שוגג הוא וזה משמע מדבריו שם שכתב שם הורו ב"ד להתיר דבר האסור וכו' וכל אחד ואחד מן העושים על פיהם חייב קרבן בפ"ע מפני שהוא שוגג ולא כתב טעמא דקאמר התם אליבא דר' יוחנן ומשום דאליבא דר' יוחנן דס"ל האי דרשא השב מידיעתו וכו' כדאמר בר"פ כלל גדול הלכך פריך והא לאו שב מידיעתו ובעינן להאי טעמא כיון דכי מתיידע והכרחתי שם דבכ"מ שהוזכר בש"ס האי דרשא דשב מידיעתו אליבא דר"ש הוא דס"ל הכי ור' יוחנן כר"ש בענין האי דרשא אבל לת"ק דר"ש בריש חולין ובהוריות (דף י"א) לא ס"ל להאי דרשא כדמוכרח דמומר דאתחזק איכא בינייהו דהא לר"ש ודאי אפי' בפעם אחת לא שב מידיעתו הוא וא"כ למאי דקיי"ל דלענין פטורא דקרבן מומר דאיתחזק בעינן וזהו דעת הרמב"ם כמו שמבואר בדבריו והבאתי שם מכמה מקומות ע"כ דלא סבירא לן כהאי דרשא דר"ש וע"ש שתמצא מבואר כמה וכמה דברים מהיוצא מזה ומענין לענין ולא רציתי כאן להביא ולהאריך עוד בענין זה ובהיוצא ממנו. אך אחת היא אמרתי ולא אשנה כ"א בשביל דבר שנתחדש כאן. וזהו כאל ישיבני המעיין ורואה דברי שם למאי שבארתי והוכחתי דהאי דרשא דר"ש בענין השב מידיעתו לא ס"ל להרמב"ם ואם הוא יראה סוגיא אחת בשבועות יאמר דאשתמיטתיה להמחבר הזה סוגיא זו ופיסקה דהרמב"ם בענין זה לכן באתי כמשיב לו שלא נשמט ממני כ"א זה הוא טעמה וביאורה וממנה יצא דרכי לאורה. דבפ"ג דשבועות (דף כו ע"ב) אמרינן בעא מניה רבינא מרבא נשבע על ככר ומסתכן עליה מהו מסתכן לישרי ליה מר אלא מצטער ואכלה בשגגת שבועה מאי א"ל תנינא שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו וכ"פ הרמב"ם בספ"ג מהלכ' שבועות נשבע על הככר שלא יאכלנו ונצטער עליו ואכלו מפני הצער והוא שוגג שהרי דמה שמותר לו לאכלו מפני הצער ה"ז פטור מן הקרבן לפי שאינו שב מידיעתו אלא ידע שאסורה היא ואכלה בטעות. והרואה זה ידמה לו דמכאן נראה להדיא דסובר רבא להאי דרשא דשב מידיעתו וכך הם דברי הרמב"ם בענין זה וא"כ זהו מנגד למה שכתבתי שם והתשובה לזה דאומר אני אם הוא כך כדנראה לכאורה מדברי רבא ומדברי הרמב"ם שתכסן לדינא לפ"ז יהיו סותרין דברי הרמב"ם זא"ז וכן אליבא דרבא הוי קשיא אדידיה ממאי דאמרינן בעלמא לדידיה שהרי לפירושו זה דהרמב"ם לדברי רבא דהוי כאומר מותר דמפני הצער מותר לו ואינו מביא קרבן לפי שאינו שב מידיעתו א"כ אומר מותר לא שב מידיעתו קרינן ביה ולפיכך פטור הוא מקרבן ואמאי בתינוק שנשבה לבין הנכרים דאין לך אומר מותר גדול מזה ולא שב מידיעתו דאף שיודע שהוא חלב אוכל ומחייבת ליה בקרבן כדפסק הרמב"ם שם כפי המצויין לעיל והשתא לכאורה דברי הרמב"ם סתרי אהדדי וכן הוה קשיא אליבא דרבא גופיה לפי פירושו דהרמב"ם שלא רצה לפרש שאכלה בהעלם שבועה כפי' הראב"ד וכדפירש"י אלא שידע שנשבע והיה אומר מותר לו וכו' א"כ סובר רבא דאומר מותר פטור מקרבן לפי שאינו שב מידיעתו והא בפשיטות קאמר הש"ס בעלמא אליבא דרבא דאומר מותר בר קרבן הוא כדאשכחן בפ' כלל גדול (דף ע"ב) על האי ברייתא חומר בשאר מצות וכו' ה"ד וכו' הניחא לאביי אלא לרבא מאי איכא למימר אלא באומר מותר משא"כ בשבת דפטור לגמרי עד כאן לא בעא מיניה רבא מר"נ אלא אי לחיובא חדא אי לחיובי תרתי אבל מיפטריה לגמרי לא ומאי קושיא הא רבא אליבא דנפשיה סובר דאומר מותר פטור לגמרי ואי דדייק דמ"ט לא בעא מניה למיפטר לגמרי אלא ש"מ דרבא ס"ל דחייב א"כ קשיא דרבא דידיה אדידיה דהתם אהאי דשבועות אמנם כי דייקינן לק"מ ובתחלה אומר אני דמצינו למימר דשאני ההיא דשבועות דעיקר חיוב קרבן גבי שבועות ביטוי חידוש הוא כדאמר התם לעיל דמה"ט שגגת קרבן שמה שגגה בשבועות ביטוי אע"ג דבכל התורה כולה לאו הכי הוא אליבא דרבנן דמונבז אלא דהכא חידוש הוא דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו דמייתי קרבן דילפינן מע"ז והכא מייתי וכיון שכן הוא דלא מיקרי שגגה לענין קרבן בשבועת ביטוי בלשעבר אלא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן ה"ה בענין להבא לא מיקרי שוגג לקרבן אלא בהעלם שבועה דוקא אבל באומר מותר אע"פ שידע שנשבע אלא שאומר דלו מותר הוא כגון דהכא לפי פי' הרמב"ם אף על פי שזה שוגג אפי' הכי לא מיקרי שוגג לענין קרבן דשבועות ביטוי שהרי זה אומר מותר ולא שב מידיעתו ובהאי קרבן דעל לאו בעלמא הוא אומר מותר ולא שב מידיעתו פטור הוא אבל בעלמא אימא לך דהוי שוגג ממש לענין קרבן אע"פ דלא שב מידיעתו הוא. כך היה נראה לכאורה אבל אמתת הדברים כך הן דיש חילוק בגוף הענין דהאומר מותר דודאי זה שאומר מותר מפני שלא ידע בחלב אסור זהו בר קרבן דמ"ש אם ידע שחלב אסור ולא ידע שהוא חלב ומ"ש זה שידע שהוא חלב ולא ידע שהחלב אסור הוא דהרי הוא כמי שלא ידע שזה חלב ובשתים אלו קורא אני שב מידיעתו וחייב בקרבן אבל אם אם ידע שזהו חלב וידע שהוא אסור אלא ששגג בדבר אחר שדימה שאע"פ שהוא אסור מותר הוא כגון זה שנשבע שלא יאכל והרי הככר הזה אסור עליו כחלב ויודע שהוא אסור עליו אלא שדימה דעכשיו הואיל ומצטער הוא מותר הוא לו ה"ז שוגג מחמת הטעות וזה לא שב מידיעתו הוא ואינו בר קרבן וזה הוא מדוקדק מדברי הרמב"ם שהוא שוגג שהרי דימה וכו' כלומר שבזה הוא ששגג שנדמה לו שמותר הוא לו מפני הצער וה"ז ידע שנשבע ואסורה היא אלא שטעה וכדמסיים ואכלה בטעות זה הוא שאינו שגגת קרבן לפי שאינו שב מידיעתו אע"פ שיודע שאסר הוא ומזה תדע טעמו הנכון שלא רצה לפרש בהעלם שבועה וששכת שבועתו דא"כ הוי כשאר אומר מותר ובר קרבן הוא ולפיכך פי' כך ומדוקדק ג"כ דלא אמרו בגמ' בהעלם שבועה אלא בשגגת שבועה והיינו שידע' מהשבועה אלא ששגג בה ונמצינו למדין אנו עכשיו החילוק באיזה מקום קיי"ל כהאי דרשא השב מידיעתו וכו' ובאיזה מקום דלא קיי"ל כהאי דרשא כמבואר בהוריות שם וזהו דמחלק הרמב"ם בענין זה ומוכרח הוא לפי פירושו בהא דרבא בשבועות ובזה נוחין דבריו בכל מקום בענין שכתב באומר מותר וזהו מה שרציתי לבאר כאן:

ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וכו'. הכי דריש נמי ר' ינאי בבבלי קידושין (דף ס"ו ע"ב) ושמואל דריש התם מוהיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר ובין זרע פסול ואבוה דשמואל קאמר התם כרב דהכא דכתיב ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה אפי' חולין שבו תרצה והנ"מ בין הני דרשות וטעמא דלא ילפי כולהו מקרא דוהיתה לו דקדים כבר כתבתי מזה ברפ"ד דסוטה ד"ה זרע כשר וכו' דבהא פליגי דשמואל ס"ל דזרע משתמע בין כשר ובין פסול ולאידך לא ניחא להו למידרש הכי דהא בפשיטות אמרינן בעלמא וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין וכו' וכקושית התוס' בקידושין שם דאלמא דלשון זרע לא משתמע אלא כשר ומה שתירצו דשאני הכא דזרעו מיותר דה"ל למיכתב ולבניו אחריו וכו' זה נסתר מהאי תלמודא דסוטה שם דדריש ונקתה ונזרעה זרע זרע כשר ולא זרע פסול פרט לאלמנה לכה"ג וכו' והרי הכא ג"כ זרע מיותר הוא ואפ"ה דריש זרע כשר דוקא. ובין אבוה דשמואל ובין ר' ינאי מבואר הכא הנ"מ להדיא דלרב דדריש כאבוה דשמואל בלבד כהן המקריב דלענין עבודה דוקא גלי רחמנא דעבודתו כשרה אבל לענין שאר דברים אינו כהן ולר' יוחנן בשם ר' ינאי ואפי' כל כהן דלכל הדברים משמע כדפרישית ומזה למדין אנו טעמיה דהרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ו מהלכ' ביאת המקדש הלכה י' כהן שעבד ונמצא חלל עבודתו כשירה ואינו עובד להבא ואם עבד לא חילל שנאמר ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה הא דמייתי האי קרא ולא הני דקדמי משום דדרשא דשמואל מוהיתה לו נסתרה כמוזכר ודרשא דר' יוחנן לא הביא אע"ג דלהך נ"מ שנתבאר א"כ רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן טעמיה משום דבהש"ס הבבלי במכות (דף יב ע"א) מייתי האי קרא דברך ה' חילו וגו' אליבא דר' יהושע ויליף מהכא דדוקא לענין עבודה גלי רחמנא אבל לא לכל שאר מילי כדדייקינן התם וכן הכא אליבא דהאי דרשא ש"מ דתפס הש"ס לעיקר כדרשא דאבוה דשמואל וכרב וזהו טעמו במה שהביא הך דרשא בהלכ' ביאת המקדש וג"כ במה שפסק הוא בהיוצא מזה כרב ולא כר' יוחנן וע' בדיבור דלקמן:

מה את עביד ליה כמי שהוא מת ויחזור הרונח למקומו וכו'. ופשיט ליה דלא בטלה כהונה שלו עד שיפסל בב"ד דהא קאמר ר"ע בפשיטות ואל יוכיח בן גרושה שפסולו בב"ד וה"נ קאמר בבבלי קידושין דמייתי הך ברייתא שפסולו בשנים והיינו הך שצריך שיעידו שנים עליו בפני ב"ד שמעינן מיהת מהכא דכהן הוא לכל מילי עד שיפסל בב"ד כדקאמר בהדיא זאת אומרת היה עומד וכו' אלא דהאי פשיטותא לא אזלא רק אליבא דדרשא דר' יוחנן דוקא כדקאמר לעיל ואפי' כל כהן דלאו דוקא לענין עבודה דה"ה לכל מילי דכהן ככהן גמור הוא עד שיפסל בב"ד דאלו לרב לענין עבודתו כשירה דוקא הוא דגלי רחמנא כמבואר לעיל. ובבבלי מכות (בדף יא ע"ב) פליגי בה ר' אימי ור' יצחק נפחא חד אמר מתה כהונה וחד אמר בטלה כהונה ופסק הרמב"ם בפ"ז מהל' רוצח בהלכה י"ב כמ"ד בטלה כהונה וכאלו נגמר דינו בלא כ"ג ואינו יוצא משם לעולם וכבר כתבתי מזה בפ"ג דהוריות בסוף הלכה ב' ד"ה מה את עביד לה דמ"ש הכ"מ שם דהכי משתמע בירושלמי דתרומות דלא היא דאיפכא משתמע מפשיטותא דהכא דלא בטלה כהונתו עד שיפסל בב"ד אלא דה"ט דהרמב"ם דהאי פשיטותא דהכא לא אזלא אלא אליבא דר' יוחנן דלדידיה מדמינן כל מילי דכהן לעבודה וככהן כשר הוא לכל הדברים עד שיפסל בב"ד וא"כ בהאי בעיא פשיט לה כמ"ד מתה כהונה אבל הרמב"ם לא סמיך אהאי דרשא דר' יוחנן כמבואר בדיבור דלעיל דלא הביא בהל' ביאת המקדש אלא כדרשיה דאבוה דשמואל דהתם וכרב דהכא וטעמיה דבבבלי מכות לא מייתי אליבא דר' יהושע כ"א האי דרשא מקרא ברך ה' חילו וגו' ש"מ דתפסו לעיקר להך דרשא וא"כ ממילא נפשט לן איפכא דלא גלי רחמנא אלא בעבודה דוקא וכדקאמר הכא בהדיא אליבא דרב בלבד כהן מקריב אבל לכל מילי לאו כהן הוא למפרע וכמ"ד בטלה כהונה:

אף בשבת כן. כדפרישית לענין חיוב הוצאה בפיו ואע"ג דאנן תנן בפ' המצניע המוציא בפיו פטור דלאו דרך הוצאה היא למאי דכתבו התוספות שם בדף צ"ב ניחא דאוכלין שדרכן להוציאן בפיו בשעת אכילה חייב כדמשמע מההיא דפ"ג דכריתות לפי גירסתם אם היתה שבת והוציאו בפיו וכ"כ הה"מ בפ' י"ב מהלכות שבת בהלכה י"ג שפירשו המפרשים דבפיו שאמרו פטור היינו שלא דרך אכילה הא בשעה שהוא אוכל ומתכוין להוציא כך חייב כדאיתא בהדיא ס"פ הזורק עיי"ש וקמ"ל הכא דאם לעוס הוא הוי כבלוע ומיהו על כרחין דהאי דהכא תליא בפלוגתא דר"י ור"ל בסוף פ' גיד הנשה דקאמר ר"ל התם כזית שאמרו באיסורין חוץ משל בין שיניים ור' יוחנן אמר אף עם בין השיניים ומפרש רב פפא בשל בין שיניים לחוד דכ"ע ל"פ דלאו כלום הוא דאין כאן אף הנאת גרונו כי פליגי בין החניכיים מר סבר הרי נהנה בגרונו בכזית ומ"ס אכילה במעיים בעינן והשתא ליכא למימר דהלעוס כבלוע דקאמר היינו במ"ה של בין השיניים דבהא ליכא למ"ד דחייב והכא קאמר דאף בחיוב יוה"כ ושאר איסורין כן אלא ודאי הלעוס דקאמר היינו במה שדבוק בין החניכיים וא"כ בשאר חיובי איסורין אתיא הא דהכא כר' יוחנן דהלכתא כותיה כדפסק הרמב"ם בפי"ד מהל' מ"א בהלכה ג' דבהנאת גרונו הדבר תלוי ומתחייב אלא דלענין שבת הא משמע מדברי התוס' דמה שהוא דרך אכילה חייב וכ"פ הרמב"ם בפי"ג מהלכות שבת בהלכה ג' והלא כל זמן שלא בלע דרך אכילה מיחשבא וצ"ל דלא אמר הלעוס כבלוע לכל מילי אלא אליבא דר"א כדמפרש האי טעמא לדידיה דלהכי קאמר במתניתין יבלעו משום דמה שהוא לעוס לתוך פיו כבלוע הוא ולר' יהושע דקיי"ל כוותיה לא הוי כבלוע ואם כן דרך אכילה מיקריא לענין שבת אלא דלענין איסורין בהנאת גרונו הדבר תלוי כדרבי יוחנן:

השוחט בהמה ומצא בה שקץ אסור באכילה וכו'. למאי דקאמר הכא דטעמא משום דלא אישתרי אלא בהמה בבהמה א"כ הויא ממש כההיא דר' יוחנן בפ' בהמה המקשה (דף סט) השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסור באכילה בעינא פרסות וליכא וכדאמר נמי לקמן ולא עוף בבהמה תאכלו ולא שקץ באכילה ולקמן יתבאר מזה ולמאי דקאמר התם משמע דאיירי באלו שנבראו בבהמה כדקאמר בסוף אלו טריפות גבי הא דתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנים שבבהמה ומפרש טעמא מדלא קמהניא להו שחיטה באיסורייהו קיימי וכדפירשו התוס' דבתולעים הנבראים בבשר עצמה מיירי והלכך צריך להאי טעמא דאי לאו הכי תיפוק ליה דבעינן פרסות וליכא. ובההיא דזיזין שבעדשים וכו' כדפרישית וה"ק התם לעיל דכמחובר הוא דאסירן דאף דבעי למידחי התם היינו דלא תסייעא ליה לשמואל דקאמר קישות שהתליע באביה אסורה ומ"מ לדינא קיימא מילתיה דשמואל וכדכתבו התוס' שם בשם בה"ג ושאלתות דר"א וכ"פ הרמב"ם בפרק ב' מהלכ' מ"א בהלכ' י"ד וט"ו ע"ש:

דם שעל הככר וכו'. הכי מייתי הברייתא בפ"ה דכריתות (דף כא ע"ב) ומשום מצות פרוש וכן בהאי דדגים דמוקי התם להא דרב דאמר כינסו אסור דלית ביה קשקשין וכו' כדפרישית בהאי דצירא מורייסא. והאי דשקץ שבזיזין וכו' מבואר בדיבור דלעיל:

השוחט בהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה. דברי ר' יוחנן קיימי אליבא דהלכתא וכדאמר בפ' בהמה המקשה והבאתי לעיל דאם מצא בה דמות יונה אסורה באכילה ודקדקו הפוסקים דדוקא עוף קאמר דליכא לא פרסות ולא פרסה אבל כל מין פרסה מותר באכילה וכדכתב הרמב"ם בפ"א ממ"א בהלכה ז' ור' יונה דהכא ע"כ דס"ל כר"ש דפ"ק דבכורות בשמעתתא דהיוצא מן הטהור טהור:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף