מראה הפנים/פסחים/ג/א
< הלכה קודמת · הלכה הבאה > מעבר לתחתית הדף |
צור דיון על דף זה מפרשי הירושלמי שיירי קרבן פני משה מראה הפנים רידב"ז תוספות הרי"ד עמודי ירושלים
|
מראה הפנים פסחים ג א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ואלו עוברין בפסח בענין עובר בבל יראה ובל ימצא בתערובת חמץ גמור וכן בענין עובר על לאו ואין בו כרת באכילת תערובת מתערובת חמץ גמור רבו השיטות והדיעות מתחלקות בפירוש דעת הרמב"ם דהטור בסימן תמ"ב כתב והרמב"ם פסק כר"א וכו' וכך הבין הראב"ד בדבריו והשיג עליו בפ"א מהל' חמץ ומצה בהל' ו' וכן הרא"ש בתשובה והביאו הב"י שם ואומר אני אחר שרבו הפלפולים וההפרשות בדעת המפרשים בעניינים אלו כאשר המה בכתובים לא אביא אלא מה שנראה לדעתי הקצרה בהבנת דברי הרמב"ם וכוונת דעתו ובקצת סיוע מדקדוקי המתני' והסוגיות לדעתו ז"ל ובתוכן דעת המפרשים בפירוש הזה ובקצרה. מדברי התנא דהמתניתין משמע דעוברין דקאמר היינו שעובר עליהן בבל יראה ובל ימצא כפירש"י ז"ל והריב"א וכך הוא דעת הרמב"ם בפ"ד שם בהל' ט' והיינו אפילו אין בהן כזית בכדי אכילת פרס וכפי' הרמ"ך הביאו הה"מ שם שהוא העיקר בדעת הרמב"ם דלענין בל יראה ובל ימצא לא בעינן שיהא בתערובת כל כך עד שיהא שם כזית בכדי אכילת פרס דהא מיהת כמה זיתי חמץ יש בהן וצריך לבער ובענין מלקות באכילה הוא דבעינן שיהא בהתערובת כזית חמץ בכדי אכילת פרס כמו שביאר הרמב"ם בפ"א שם בזה. וכאן בדין ביעור סתם דבריו ולא הצריך שיהא בהן כזית בכדי אכילת פרס וא"כ פי' הרמ"ך בזה הוא העיקר בדעת הרמב"ם אלא דאנחנו צריכין לבאר מהיכן למד הרמב"ם כן. ואומר אני דמתנא דמתני' למד זה מדהביא כותח הבבלי וכו' דסתמן לית בהו כזית בכדי אכילת פרס כדאמרינן התם בהסוגיא בדף מ"ד בפשיטות הנח לכותח הבבלי וכו'. א"כ שמעינן דסתמא דמתני' ס"ל דלענין שיהא עובר בבל יראה ובל ימצא לא בעינן שיהא בהתערובת חמץ גמור כזית בכדי אכילת פרס. ובענין מלקות באכילה שביאר בפ"א דעד שיהא בתערובת כזית בכדי אכילת פרס זהו כדעת הרי"ף ז"ל שפסק כחכמים דהברייתא דהתם וכסתמא דהברייתא דהובאה בהסוגיא דהכא כתיב כל מחמצת לא תאכלו וכו' דלא פליגי חכמים דהתם אדר"א דברייתא וקאמרי על עירובו בלא כלום אלא כשאין בהתערובת כזית בכא"פ כדקאמר שם וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אין אי הכי אמאי פליגי רבנן אדר"א בכותח הבבלי וכו'. אלא הנח לכותח הבבלי וכו' ומיהו כרת אין בו אפי' יש בהתערובת כזית בכדי אכילת פרס ולא דמי לשאר איסורין שיש בהן כרת ומיחייב בכזית בכדי אכילת פרס כמו שביאר הרמב"ם בהל' מ"א דשאני הכא דגלי קרא בתערובת חמץ כמשמעות לשון מחמצת דאינו עובר עליו אלא בלאו וממחמצת דכתיב גבי כרת ל"ק דהא עיקר הריבויא להתערובת חמץ מריבויא דכל ילפינן כדמסיק התם אליבא דר"א וכך הוא נמי לחכמים בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס. וכל דכתיב גבי כרת מרבינן ביה להאוכלין ולא לנאכלין כדאמרינן התם וכן כאן בהסוגיא ודבר זה למדין אנו ממשמעות הסוגיא דהתם ודהכא לקמן מהא דהתם דקאמר אי הכי מ"ט דפליגי רבנן אדר"א וכו' ואמאי לא פריך נמי ומ"ט דר"א דקאמר אין ענוש כרת לפי הס"ד דאית בהו כזית בכדי אכילת פרס אלא ודאי דאע"ג דאית בהתערובת כזית בכא"פ גלי רחמנא הכא דאינו עובר אלא בלאו ולוקה ואין בו כרת ובהכי יש ליישב ג"כ קושית ר"ת על פירש"י דהא אפי' באכילה לא הוה מחייב אי לאו דרבייה קרא. ומהיכי תיתי בל יראה ובל ימצא משום דאפשר ללאו גופיה באכילה לא הוה צריך קרא היכא דאית בהתערובת כזית בכא"פ דכבר שמעינן להא מעלמא דבכל איסורין שבתורה קיי"ל הכי. וילפינן בכריתות מקראי וכי איצטריך הכא לגלות דאין בתערובת חמץ אלא בלאו אבל כרת לית ביה. ונלמד זה ג"כ מהסוגיא דהכא דלקמן דמסיק לפירושא דהברייתא דקתני על חמץ ברור חייב כרת ועל עירובו סופג ארבעים אמר ר' שמואל וכו' תיפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית. וכר"ש וכו'. והאי ואין בו כזית היינו שאין בו כזית כא"פ כדקיי"ל בעלמא. וזה מוכרח מדאיצטריך ליה לאוקמי כר"ש דמכות והא לא קיי"ל כוותיה אלא ודאי דאי אית בהתערובת כזית בכא"פ הכל מודים דאית ביה מלקות ומאי קמ"ל האי תנא דברייתא. וליכא למימר דהיא גופה קמ"ל דמלקות אית ביה וכרת לית ביה דהא כבר שמעינן להא מסתמא דהברייתא דלעיל. אלא כשאין בו כזית בכא"פ מיירי ולר"ש איצטריך ומיהת שמעינן מדקדוק כל הסוגיא דהיכא דאית ביה כזית בכא"פ הכל מודים דלוקה אבל אין בו כרת. ולא תיקשי לדעת הרמב"ם דאמאי הביא בלשונו כותח הבבלי וכו'. מכיון דסתמא דכותח וכיוצא בו לית ביה כזית בכא"פ דהאי דקדוקא תיקשי נמי אסתמא דברייתא אלא דלק"מ דלא נקטיה אלא לדמיון תערובת חמץ כמו דמערבין כותח וכו' וכיוצא בו ואי לית ביה כזית כא"פ אינו עובר בולא כלום מן התורה ואי אית ביה כל כך עד שיהא בתערובת כזית חמץ כא"פ אז הוא דלוקה כדנקטינן מהני תרתי סוגיות אליבא דרבנן וכהך סתמא דברייתא זהו תוכן הדברים כדי להבין דעת הרמב"ם וטעמו דפסק כמסקנת הש"ס להחכמים דברייתא דהתם וכסתמא דהברייתא דהכא ומתוכם תראה דיש ליישב כמה דקדוקים שנפלו בדברי המפרשים בעניינים אלו ולא רציתי להאריך יותר בזה:
תיפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית כר"ש וכו' היינו שאין בו כזית בכדי אכילת פרס. והלכך איצטריך ליה לאוקמא כר"ש כמבואר בדבור דלעיל:
מין מעורר על מינו ליאסר. מהכא מוכח בהדיא דאמרינן בחמץ בפסח חוזר וניעור ואפי בשנתבטל קודם הפסח וכך הוא דעת הרמב"ם בסוף פ"ד מהל' חמץ ומצה כמו שפירש הה"מ דבריו וכתב שכך כתבו הרבה מהגאונים ז"ל ושכדבריהם ראוי להחמיר. והרי במין במינו מיהת מוכח להדיא דאמרינן מצא מין את מינו וחוזר וניער. ומעתה ראוי הוא להחמיר לעולם אף בשנתבטל קודם הפסח:
דלא מיתן קופיא אילין על אילין וכו'. המרדכי סוף פ' אלו עוברין הביא לזה והובא בהגה"ה סי' תנ"ג:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |