מראה הפנים/פסחים/ג/ב

מראה הפנים פסחים ג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אם יש כזית במקום אחד חייב לבער. כדפרישית וכהאי איכא דמתני לה אסיפא וכו' דקאמר התם בדף מ"ה וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מהל' חמץ הלכה ט"ו. וקאמר התם תנא כלישנא קמא תניא כלישנא בתרא וכו' קשיין אהדדי אמר רב הונא סמי קילתא מקמי חמירתא וא"כ לישנא בתרא עיקר. ואע"ג דקאמר רב יוסף תנאי שקלת מעלמא וכו' לא סמיך עלה משום דע"כ דאתינן לשנויי הא והא כרשב"א וכאן במקום לישה וכאן שלא במקום לישה כדאיתא התם ומכיון דלית הלכתא כרשב"א א"כ לא מצינן לאוקמי כהאי אוקמתא כלל ועיין בפרק דלעיל בהלכה ב' ד"ה הטח ביתו חמץ:

בצק החרש. כדפרישית בפנים כ"כ הרמב"ם בפ"ה שם בהלכה י"ג. ודעת הראב"ד בפי' בצק החרש הוא בהיפך שכתב בהשגה שם אנו אין בידנו אלא כל זמן שהעיסה מצה קולה צלול כשמקיש עליה וכו' והחרשות גם הוא סימן לחימוץ וכו' והוא שיש שם אחרת שהחמיצה וכו'. ולכאורה יש לדקדק דלדבריו דהחרשות ג"כ הוא סימן לחימוץ א"כ אמאי באמת הצריכו לעיסה אחרת שכיוצא בה ולמה לא החמירו מספק. ועיין לעיל בפ"ג דעירובין בהלכה ה' ד"ה עירוב עשו אותו כספק חרש ומה דפרישית לפי הכתוב לפנינו אבל ביארתי שמה דהנכון לגרוס עשו אותו כספק חדש בדלי"ת וע"ש פירושו:

שני חצאי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף וכו' אבל בבבלי שם איפכא הוא דאמרינן דאמר עולא לא אמרן הא דלעיל שאם תינטל החוט וכו' אלא בעריבה אבל בבית לעולם חייב לבער דזימנין דכניש להו ונפלי גבי הדדי. והא דבעי הכא אם מיעטו להכזית אם בטל וכו'. לכאורה יש ללמוד זה מהא דשקלינן וטרינן בבבלי ריש פ' המצניע דף צ"א גבי הניח חצי גרוגרת ותפחה וכו' או גרוגרת וצמקה וכו' דמשמע מהתם דלעולם אזלינן לחומרא אי בתר השתא אי בתר מעיקרא כל היכא דאיתיה לחומרא אזלינן בתרה. וא"כ ה"ה הכא בחמץ אבל יש לדחות דשאני שיעורי שבת דהלכה למשה מסיני הן וכדאורייתא הוו. אבל הכא גבי חמץ לענין ביעור מכיון דאם מבטלו בלבו סגי מדאורייתא אין הביעור אלא לכתחלה ומדבריהן. דהרי מהאי טעמא פסק הרמב"ם בפ"ב שם לקולא בהא דקאמר עולא שם בעו במערבא בית ועלייה מהו וכו' ומכיון שאם מבטלו דיו. ומיהו נראה דסוגית הש"ס דהכא מחמיר גם בזה דבעי הכא מהו אם מיעטו וכו' דהאי או מכיון שנראה לבער וכו' דקאמר כמו פשיטותא לאידך גיסא הוא. וכך מצינו בהרבה מקומות בש"ס הזה ור"ל מכיון שיכול הוא לבער ראוי הוא להחמיר בזה לכתחלה:

אבר מדולדל וכו'. בפ"ט דתולין תנן האבר והבשר המדולדלין באדם טהורין. והיינו שאין מטמאין משום אבר מן החי וכאן לענין אם נגעה טומאה באחד מהן קאמר. ובפ' בתרא דפרה קחשיב במתני' מהכלים שהן חיבור לטומאה ואינן חיבור להזייה ומוסיף ר"ל אף את אלו דקחשיב. והא דקחשיב הידוק קירויה ואנן תנן בפ"ג דכלים גבי הטופל כלי חרס הבריא דר"א ור"ש מטמאין. וחכמים אומרים הטופל את הבריא טהור ואת הרעוע טמא וכן בחידוק הקירויה וא"כ צריך לומר דר"ל דקחשיב לה הכא דחיבור הוא לטומאה אליבא דר"מ ור"ש הוא דקאמר דאלו לחכמים פליגי אף בחידוק הקרויה וס"ל דאין כאן חיבור לטומאה. וכן הא דקאמר ר' יוסי בר' בון אף כשות שליקטו א"א לגרום כשות של קטן כדתנינן במקואות שהבאתי בפנים דהא לא טמא ולא מטמא תנן התם ולא פליג אסתמא דמתני'. ונראה דאכשות של קישות קאי דתנן בריש פ"ב דעוקצין כשות של קישות והנץ שלה טהורה ר' יהודה אומר כל זמן שהיא לפני התגר טמאה ומטעמא שהוא רוצה בקיומן שהוא אוחז בהשער כשמלקט מן הצבור שלפניו ומגביה כדי להראות להלוקחים שהן יפין. והשתא אליבא דר' יהודה הוא דקאמר דלטומאה חיבור הוא אבל לא להזאה:

מה בין טומאה מה בין הזייה וכו' למאי דמפרש ר' לא הכא הוה משמע דכל היכא דאמרינן אינו חיבור להזאה מדאורייתא היא כדדריש לה מקרא ובבבלי פ' במה טומנין דף מ"ח ע"ב וכן בפ' במה אשה קאמר רבא גבי מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה ומפרש דבר תורה בשעת מלאכה חיבור לטומאה ולהזאה וכו'. ושמא יש לחלק דהתם בשעת מלאכה שניהם צריכין זה לזה וככלי אחד הויא ושלא בשעת מלאכה נפרדים חשיבי והכא במקיימי הכלי מיירי דלא חשיבי ככלי עצמו אלא לענין טומאה כדיליף מקראי:

לא הי' שם אחר כיוצא בו וכו' עד כדי הילוך ארבעת מיל. ובבבלי דף מ"ו קאמר עד כדי הילוך מיל וכדפרישית במתני' מתניתא בשנטמאת לאחר גלגולה וכו'. הרב בעל המאור ז"ל הביא לזה להשיג על מה שכתב הרי"ף ז"ל אמתני' והלכתא כר"א כדפסק רבי דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו. ועוד דהא דר' אליעזר שייכא בהך אחריתא דר"א דאמר אף הרודה ונותן בסל הסל מצרפן לחלה וחד טעמא הוא וכבר פסק שמואל הלכה כר"א. וטען עליו בעל המאור בעיקר פיסקיה דפסק כר"א והאריך בפלפולו. וכבר יישב הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות כל הקושיות שהקשה על הרי"ף בענין זה ומלבד מה שהקשה עליו מהא דהכא לא נמצא שום יישוב בדברי הרמב"ן ולא זכר כלום מזה. וז"ל בעל המאור אחר כל האריכות הפלפול כתב ובירושלמי גרסינן על משנתנו הדא דתימא כשנטמאת מאחר שגלגלה אבל אם נטמאת עד שלא גלגלה דברי הכל יעשנה קבין פי' כדי שלא תתחייב בחלה הא למדת שלא נשנית משנתינו לענין צירוף שהרי כבר נתחייבה בחלה קודם שנטמאת ומכאן תשובה לדברי האומר דהא דר"א שייכא בהך אחריתי דר"א דאף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה עכ"ל בזה וכן דקדק הר"ן אדברי הרי"ף וכתב שלא נתבררו דבריו דהא לא שייכי אהדדי כלל דבצירוף סל לא שייך במתניתין כלל דלא איצטריך ר' אליעזר למימר הסל מצרפן אלא בשעשה עיסתו קבין שלא נתחייבו בחלה בשעת גלגול שהן מחוייבין אחר האפיה בצירוף הסל. אבל מתני' בשגלגל שיעור חלה עסקינן. ובכה"ג כל ככר וככר חייב בחלה ויכול להפריש מזה על זה ובלבד שיהא מן המוקף עכ"ל. ומדברי הרא"ש ז"ל מתיישב זה שכתב על דברי הרי"ף וז"ל מה שכתב ועוד דהך דר"א שייכא וכו' לא בא לחזק מה שפסק כר"א דהכא מאידך דר"א. ומכיון דהלכה כאידך דר"א הלכה נמי כר"א דהכא דמה ענין זה לזה אלא דה"ק ועוד דהא דר"א וכו' כלומר אי אפשר לקיים הא דר"א דהכא בלאו מילתא דר"א דהתם דכיון דאינו מפריש מן העיסה במה יצטרפו לחלה להכי הוצרך להביא ראיה דהלכה כאידך דר"א ואחר אפיה יצרפם בסל עכ"ד. ולכאורה עדיין יש לפקפק וכדיוקיה דהר"ן דבכה"ג לא בעי צירוף סל. אלא דנראה דהכא בשאין בהעיסה אלא כדי שיעור חלה הוא דאיירי וכשמחלקה לככר ככר ואופה ודאי דבעינן צירוף סל אחר האפיה. והיינו בשאין הככרות נושכות זו מזו כמצוין לקמן דמסתמא כך נעשות הן ביו"ט של פסח. וכך נראה מדברי הרמב"ם שפסק בפ"ג מהל' יו"ט בהל' ט' כר"א דמתני'. וכן בענין דין צירוף בסל בפ"ו מהל' ביכורים בהל' י'. וכבר ביארתי מענין זה במס' חלה בדין הצירוף וכן אם נושכות וע"ש בפ"ב הלכה ד' ד"ה והן שנשכו ותמצא מבואר להשיטות המתחלקות ולפסק הלכה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף