מראה הפנים/עירובין/ו/ח

מראה הפנים עירובין ו ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מפני שהן פתוחות זו לזו וכו'. הכא דייק הש"ס מדנקט להני תרתי ש"מ דאף לענין התירא דחצירות בעי' שיהי' ג"כ פתוחות למבוי ולפיכך מוקי לה כר"ע כמבואר בפנים ובבבלי קאמר רב דלא תני כלל לפתוחות זו לזו ומטעמא דאם פתוחות זו לזו הוו להו כחצר אחת וליכא התירא למבוי אפי' נשתתפו שאין המבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהו בתים פתוחות לחצר ושתי חצירות פתוחות למבוי וכדפרישית במתני' ייבא כחד מנהון וכו'. הך טעמא דהכא נוסף הוא דלעולם לא אמרי' שאם לא נשתתף יסמוך על העירוב ואפי' בדיעבד שהרי שכח הוא ומשום דחוששין שמא ילך לחצר שאינה צריכה שיתוף ואף הוא סבור לומר שעירוב מועיל בלא שיתוף אבל אם שכח אחד מבני החצר ולא עירב ליכא למיחש שמא ילך לבית שלא עירב ויסבור וכו' דהא ע"כ צריכין כל הבתים לערב ולא משכחת לה שיהא בית מותר בלא עירוב כמו שלפעמים חצר מותרת בלא שיתוף וכגון בחצר רוגלת כמבואר בפנים:

פשיטא מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי וכו'. לכאורה היה נראה לפרש כדפרישית בפנים דעל מקום העירוב ומקום השיתוף קאי מדקאמר אם רצו להשתתף במבוי אין משתתפין. ומיהו אף שהדין דין אמת הוא לפי הך פירושא מ"מ מדחזינן דלקמן בסוף הלכה הוא דאיירי בענין מקום הנחת העירוב והשיתוף א"כ מילתא אחריתא הוא כאן ועל סמיכת העירוב והשיתוף קאמר וה"פ פשיטא דלכתחלה מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי אלא שאם מערבין בחצירות בלחוד הן אם רצו להשתתף במבוי כלומר שרצו שיהא העירוב במקום השיתוף ויסמכו על העירוב בזה הדין הוא אינן משתתפין כלומר אין יכולין לסמוך על העירוב שיהא להן ג"כ לשיתוף ולפי שהעירוב עושה להבתים שבחצר כרשות אחת אבל אין יכול לעשות להחצירות שבמבוי שיהו כרשות אחת ומשום שהעירוב הוא בבתים שבחצר ולא בחצירות שבמבוי. ואם נשתתפו במבוי כלומר אבל איפכא שאם נשתתפו במבוי בלבד ואם רצו לערב שיהא זה השיתוף במקום עירוב ויסמכו עליו גם לעירוב מערבין. יכולין לסמוך על השיתוף שיהא להן זה גם לעירוב ולפי שהשיתוף עושה הכל כרשות אחת ואם מניח השיתוף בבתים שבחצר טפי עדיף כדמוכח מדלקמן בסוף הלכה:

מותר עשירית האיפה שלו. מדנקט שלו משמע לכאורה דעל מנתת חיטא קאמר שמביא בדלי דלות עשירית האיפה ודתנינן בשקלים מותר עשירית האיפה נדבה מפרש האי ש"ס דעל עשירית האיפה של כה"ג קאי וזהו כדקס"ד במנחות דף קח והתם פליגי ר' יוחנן ור"א במותר עשירית האיפה של כה"ג. ואיפכא גריס התם ר' יוחנן אמר נדבה ר"א אומר ירקב ומותיב התם על ר"א מהאי מתני' דשקלים דקתני נדבה מאי לאו בשל כה"ג לא מותר מנחת חוטא. ומדאשכחן התם בהדיא דפליגי הני אמוראי גופייהו בשל כה"ג א"כ ה"נ ע"כ בשל כה"ג קאי והמתני' דשקלים במותר מנחת חוטא איירי כהמסקנא דהתם. וכן פירשתי בפ"ד דנזיר בהלכה ג' דמייתי להא אלא שמוחלפת השיטה בפלוגתייהו דהתם וכתבתי שם דאף דר' יוחנן ס"ל התם נדבה מ"מ פסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ח' ירקב ומשום דהכי מסיק התם רב נחמן בר יצחק מסתברא כמ"ד מותר עשירית האיפה של כה"ג ירקב דתניא וכו' ובמותר לחם נזיר דפסק שם ירקב זהו כרב חסדא דירושלמי דהתם ור' יוסי קאי כוותיה וכדקאמר טעמא וע"ש:

כד דאתו לעירובין אמר לון בשם ר' יוחנן כלים ששבתו במבוי מותר לטלטלן במבוי וכו'. בבבלי פ' ר"א דמילה דקל"א גרסי' על הא דאמר נמי ר' זירא אמר רב התם מבוי שלא נשתתפו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות ולא פירשה עד דאתא רבה בר אבוה ופירשה דה"ק מבוי שלא נשתתפו בו עירובי חצירות עם בתים אין מטלטלין בו אלא בד' אמות לא עירבו חצירות עם בתים מותר לטלטל בכולו ופריך התם מ"ש כי עירבו דניתקו חצירות ונעשו בתים ורב לטעמיה דאמר אין המבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחות לתוכו והכא בתים איכא חצירות ליכא כי לא עירבו נמי ליחזינהו להני בתים כמאן דסתימי דמי וחצירות איכא ובתים ליכא אפשר דמבטלי ליה רשותא וכו' סוף סוף בעודנא דאיתא להאי ליתי' להאי אלא אמר רב אשי מי גרם לחצירות שיאסרו בתים וליכא ולפי פרש"י ז"ל מילתא דרב אשי לא קאי לסיומא להך דבעי למימר טעמי' דרב שאין המבוי ניתר וכו' דהאי טעמא קאי בפירכא אלא ה"פ אלא אמר רב אשי היינו טעמא דמחלקינן בין עירבו לבין לא עירבו דרב לטעמיה דאמר בפ' כל גגות דף צ"א הלכה כר"ש דאמר אחד גגות וחצירות וקרפף ומבוי כולן רשות אחת הן והוא שלא עירבו החצירות עם הבתים דלא שכיחי מאני דבתים בחצר אבל עירבו לא משום דשכיחי כלים שבבית בחצר וגזרינן דלמא אתי לאפוקי נמי כלים שבבית שהן בחצר והשתא כי לא עירבו שרי לטלטולי כלים שבמבוי בכל המבוי דמי גרם לחצירות שיאסרו על המבוי ולהצריכו שיתוף כדי להוציא מהחצירות למבוי בתים היא שגרמו דאי לאו הכי הוו להו חצירות ומבוי רשות אחת וליכא כלומר דכי לא עירבו הבתים עם החצירות הרי נסתלקו מהחצירות ומותר לטלטל במבוי כולה זהו התוכן מדברי רש"י וכן פי' התוס'. ולפיכך כתבו דהך מילתא דלאו כהלכתא היא דרב דאסר בעירבו לטעמיה דקאמר הלכה כר"ש דוקא בלא עירבו וה"ה הכא נמי דוקא בשלא עירבו אבל לר' יוחנן דפליג עלי' בפ' כל גגות ואמר הלכה כר"ש בין עירבו ובין לא עירבו וה"ה הכי נמי וקי"ל כר' יוחנן וכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"ה מהלכות עירובין בהלכה ט"ו שהשיג הרבה בלשונו על שפסק הרמב"ם שם במבוי שלא נשתתפו בו לחלק בין עירבו שאין מטלטלין בו אלא בד' אמות דהוי ככרמלית דמכיון שעירבו חצירות עם הבתים נעשה המבוי כאילו אינו פתוח לו אלא בתים בלבד בלא חצירות וכו' ואם לא עירבו מטלטלין בכולו כלים ששבתו בתוכו כחצר שלא עירבו וזהו כדאמרי' מעיקרא והא פריכא הוא כי לא עירבו נמי וכו' ולטעמי' דרב אשי א"כ רב הוא דלטעמי' ואנן קי"ל כר' יוחנן. והה"מ פי' להא דרב אשי לפי שיטתו של הרמב"ם דרב אשי לתרוצי האי פירכא דפריך כי לא עירבו נמי קאי דלא מצית למימר ליחזינהו לבתים דכמאן דסתימי דמי דליתא דמי גרס לחצירות שיאסרו בתים וליכא בתמיה דהיכי מצי למימר דכמאן דסתימי דמי וליכא להבתים הא עיקר הגורם איסור להוציא מן הבתים לחצר הבתים הם הגורמים ומהיכי תיתי לומר כמאן דסתימי דמי זהו תוכן פי' הה"מ לדעת הרמב"ם. ולבסוף כתב על לשון הראב"ד שאמר ומי שאינו מפרש כן תועה מדרך השכל ואני אין הכרעתי מכרעת אבל רואה אני לשון הגמרא רחוק לפירושם כמו לפירושו וכל האחרונים כדעת הר"א ז"ל עכ"ל ואומר אני שאם יש להכריע ההכרעה מהאי ש"ס ומסוגיא שלפנינו הוא דע"כ לחלק בין עירבו ללא עירבו דאי לא תימא הכי קשיא דר' יוחנן דהכא אדר' יוחנן דפ' כל גגות. דהא אנן חזינן דכולא סוגיא דהכא כשלא עירבו מיירי דהא בעי מיניה דר' יוסה היך דאת אמר בכלים ששבתו בחצר וכו' ודכוותה כלים ששבתו במבוי וכו' וע"כ כלים ששבתו בחצר ולא עירבו הבתים עם החצר קאמר דאי בעירנו הכל מותר ואפי' מן הבתים לחצר וזה א"צ לפנים ומיבעיא להו אי נימא דכוותה בכלים ששבתו במבוי והיינו נמי שלא עירבו לא בחצירות ולא נשתתפו במבוי אם הכלים ששבתו במבוי מותר לטלטל בכולו ועלה השיב להן ר' יוסי וקאמר דפלוגתא דרב ור' יוחנן היא לרב אין מטלטלין אלא בד' אמות ולר' יוחנן מותר לטלטל בכולו ואי כפירושם דהא דרב אוסר בכולו כשלא עירבו משום דאזיל לטעמי' בהאי דר"ש וא"כ ר' יוחנן דמתיר לטלטל בכולו נמי לטעמי' בהאי דר"ש דבין עירבו ובין לא עירבו הכל רשות אחת הכי הוא ע"כ לפי פירושם וא"כ קשה מאי האי שהשיב ר' יוסי בשם ר' יוחנן מותר לטלטל בכולו ובשלא עירבו כגוונא דהבעיא הא לר' יוחנן אפי' בעירבו מותר והוה לי' לאשמועינן רבותא טפי אליבא דר' יוחנן רביה וכ"ת דר' יוסי דהכא לא ס"ל אליבא דר' יותנן כן בההיא דר"ש ולדידיה ר' יותנן מתיר דוקא כשלא עירבו ורב אוסר אפי' בשלא עירבו א"כ לפ"ז יהי' דברי ר' יוחנן דהכא סותרין לדבריו דפ' כל גגות וכמו כן דברי רב דהכא סותרין למאי דפירש רבה בר אבוה בפ' ר"א דמילה ולפי' הרמב"ם מיהת ניתר. הא דר' יוחנן דלא שייכא כלל האי דמבוי דהכא להאי דר"ש דפ' כל גגות אלא דטעמא כדאמרינן מעיקרא דטעמי' דרב דהתם למאי דמחלק רבה בר אבוה משום דכי עירבו ניתקו חצירות וכו' וכי לא ערבו לא חזינן לבתים כמאן דסתימי משום הא דרב אשי וכדלעיל והשתא פיסקא קאי כרב דהתם וכר' יוחנן דהכא דבשלא עירבו מותר לטלטל בכולה. וזהו דסיים הרמב"ם וכתב כחצר שלא עירבו בה וכלומר דשוין הן לענין זה כדמדמי להו הכא בהבעיא ופשיט להו דלר' יוחנן מותר לטלטל בכולו בשלא עירבו ואתיא סוגיא דהתם כרב וכפי' רבה בר אבוה. וכר' יוחנן דהכא ואין זה ענין כלל להאי דר' יוחנן בפ' כל גגות. כנ"ל להביא סייעתא לדעתו ז"ל:

מהו לסמוך על שיתופי חצירות. לכאורה היה נראה לפרש כדפרישית בפנים דהבעיא היא אם שכחו ולא נשתתפו במבוי מהו לסמוך על עירובי חצירות ופשיט ליה דמדוחק סומכין בשבת הראשונה. אלא שהרמב"ם ז"ל לא היה מפרש כך שכתב בפ"ה מהלכות עירובין בהלכה י"ד נשתתפו במבוי ושכחו כולן לערב בחצירות אם אין מקפידין על פרוסתן סומכין על השיתוף בשבת הראשונה בלבד ואין מתירין להן דבר זה אלא מדוחק וא"כ כך היה מפרש מהו לסמוך על שיתופי חצירות והיינו עירובי חצירות אם לא עירבו אלא שנשתתפו במבוי אם סומכין עליהן על מה שנשתתפו במבוי. ופשיט לה דסומכין בשבת הראשונה ומדוחק. ומה שהביא הראב"ד ז"ל שם בהשגות ירושלמי היא וכו' גי' אחרת היתה לפניו ור"ל דלפי הגי' שהביא א"כ פליגי ר' יוסי בר' בון ור' בא ולר' יוסי בר' בון אפי' מקפידין על פרוסתן והו"ל למיפסק כוותיה דאיהו מרא דשמעתא טפי ולקולא ולפי הגי' שלפנינו ניחא דר' יוסי בר' בון נקט לחומרא ומטעמא דאנן קי"ל המקפיד על עירובו אינו עירוב וכדשמואל בפ' מי שהוציאוהו דף מ"ט והוזכר לעיל בהלכה ו ד"ה בית שמניחין בו את העירוב:

תני מעשה שהיו מסובין באויר החצר וכו'. דין מסובין בבבלי פרקין ד' ע"ג ובפ"ח דף פ"ה ופרש"י ז"ל שם מסובין בבית משום עירוב. ומהכא משמע בהדיא שהיו מסובין באויר החצר ועל השלחן שהיו אוכלין כבר וקדשה עליהן השבת וכו'. וכך הם מתפרשין דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מהלכות עירובין בהלכה י"ט ממש כדברי האי ש"ס וכך הוא מתפרש להא דבבבלי ולא כמה שרצה הה"מ לפרש שם לדברי הרמב"ם אלא דבריו הם ג"כ כפי' הרשב"א ז"ל שהביא שם וע"ש:

פשיטא עירוב צריך בית וכו'. משמע מהכא דלכ"ע מיהת טפי עדיף שיתוף אם הוא בבית אלא שא"צ דוקא בבית. והתוס' בדף ע"ב מביא לזה לראיה לפרש"י ז"ל להא דקאמר בפ' כיצד משתתפין דף פ"ה שיתופי מבואות בחצר שבמבוי דכ"ש בית וזה פשוט. ומה דקאמר הכא רבי בון בשם רבי יוחנן נותנו בין באויר חצר בין באויר מבוי אין המסקנא התם כן אלא אימא עירובי חצירות בבית שבחצר ושיתופי מבואות בחצר שבמבוי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף