מראה הפנים/בבא מציעא/ה/ב

מראה הפנים בבא מציעא ה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

המוכר שדה לחבירו ואמר לו על מנת שאהא בה אריס מותר. דין זה כתב הריב"ש בתשובה והביאו הב"י בסי' קס"ד. ועיינתי בהריב"ש בתשובה והוא בסוף סי' ש"ה ולא ראיתי שם שהביא התוספתא אלא מסבר' דנפשיה וכמו שהיו נוהגין היתר לעשות בברצלונא לעשות כן. ומה שכתב שם הט"ז על זה ופשוט הוא גם כאן שצריך שיקנה הלוקח הבית תחלה בקנין גמור כדרך שהמכירה נקנית בעלמא דאל"כ הוא בהלואה ואסור עכ"ל. לא ידעתי להיכן נוטה דבריו דפשיטא דבמכר לחלוטין מיירי ואם הכוונה שצריך שבתחלה יהיה המכר בקנין גמור בלא תנאי כ"א אח"כ יתנה עמו שיהא הוא החוכר. הא ודאי ליתא שאפי' התנה עמו בשעת המכר על מנת כך מותר וכ"כ הריב"ש שם להדיא ואע"פ שמתחלה כשמכר לו גוף הבית התנה שיחכירנה לו אח"כ אין בכך כלום. ומבואר הוא בהתוספתא ובהאי תלמודא:

על מנת שהמעשרות שלי. וכן הוא בתוספתא פ"ו דדמאי והובאה בבבלי פ' המוכר את הבית דף ס"ג ע"א ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' מעשר הלכה י"ט כהן שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שהמעשרות שלה שלי לעולם הרי הן שלו כיון שאמר על מנת נעשה כמי ששייר מקום המעשר. ולא הוי כמקנה דבר שלא בא לעולם וכדקאמר התם אמאי הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומשני כיון דאמר על מנת שמעשר ראשון שלי שיורי שייר למקום מעשר ור"ל לא מיבעיא היכא דאמר חוץ דקי"ל בעלמא דחוץ שיורא הוא וע"מ תנאה הוי כדאמר בריש המגרש ובכמה מקומות אבל הכא אפילו אמר על מנת שיורא הוי. וכ"כ בחידושי הרמב"ן בשם רבינו הגאון ז"ל בספר המקח דלא שנא שיתנה על הלוקח בלשון חוץ או ששייר בלשון על מנת הכל שיורא כדאמרינן מקום מעשר שיורי שייר עכ"ל והטעם דע"כ לומר כן דאי לאו הכי הוי כמקנה דבר שלא בא לעולם ותנאיה לאו תנאה ובטל המכר וכסברת הר"י מיגא"ש ז"ל הביאו שם עיין עליו. ובהכי ניחא מה דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מביכורים הלכה י"א גבי כהן שמכר פרה לישראל התנה הכהן וכו' אבל אם אמר לו הכהן על מנת שהמתנות שלי הרי המתנות של ישראל ונותנן לכל כהן שירצה אע"פ שהתנה עמו שהן שלו לא נפטר מן המתנות שהאומר על מנת לא שייר בעצמן של מתנות כלום. ולכאורה קשה אדבריו דלעיל בהלכות מעשר וכדתמה הט"ז בי"'ד סוף סי' ס"א. אבל באמת היינו טעמא דהתם במתנות הנאה הוי כדאמרי' בעלמא בעל מנת וכדאמר בפ' הזרוע דף קל"ד ע"א דה"ט דמ"ד דנותנן לכל כהן שירצה ומשום דהתם דבר שבא לעולם הוא וקנה הלוקח מקחו אף שאין התנאי כלום אבל הכא כיון דהוי דבר שלא בא לעולם ע"כ לנו לומר דשייר מקום הקרקע למעשר ובין דאמר חוץ ובין דאמר על מנת שיורא הוי דהלוקח מקנה לו בעין יפה המקום לשיור המעשר שאם יבטל התנאי גם הוא לא קנה וזהו עיקר טעם החילוק בין הני דיני:

על מנת שכשתמכרנה לא תמכרנה אלא לי שכל זמן שאני רוצה וכו'. הך ברייתא כר' יהודה דלקמן אתיא דאמר צד א' ברבית מותר וכדאמרי' התם בדף ס"ה ע"ב דתני בברייתא דכשא"ל המוכר ללוקח כן אסור שאין. זה מכר וכשאוכל הלוקח פירות שכר מעותיו הוא נוטל ומוקי לה התם דלא כר' יהודה ואם הלוקח הוא דהתנה כן לכשיהו לך מעות אחזירם לך מותר כדמסקינן שם ועיין בדיבור דלקמן:

היה חייב לו מעות וכתב לו שדהו במכר. כדי לבאר הסוגיא והדינים המסתעפים ממנה וחילוקי הדינים של צד אחד ברבית ופירושיהן אמרתי להביא בתחלה מדיני המשכנתא ובבירור מה שנתברר לנו מדברי הראשונים וגדולי האחרונים בתכלית הקיצור האפשרי. ואם לפעמים ארחיב במקצת ללמד איזה ישוב ותירוץ בהסוגיות ובשיטות הראשונים ומתוכן יתברר לנו דינים האלו ואשר מצאנו בהן בס"ד. ועיין בקונטרס אחרון בביאור הסוגיות והשיטות סי' ד':

מאן דאמר ה"ז כמין רבית ואינה רבית ר' מאיר. ובערכין דף ל"א ע"א דרמי נמי מתני' וברייתא אהדדי והתניא ה"ז רבית גמורה אלא שהתורה התירה א"ר יוחנן לא קשיא הא ר' יהודה והא רבנן ופירשו רש"י והתוס' דמתני' כר' יהודה וברייתא דתני רבית גמורה אתיא כרבנן. ומ"מ נוכל ליישב גי' דהכא וכמה דפרישית בפנים וכעין דפירשו התוס' שם לדעת ר"ת והבאתי בדיבור דלעיל דלשיטתו דס"ל צד א' ברבית מדרבנן הוא דאסור ה"ק מדכתב לן רחמנא דין בתי ערי חומה גלי לן דכה"ג אין זה רבית דאורייתא. וזהו אליבא דרבנן ומיהו אסור מדרבנן הוא. והכא מפרשינן לה הברייתא אליבא דר' יהודה דגלי לן קרא דכל כה"ג אין זה רבית כלל ומותר. ולענין דינא חדא הויא דלרבנן מיהת מדרבנן אסור. ונראה דמהכא סייעתא לדעת ר"ת וסייעתו וכמה שנתבאר לעיל דמקילין במשכנתא בנכייתא באתרא דמסלקי דהא כאן בבתי ערי חומה באתרא דמסלקי הויא שהוא גואל מיד וגואל כל הי"ב חדש ובלא נכייתא וקאמר דלר' יהודה מותר הוא ולרבנן מדרבנן הוא דאסור דאבק רבית וא"כ בנכייתא לכ"ע מותר הוא וכבר נתבאר בדיבור דלעיל דהיכא דלא נחית לה בתורת משכונא אלא בתורת הלואה כגון המלוה את חבירו לא ישכור חצירו בפחות אפי' לדעת ר"ת א"ר הוי ועיין בדיבור דלקמן:

כאן התירה התורה הא במקום אחר לא. הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות כתב דמכאן סייעתא לדעת הרי"ף ז"ל דמשכנתא בלא נכייתא באתרא דמסלקי רבית גמורה היא שהרי בית בבתי ערי חומה עד י"ב חדש משכונה היא לגמרי באתרא דמסלקי שאם מביא לו מעות כל שעה שירצה מסלקו ותניא ה"ז רבית גמורה אלא שהתורה התירתה בבתי ערי חומה אבל לא במקום אתר גם בירושלמי בפרקין היא שנויה ומפורשת כאן התירתה התורה אבל במקום אתר לא עכ"ל. ולכאורה תמוה הוא דאדמייתי ראיה וסייעתא מדר' חזקיה לותיב מיניה תיובתא מדר' אמי דלא אשגח ביה ועבד עובדא ומעשה רב והיינו יכולין ליישב קושיא זו להרמב"ן ז"ל דהיה סובר דר' אמי לא קאמר אלא בביתא דלא עבידא למיגר דהא בייתא עם דיינא דאיר קאמר וכהאי דאמרי בפ' כיצד הרגל דף כ"א ע"א דמהאי טעמא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו בחצר דלא קיימא לאגרא אין צריך להעלות לו שכר דביתא מיתבא יתיב ובכה"ג ס"ל להרמב"ן דלאו רבית כלל הוי ואפילו בהלויני ודר בחצירי דהא לא חסריה ממונא אלא דאסור הוא לכתחלה וכדכתב בה"ת בשמו בשער מ"ו ח"ג סי' י"ט וכ"כ הרא"ש ז"ל לעיל בשמעתא דהמלוה את חבירו לא ידור וכו' ומפרש לדברי הרי"ף ז"ל דהא דקאמר בהלויני ודר בחצירי דרבית קצוצה הוי ומפקינן מיניה ובהלוהו ודר בחצירו אבק רבית הוי היינו בחצר דקיימא לאגרא ומוסכם הוא שם בדברי הרא"ש ובטור סי' קס"ו בדין זה אבל כבר נתבאר לעיל בעיקר דין דמשכנתא שמוסכם הוא מגדולי האחרונים כדעת המקילין ובלא נכייתא אבק רבית הוי ובנכייתא מותר לעולם ואפי' באתרא דמסלקי ובין בבית ובין בשדה וכרם כדעת ר"ת והרשב"א ובה"ת ז"ל וכן הסכים הראב"ד ז"ל בפירושיו. ומה שתמצא דעתו בהשגות בפ"ו ממלוה הוא לפי פירושו בענין הסוגיא ודעת האמוראים ומה שתירץ בענין קושיא דרבינא אדרבינא בהשגה בהלכה ד' הוא כפירוש התוס' ד"ה פירי מאי וכו' ומה שתירץ בהשגה בהלכה ז' הוא עולה לדעת הרי"ף כפי אשר נתבאר ויש שם ט"ס בהעתקה וצ"ל אמת הוא זה שהחמירו בבית יותר מבשדה וכו' דכרם ושדה חד טעמא אית להו. ובדין דהמלוה את חבירו ודר אח"כ בחצירו אם מוציאין ממנו כבר בארתי בהלכה דלעיל דנראה להדיא מהכא כדעת הרמב"ם ז"ל דמנכין לו כפי ראות עיני הדיינין כמבואר בד"ה ר' לא אמר ע"ש. וכתב עוד הרמב"ם בדינים אלו בפ"ו ממלוה הלכה ג' הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו וא"ל הלוה דר בחצירי עד שאחזיר לך הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה שנא' לא תתן לו בנשך. וכ"פ בסמ"ג לאוין קצ"א. ותמהו רבים על זה וכדהשיג הראב"ד שם חיי ראשי לא יפה הורו שאם הגיע זמן הפרעון וארוח ליה זמניה משום ההוא דירה כשעת מתן מעות דמיא וקידושין יוכיחו וזה עולה לפי שיטתו שפי' הא דאמרינן בפ"ק דקידושין דף ו' ע"ב בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית ה"ד אילימא דאזקפה דאער לה ארבעה בחמשה הא רבית מעלייתא הוא ל"צ דאריוח לה זימנא והיינו שהגיע הזמן לפרוע לו המלוה ומרויח לה הזמן ומתקדשת בשכר שהיתה נותנת מיד ברצון דינר לפי שמאריך לה הזמן וכפי' רש"י והרי"ף ז"'נ וזה פשוט דלהרמב"ם אין כאן השגה מדין דקידושין דאיהו ז"ל לא ס"ל כהך פירושא. וכתב על זה בפ"ה מהלכות אישות הלכה ט"ו ופרשו רבותי בהנאת מלוה דברים שאין ראוי לשומען ומפרש הוא ז"ל דמתן מעות בעינן ואומר לה תתקדשי לי בהנאת זמן שארויח לך במלוה זו וכו'. אבל אני תמה בדברי הראב"ד ז"ל בפירושו שם ובדעתו כאן דלדידיה כשעת מתן מעות דמי' והויא רבית קצוצ' ונהי דהא ל"ק כדפריך התם והא רבית מעלייתא היא דיש לומר דהוא ז"ל מפרש הכי ואמאי קרית לה הערמת רבית אי אזקפה לה ד' בה' הי' ניהו רבית ממש דלא קאמר ואסור לעשות כן משום רבית ומשני דארווח לה זימנא ולא מיחזי כקץ לה רבית אבל לדינא כרבית קצוצה הויא. אלא דמ"מ קשיא ואם כדין רבית של תורה היא כדכתב כאן ואמאי תהיה מקודשת הניחא לאביי דאיהו מודה דהאי שמעתתא בקידושין וס"ל בפ"ק דתמורה דף ה' כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבר ועביד דמהני שפיר אבל לרבא דס"ל התם דלא מהני א"כ קידושין לאו קידושין נינהו. ונהי דהא נמי ל"ק דלמסקנא דאמר התם אביי ורבא במאי קא מיפלגי ובעי למימר ברבית קצוצה אם יוצאה בדיינין קמיפלגי ודחי לה דהתם בקראי פליג וכו'. וקאמר דבשינוי קונה קמיפלגי והשתא הא מצינן לאשכוחי מאי בינייהו ברבית קצוצה כה"ג וקדש לאשה דלרבא אינה מקודשת דבהא אפשר למדחי דבעי למימר דאיכא בינייהו בעיקרא דדינא. א"נ דאה"נ דהוה מצי למימר בכה"ג וחדא מינייהו נקט. מיהו בעיקרא דמלתא קשיא דאם כדברי הראב"ד ז"ל דבאמת כדין ר"ק הויא ושל תורה היא א"כ לדידן אמאי תהיה מקודשת הא ודאי קי"ל כרבא לגבי דאביי דס"ל דאי עביד לא מהני וצ"ע. ולדעת הרי"ף ז"ל דפי' בההיא דקידושין כפי' הראב"ד ל"ק דאה"נ לדידיה אפשר דס"ל דהכא לאו דין ר"ק אית לה להאי דינא אלא הערמת רבית מיקרי וכן נראה מדברי רבינו ירוחם שפסק בחלק הזה בנתיב כ"ב ח"א שהביא שם דברי הרי"ף וז"ל ועוד פשוט ובהנאת מלוה כתב הרי"ף כיון דארוח לה זימנא מקודשת ואסור לעשותו מפני הערמת רבית וברבית קצוצה כגון שהלוה לה ד' בה' וקדשה באותו חמישי אינה מקודשת כך מוכח ופשוט בקידושין ובהנאת מלוה כתב הרי"ף כגון שהגיע זמנה לפרוע לו המלוה והרויח לה הזמן וא"ל תהיה לי מקודשת באותה הנאה שהרוחתי לך עד זמן פלוני וההיא הנאת מלוה איתא ולפיכך הויא מקודשת עכ"ל. מזה מבואר במה שכתבתי דאם היה כאן איסור רבית של תורה אינה מקודשת:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף