מעשי למלך/מעשה הקרבנות/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך מעשה הקרבנות א

א

כל

הקרבנות של מיני נפש חי' באין מחמשת מינין בלבד וכו'. בספר תורת העולה כתב על דברי רבינו כאן ידוע כי הקרבן אם הוא בע"ח אינו בא אלא מחמשת מינין בע"ח והם שור או כבש או עז ותורים ובני יונה והטעם אמרו רבותינו במדרש רבה א"ר בר סימון אמר הקב"ה עשר בהמות טהורות מסרתי לך שלשה ברשותך ושבע שלא ברשותך שלשה שברשותך איל צבי ויחמור ולא הטרחתי עליכם ולא אמרתי להתיגע בהרים וביערות להביא קרבן מאלו שאינו ברשותך אלא ממה שברשותך מה שגדל אצלך שור כבש עז וכו' עד שור בזכות אברהם כבש בזכות יצחק וירא והנה איל אחר עז בזכות יעקב שנאמר לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים והי' שבעת ימים ולמה שבעת ימים כדי שיבדוק שאם ימצא בו מום הרי זה פסול דבר אחר למלך שנכנס במדינה וגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונה תחלה כך אמר הקב"ה אל תקריבו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת שאין שבע בלא שבת וכו' ואמר כי לפי מדרש זה נתבאר ספק אחד בתורה שנאמר שור או כשב או עז כי יולד ולא נאמר עגל או גדי כי בא להודיע הטעם שאמר והי' שבעת ימים תחת אמו ולכן אמר שור שראוי להיות גדול שור כשב או עז כדאמרו רבותינו כל ששהה שמונה ימים בבהמה אינו נפל וקודם שמונה עדיין אינו ידוע שראוי' להיות שור או כשב או עז ובספק נפל הוא ואין ראוי' לקרבן:
הנה במה שאמרו במדרש כדי שיבקרו אם יש בו מום לכאו' קשה הא זה דצריך ביקור הוא רק בקרבן ציבור ומכאן משמע דצריך ביקור לכל קרבן ונראה דבודאי כל קרבן צריך ביקור אם לא נולד בו מום אבל אח"כ אין צריך עוד ביקור דיש לה חזקה רק לקרבן ציבור צריך עוד ביקור:
ומדברי המדרש הללו יש להעיר במה דילפינן מקרבן מצהבב"ע דהא. כ' דאמר הקב"ה לא הטרחתי עליך להתיגע בהרים להביא קרבן מאלו שאינן ברשותך אלא ממה שברשותך מן הגדל על אבוסך הה"ד שור או כשב או עז כי יולד א"כ מהא"ט שפיר קרבן הגזול הו' שפיר מהב"ע דתורה לא חייבה אותו רק ממה שהוא שלו על אבוסך ואם אין ידו משגת אין עליו חיוב ע"כ לא שייך חיוב הבאת קרבן בשל אחרים ע"כ אם הביא מן הגזול הו' מהב"ע אבל מצוה דהחיוב מוטל על האדם לקיימו אם אין לו משלו יטול משל חבירו אף דעביד איסורא הוא מעשה בפ"ע אבל עכ"פ המצוה שפיר מתקיים גם בגזל מחבירו דהא עכ"פ המצוה מוטל עליו מתקיים המצוה גם אם לקח משל אחרים לקיום המצוה [ובהא יש לומר ולחלק באין ידו משגת אי חייב להלות כמו שחקר בחו"י דיש לומר דאף דבקרבן אין צריך להלות משום דאין מוטל עליו אבל מצוה המוטלת עליו שפיר יש לומר דחייב להלות אולם הנה גם במצות דרשו כבד את ה' מהונך ממה שחננך נתן לך חצר עשה סוכה יש לומר זה רק בסוכה דקיי"ל דא"ח לעלות לסוכת חבירו ויש לעיין בפי' המשנה בפ"ז דנדרים לענין עדול"ת שמשמע דאם אין לו דבר מותר לקיים מ"ע אין עליו מצוה]:
במה שהבאתי דברי המדרש פ' אמור אר"י אמר הקב"ה י' בהמות מסרתי לך שלשה ברשותך ושבעה אינה ברשותך שור ושה כשבים ושה עזים ושבעה אינה ברשותך איל צבי ויחמור ואקו ודשון ותאו וזמר ולא הטרחתיך להתיגע בהרים להביא לפני קרבן מאלו שאינן ברשותך אלא ממה שהוא ברשותך וקשה לי דשם איתא א"ר ברכי' מלך בשר ודם משדר פרוטגמא שלו למדינה מה הם עושין עומדין על רגליהן ופורעין את ראשיהן וקוראין אותו באימה וביראה אבל הקב"ה אומר קראו ק"ש ולא הטרחתי עליכם לקרות לא עומדין ולא פרועי ראש ומבואר במרש"ל סי' ע"ב דמכאן נשמע דמותר באמת להתפלל ולקרות ק"ש בפריעת ראש אלא שלא הטריחו הקב"ה א"כ לכאורה משמע דגם מאמר שאח"ז ג"כ לומר שלא הטריח הקב"ה אבל רשאי הוא להקריבן ובאמת מהאי דבזבחים דף ל"ד מבואר דרק בקר וצאן אמרתי לך ולא חי' ונראה דיש לחלק דבודאי הכא דכתיב קרא בקר מיותר ע"כ למיעוטי חי' משא"כ בק"ש דכתיב בלכתך בדרך מוכח שאין צריך לעמוד א"כ הה"ד שאין צריך להיות פרועי ראש וכבר השיג בטו"ז סי' ח' אדברי מרש"ל עכ"פ נתיישב דברי רבינו:
המל"מ כאן בהלכה א' הביא דברי הרמב"ן בהשגותיו לס' המצות שכל העבודות כגון היציקות ובלילות וכו' הכהן כשעושה אחת מאלה עושה מצוה ומברך עלי' והחכם בעל לב שמח כתב שם דרבינו חולק בזה וס"ל שלא יברך כי אם על העבודה הגדולה לבדה וכל שאר עבודות הקטנות שבה נפטרות עמה ומסיים וכתב ותהי' הברכה אחת על מעשה הסדר כולו כאחת עד כאן וכתב המל"מ דאין דבריו מוכרחין דאפשר שגם רבינו מודה בזה גם לא ידעתי איזה עבודה גדולה או קטנה גם מה שסיים שתהי' הברכה אחת על הסדר כולו זה יתכן אם כל הסדר נעשה בכהן אחד אך אם כל כהן וכהן יעשה עבודה אחת למה לא יברך על העבודה שעושה:
יצא דלדעת הלב שמח שלא יברך כי על עבודה גדולה לבדה ולדעת המל"מ חייב לברך על כל מעשה בפ"ע ופלוגתתם הנה מבואר יותר בדברי רבינו בס' המצות דרבינו סובר שעבודות אינם נמנים למצוה בפ"ע שאין למנות חלקי המלאכה כל חלק בפני עצמו למצוה דהכל עבודה אחת שחיטה הפשטה וניתוח ולזרוק דמה ולהקטיר חלבה ולשרוף כל בשרה ונסכים ושיהי' עורה לכהנים והרמב"ן בס' המצות דעתו כדעת בה"ג דכל עבודה הו' מצוה בפ"ע ומברך עלי' וכתב וז"ל מצות כהנים ללמוד ולעשות יציקות ובלילות ופתיתות מליחות תנופות הגשות קמצות הקטרות שחיטות ומליקות והזאות עיי"ש וטעם פלוגתתם נראה דמבואר בדברי רבינו דפליג עם בה"ג דלדעת בה"ג כל מתנות כהונה הו' מצוה בפ"ע כמו תרומה ומעשרות חלה ופדה"ב וביכורים ראשית הגז חזה ושוק ורבינו ס"ל דמה שלוקח הכהן ל"ה אלא חלק מהמצוה והרמב"ן הכריע שבדברים הטובלים כגון תרומות ומעשרות וחלה הו' הפרשה מצוה בפ"ע והביא ראי' מדתנן פ"ק דתרומות ובתוספתא דברכות ההולך להפריש תרומות ומעשרות מברך אשר קדשנו במצותיו להפריש תרומות ומעשרות ואלו הי' המצוה הנתינה בלבד לא הי' מברכין על הפרשה דכל מצוה שאינו גמר כמו עשיות תפילין אינו מברך וכיון שצריך לברך על הפרשה למדנו שהפרשה הוא מצוה והנה לפי"ז רבינו שכתב בפי"א מברכות דכל ברכות שאינו גמר כמו עשיות תפילין אינו מברך נשמע דאינו מברך על כל העבודות רק ברכה אחת על העבודה המסיומת יותר:
מעתה יש לומר דזה דעת בעל לב שמח שכתב דאינו מברך אלא על העבודה הגדולה וכוונתו המסיומת יותר הכוללת כולם דהו' גמר עבודה דהא במת"כ גם לדעת רבינו ההפרשה רק חלק מן המצוה וס"ל ג"כ דמברך על הפרשת תרומות ומעשרות ולא אמרינן דאין הפרשה גמר מצוה משום דעכ"פ התחלת המצוה כמש"כ הנמ"י בב"מ דף ל"א דמילה ופריעה אף דלא הו' גמר מצוה מיקרי בעידנא וכן בהשבת אבידה ה"נ הפרשה הוא תחילת מצוה נתינה והוא מצוה המסיומת והכוללת כל המת"כ וכהא"ג כתב גם הרא"ש פ"ק דפסחים דמברכין על ביעור חמץ ולא על בדיקת חמץ משום שזהו תחילת הביעור שמבטל החמץ והביעור הוא הכוללות שאר המצות כגון הבדיקה לכן בעבודות נמי כגון יציקה ובלילה דהם רק חלק מהמצוה וגם ל"ה התחלת העבודה ולא גמר העבודה ואין עבודה מסיומת הכוללת שאר העבודות אין לברך עליהן וע"ז כתב המשל"מ דאין דבריו מוכרחים דיש לומר דמברך על כל חלק בפני עצמו דהא כבר מצינו בהפרשת תרומות ומעשרות דג"כ רק חלק מהמצוה ואינו גמר מצוה ומברך עלי' אף דהפרשה יש לומר שהוא התחלת המצוה כמו במילה כאשר בארנו מסתברא לי' יותר למחשב רק כחלק מהמצוה ואפ"ה מברך על ההפרשה:
אך לכאו' קשה לי אי נימא כדעת בעל לב שמח דבברכה אחת פוטר כל מעשה הקרבנות א"כ אי ישאל קודם שעשה כל העבודות נמצא ברכתו לבטלה ועובר על לא תשא [וכהא"ג הקשה הטו"א ר"ה דאי ישאל יהי' חולין בעזרה עיי"ש] ויש לומר כיון דבשעה שברך הי' דעתו לגמור כל העבודות בברכה זו אינו עובר משום לא תשא וכמש"כ תוס' תענית י"א ע"ב לענין תפילת ענינו דאפי' אכל אח"כ לא מיקרי שקרן כיון דאז הי' בדעתו להתענות ה"נ הכא [ועיי' בפ' ערבי פסחים בברכה שפוטר גם טיבול השני ויבואר במק"א] ונראה ג"כ דתליא במש"כ תוס' כתובות דף ע"ה בקידשה על תנאי שאין עלי' קידושין דאף אי שאלה לא מהני התרתה שיהא חלין הקידושין א"כ ה"נ לא הו' ברכה לבטלה מעיקרא אך בירושלמי שם פ"ז ה"ה לא משמע כתוס' וכן נראה דעת הר"ן נדרים דף פ"ה שהקשה ג"כ תישאל ויהא מקודשת מוכח דלא כתוס' כתובות הנ"ל:
הנה ראיתי בתוספתא פ"ה דברכות כשהוא מקריבן אומר בא"י להקריב זבחים כשהוא אוכל אומר בא"י לאכול זבחים ולחד גירסא קאי אמנחות עיי' בפירוש חסדי דוד ומשמע מהכא דאין צריך לברך שעושה קרבן חטאת או שאוכל קרבן חטאת או בשר שלמים כגון חזה ושוק ויש לתמוה מהך דפסחים דצריך לברך על הפסח לאכול הפסח ועל החגיגה לאכול הזבח וכן הוא בתוספתא שם. ונראה דיש חילוק בכהנים דכל מצוה אחת הוא ואכלו אשר כופר בהם לכן נכלל הכל בברכה אחת אבל פסח וחגיגה שכל אחת מצוה בפ"ע מברך על כל אחת ברכה בפ"ע והנה בסוכה מ"ו פליגי רבנן ור"י דלר"י מברך על כל מצוה בפ"ע והקשה בערוך לנר בברכות דף ל"ט פליגי ג"כ בברכות הנהנין רבנן ור"י דלר"י מברך על הזרעים בורא מיני דשאים ותרווייהו יליף מקרא דברוך ד' יום יום דתן לו בכל יום מעין ברכותיו ה"נ בכל מין מעין ברכותיו ואנן קיי"ל בברכת הנהנין כרבנן ובברכת המצות קיי"ל כר"י וכתב לחלק בין ברכת המצות לברכת הנהנין דעיקר ילפותא דברוך ד' יום קאי אברכת המצות ולדבריו קשיא הך דתוספתא דמברך על כל הקרבנות לאכול זבחים ולא מפרט כל ברכה וברכה בפ"ע אמנם לפמש"כ ניחא דברכות הקרבנות דנכלל הכל במצוה אחת ואכלו אשר כופר בהם מברכין ברכה אחת וכן בברכת הנהנין כיון דהכל נפקא מקרא אחד דהלולים כדאיתא ר"פ כיצד מברכין לכן לא קיי"ל בהא כר"י ודו"ק:
הנה בפסחים דף ז' פליגי בברכת ביעור חמץ איך מברכין לבער דלכו"ע להבא משמע או על ביעור דג"כ להבא משמע ומתרץ דמברכין על ביעור חמץ וכבר הקשה הר"ן למה לא יברך באמת לבער דהא ודאי להבא משמע ועוד למה פליגי רק בביעור חמץ לא בשאר מצות והעלה לחלק דבמצוה שע"י שליח מברך בעל ומצות שא"א ע"י שליח מברך ב"ל ולכן בברכת אכילת קדשים מברך בל' לאכול קדשים רק שהקשה מברכת להדליק נר חנוכה וכן מברכת הפרשת תרומות ומעשרות ולי נראה ליישב דכבר כתבתי בחיבורי דברכות מה"ת למ"ד מצות צריכות כונה וא"כ יש לומר בודאי אי מצות צריכות כונה צריך לברך בל' להבא דהרי המצוה לעשות המצוה בכונה אבל למ"ד מצאצ"כ לא שייך לברך ב"ל משום דלהבא משמע כיון דא"צ כלל לכוין דאף דלא מכוין עכ"פ הרי עשה המצוה וקיים המצוה א"כ הברכה ג"כ רק שייך בעל דמשמע גם לעבר והברכה הוא על מצוה שאנו דנין עליו בדיעבד שכבר קיים המצוה ולכן יש לומר דלא פליגי בעלמא דתליא אי צריכות כונה או אין צ"כ רק הכא בביעור פליגי דבביעור חמץ אין צריך כונה דזה פשיטא דאין צריך כונה כיון דעיקר השבתה משום בל יראה ע"כ פליגי דיברך בעל להורות דאין צריך כונה ומסיק דמברך בעל להורות לנו דבחמץ עיקר הדין דאין צריך כונה וניחא דבהדלקת נר חנוכה ובהפרשת תרומות ומעשרות דצריך כונה לכך מברכין ב"ל אבל בביעור חמץ דאין צריך כונה מברכין בעל:
אמרינן בברכות כל הנהנה בעוה"ז בלא ברכה כאלו מעל מאי תקנתי' ילך אצל חכם מאי עביד לי' אלא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו הלכות ברכות ודבר זה צריך תלמוד מאי קמ"ל ונראה דהנה בודאי אף אם אכל בלא ברכה שלא ידע מאי מברך אם צער לו שלא ידע מאי מברך מתכפר לו דשגגת לאו אין צריך כפרה כמש"כ הר"ן בסנהדרין כמו באכל איסור בשוגג דנפשו חותה באכילת איסור והיינו משום דאין זה לו הנאה מה שאכל באיסור ע"כ רק כשנהנה שבאמת מיחשב לו הנאה שאכל בלא ברכה זה מעל דלא מתכפר לו ואומר אכלתי ואוכל עוד ואין משתדל כלל ללמוד ה' ברכות שלא יבוא לידי מדה זו אבל אם באמת צר לו ומצער על כך ושם אל לבו ללמוד ה' ברכות כולו כדי שלא יבוא לידי ספק ברכות אז הו' זה כפרה כיון שקץ במאכלו ולא מיחשב לו הנאה א"כ זה תקנתי' באמת דלא הו' אלא כמו שגגת לאו דאין צריך כפרה והנה מתחילה כשאמר ילך אצל חכם הבין היינו ללמוד אותה ברכה לבדו וזה אין תקנה דאכתי לא מיקרי מתחרט ע"כ אמר רבא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדהו ברכות אפי' דבר שלא נכשל בו כדי שלא יבוא לכלל טעות עוד שכל כך מתחרט וירא שלא יכשל ולכן תהא לו כפרה באמת כי אז הו' שגגת לאו ומתכפר לו בחרטה לבד דו"ק:
ובענין ברכה ששוה י' זהובים ראיתי להעתיק כאן לשונו הזהב של בעל אור זרוע הגדול ה' כה"ד שכ' וז"ל פי' מורי הרב רבינו יודא החסיד זצ"ל שהברכה שוה עשרה זהובים שנאמר ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידי' עשרה זהב משקלם לומר לך שלא לשם מתנה נתכוין אלא אמר העבד זאת גרמה שאני עתיד לברך את השם כדכתיב ויאמר ברוך ד' אלקי אדוני אברהם שכך קבלתי מאדוני אברהם שהברכה שוה עשרה זהובים וכתיב שוחט השור מכה איש זובח השה עורף כלב מעלה מנחה דם חזיר מזכיר לבונה מברך און פי' במקום שחיטת השור מכה איש וכן כולם עד במקום אזכרת לבונה מברך און אלמא שהברכה שקולה כהזכרת קטורת וכתב בפ' נשא כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת למה עשרה אלא כיון שהקטורת חשובה כברכה וברכה שוה עשרה זהובים כף שהוא צריך קטורת צריך שיהא בו עשרת זהב עכ"ל הטהור:
הנה רמב"ן בשורש הי"ב כתב שהכהן מברך על כל אחת מעבודות וביאר במשל"מ דמברך אשר קדשנו במצותיו לעבוד עבודה ואמנם לענין שהחיינו הנה במנחות דף ע"ה איתא הי' עומד ומקריב מנחות מברך שהחיינו וקשה הא בפ"א מברכות כתב רבינו דרק זה שמקיים המצוה מברך שהחיינו לא מי שמקיים אותה בשביל אחר ועיי' מג"א סי' תרפ"ח ובאמת רש"י פי' דקאי אישראל מברך אולם לרבינו יש לומר כיון דכהנים שלוחי דרחמנא שפיר מברכין. ועיי' תב"ש סי' כ"ח שכתב דמי שלא הקריב מעולם בודאי לא גרע ממצוה שהוא מזמן לזמן דמברך רק דתוס' חולקין ארש"י יען דלישנא דהי' עומד לא משמע דאיירא במי שלא הקריב מעולם אבל לדינא מודו דמי שמתחנך למצוה מברך ומה שהקשה הש"ך שם ממי שמניח תפילין בפעם ראשונה דאין מברך שהחיינו כתב דהא"ט כיון דאפי' בעודו קטן מניח תפילין לא תקנו חכז"ל חיובא לדרדקי ולאחר שנעשה בן י"ג שנה לאו חדשה הוא ע"כ אין מברך עיי"ש.
הנה בתוספתא פ"ד דברכות בכהן המקריב דמברך אשר קבמ"ו להקריב הזבח חזינן דמברך בל' ולכאורה יקשה מכאן אמש"כ הר"ן פ"ק דפסחים דכשאפשר לעשות ע"י אחר מברך בעל וכאן הא אפשר לעשות ע"י אחר מ"מ מברך בל' אך הנה באבודרהם כתב טעם אחר דהיכא דיש שהות למצוה מברך בעל א"כ יש לומר דהכא נמי יש שהות למצוה דגם תנופה והגשה והקטרת אימורים הם בכלל מצות דהקרבה כמוש"כ רבינו בספר המצות לכן שפיר מברך בל' וכן תרומה יש שהות במצותן דהא צריכא נתינה לכהן והכל חדא מצוה הוא לכן מברך שפיר להפריש.
אמנם לכל אלו הסברות לא מצינו מקור בגמרא ולכן אמינא טעמא וכללא אחרינא איכא בהא דמבואר בברכות דף מ"ב דבברכות הנהנין בעינן עובר לעשייתן ואם נהנה כבר אין מברך ואף אם אוכל עוד הנה הברכה אלהבא לא אמה שעבר והנה בברכות המצות בעינן נמי עובר לעשייתן ואם כבר קיים המצוה אם לא בירך תחילה מברך לבסוף כמוש"כ רבינו בפ"א מברכות ובהג"א פ"ק דחולין ועיי' ש"ך סי' י"ט שהקשה א"כ אמאי לא אמרו בגמרא שאני ברכת המצות מברה"נ ונראה דהנה הא נמי מבואר בשמעתין דפסחים דעל משמעות לשעבר ולהבא אבל בל' משמעות רק להבא דהיינו עובר לעשייתן ולפי"ז יש לומר כך כל הני מצות כמו סוכה ציצית ותפילין ומזוזה דאדם מתלבש באותן המצות דמבואר במג"א דדחה הרא"י שהביא הר"י ז"ל מדוד דהי' ערום מן המצות דבלילה הי' ישן בציצית דיש לומר משום דהי' ישן בבית שיש בו מזוזה א"כ חזינן דהו' נחשב כאלו לבוש בהמצוה א"כ כש"כ בסוכה דהוא לבוש בהמצוה א"כ הו' כברכת הנהנין דמברך רק אמכאן ולהבא וכ"ז שהם לבושים בהמצוה הנה הברכה אלהבא והו' תמיד עובר לעשייתן ואי סלקי מהם המצוה בודאי לא שייך ברכה לברך אח"כ כיון שאין מתלבשים עוד בהמצוה לכן מברכינן בל' וכן בברכת תרומה מברך להפריש דהו' ברכת הנהנין דהא ע"י הפרשת תרומה ניתרת הכרי וראוי' לאכילה וכיון דבברכת הנהנין אין מברך אח"כ א"כ ג"כ הברכה אלהבא ואין אח"כ אף לדעת הג"א לכן מברך בל' דהו' לשון מבורר רק להבא אבל במצוה דאין שייך לומר דהאדם מתלבש בו וגם אין בו הנאה הגוף לכן מברכינן בעל כמו ביעור חמץ ופדה"ב וספה"ע מברכינן בעל יען דשייכא הברכה גם אדמעיקרא דמברכינן גם אחר שקיימו המצוה לכן מברך בעל דמשמעותו גם אלשעבר וכן במילה אף דהוא לבוש בהמצוה כיון שא"א לסלק המצוה ממנו יכול לברך גם אח"כ.
ידוע שיטת הפמ"א ושבעת הוא הנאת מעיו הנה בספר יראים מבואר דלא כדבריו דכתב דר"מ דסובר עד כזית ור"י סובר עד כביצה וז"ל תרווייהו ס"ל שביעה דקרא שביעת גרון דאורייתא והאוכל כזית וביצה מוציא אחרים שאכלו כדי שביעת כרס ידי חובתן והביא שם דפליגי בזה גאוני קדמאי ר' יהודאי גאון ס"ל דשביעת גרון לא פטר שביעת כרס דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ומר רב הונא ראש כלה ז"ל ס"ל דשביעת גרון דאורייתא והא דהביא ראי' מרב הונא דאכל תליסר ריפתא ולא בריך ברכה דאורייתא דאמר מדי כפנא דמשמע דבעינן שביעת כרס יש לדחות דאפי' שביעת גרון לא מצאתי בהן וכו' ואמנם פחות מכזית הוא רק דרבנן כגון חצי זית שנהנה ממנה קצת אבל פחות מכזית לא כלום הוא עכ"ל וזהו דבר חדש דפחות מחצי זית לאו כלום הוא וכמו שבארתי במק"א.
הנה בזבחים דף ה' איתא רמי ר"ל על מעוהי וכו' אם כשרים הם וכו' תמוה למה רמי על מעוהי כדי לדייק אם כשרים למה באים ובספר קרן אורה כתב לפרש כי רמז בזה ענין מוסרי עפ"י שאחז"ל פתח הכתוב במזבח וסיים בשולחן עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו וזה כשנאמר עליו ד"ת היינו שאכילתו לשמה הוא או בכונה הפשוטה אמור לחזק כחו לעבודת ד' ואכילה כזו הו' לרצון כמוש"כ לעשות רצונך חפצתי כשאני אוכל אך בשביל לעשות רצונך ותורתך בתוך מעי אכילה כזו עצמה תורה ועבודה הוא אבל הקו' יגדל על רוב אכילת אשר הם שלא לשמה מה תהא עליו אם אין מרצין למה באים ואולי ח"ו מקיים בזה וזריתי ויפסלו לגמרי עד שאמר אפתח פתחא לנפשאי מוצא שפתיך תשמור כי קצת תקנה יש מפסול גמור יצאו אם אין בהם מחשבת פיגול למלאות נפשנו בתאוה הנעורה כטבע הבהמה וזה רמז ר"ל על מעוהי ולי נראה דר"ל דאזיל בתר הנאת מעיו ומכש"כ באכילת קדשים שהוא בהנאת מעיו והיינו דרמי על מעוהי דזה עיקר באכילת קדשים קלים הנאת מעיו ע"כ אם אין מרצים הבעלים באכילתן שאין אכילתן לשמה למה באים עד שפתח בדרשא דמוצא שפתיך תשמור היינו לומר דאף דס"ל בתר הנאת מעיו היינו גם הנאת מעיו אבל הנאת גרון בודאי בעינן ולזה יש תקנה ע"י שישמור מוצא שפתיו לברך ברכה בכונה שלימה דהברכה אתי על הנאת גרון כמו שביארתי.

מן

הכבשים ומן העיזים וכו'. והנה בפסחים ספ"ד בעובדא בישכר איש כפר ברקאי וכו' מלכא אמר גדיא יאי ומלכתא אמרה אימרא יאי אמרי מאן מוכח כה"ג דקא מסיק הקרבנות כל יומא אתי ישכר וכו' אמר אי גדיא יאי יסק לתמודא אמר מלכא הואיל ול"ה אימתא דמלכותא [דאמר בלשון צחוק] נפסקי לידי' ובמס' כריתות מסיים עלה אר"א ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ד' אל תקרא בניך אלא בוניך וכ' בח"ס דלכאורה י"ל סברת המלך גדיא יאי דהרי חזינן כהן המשיח וכן סנהדרין מביאין פר לחטאת מפני שהם חשובים וההדיוט שעירה או כשבה והנשיא שעיר מסתמא החשוב יותר מביא הקרבן החשוב יותר ש"מ גדיא יאי ואמנם ליתא אלא בהיפוך והכהן שהוא צדיק גמור ונכשל לאשמת העם כפירש"י שהוא דבר נפלא איש כמוהו יחטא ע"כ צריך פר אבל גבי מלך פירש"י אשרי הדור שהנשיא מביא קרבן על שגגתו כי עלולים לחטוא אפי' במזיד ומכש"כ שאין חוששין להביא כפרה על שגגתו ואם נותן אל לבו להביא על שגגתו די לו בשעיר הפחות וזו הי' דעת ישכר וע"כ נתקצף המלך דפגע בכבוד המלכים ואמנם מסקנת הש"ס שניהם שוים והענין זה דהחוטא מפייס הקב"ה אמנם חטאתי זכור לי זכות אבות והיינו כבש פירש"י פ' פנחס שהוא כנגד אבות או מביא שעיר לומר חטאתי אך נגד אוה"ע השעירים המרקדים אני צדיק וכן אחז"ל בפסוק נלינה בכפרים נלינה בכופרים ושני הפיוסים טובים ע"כ שניהם שוים לכפרת הדיוט אך המלך לא יוכל לבוא בזכות אבות כי כל מחמדם הי' מלכים מחלציך יצאו כמש"כ במק"א מלכים כמו האבות דהע"ה וחזקי' מלכי יהודה אבל לא מלכים החוטאים ע"כ לא יכול לפייס אלא בשעיר כלומר עכ"פ אינני כמלכי אוה"ע וטוב אני מהם נמצא לפי"ז ישכר כיון האמת שהשעיר שהמלך מביא מורה על לא טוב אך הי' יכול לרמז זה ע"ד שלום ולומר שניהם שוים אע"ג שממילא מובן פחיתות של מלך החוטא מ"מ לא הי' נגלה כ"כ כמו שהשיב הוא אימרא יאי אך הוא הי' ע"ה ולא יכול להשיב ע"ד שלום ואמת והיינו דמסיים אר"א אר"ח כל בניך למודי ד' אפי' ישכר איש כפר ברקאי כיון האמת אלא ורב שלום בניך אלו הי' ת"ח הי' אמרו ע"ד שלום היינו ת"ח מרבים שלום בעולם את"ד:
אולם קשה לי הא מקרא מפורש כי רבקה אמרה ליעקב לך נא הבא שני גדיי עזים ואעשה מטעמים הרי דגדיא יאי וכן כתיב גבי אברהם ותקח בן בקר רך וטוב הרי דלא תליא בזכרות ונקבות אלא בעודו רך זכרות ג"כ טוב אך בגמ' ב"מ דף פ"ו דריש ויקח בן בקר אחד רך שנים וטוב שלשה א"כ לא מוכח דבן בקר מיקרי טוב אלא ז"א דהרי מסיימו בגמ' תלתא תורי לתלתא גברא הרי דכולם תורי הו' רק שהי' רך הרי דתורי ג"כ טוב בעודו רך כנ"ל ושם בב"מ איתא עוד מביאין תור ממרעותו בלא אונס ופירש"י שלא עשה מלאכה מזה ג"כ משמע דבהא תליא אי לא עשה בו מלאכה עדיין נקרא רך וטוב ולא תליא בזכרות אך במהרש"א בח"א כ' הא דנקט בדלא אונס היינו מפני שאין אובסין אלא שורים שאין עושה מלאכה דשור שמן א"ר כ"כ למלאכה וכדבריו מוכח בע"ז דף י"ח דשור פטם א"ר למלאכה ופרה החורשת עדיפא למלאכה:
וראיתי בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' שנ"ד השיג על מה דהעלה הפלתי סי' ס"ט בהא דבישרא דתורא צריך בישולא דגם בשר עגל בכלל דשור בן יומו קרוי שור ותמה דתורא משמע שור גדול כדאיתא בחולין דף קל"ב התם בדתורא ופירש"י בשור גדול ופלא הוא גמ' מפורשת חולין דף מ"ד כמלא בדתא בתורא הרי דתורא פירושו גדול ושם השיג עליו שהוא נגד החוש דבשר עגל בודאי רך הוא להתבשל וכדמוכח בפ' עוה"ר אלו שעורותיהן כבשרן עגל הרך והביא דברי השמ"ח סי' ל"ט לענין סרכות:
והנה כן הביא הרשב"א חולין דף נ"ד לענין דרוסה או עגל בכלל בהמה גסה ושם בארתי בארוכה:

ב

כל

הקרבנות בין של ציבור וכו'. וכ' בס' תורת העולה וז"ל בכל זה הסבה והטעם מבואר וזה כי שלשה חלקי הקרבן שהם עולה וחטאת ואשם באין על החטא אמנם השלמים אינם באים על חטא כלל ולכן נקראים שלמים כמו שדרשו שעושין שלום בעולם כי לפי שאין שלום בעולם כשחטא בעולם וכמו שנאמר אין שלום אמר ד' לרשעים ולזה אין הציבור מביאין שלמים כי א"א שלא יחטא אחד מן הציבור שיהי' ראויין להקריב שלמים אמנם בעצרת שבו הי' מתן תורה והי' אז שלמים כמו שנאמר מי יתן והי' וכו' אז ראויין להקריב שלמים ובירושלמי רה"ש פ' בתרא רב משרשי' אמר בכל הקרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא א"ל הקב"ה מכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם הרי ראוי' להקריב שלמים בו ביום ולפי שאמרו נעשה ונשמע שהי' שלמים בעשיה ושמיעה באו שני כבשים שלמים והי' מקריבן אותו על לחם התנופה שהוא מורה על התורה הנקרא לחם כמו שנאמר לכו לחמי בלחמי וכו' אמנם היחיד ראוי' להקריב כי אפשר שהוא שלם ואין עוף בא שלמים שאין תמות וזכרות בעופות ואין שלימות במקום שאין זכר ונקיבה נמצא ר"ל החומר והשכל שהן דוגמתן וכתב עוד וטעם הבכור והמעשר והפסח שמקריב ביחיד נוסף על הציבור אומר כי ידוע שזמן האדם נחלק לששה חלקים שהם ימי עלי' ועמידה וירידה וידוע ג"כ שהבכור הוא ראשית פרי הבטן שהוא במדריגה האחד שהוא תחילת מספר העשירי הוא סוף המספר וכ"כ אבן העזרא סוף פרשת בחקתי שזה הטעם הבכור ומעשר ע"כ היחיד מקריב הראשון והאחרון במספר להורות כי לו ראשית ואחרית ונפסד ויש לו עלי' וירידה אמנם בציבור אין שייך זה כי כשזה עולה זה יורד וזה שקראו חכמים קצת קרבנות עולה ויורד ולא קראוהו קרבן עשיר ועני לכן אין הציבור מקריבין בכור ומעשר וענין ק"פ הוא מורה על ימי העמידה שהם עיקר ימי האדם כי בימי העלי' עדיין אינו נשלם ובירידה כבר בא לו החסרון אמנם בעמידתו עדיין לא התחיל לחסר ולכן קרבן פסח בא ביום ארבעה עשר בין הערבים שאז הלבנה כמעט בין עלי' לירידתה ואז הי' יום צאת ממצרים שהי' אז בשלמותן ועמידתן וכו' ולהיות כי הקרבנות שהם חטאת עולה שלמים ואשם מורים על ענייני חטא וגם השלמים עמהם מורה על אדם שלם בלא חטא מה שאין קרבנות אלו ע"כ הן חלוקין מאלו בדינן כמוש"כ רבינו אעפ"י שכל קרבנות כשרים מיום השמיני והלאה אין מקריבין לכתחלה אלא מיום שלשים חוץ מן הבכור והפסח והמעשר שאם רצה להקריבן מיד בשמיני לכתחלה מקריב להיות כי מיום שלשים ואילך אדם יוצא מכלל נפל ומתחיל להיות אדם ואפשר שאז מתחיל רוח ד' לפעמו רצה לומר שמתחיל בו קצת שלימות האנושי ולכן מצינו שאין ערך לפחות מב"ח ולכן ד' מינים אלו באים דוקא מיום שלשים שאז יהי' ראוי' לחטוא באחת מהנה או להיות שלם בכולן אמנם השלשה מינים אחרים שאין להם שייכות בזה כשרים מיום השמיני והלאה את"ד:
אמנם לפי מה שבארתי יתכן יותר כי באמת שוה בזה בהמה לאדם כי כמו שבהמה יוצאת מכלל נפל משמונה ואילך גם אדם יוצא מחשש נפל אלא הא דבעינן באדם שלשים יום משום שאז מתחיל קצת שלימות האנושי כן נמי בבהמה יוצא משמונה ואילך מכלל נפל אבל אין כחו בשלימות ומצוה שיהא הבהמה כחו בשלימות כשמביאו לקרבן דמצוה להביא היפה והשמינה כמשו"כ רבינו ספ"א מאימ"ז:

ה

קרבנות

ציבור וכו'. הנה רבינו קחשב ק"צ וחשב גם פרים ושעירים בכלל ק"צ ובמנ"ח תמה דהנה רבינו בפ"ד מביאת המקדש דכל קרבן הקבוע לו זמן דוחה שבת ודוחה טומאה וכתב דכל ק"צ קבוע לו זמן ותמה שם הכ"מ דהא לאו כללא דהרי פר הע"ד ושעיר ע"ז הם ק"צ ואין קבוע להם זמן ומגיה דצ"ל כל ק"צ הקבוע לו זמן ומגיה אות אחת אבל לפי גירסתו יקשה ממש"כ רבינו בפ"ג מכהמ"ק על כל עולות הציבור החובה אומרים שירה אבל עולת קיץ א"א עליהם שירה ולפי גירסתו יצטרך להגיה כאן דכל עולות הציבור החובה הקבוע לו זמן אבל עולות קיץ וכו' או שאין קבוע וכו' אין טעון שירה וד"ז תמוה להגיה דין שלם וצ"ע מאוד על רבינו דודאי מסוגיות הגמרא מבואר דקרבנות אלו אין טעון שירה דתלוי בקביעת זמן ומדבריו נראה בהיפך דתלוי בציבור דוקא שוב נתיישבתי דל"ק וגם א"צ להגיה בר"מ פ"ד מביאת המקדש כמוש"כ הכ"מ דכבר הבאתי לעיל דפרים ושעירים הנשרפים אין באין מתרומת הלשכה כמוש"כ רבינו בפ"ד משקלים ופליגו בה בהוריות דף ג' וסובר רבינו דאין נקראין ק"צ רק הבאים מתרומת הלשכה כמו תמומ"ס וכל ק"צ חוץ מפרים קבוע להם זמן ול"ק מפרים דזה ל"ה כלל ק"צ וכן מש"כ כאן דק"צ צריך שירה היינו אותן הבאים מתרומת הלשכה והא דאיתא ביומא דף כ' א"ל והלא פר הע"ד ושעירי ע"ז דק"צ הם אתיא כמ"ד דבאים מתרומת הלשכה מעתה קשה איך כתב כאן דפרים הנשרפים הו' ק"צ והעלה במנ"ח דזה רק בדרך העברה דהיינו שאינו ק"י והראי' שבה"ז כתב כל קרבנות היחיד חייב באחריות וכו' וק"צ א"ח באחריות שאם עבר זמנו בטל קרבנו ומסיים וק"י הקבוע לו זמן הרי הוא כק"צ ולא כתב נמי דק"צ כגון פרים דינם כק"י דחייב באחריות דהא אין קבוע לו זמן אע"כ באמת זה א"צ לפרש דלא מיקרי ק"צ דאין נקראים ק"צ רק הבאים מתרומת הלשכה והטעם דפסק רבינו כמ"ד דאין באין מתרומת [הלשכה] הוא משום דסתם משנה בשקלים פ"ד מ"א דתרומה מה הי' עושין זה לוקחין תו"מ עומר וכו' ולא חשוב פרים ושעירים הנשרפים.

קרבנות

הציבור הם שני תמידין וכו' וכן אם שגגו ב"ד והורו בע"ז וכו' ואם שגגו והורו בשאר מצות וכו' פר העלם דבר של ציבור. הנה בזבחים דף י"א תנא דבי ר"י מפני מה נאמר פרוכת הקודש בפר כהן משיח ולא נאמר בפר העלם דבר של ציבור משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה אם מיעוטין סרחו פמליא שלמעלה שלו קיימת אם רובן סרחו אין פמליא שלו קיימת ולכן לא כתיב פרוכת הקודש יען שנסתלקה השכינה ואמנם קשה לי דביומא דף פ"א פריך אהא דקאמר גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד האמר ר"י גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה ומשני כאן בציבור כאן ביחיד והרי דאדרבא דתשובה של רבים עדיפא וא"כ כאן דמייתא ציבור קרבן שכבר עשו תשובה א"כ אכתי קשה אמאי לא כתיב פרוכת הקודש אולם הנה בשו"ת בית אפרים בהקדמה לאהע"ז כתב לפרש גמרא הנ"ל בדרך אחר ובזה יהא מתפרש גמרא דזבחים הנ"ל על נכון דיש לתמוה דאיך התחיל לדמות למשלח אשתו והמקרא צווח אי' ספר כריתות אמכם ופי' דבאמת תרווייהו איתנהו פעמים שדומה לשלוחין ונשאת לאחר ופעמים שדומה לזנות שאם עבד ע"ז הרי פרישתו מהקב"ה כאשה הפורשת מבעלה לגמרי דרך גירושין ונשאת לאחר לפי שאז גם השם מבדילו לרעה ומשלח אותו ומשא"כ מי שאינו עובד ע"ז רק ע"ד זנות לתיאבון והפקר אין כאן גירושין ונישואין רק כיושבת תחת בעלה וע"ז שפיר אמר הכתוב שוב אלי נאם ד' כי לא נתגרשה מבעלה [ואני ראיתי ברמב"ן פ' שלח והנה זה כפי משמעו הוא קרבן הכופר לכה"ת בשוגג כגון ההולך ונדבק לאחד מן האומת לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל וכו' כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם או שיאמרו כמו שאמר בספרי מפני [מה] אמר הקב"ה לא שנעשה ונטול שכר אנו לא עושים ולא נוטלים שכר כמו שאמרו עבד שרבו מכרו ובעל שגירש אשתו וכו' כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד] וזה תליא אם עשו תשובה מאהבה מוכח שהזנות מעיקרא הי' רק לתיאבון והפקר ולא"ה כנשאת לאיש אחר ולזה מגיע התשובה עד כסא הכבוד וע"ז משני כאן ביחיד כאן בציבור דהנה מהר"י מטארני בס' צפנת פענח כתב לפרש הא דכתיב אי' ספר כריתות אמכם דכלום יצאת ממנו ע"י גירושין בגט דתהא אסורים לחזור דהו' מחזיר סוטה לאחר גירושין אלא דומה למי שקידש אשה ע"מ שלא תזנה שאם זינתה נפקע הקידושין למפרע ונעקרו א"כ ה"נ כשעבדו ישראל ע"ז נתבטל הקידושין שלקח הקב"ה ישראל לו לעם ולכן שיבר משה רבינו הלוחות וע"כ אמר אי' ספר כריתות אמכם שלא פטרתו ע"י גט כי בפשעכם שלחה אמכם רק שנתבטלו הקידושין ודינם כפנוי' ויכול להחזירם אמנם זה שייך בציבור ושפיר אמר הכתוב שובו אלי נאם ד' אבל ביחיד ל"ש לומר בשביל היחיד יהא בטל למפרע הקידושין לכלל ישראל והיינו דמשני אגמ' כאן ביחיד כאן בציבור דלכן אהני התשובה אף ביראה דהוכיח סופו דהי' מעיקרא ע"ז ממש וחסרו אמונה ב"ד והוה כנשאת לאחר אחר גירושין דאסורה לחזור אפ"ה יכולין לחזור בתשובה יען דנשאו על תנאי ובטלו הקידושין למפרע והו' כפנוי' ויש להם תקנה ע"י תשובה מיראה את"ד.
והן הן הדברים שאמרו למלך שסירכה עליו מדינה אם מיעוטין סרחו ולא"ש דבטלה דנתפרדה החבילה ולא פסקו מלהיות לו לעם ופמליא שלו קיימת לכן נאמר בה פרוכת הקדושה אבל ברובן סרחו [אף דעדיפא התשובה של רבים אבל תקנתן בזה קלקלתן דכיון דרובן סרחו נסתלקה השכינה כמו במזיד שאם עובדי ע"ז דנתפרדה החבילה ונתבטלו מלהיות לו לעם ונסתלקה מהם השכינה ואין פמליא שלו קיימת] כן נמי בשוגג רמז התורה דנסתלקה השכינה ואין פמליא שלו קיימת ולכן לא כתיב פרוכת הקודש וא"ש:

ו

קרבנות

היחיד הם הבכור וכו' וקרבן הגר. הנה רבינו בפ"א ממחכ"פ כתב גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו אעפ"י שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיבוא קרבנו אינו ממחכ"פ שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל רבינו ארכבי אתרי שאינו כמו מחוכ"פ אפ"ה אסור לאכול בקדשים משום דלא הו' ככשרי ישראל וראיתי בשו"ת חיים שאל סי' פ' הביא ראי' לדברי רבינו מכריתות דף ט' דפריך אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר ראב"י וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם לדורותיכם דאע"ג דליכא מקדש מקבלין גרים א"כ מוכח תרתי דהא דצריך קרבן היינו לאכשורי נפשי' בקהל מדפריך דהאידנא לא נקבל ומוכח נמי דאסור בקדשים רק משום דלא הו' ככשרי ישראל דאי נימא דהו' כמחוכ"פ כערל כטמא דלכן לא אכיל בקדשים א"כ קשה הא גופי' עכ"פ כיון דאין ככשרי ישראל א"כ איך מהני גירות בזה"ז דנהי דגלי קרא דמקבלין אבל טעמא בעי אע"כ דהכונה כך דרק לענין זה לא הו' ככשרי דאין אוכל בקדשים וגלי קרא שפיר בזה"ז דאין קרבן שפיר מקבלין אותן, ובסוגי' דגר קטן כתבתי בזה:

קרבנות

היחיד וכו' ואם נסתפק לו וכו' הוא הנקרא אשם תלוי. הנה באבות דר"נ פרק ל' מוכח דמי שעבר על ס' איסור הו' כעבר על ודאי איסור ולכן החמירה תורה בספק איסור שהקרבן שתי סלעים והחטאת בסלע והובא ברמ"א באו"ח סי' תר"א בשם ר' יונה והוא באמת מבואר באבות דר"נ והטעם כתבו המפרשים משום דספק קולא לי' לאינשי והיצה"ר מסיתו להביאו לידי עבירה ע"כ החמירה עליו התורה אמנם לפי מה שהבאתי שכן הוא באבות דר"נ שם אי אפשר לפרש האי טעמא שהרי אמרו דהו' כעובר על ודאי איסור משמע דהו"א שאינו חמור איסורו כודאי איסור ע"כ קילא לי' לאדם והחמירה התורה עליו כדי שידעו שהו' כעובר על ודאי איסור ולכן אומר לפרש טעם אחר דהנה הטעם שכתב דהיצה"ר מסיתו לעבור שאין זה איסור כלל הנה יתכן לפי דעת רבינו דס"ל דספק מה"ת לקולא רק בספק כרת החמירה התורה בספיקו ולכן מביא אשם תלוי כמוש"כ הכ"מ בה' שאר אבות הטומאה א"כ שפיר היצר מסיתו לעבור לילך לקולא כמו בשאר איסורים והחמירה תורה אדרבא דבעי כפרה יותר גדולה בספק מבודאי אמנם לפמש"כ הרשב"א דלכן אשם תלוי חייב לדעת רבינו משום דאיקבע איסורא ובאמת דהא"ט דפליגי אי חייב אשם תלוי בחתיכה אחת או בשתי חתיכות א"כ לא שייך דיצה"ר מסיתו דהא למ"ד דחייב בחתיכה אחת הנה בכל איסור תורה שאין חייב כרת ג"כ להחמיר א"כ מ"ש דיצה"ר מסיתו בספק יותר מבודאי ולמ"ד בשתי חתיכות חייב דאיקבע איסורא א"כ בכל איסורים דאיקבע איסורא ג"כ אזלינן להחמיר ע"כ צריך לטעם אחר שכתב באבות דר"נ ללמד דהחמירה תורה בספק איסור כעובר על ודאי איסור ופירושו נראה עפמש"כ הרשב"א הובא ביור"ד סי' ב' דמלבד שיש בכל איסור לאו הנה יש בה עוד איסור משום שבועת הר סיני והעובר הו' כעובר על שבועה לפי"ז יש לומר זהו בודאי איסור אבל בספק איסור לא הו' כעבר אשבועת הר סיני [ואם מכניס עצמו לכתחילה בספק אינו מוזהר עליו בשבועת הר סיני] ע"ד שכתבו התוס' בשבועות דף כ"ב דעל איסור תורה לא הו' כנשבע עלי' מהר סיני וכמוש"כ בתב"ש סי' ב' על קו' טו"ז שם על רשב"א הנ"ל דעל איסור שאין לוקין לא הו' כעובר על שבועה דלא נשבע עלי' מהר סיני ולכן החמירה התורה בספק לומר לך דאף שאין נשבע עלי' מהר סיני אבל בגוף האזהרה והלאו הו' כעובר על ספק כמו בעובר על ודאי אמנם לפי"ז הי' נראה לומר דבאמת בהא פליגי בכריתות אי בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות דלמ"ד דחייב אשם תלוי על חתיכה ספק חלב ספק שומן ס"ל דהא"ט דמביא אשם תלוי בסלעים שהחמירה התורה ללמוד דאף שאין מוזהר בשבועת הר סיני הו' כעובר על ודאי איסור אבל למ"ד דבעינן איקבע איסורא ס"ל דאי לא איקבע איסורא מותר מה"ת משום דעל ספק לא שייך דנשבע עלי' מהר סיני ממילא מותר לגמרי מה"ת ולכן רק באיקבע איסורא חייב אשם תלוי דבאיקבע איסורא שפיר הו' גם מושבע מהר סיני דהא חתיכה אחת בתוכו שמושבע עלי' מהר סיני לכן החמירה התורה בספק יותר מבודאי היינו ללמד דאף דחתיכה אחת א"ח אשם תלוי משום דעל ספק חתיכה אחת ל"ה מושבע מהר סיני ול"ה כעובר על ודאי איסור שנשבע עלי' מהר סיני אבל על חתיכה משתי חתיכות דאיקבע איסורא שנשבע עלי' מהר סיני הו' כעובר על ודאי איסור דהא גם בספיקא כזה מושבע עליו מהר סיני.

ז

כל

קרבנות היחיד חייבין באחריות חוץ מן הנדבה. ובלח"מ תמה עליו א"כ מ"ש דקרבנות ציבור א"ח דאם נאבד תוך זמנו בודאי חייבין באחריות והעלה דהאי חייבין באחריות היינו באם עבר זמנו דפטור להקריבו עיי"ש וקשה א"כ מאי קאמר חוץ מנדבה הרי בנדבה ג"כ חייבין להקריבו אם עבר ג' רגלים כופין להקריבו כמוש"כ בפי"ד מה' אלו אך הנה הדבר מבואר בפי' רבינו למשנה שכתב וז"ל העיקר אצלינו דאם עבר זמנו בטל קרבנו ולפיכך א"ח באחריותו וכו' הרי דחיוב אחריות הו' נתינת טעם לעבר זמנו דלכן א"ח באחריות משום דעבר זמנו מתבאר מדבריו דמפרש המשנה דכל הקרבנות חייבין באחריות דאף שעבר זמנו חייב להביא בכל עת שירצו ולפיכך חייב באחריות אבל קרבנות הציבור אינן חייבין באחריות משום דכיון דקייל"ן עבר זמנו בטל קרבנו משו"ה א"ח באחריות כיון שאינו מקריב עוד דרק בקרבנות היחיד דחייב באחריות דק"י אף בעבר זמנו אינו בטל קרבנו ואם נאבד צריך להביאו חוץ מקרבן נדבה דאם נאבד אין צריך להביאו אבל ק"צ אם נאבד אחר שעבר זמנו בטל קרבנו וה"ה בק"י שזמנן קבוע שאם עבר זמנו א"ח עוד וא"ח באחריות ומדויק לשון רבינו שכ' הר"ז כקרבנות ציבור דא"ח באחריות אחר זמנו:
הנה רש"י בשמעתין אהא דאמרו זאת אומרת שעות פוסלת בקדשים כתב דבפ' יוצא דופן ילפינן משנתו ולא שנת עולם ואשמעינן הכא דלא נימא מיום ליום אלא משעה לשעה בעינן מוכח דס"ל דבכל קדשים ילפינן משנתו דאי לא אימא דהכא מייריא בקדק"ל אבל מנ"ל דבעינן מעל"ע ועוד איך כתב דלא תימא מיום ליום הוא דבעינן הרי התם לא למדנו אלא היכא דכתיב שנתו אבל שאר קדשים לא למדנו מיום ליום וא"כ מנ"ל דבקד"ק בעינן מעל"ע וא"כ קשה דבנדה דף מ"ח כ' שנה האמורה בקדשים כגון היכא דכתיב כבש בן שנתו משמע דרק היכא דכ' שנתו הוא דאמרינן שנתו שלו משא"כ היכא דכתיב שנה הו' שנות עולם אמנם רש"י בערכין דף ל"א כתב אהא דאמרו שנה האמורה בקדשים כגון כבשים דלא תימא דוקא היכא דכתיב שנתו בעינן שנתו שלו אבל היכא דכתיב שנה מונין מנין עולם קמל"ן דבכל קדשים בעינן שנתו שלו ולא שנת עולם:
והנה בפירש"י שם בערכין כתב לפרש כולן מעל"ע כלומר אותה יום ואותה שעה לשנה הבאה דס"ל דמשנתו ילפינן תרתי מיום ליום ומעל"ע ויקשה הא בזבחים מצריך לזה קרא דיהי' לומר דשעות פוסלות בקדשים ולפירש"י בערכין תרווייהו ילפינן משנתו.
ועוד קשה דהנה תוס' בערכין הקשו דשנתו למאי איצטריך הא מסברא ידעינן דאינו שנות עולם דאל"כ לא משכחת בר"ה תמיד כבש בן שנה ותי' דהסברא הו' מיום ליום ובעינן קרא למעל"ע א"כ איך כתב דקרא אתיא ליום ואי לאו קרא דפסח לא הו' אמרינן דשעות פוסלות והרי עכ"ח צ"ל דקרא דשנתו איצטריך לשעות דלשנתו שלו מסברא נפקא וא"כ למאי איצטריך דיהי' דשעות פוסלות אך אפשר לומר דשפיר איצטריך דיהי' למילף מיני' דשעות פוסלות בקדשים דמשנתו שלו לא איצטריך דמסברא נפקא ואפשר לומר דשפיר איצטריך קרא דהו"א שעות פוסלות בקדשים היינו בשחיטה אבל בשאר עבודות אימא דלא פסלו בקדשים דאם שחטו ועבר שנתו יהי' כשר קמל"ן קרא דיהי' לפסול שאר עבודות וא"ל א"כ לכתוב קרא דיהי' ולא ליבעי קרא דשנתו דיש לומר דהו"א דוקא בקק"ל בעינן שעות אבל בקדק"ד לא בעינן מעל"ע אלא כל שנכנס יומו מיפסל הקרבן להכי איצטריך קרא דשנתו והכי איתא במכילתא פ' בא כל שנתו מנין הי' ר"י אומר קו"ח אם עולה חמורה כשרה כל שנתו כבן שנתו של פסח הקל לא כ"ש הרי דעולה דהי' חמורה הי' סברא לומר דבעינן בן שנתו דוקא ואפי' אם בפסח לא הו' בעינן בן שנה אפ"ה לא הו' ילפינן עולה חמורה מפסח הקל וא"כ ה"נ אי לא הו' כתיב שנתו בעולה לא הו' ילפינן מפסח הקל דבעינן מעל"ע אלא כל שנכנס יום השנה הו' חשבינן מקצת היום ככולו להכי איצטריך קרא.

ט

החטאת

בא וכו' בין גדולים בין קטנים. עיי' כ"מ שהוא מת"כ והנה לכאו' קשה ממנחות דף צ' דאמרינן מה בן בקר מיוחד בא בנדר ונדבה אף כל בא בנדר ונדבה משמע דחטאת אין בא מן הגדולים אך ברשב"א מפרש בא בנדר ונדבה משמע דחטאת אין בא מן הגדולים אך ברשב"א מפרש בא בנדר ונדבה הכונה שלכך כתב לפלא נדר או נדבה לומר דבעינן קודם שיטעון נסכים שיביא בנדר ונדבה אף כל ר"ל שאר המינין דהיינו כבש ואיל אינו טעון נסכים אלא כשבאים בנדר ונדבה יצאו שעירי רגלים שהם מין צאן דאינם טעונים הואיל ואין באים בנדר ונדבה בא חובה עכ"ד ולפי"ז ניחא דלא קאי האי מיוחד בא בנדר ונדבה לומר שרק בא בנדר ונדבה אלא דבו פירט הכתוב לפלא נדר ונדבה והבן.

יא

השלמים

באים מן הכשבים ומן העזים וכו' יותר ע"ז הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו. עיין משנה למלך פ"ב מה' איסורי המזבח ה"ו שהקשה מסוטה דף מ"ו דאין שנים פוסל בקדשים ובטורי אבן ר"ה דף י' הקשה מע"ז דף כ"ד דפרה כשירה לאחר ג' שנים וכן מיומא דף ס"ה דפריך אלא פר מאי איכא למימר ולרבינו הא פר ג"כ פסול בשנים והעלה ג"כ כמל"מ דזקן היינו תש כחו אמנם באמת כבר קדמוהו בתוס' יומא שם בקו' זו ותי' כיון דרוצה לאוקים ככ"ע פריך דלא אתיא ככו"ע עיי"ש ובצל"ח החדש הסביר דבריהם דרבי לשיטתו ע"כ אתיא כר"מ והיינו מדסובר בעירובין דף ל"א דילפי' משנתו דידי' דבעינן בקדשים מעל"ע והיינו כמש"כ תוס' עירובין דף י"ח דשנתו דידי' אתיא דבעינן מעל"ע מכח קו' תוס' דלאמור דקרא אתיא לדרוש דבעינן שנה מיום ליום דאי יום א' בשנה הו' שנה לא משכחת כבש בן שנתו בר"ה לתמידין וקו' תוס' לא יקשה רק אי נימא דפר בן ד' כשר א"כ הלל"מ דעברה שנתו תמות רק לבן שנה אתיא א"כ ע"כ הא דכתיב בקרא בן שנה היינו דיותר מבן שנה פוסל דא"ל דפחות מבן שנה כשר כיון דיש הללמ"ס דתמות ושפיר קשיא קו' התוס' וצ"ל דשנתו אתיא למעל"ע אבל אי יסבור רבי כחכמים פר בן ד' פסול א"כ הללמ"ס אתיא גם על פר דתמות א"כ שפיר נוכל לומר הא דכתיב בן שנה היינו דפחות מזה פסול אבל למעלה משנה כשר ולא יקשה קו' התוס' דלא משכחת תמידין בן שנה כיון דכשר יותר מבן שנה וא"כ צריך קרא שפיר לומר דשנתו דידי' ולא של עולם דאז ע"כ הכונה בן שנה דלמעלה פסול דאי למטה פסול א"כ יקשה דקרא כתיב מכאן והלאה ירצה כתי' הגאון מו"ה מרדכי יפה [ובחס"ו סי' שמ"ג הביא לתרץ בשם גאון מו"ה זרח איידליץ] וא"כ אין לנו קרא לפסול מעל"ע ומוכח דרבי עכ"ח כר"מ סבירא לי' ולכן שפיר פריך כיון דמוקמת כרבי ע"כ גם כר"מ אתיא ויקשה הא תינח שעיר פר מאי איכא למימר כיון דפר בן ה' כשר עיי"ש ודפח"ח א"כ נתיישב קו' הטו"א ועד"ז יש ליישב האי דע"ז דג"כ פריך אף אליבא דרבי דסובר כר"מ דכשר בן ד' אך מע"ז בלא"ה לא קשה דרבינו פסק בפ"א דפרה זקינה כשרה ונראה ראי' לרבינו מזבחים דף נ"ט דפריך והא אזקין ואי כמל"מ דזקן היינו תש כחו וכמו שהעלה גם בטו"מ ויקשה דילמא בראינו שעדיין לא תש כח אף שהרבה שנים שחרב הבית משכחת לפעמים בהמה שנעשה זקינה ולא תש כח וע"כ לומר דפסול בשנים כדברי רבינו וראיתי בשי"צ הביא ראי' לדברי רבינו מת"כ פ' ויקרא וז"ל פר יכול זקן ת"ל בן אי בן יכול קטן ת"ל פר הא כיצד בן ג' כדברי חכמים רמ"א אף בן ה' כשר אלא שאין מביאין מפני הכבוד משמע דלחכמים מה"ת פסול אמנם יותר נראה כמש"כ בפ"ב מאמ"ז שרק לכתחלה אין מקריבין אותו אבל בדיעבד כשר רק זקן פסול בדיעבד וראיתי בטו"א שם הוכיח דע"כ פסול בדיעבד מדפריך בזבחים והא אזקין מוכח בדיעבד פסול ותמוה ממנ"פ אי מפרש האי דזבחים דאזקין להו שתש כחו אין ראי' לפסול שנים דיש לומר פסול שנים רק לכתחלה ואי מפרש דאזקין היינו פסול שנים א"כ מעיקרא אין קו' לרבינו דאדרבא מוכח שנים בדיעבד פסול וכמש"כ והבן. עיי' תוספתא פ"ד דכריתות אשם גזילה וכו' הביא פחות מי"ג ח' ויום אחד שלא בכסף שקלים פסול הביאו יתר על י"ג חודש אפי' הם זקנים כשרים עכ"ל:
הנה במה שהבאתי לעיל קו' הטו"א ר"ה דף י' דפרה כשרה לאחר ג' שנים נראה לי דרך אחר בזה דהנה דבע"מ כתיב הקרבהו לפחתיך חזינן כל שאינה כבוד כלפי מעלה פסול א"כ גם בזקנה כל שהוא בלשון בנ"א בכלל פר זקן או פרה זקנה פסול דגם בזה שייך הקרבה לפחתיך דידוע דגם הבשר של בהמה זקנה אין טובה כמו של צעירה ואין מדרך להעלותה על שלחן מלכים [ועיי' מדרש רבה ואל הבקר רץ אברהם רך וטוב יכול גדול ת"ל רך יכול חסר ת"ל טוב יכול גדול שכבר הוזקן ונתקשה שאין בו טעם בשר גמור ת"ל וטוב שהגיע לטעמו במלואו וטובו] ומיושב כל קו' הטו"א:

יתר על זה הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו. וכתב במל"מ בהל' אי' מז' דלאו למימרא שהוא פסול דזקן דממעט קרא אינו זקן בשנים אלא כונתו דאין מקריבין אותו לכתחילה מפני הכבוד ובשו"ת חיים שאל סי' ז' הקשה מדברי הסמ"ג שכתב כלשון הזה והביא ירושלמי פ"ה דשקלים אשם בן שנה הביאו בן שתים לא יצא בן שתים והביאו בן שלש לא יצא אלמא מ"ש יתר על זה הוא פסול ולא לכתחילה קאמר דהא מייתא עלה ירושלמי ועוד קשה ממש"כ רבינו דשעות פוסלין וכתב וכן בכל הזבחים מוכח דכל שהוא בן שנתיים אם הוסיף פסול וכן בפר בן ג' אם הוסיף פסול.
עיי' מה שהבאתי קו' המל"מ ושו"ת חיים שאל ולדעתי לא קשה מידי דמל"מ רק כתב דפר יותר מבן ג' אין פוסל דלא מצינו פסול שנים בקדשים דהיינו דלא מיפסל משום זקנה אבל בבן שנה והביא בן שתים ובן שתים כשהביא בן שלש לא משום זקנה פסול אלא משום דבן שנה היינו כבש ובן שתים הוא איל ויתר על כן הוא רק מטעם זקנה וזה לא מיפסל דאין כאן זקנה ולכן לא כתב דאם הביא דלא יצא והא דאיתא בירושלמי בן שתים והביא בן שלש היינו בבן הבקר דמצוה בבן שתים אם הביא בן שלש פסול לא משום זקנה אלא דבן שלש לאו היינו בקר אלא פר ובקרא בקר כתיב לא פר אבל היכא דמצוה בבן ג' בפר אז לא מיפסל בבן דאינו זקן ולא מיפסל עד שירתת כמוש"כ המל"מ אך בשו"ת הנ"ל הביא מפי' הר"ג בבכורות דיעה שלישית וז"ל פרט לזקן הרבה בלא מום פסול להקרבה עכ"ל לדידי' תליא בזקנה גדולה:

יב

אעפ"י

שכל הקרבנות כשרים מיום ח' וכו'. בכ"מ תמה דרבינו לא הביא הך דנו"נ ונראה דרבינו כוללו במה שכתב כל הקרבנות כשרים מיום ח' ולכתחלה בעינן ל' יום והיינו דרבינו ס"ל דנו"נ אין דינו כבכור ומעשר דלכתחלה כשרים מבן ח' אלא דגריס הך דנו"נ ברישא וכוללו עם שאר קרבנות דבעינן לכתחלה ל' יום.

אין

מקריבין לכתחילה אלא מיום (ח') [שלשים] והלאה וכו'. והנה בהא דרשב"ג אמר כל ששהה שמונה ימים בבהמה ושלשים יום באדם יצא מכלל נפל ודייק בגמ' הא לא שהה נפל הו' מימהל היכא ממהלינן ופירש"י כל שלא שהה ל' באדם ח' בבהמה ותמוה מה רצה רש"י בזה דנקט בבהמה דהא קו' הגמ' רק תסובב על אדם דמימהל היכא ממהלינן ונראה דהנה הפמ"ג סי' י"ד רצה להוכיח דבעינן בבהמה ז' ימים מעל"ע דאל"כ מ"פ הגמ' מימהל היכא ממהלינן ותמוה דקו' הגמ' קאי אאדם דבעי רשב"ג שלשים יום לצאת מכלל ס' נפל והנה בח"ס ביור"ד כתב לתרץ דקו' הגמ' הי' ע"כ דמח' דבהמה נשמע לאדם דהא מל' יום דאדם ל"ק דזה רק משום דבממון הלך אחר הרוב אבל לענין שבת שפיר ממהלינן דאזלינן בתר רוב דבח' ימים יצא מכלל נפל כמו בבהמה אלא ע"כ דקו' הגמ' הי' דמבהמה נשמע לאדם דאפי' רובא ליכא בפחות מח' ושפיר דייק הפמ"ג דמוכח דבעינן ז' מעל"ע דאל"כ ל"ה פריך מבהמה לאדם דשפיר ממהלינן ביום ח' אף שלא עבר ז' ימים מעל"ע ואולם דבריו שלא אליבא דהלכתא דא"כ אם מת תוך ח' יהא חששא דאורייתא וצריכה יבום ואנן קיי"ל אפי' במת תוך ח' דחולצת ולא מתייבמת ולכך אמינא ליישב דהנה בגמ' פריך גם אבן ח' ג"כ נימול ממנ"פ והכונה נהי דבן ח' דאף דגמרו שעריו וצפורניו לרשב"ג צריכין ל' יום ולכן אין מחללין שבת דהו' ספק נפל אכתי נימול ממנ"פ ומסיק למכשירין מוכח דבס' דח' איכא חששא דאורייתא כל שלא שהה ל' יום ופליג רשב"ג אדרבי דסובר דסגי בגמרו שעריו וציפורניו ולפי"ז י"ל דזה רק אם לא שהה אפי' ח' ימים דבבהמה ג"כ אסור דליכא אפי' רובא עחיה"ר דמפרש כל ששהה בבהמה ח' ימים היינו בבן ח' שגמרו שעריו וציפורניו ולכן מדאורייתא אין מחללין אבל לאחר ח' ימים שפיר י"ל גם לרשב"ג ליכא חששא דאורייתא אלא דרבנן ובהא פליג ארבי דאפי' חששא דרבנן לית לי' ולכן פירש"י הא לא שהה ח' ימים בבהמה נפל הו' וא"כ באדם כהא"ג תוך ח' ג"כ לא ממהלינן מה"ת וע"ז שפיר פריך דנימול ממנ"פ:
וא"כ מיושב דברי הפמ"ג דמפירש"י דפירש דמבהמה נמי פריך ע"כ דמפרש דבזה דמיא אדם לבהמה כיון דבבהמה בתוך ח' ליכא אפי' רובא ואיכא איסור דאורייתא א"כ מוכח דבעינן ז' מעל"ע דאי לא בעי ז' מעל"ע א"כ אמאי בס' בן ח' לא ממהלינן הא איכא רובא כיון שכבר עבר ז' ימים דבבהמה יצא מכלל נפל ע"כ דרובא הו' וא"כ מה"ת שפיר ממהלינן אע"כ דבעינן מעל"ע א"כ שפיר משכחת דמה"ת לא ממהלינן דס' בח' היכא דלא כלו מעל"ע דאפי' רובא ליכא כאן דגם בבהמה קודם שכלו ז' מעל"ע לא יצא מכלל נפל דו"ק:
הנה בבכורות דף י' איתא דילפינן מתפדה מיד ואין צריך להמתין עד שמונה ימים כבהמה טהורה או ל' באדם [ומביא בטור ובב"י שהוא משום כדי שלא להחמיץ המצוה כיון דנשמע מקרא דתפדה דרשאי לפדות ואין צריך להמתין שוב מצוה לפדות מיד משום אין מחמיצין כדילפינן מקרא דושמרתם את המצות] רק דלכאורה יקשה באמת מ"ט דלא חיישינן גם בהא שמא נפל דהא אין הולכין בממון אחר הרוב וצ"ל כיון דא"ר לפדות דהא יכול לערפה וזה נמי מצוה ואין אלא מצ"ע לפדות שפיר אזלינן בתר רובא. והנה בפי"ב מביכורים כ' רבינו דערופה נמי מצוה וראב"ד השיג דהא מפסיד ממון כהן להנ"ל ניחא דרבינו הוכיח מקושיא זו דע"כ גם בערופה איכא מצוה רק שגם בפדיון איכא מצוה לכן לא הי' נחשב כחיוב ממון אזלינן שפיר בתר רובא, ונראה ראי' לדברי הטור וב"י דמצוה איכא לפדות משום דאין מחמיצין דאל"כ יקשה הא צריך לברך ושמא נפל הו' והו' ברכה לבטלה והא היכא דאיכא חשש ברכה לבטלה אזלינן להחמיר כדקיי"ל בסי' ח' דאפשר בבדיקה צריך לבדוק תחילה וע"כ דהכא שאני דא"א להמתין משום דאסור להחמיץ המצוה, והנה רבינו שם בה' ביכורים כתב דמצוה לפדות מיד ולאחר שלשים יכול לעורפו ואין כאן אלא מצות עיכוב בלבד נראה לי כונתו ע"ד שכתב הטו"ז באו"ח סי' תקפ"ו דשופר מצוה לתקוע בשל איל כפוף וכ' הטו"ז דיש שתי גוונא לכתחלה מה שהוא לכתחלה גוף המצוה שיהא כפוף אבל יש שאין אלא מצוה מן המובחר שיהא של איל דוקא ה"נ אין בו אלא מצות עיכוב דהיינו שאין אלא מצוה מן המובחר לפדות מיד ולא שתאמר דהו' מצוה לכתחלה א"כ אי לא פדה מיד עבר עכ"פ אגוף המצוה קמ"ל דלא עבר אלא אמצוה מן המובחר:

יג

שעות

מונין לקדשים וכו'. קשה לי לפמש"כ לעיל בהלכה י"א בשם הצל"ח דלחכמים דפליגי אר"מ דפר בן ג' פסול צריך קרא דשנתו ולא שנת עולם דמדלא משכחת תמידין בר"ה כקו' תוס' בעירוכין לא מוכח דשנתו בעינן משום דאז הו' מפרשינן קרא דבן שנה היינו פחות מבן שנה לא יכשר וכמש"כ וליכא קרא דבעינן מעל"ע וששעות פוסלות וא"כ יקשה לרבינו דפסק כמ"ד פר בן ג' דוקא א"כ מנ"ל דשעות פוסלות:
והן אמת לפי מה שהבין בצל"ח דברי התוס' בעירוכין ל"ק דהנה בצל"ח הביא קו' מראה כהן דבזבחים ילפינן שעות פוסלות מקרא דיהי' ותוס' כתבו דיליף משנתו וכתב דבזה פליגי ר"ז ורבא א"כ לפי"ז יש לומר רבינו פסק דבעינן מעל"ע מקרא דיהי' אבל ראיתי בחס"ו סי' שמ"ג שכתב לפרש דברי תוס' דאי לאו שנתו הו"א דיהי' אתמים קאי ואף עתה דכ' תמים צריך קרא דיהי' דשעות פוסלות בין שחיטה לזריקה [וכן העלה בט"א ר"ה דף י' במה דהקשה ל"ל קרא דשנתו למנין דידי' ולא מנין עולם תיפוק לי' למנין עולם לא משכחת שעות פוסלות ותי' כנ"ל אי לאו קרא דשנתו דלמנין עולם מנינן הו' מוקי קרא דיהי' אתמים ועיי' בהשמטות פמ"ג ובמש"כ בקונטרס טריפה חי'] וא"כ לפי"ז לרבנן דפסלו פר בן ד' וצריך שנתו דלמנין דידי' מנינן א"כ לא נשמע מיהי' דשעות פוסלת בקדשים דמוקמי' קרא דיהי' אתמים וא"כ איך פסק רבינו דשעות פוסלות בקדשים ונראה דלאותן חכמים הם לשיטתם בעירוכין דפליגי ארבי ובעי קרא אב"ח דבעינן מעל"ע וילפינן מיני' קדשים ודו"ק:
הנה בה' רוצח כ' רבינו עגלה בת ב' שנים ויום אחד כשרה יותר פסולה ובמל"מ שם תמה הא קיי"ל שעות פוסלת בקדשים ותי' כיון דמצינו שהקילו בע"ע משאר קדשים גם זה מהם ואין שעות פוסלות ובמנ"ח תמה דנראה מדבריו דהבין דיום א' היינו מעל"ע וזה אינו דמבואר בדבריו דיום א' היינו תיכף בכניסת הלילה נשלם הזמן כגון דנולד בר"ה קודש הע"ש נשלם שנתו תיכף בכניסת ליל ר"ה והיכא דבעינן מעל"ע שעות לא נשלם שנתו עד ר"ה קודם הע"ש ובקדשים דקיי"ל מעל"ע לשעות בעינן הוא להקל כגון כבש שנולד בער"פ בשעה ב' אחר חצות דאי אמרינן שנה מיום א' תיכף בכניסת ליל ער"פ עברה שנתו ופסול אבל באמת בעינן מעל"ע בשעות ולא שלמה לו השנה עד ב' שעות אחר חצות וכשר לק"פ בחצות שעדיין לא נשלם השנה א"כ כאן גבי ע"ע אם נולד בר"ח ניסן אחר חצות היום ואחר שתי שנים בכניסת ליל ר"ח נעשה שני שנים לדעת רבינו ופסול בר"ח ניסן בבוקר לע"ע אבל אי בעינן מעל"ע שעות כשר לע"ע עד אחר חצות וא"כ הקושיא להיפוך למה החמיר בעגלה יותר מבקדשים דלדבריו אם נולדה בר"ח ניסן בחצות היום בר"ח אחר שתי שנים פסולה אפי' בבוקר דשלמו השתי שנים ומתחיל השלישית ולמה לא יהא כקדשים דיהי' כשר עד חצות היום רק דיש לומר כיון דבכה"ת אין צריך מעל"ע לשעות רק בקדשים דגלי קרא ובבתי ערי חומה וע"ע לאו קדשים הוא אע"ג דכפרה כתיב בקדשים להחמיר אבל לא להקל ע"כ תמיד תיכף בתחילת שנה שלישית נפסלה לע"ע להחמיר ולא להקל:
הנה בזבחים דף נ"ה אמר רבא זאת אומרת שעות פוסלת בקדשים ויש לתמוה הכי הול"ל שעות מכשרת בקדשים דהרי אם לא הוי אמרינן דבקדשים חשבינן שעה לשעה א"כ תיכף בהתחלת היום נעשה בן שנה כמשמעות רש"י שם והתוס' בר"ה ונדה והש"ך חו"מ סי' ל"ה והמג"א סי' נ"ג והי' פסול מבוקר אבל אם בעינן שעות א"כ כל שלא נתמלא לו השעה הוי בן שנה וכשר לקרבן וע"כ אדרבא שעות הוא מכשרת לקרבן ואף דבאמת משכחת לה גם בפסולות באלו דבעינן בן שתי שנים או שלשה ואז משכחת לה פסול ע"י מה דבעינן שעות מ"מ ל"ל לרבא להזכיר ענין אחר מה שאינו מדבר בו ועזב גוף הדין שמדבר ממנו וכיון דמשכחת לה גם להכשר הו"ל למנקט צד זה דשעות מכשרת בקדשים דמזה איירא וראיתי בס' חכש"ל או"ח סי' נ"ג שעמד ע"ז ונראה לישב דהנה בכל דבר התלוי במספר שנים יש בזה ארבעה חילוקי דינים: [א] הוא בתחלת המספר שאפשר שיום ראשון יעלה במספר השנים בשנה אחת כגון מעשר בהמה דקיי"ל דאין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה אחרת וקיי"ל דהנולדים בכ"ט אלול אינן מצטרפין בא' בתשרי וכן לגבי ערלה ונטע רבעי קיימ"ל דב' בתשרי הוי ר"ה שלהם. [ב] דנהי דבתחלת המספר בעינן יב"ח להחשיבו כשנה מ"מ בסוף המספר יום א' או ל' יום למ"ד דחשוב שנה וכההיא דאמרינן בפ"ק דר"ה דלר"מ פר הוי בן ג' שנים בשתי שנים ויום אחד או ל' יום חשוב בן שלש שנים. [ג] דבין בתחלת המספר בין בסוף המספר בעינן שנים שלימות והיינו הך דתנן בס"פ יוצא דופן דף מ"ז דבעינן שנים שלימות בין בתחלת המספר ובין בסופו. [ד] דבעינן שנים שלימות מעל"ע ממש ונפ"מ לשעות וכגון ההיא דאמרינן בפ"ב דזבחים דשעות פוסלת בקדשים כגון כבש דרחמנא אמר שיהי' בן שנה ואם נולד בר"ח ניסן לעת ערב אף שבר"ח ניסן הבא בתחילתן נמצא שנכנס בשנה שני' שכבר שלמו לו יב"ח מ"מ מותר להקריבו בר"ח ניסן עד הערב לפי שלא שלם לו שנה תמימה מעל"ע משעת הלידה עד הערב וכן בבתי ערי חומה הוי דומיא דקדשים וכדאי' בפ"ב דעירוכין ולפי"ז אם מכר לו בית בר"ח ניסן בערב יכול לגאול בר"ח ניסן עד הערב:
והנה בבן ובת השנויים בברייתא דנדה שם אכתי יש לדין כי הנה בסוג' חילוק הראשון וגם בה"ב בודאי אינם דכתיב בהו בפירוש מעל"ע אלא דיש לספק בהו אם הם בסוג' הג' וד' שהבאתי ודבר זה תליא בב' תירוצי תוס' נדה ד"ה שלשים דבחד תי' ס"ל דבעי מעל"ע ובחד תי' ס"ל דלא בעי מעל"ע שלימות ובתוס' ר"ה דף י' ד"ה בן משמע דבעינן שלימות שכ' דיש דברים דאפי' מעל"ע בעינן וכו' ומדבריהם נראה דהני דיוצא דופן בעי מעל"ע דשעות וזהו שכ' אפי' כלומר לא מבעיא דלא אמרינן יום א' בשנה חשוב שנה אלא אפי' אשעות קפדינן וכך משמעות דברי רש"י בעירוכין דף ל"א שכ' מעל"ע אותו יום ואותו שעה לשנה הבאה משמע דס"ל דכל השנויין שם בכולן בעינן מעל"ע דשעות:
והנה במשל"מ פ"ב מאישות ה' כ"א כ' שדין זה תלוי בפלוגתא דתנאי דר"י ור"ש נחלקו בנדה דף מ"ט אי תוך הפרק כלפני הפרק או כלאחר הפרק וכ' תוס' בד"ה ואי בעית בשם ר"ת דמחלקינן ביום אחרון של שנת י"ב ויום א' לנקבה או ביום שנת י"ג ויום א' לזכר ואותו יום איקרי תוך הפרק דלר"י הוי זמן הבאת שתי שערות מתחלת היום ולר"ש בסופו ובהא פליגי דר"י ס"ל דל"ב מעל"ע דשעות ויום אחד הוא משום דבעינן שיהי' השנים שלימות ומשו"ה ס"ל דבתחילת היום הוי זמן הבאת שערות ור"ש ס"ל דבעינן מעל"ע דשעות ויום אחד בעינן כדי להשלים השעות וכמש"כ תוס' פ"ק דר"ה ומשו"ה אית לי' דלא הוי זמן הבאת שתי שערות כי אם בסוף היום שאז נשלמו השעות אלא דאכתי צריך ביאור מנ"ל דשעות דבן ובת צריכין להיות מעת לעת דשעות ומאי טעמא דר"ש בשלמא בבתי ערי חומה דכתיב בהו שנה ילפינן שנה שנה מבע"ח כמו שכתב התוס' עירוכין דף ל"א בתי' הב' אבל בבן ובת לא כתיב שנה ונראה דפלוגתא דר"י ור"ש תלי' בב' תירוצי' שבשמ"ק ומובא בברכ"י סי' נ"ה על קו' הר' אלחנן דמנ"ל בבן י"ג שנים דבעינן שנים שלימות מיום ליום ותי' השמ"ק דשמא הו' הלממ"ס ועוד תי' דילפינן מבן עשרים של יוצאי צבא שהוא זמן לעונש של מעלה כתיב שנה וגמרינן שנה שנה מבע"ח וכי היכי דלענין עונשין של מעלה בעינן שלימות מיום ליום ה"ה לעונשין של מטה ולפי"ז בהא פליג ר"י ור"ש דר"י ס"ל כתי' קמא דהוא הלממ"ס הלכך ס"ל דל"ב מעל"ע דשעות ור"ש ס"ל כתי' הב' דילפינן מבן עשרים של יוצא צבא והתם כתיב שנה הילכך בעינן מעל"ע דשעות:
והנה עד כאן לא מצינו פלוגתא אלא אי בעי מעל"ע דימים או מעל"ע דשעות ואפי' מאן דמצריך מעל"ע דשעות מ"מ מודה שאם הגיע ביום שלאחר י"ג בשעה שנולד בה כגון בחצות היום אז לכו"ע נעשה גדול המחוייבים במצות ובס' כ"ת ר"ה כ"ט העלה דלדיעה זו אם שמע התקיעות קודם חצות קודם שנעשה גדול שצריך לחזור ולתקוע לאחר חצות דאז בודאי הוי גדול:
אך הנה יש עוד דיעה שלישית והוא בשו"ת מהר"י מברונא שכ' וז"ל ובאותו יום אחר י"ג שנים אפי' בו ביום אינו מתפלל להוציא אחרים ידי חובתם עד שיעבור אותו יום י"ג כדפי' ר"ת דר"י ור"ש פליגי אי אתי ב' שערות בו ביום בשחרית דלר"י חשוב כלאחר זמן ולר"ש חשוב כלפני זמן וכן נראה מפירש"י יומא דף פ"ב ד"ה מחנכין וז"ל מחנכין אותו לשעות לפני שנה שהוא סמוכה לפרקן ופרקן הוי בן י"ג שנה לנקבה וי"ד שנה לזכר שדרך תינוקת להביא שתי שערות בשתים עשרה ויום אחד דהיינו בתוך שנת י"ג והוא פרקה לעונשין ותינוק בי"ג ויום א' נמצא שנת י"ד פרקו לעונשין ושנת י"ג הוא שנה הסמוכה לפרקו ושנת שתים עשרה הוא שנה לפני שנה הסמוכה לפרקו עכ"ל הרי דס"ל דיום אחד הנוסף על הי"ג הוא כדי להכניסו בשנה הבאה לשנת י"ד ויום אחד בשנה חשוב שנה כדס"ל לר"מ בר"ה דף י' מעתה י"ל ה"נ לגבי קרבן הו' אמינא דביום שמישלם שנתו לא מיפסל עד שיבוא לכלל שנה שני' דהיינו כשיכנס יום אחד בשנה שני' אז הו' עוברה שנתו דיום אחד בשנה כאלו שנה א"כ הו' בן שתי שנים וכן בשאר הקרבנות כשבא יום אחד בשנת השלישי מיפסל משום עוברה שנתו אבל ביום הזה שנעשה בן שנה שלימה לא מיפסל קמ"ל רבא דשעה פוסלת בקדשים דמיד שנעשה בן שנה באותו שעה מיד נפסל משום עוברה שנתו ולפי"ז יש מכאן ראי' גדולה לדעת מהר"י מברונא ז"ל:
ראיתי בחס"ו בחידושיו לשבת קל"ה שכתב וז"ל מספקא לי' טובא בתינוק הנולד באמצע היום אי סוף היום עולה בתחילתן א"כ כשהגיע תחילת יום ל"א שלו עדיין לא הגיע לכ"ט י"ב תשצ"ג ואין העולם משגיחין ע"ז ואם נאמר שצריך להמתין עד כלות כ"ט י"ב תשצ"ג באמצע ל"א קשה הא אין מונין שעות לחדשים ויהי' צריך להמתין עד תחילת יום ל"ב ולא שמענו זה ואולי אין סוף היום עולה בתחילתו אלא מחשבין שעות מעל"ע הואיל וכתיב ומעלה וכהא"ג כתב בחס"ו או"ח סי' פ"א רק דשם איירא מאם נולד בתחילת היום אז מונין ל' יום שלימים משום דאין מונין שעות וא"כ כ"ט יום א"א למנות דלמעלה כתיב וע"כ מונין ו' יום שלימים אף שעבר י"ב תשד"ג:
והנה ראיתי בחי' ר"ג במס' בכורות דף מ"ט שכתב וז"ל: מה התם במדבר כתיב ומעלה דהיינו ויותר חודש כ"ט י"ב תשצ"ג כ"ט ימים מחצה ומעלה הו' יום אחד דהיינו ל' יום ומחצה והיינו לאחר ל' יום ומשו"ה מת ביום ל' כיון שלפניו יפטור עכ"ל מזה נשמע דלא כחס"ו דהא לפמש"כ בחס"ו האי ומעלה אתי רק דלא נאמר דסגי בכ"ט יום אף דלא כלה ימי החודש שהם כ"ט תשצ"ג ולדברי הר"ג מהך דכתיב ומעלה נשמע דבעינן יום אחד נוסף לימי חודש דהיינו לאחר ל'. והנה לכאורה לדברי הר"ג אף שכבר הגיע יום ל"א אין פודין דבעינן יום אחד נוסף מדכתיב ומעלה וזה לא שמענו רק שיש לומר כסברת החס"ו שאין מונין שעות א"כ אי נאמר דבעינן יום אחד שלם נוסף א"כ כלה יום הנוסף באמצע היום והא אין מונין שעות וע"כ כיון שנכנס יום הל"א פודין דאין לומר כיון דאין מונין שעות ימתין עד תחילת יום הבא דא"כ כבר הוא יום הל"ב והוא יותר מיום אחד לכן אמרינן דאדרבא כיון דאין מונין שעות מותר לפדות מיד בכניסת יום הל' וא"כ לפי"ז היכא דנולד בסוף היום א"כ כלין י"ב תשצ"ג ביום ל"א אי מונין מתחילתו וכאן שצריך יום אחד נוסף מדכתיב ומעלה א"כ אין לפדות עד היום ל"ב וכדברי חס"ו ז"ל:

יד

כל

מקום שנאמר וכו' פר בן שתים וכו'. והקשה בכ"מ הא רבנן פליגי עלי' דריוה"ג בפ"ב דפרה דאף בני ג' ותי' דרבינו ס"ל דרבנן נמי ס"ל בהא כריוה"ג וילפי מופר שני שיהא בן שתים שאם התנדב אדם פר שצריך שלא יהא פחות משתי שנים אלא דלסוברים שלא יהא גדול מג' ושפיר פסק כחכמים אמנם לכאורה קשה הא בזבחים דף פ"ט יליף מהאי קרא דפר שני תקח לחטאת דעולה קודמת לחטאת דהיינו אברי עולה קודמין לאימורי חטאת וכן פסק רבינו בה' תמו"מ א"כ יקשה מנ"ל דפר הוא בן שתים ונראה דרבינו יש לו שיטה אחרת בהאי שמעתא דזבחים דהנה בסיפא דקתני גבי חטאת העוף ג"כ דחטאת קודמת פריך בגמ' מנה"מ ומשני דכ' והקריב את אשר לחטאת ראשונה וקאמר זה בנה אב לכל חטאות שיקדמו לעולה הבאים עמהן והקשו בתוס' הא בפ' תמיד נשחט מסיים בה וקיי"ל דאפי' חטאת העוף קודמת לעולת בהמה וקשה מאי אפי' הא לא משמע מבנין האב טפי אלא הך מילתא ועוד קשה מאי הא דקאמר שכל החטאת עכ"ל וליישב זה יש לומר כך דהאי שמעתתא דפסחים ס"ל דלא ילפינן מפר שני דאברי עולה קודמת אלא אתי לדרשא דפר הוא בן שתים וא"כ גם אידך קרא דועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה דאתא לדרוש דחטאת קודמת לעולה א"כ יקשה קו' הגמ' אי הכי כל מעשה חטאת תקדים לעולה והא במשנה קתני דאברי עולה קודמין לאימורי חטאת ונראה כיון דבאמת איכא קרא והקריב את אשר לחטאת ראשונה דזה בנה אב לכל חטאת דקודמת לה והיינו דקודמת לה רק בדם דהא חטאת עוף אין למזבח אלא דמה ומיושב קו' תוס' על נכון דזה בנה אב הכונה דעיקר קרא אתא להא דקיימ"ל דחטאת עוף קודמת לעולה אבל הו' נמי בנה אב לומר דבעלמא ג"כ רק דם חטאת קודמת ושפיר קתני במשנה דאברי עולה קודמת לאימורי חטאת וא"צ קרא דפר שני לזה דזה נשמע מבנה אב דחטאת העוף ובהא ניחא נמי הא דאיתא בשמעתין אהך ברייתא דוהקריב אשר לחטאת ראשונה הלכך חטאת העוף וכו' וחטאת בהמה לעולת בהמה מדרבי רחמנא והיינו הך דועשה את האחד חטאת ופלא למה חזר ושנאו הכא אלא לומר לך דמהכא נשמע דגם חטאת בהמה דילפינן מקרא דועשה את האחד ג"כ רק לדם ולכן ניחא אף לתנא דס"ל דפר שני צריך לדרשא אחרת ג"כ ניחא א"כ ניחא דגם רבינו י"ל דס"ל הא דאברי עולה קודם אינו מקרא דפר שני דהא צריך לדרשא דפר בן שתים אלא דנפקא לי' מזה בנה אב לכל חטאות דאינו קדום אלא לדם והכי דייקא לישנא דרבינו בה' תומ"ס כמו שיבואר שם:

אבל בל' יום וכו' והוא הנקרא פלגס. הנה בטו"א הקשה גם בשור קאמר דשלשים ימים הוי פלגס כמו בכבש ולי נראה ליישב דרק בכבש שייך זה משום דכמה קרבנות לא יכשר רק בפלגס בן שנה וכמה קרבנות רק באיל בן שתי שנים ע"כ ראו חכמים שבודאי יש זמן בין זה לזה שראוי לכבש ואין ראוי לאיל ע"כ למדו מאו לאיל שפלגס א"ר לא לכבש ולא לאיל אבל בשור הנה לשלמים יכשר בין בן שנה בין בן שתי שנים או ג' שנים ואין שום קרבן מיהא כשר רק בעודו עגל בן שנה לכן לא שייך בזה זמן שלשים יום שנאמר שלא יהא כשר להקרבות פרים עד שלשים יום בשנה השנית [דוגמא לזה באדם באשה דיש לה ג' זמנים קטנה ובוגרת ובין קטנות לבגרות יש ששה חדשים ימי נערות שיצאה מכלל קטנה ולכלל גדולה לא באה ובאילונית אמרינן ביבמות דמכלל קטנות באתה לכלל בוגרת שאין לה זמן נערות אלא לכשתגיע לכלל שנים הוא בוגרת למפרע משעת קטנות].
והנה במאי דפסק רבינו דפלגס ספק ובגמרא מסיק דהוא ברי' ונראה דזה תליא בפלוגתא דתנאי בפ"א מפרה דר"ט קרוי לי' פלגס ורי"ש קרוי לי' פלכונדרא ונראה דפליגי בהא דמ"ד דקרוי פלגס הוי ספק עפ"י הרע"ב אבל לרי"ש אינו ספק אלא ברי' והא דתנן במשנה או לאיל דלא יצא ומביא נסכי איל רק לר"י קאי וא"כ כיון דרבינו פסק כמ"ד דנקרא פלגס שפיר פסק דהוי ספק והא דבגמ' נקטו ג"כ כהאי לישנא פלגס לאו דוקא אלא כמ"ד פלכונדרא.
בענין פלגס נראה להסביר הענין דהנה ביבמות דף צ"ד ס"ל לחד מ"ד דבן ח' אין עושין בו מעשה עד שיהא בן כ' וכתב הרמב"ן בחי' וז"ל סימני סריס ואילונית ובן ח' חי הוא ענין טבעי שלא נשלם גידולו במעי אמו הוא חלוש ולא יגיע לשלימות גידולו כשאר נולדים לט' עד שיהא בן כ' לפי"ז זהו ענין הפלגס דיצא מכלל כבש כשהוא בן יב"ח אבל בכל זה לא נשלם גידולו עד שיהא בכלל איל דהיינו גדלות שלו עד חודש י"ג ולכן יש מ"ד דס"ל דבחודש י"ג הוא ברי' בפני עצמה יען שלא נשלם גידולו עדיין עד אחר ל' והיינו משום דכבר כתבתי דהא"ט דבעינן לכתחלה ל' יום בשעת הקרבה לא מחשש נפל אלא שיש ענין טבעי שלא נגמר הוולד במעי אמו ונשלם אחר הלידה כמו פירות שגמר בישולם אחר תלישה [וכתבתי בזה במקום אחר דהיינו דאסרה התורה לתלוש פירות ביו"ט אף שיש אונ"פ וגם קצירת התבואה ביו"ט משום דהרבה פעמים עם התלישה נגמר הפרי כמו שכתב הר"ן שם דביצה עם הלידה נגמר א"כ עכשיו ע"י התלישה נגמר הפרי והתבואה לכן לא שייך בזה להתיר משום אונ"פ דכל זמן שלא נתלש לא נשלם התבואה ולא נתנה לבני אדם לאכילה ע"כ אין בכלל אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ואינו מוכן עוד לאדם והכנתו נעשה ע"י התלישה כמו הביצה בשעת הלידה ואולי שייך בזה ג"כ משום הכנה דרבה ובארתי במקום אחר] עכ"פ ניחא כאן דלא נקרא איל דחשבינן שנה לענין גדלות מיום ל' שאחר הלידה שאז נגמר בישולו ממילא לא נעשה ג"כ גדול עד חודש הי"ג ובזה מיושב קו' הטו"א גם בפר נאמר דלא נעשה פר עד ל' יום אחר שנכנס בשנה השלישית להנ"ל ניחא כיון דזה ענין טבעי בודאי ידעו חכז"ל כי הטבעי אינו גורם זה רק בכבש שלא נגמר גידולו עד חודש י"ג אבל בפר שעבר עליו כבר שני שנים כבר נגמר גידולו עפ"י הטבע דאפי' למ"ד דפר בן ב' שנים יש לומר דס"ל דלא בעינן ל' יום משעת הלידה רק בכבש דלא נגמר גידולו עד יום ל' ממילא לא נעשה איל עד חודש הי"ג אבל בעגל אין צריך להמתין ל' יום משעת הלידה שנגמר לידתו מיד [דהא דבעינן שמונה ימים רק מחשש נפל] לכן נעשה פר מיד משנכנס לשנה שני' משעת הלידה ואין צריך י"ג חודש.
הנה בחולין דף פ' איתא אמר רב המנונא הני עזי דבאלא כשרות לגבי מזבח סבר לה כי הא דאמר ר"י עשר בהמות מנה הכתוב ותו לא והני מדלא חשוב בהדי חיות ש"מ דעז נינהו ופירש"י עשר בהמות מנה הכתוב להיתר אכילה שור שה כבשים ושה עזים איל צבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר ואין לנו עוד בהמה וחי' כשרה בעולם וכו' ומדלא מנינהו ש"מ בכלל עז הן ועז בהמה היא וכשרה למזבח מתקיף לה רב אחא ודילמא מינא דאקו נינהו וכו' א"ל ר"ח לר' אשי אמימר שרי תרוייהו לאכילה דס"ל חיות נינהו וקשה לי מאי פריך מאמימר דילמא אמימר רק מספיקא התיר תרוייהו לאכילה דס' מה"ת לקולא דאין לומר דפשיטא לי' דחי' נינהו כיון דלא שכיחו ואין בקיעין א"כ מנ"ל לאמימר דודאי חי' א"כ רק מספיקא התיר תרוייהו ועוד אי איתא דודאי חי' היא א"כ מסתמא הצריכו כיסוי דם ג"כ א"כ הו' לי' לאשמעינן הא דהצריכהו כיסוי ע"כ מספק התיר ואזיל לקולא בתרוייהו דמכיסוי פטור ג"כ מספיקא א"כ למזבח ג"כ שפיר יש לומר דכשר כיון דהו' ספק אזלינן בספיקא לקולא ומפ' לרב המנונא ונראה ליישב דא"ש לפי דברי החוו"ד דבמ"ע אזלינן מספיקא להחמיר א"כ מספיקא ג"כ פסול למזבח ודו"ק.
והנה בהא דפריך הגמרא דילמא מינא דתאו הוא כתב בתוס' דקסבר רב אחא דתאו מין חי' כר"י דאמר שור הבר מין חי' דאי כרבנן דאמרי מין בהמה הוא א"כ כי הו' נמי מין תאו הו' כשר למזבח וקשה לי דלעיל דף ס' איתא אמר רב יודא הני כופשני ציציינו כשרים לגבי מזבח והן הן תורין של רחבה מיתבי איזוב ולא של שם לוי אמר אביי כל שנשתנה שמו קודם מ"ת והקפידה עליו תורה יש לו שם לוי פסול והני לא אישתני שמן קודם מ"ת רבא אמר הני כופשני ציציינו באתרייהו סתמא קרו להו והנה תוס' סוכה דף י"ג הביאו ראי' כרבא מהך דשמעתין דסבירא לי' למימר דהני עזי דבאלא כשרים לגבי מזבח ע"כ דלא מיקרי נשתנה שמו אלא מחמת שהן ביער נקראים כן וקשה לי א"כ איך כתב דשור הבר הו' כשר למזבח לרבי הא יש לו שם לוי תאו והי' קודם מ"ת אפ"ה לא מצינן שנקטה תורה פעם אחת גבי קרבן תאו רק שור א"כ בין לרבא בין לאביי פסול משום שם לוי.
והנה איתא שם אמר רב יודא כוי ברי' בפ"ע הוא ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה אם מין חי' היא רב נחמן אמר כוי זה איל הבר וקשה לי כיון דס"ל דהו' ברי' בפ"ע דהוא מין שלישי ורק ספק אי הכניסה תורה בכלל בהמה או בכלל חי' כדאיתא כהא"ג ביבמות דף פ"א דר"י ס"ל אנדרוגינוס ברי' בפ"ע דהיינו דהוא מין אחר וא"י אי הו' בכלל זכר או בכלל נקבה וכמוש"כ רבינו לעיל בפ"ע מאימ"ז דהו' ספק והיא כמין אחר א"כ תפשוט לי מדר"ש דקחשוב עשר בהמות ותו לא וא"כ אי איתא דהו' מין שלישי א"כ רק שייך דמרבינן לי' מכלל ופרט ואיכא טובא והא בגמרא דחי לי' א"כ כל הני פרטי למה לי ע"כ דליכא מין שלישי ולכן נראה דרק באנדרוגינוס הוא דאמרינן כן דהוא מין שלישי יען שיש בו שינוי שאין לו ככל זכר דעלמא ולא ככל נקבה דעלמא אבל בכוי אין כאן ברי' משונה שפיר יש לומר דהו' ברי' בפ"ע דקאמר היינו יען דיש לנו ספק אי הו' בכלל בהמה או בכלל חי' דינו כברי' בפ"ע אבל לא דהו' מין שלישי ועיי' בספר שבילי דוד למע"כ אדאמוה"ג זצ"ל חאהע"ז סי' קע"ב מש"כ.

כל

מקום שנאמר בו עגל הרי זה בן שנה. ובמנ"ח הקשה הא כאן דגבי איל כתב דל"ה איל רק בן שנה ושלשים יום א"כ גם פר לא נחשב פר רק בן שנה ושלשים יום או שני שנים ול' יום כדס"ל לר"א בר"ה דף י' א"כ הול"ל לאשמעינן מה יהי' בחודש הי"ג אי הו' נמי פלגס ועוד הא דבעי בחולין בכבש ואיל למה לא איבעיא לי' בעגל ופר אך תוס' בר"ה כבר הרגישו בזה וכ' וז"ל ולר"א כל אותו ל' אין דינו לא כבן בקר ולא כפר מידי דהו' פלגס דאיצטריך או לרבויי ומסקי ושמא דש"ה מדקתני התם בפ"ק דפרה דבן י"ג חודש אינו כשר לא לכבש ולא לאיל ולא קתני הני גבי פר אך רבינו מסתמא סתום בהאי דין דעגל בן י"ג חודש והניח בצ"ע ולי נראה דבב"ק דף ס"ה משמע רק בכבש ואיל הו' שינוי הגוף לא בעגל ופר דזה ל"ה שינוי כ"כ רק דזה קטן וזה גדול.

כ"מ

שנאמר עגל הרי זה בן שנה וכו'. הנה בפ"א מפרה כתב דפרה מצותה שתהי' בת ג' או ד' וקשה הא כ' דפר סתם בן שתים ואין לומר דכונתו אפר בן בקר זהו בן שתים דהא כיון דכ' דעגל בן שנה ע"כ דאיירי מסתם עגל דהא בפי' מה' רוצח כתב דעגלה בת ב' שנים ע"כ משום דכתיב עגלת בקר וכאן איירי מעגל סתם א"כ מ"ש פר בן שתים היינו סתם פר ולמה כתב דפרה בת שלש וראיתי בס' התורה והמצות ויקרא שהקשה כן וכתב דדברי רבינו צע"ג וכל דברי הכ"מ אינם מועילים ליישב זה, ואמינא ליישב דהנה האי דרשא דפר בן שתים יליף מדכתיב ופר שני בן בקר דכתב בספר התורה והמצוה הנ"ל דילפינן כן מדהו' לי' למכתב ופר בן בקר שני דאתי למנין הקרבנות אבל מדכתיב פר שני ע"כ לא למנין הקרבן אתי אלא ללמוד שיהא בן שתים וקרינן שני והנה לפי הקדמה זו בודאי קושיא הנ"ל קשיא טובא אבל לי נראה דזה תליא בפלוגתא דת"כ שם ר"ש אומר כ"מ שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה שנאמר ועגל וכבש בן שנה בני שנה בן בקר בן שתי שנים ופר סתם בן שלש וכן איתא בר"ה דף ה' דר"מ אומר דפר בן ג' ושם בת"כ איתא דר"מ סובר אף בני ד' וה' שנים כשרים וכתב בס' התורה והמצוה לבאר פלוגתתם וז"ל דכל קרבנות הפרים שבתורה בכולהו כתיב בן בקר ולא נמצא בתורה פר סתם וממילא מה דפליגי חכמים ור' יוסי ור"מ בפר בן בקר קאי על כל הפרים שנמצאו בתורה גבי קרבנות כי בכולם כתיב פר בן בקר ור"מ ור"ש ס"ל דבכולם כשר אף בני ד' והוא מדאורייתא דס"ל פר בן בקר פי' ממין בקר ות"ק וריוה"ג ור"א ס"ל דפר בן בקר פי' וצעירי הבקר והוא לר"א ולריוה"ג בן שתי שנים ולחכמים בן ג' וס"ל דכן בכל פרים הנזכר בתורה דבכולהו כתיב בן בקר ולכן ס"ל לריוה"ג דפרים בני שתים וחכמים אומרים פרים בני ג' והא דאיתא בתוספתא דפרה לר"א פר בן בקר בן שתי שנים פר סתם בן שלש הוא נפ"מ לפרה אדומה שכתיב פרה ויכול להביא גם בת שלש היוצא מדבריו דבהא גופי' פליגי אי בן בקר משמעותי' ממין הבקר או משמעותי' מצעירי הבקר אמנם לי נראה דאף אי נפרש בן בקר ממין הבקר שפיר סברי דהוא שתי שנים אבל הא דפר סתם היינו בן ד' וה' שנים זה יתכן אי פר בן בקר היינו מצעירי הבקר א"כ כשאומר פר סתם הוא אפי' בן ד' וה' שנים אף דכל הקרבנות הם רק בן בקר אפ"ה אפשר לומר דפר סתם בן שתי שנים דהרי הכתוב קראו בן בקר מצעירי בקר אבל אי אמרינן דמן הבקר רק אמין הבקר והא דבעינן שתים מדכתיב פר שני א"כ שפיר מצינו למימר גם פר סתם שהוא בן שתי שנים דהא בקרא כתיב פר שני וקאי אפר סתם של קרבנות דכתיב בן בקר לומר ממין הבקר ללמוד אכל קרבנות הפרים שהן בן שתי שנים ונקראים קרבנות הפרים בשם פר סתם אלא היכי דלא כתיב בן בקר כמו פרה אדומה אפי' בן ד' וה' שנים א"כ ניחא דרבינו נקט פר סתם בן שתי שנים ואין הכונה פר סתם דלא כתיב בי' בן בקר אלא כיון דיליף מפר שני הא קאי שני אפר סתם דאחריו הוא דכתיב בן בקר ע"כ משום דכל קרבנות כתיב בהו בן בקר שפיר כתב פר שני ולאחריו כתיב בן בקר ולכן נקטו רבינו פר סתם כיון דבכל קרבנות הו' בן בקר אבל לעולם כונתו רק אהיכא דכתיב בן בקר אלא דכיון דקרא כתיב פר שני כתבו רבינו כהא"ג בלשון זה:

שעיר

עזים בן שתים וכו'. הנה כ"כ ברע"ב פי"ג ומנחות משנה ז' והנה בשעיר יוהכ"פ כתיב ג"כ שעיר עזים א"כ הוא ע"כ לאחר שנה וא"כ יש לתמוה דביומא דף ס"ה מבואר בהדיא דשעיר דהגרלה דיוהכ"פ פסול אם עברה שנתה אך יש לתמוה גם לאידך גיסא אי נאמר דשעיר עזים בן שנה ושעיר סתם הוא דהוה בן שתי שנים א"כ הא דאיתא במנחות דף ס"ב למאי חזי לשעיר הנעשה בחוץ והא שעיר הנעשה בחוץ שעיר סתם והוא בן שתי שנים ושני שעירים הו' בן שנה דהא שעיר כתב רחמנא כמש"כ רבינו דכ"מ שנאמר בן שנה ומביא שנתים פסול.

כל

מקום וכו' שעיר עזים בן שתים כל שנה שניי' הוא נקרא שעיר. ועיי' כ"מ שיש לו גי' אחרת ומשל"מ מקיים גי' שלנו והקשה בראש יוסף א"כ איך יליף משעיר דאזלינן בתר רובא דילמא משום חזקה כיון דטריפה אינו חי' והוא בת שתים כמו שהקשו תוס' בפרה אדומה ומה שתי' משום חזקה טומאה נגדה לא שייך בשעיר ונראה ליישב דהנה הוק' המפרשים על רבינו דפסק ספק מה"ת לקולא וקשה איך מוכיח מפ"א דאזלינן בתר רובא דילמא משום ספק מה"ת לקולא ובטו"א בהשמטות למס' חגיגה תי' דרבינו סובר דמחזקינן מאיסור לאיסור א"כ יש כאן חזקת טריפה אפ"ה אזלינן בתר רובא והנה בחי' בקונטרס טריפה חי' הנדפס בשבי"ד העלתי בטעמא דמילתא דמחזיקין מאיסור לאיסור משום דבאמת הקשה בשעה"מ הא יש לבהמה חזקת היתר במעי אם ותי' הא אם תתנבל אמו בשחיטה אין לו היתר ובארתי שם דלפי"ז אין כאן חזקת היתר דהרי אין לה חזקת היתר רק לכשתשחט האם דאז השחיטה עלתה גם לה א"כ אי אנו דנין שמא טריפה אמרינן מחזיקין מאיסור לאיסור מאיסור שאין זבוח לאיסור טריפה דאי לאו איסור שאין זבוח הי' כאן חזקת היתר ואמנם לי נראה דאין צריך לכל זה לפמש"כ הנוב"י בסי' ס"ט ביור"ד דבקדשים בודאי שייך מחזיקין לאיסור דהרי קדשים בחי' יש לה חזקת איסור הקדש קודם זריקה וכיון שספק שמא טריפה יש ספק אי הזריקה מתירתה אי לאו שפיר מחזיקין מאיסור לאיסור [והנה סברת הנוב"י תליא בפירש"י קידושין דף נ"ח דבקדשים אי לא הותר בזריקה לא הותר באכילה ולפי"ז צריך לומר קדשים שמתו נהי דאין מועלין אבל איסור תורה יש כמוש"כ הריטב"א פ"ה דבכורות דלא כתוס' שם כמו שהארכתי במק"א בזה] וא"כ ניחא דהנה על הקו' מפ"א באמת כתבו המפרשים דל"ק דהרי יש נגדה חזקת טמא וספק אסור וע"כ משום רוב ורק הקו' מעולה ושעיר משתלח דליכא חזקה כנגדה לא מוכח רוב רק מספק שרי ולפמש"כ ניחא דכל הני זריקה מתירתה דהיינו דשעיר רק צריך שלא יהא טריפה משום דבעינן שיהא ראוי לשם ושפיר מוכח רוב דאי ל"א בתר רובא אין ראוי לשם שמא הוא טריפה ואין זריקה מתירה להקרבה ויש כאן חזקת איסור דהרי בחי' הי' לה חזקת איסור להקרבה קודם זריקה ודו"ק וכן בעולה וכן בפסח זריקה מתיר באכילה ומחזיקין מאיסור ושפיר מוכח רוב ומעתה נתיישב קו' הנ"ל דלא שייך להקשות דיש חזקה שאין טריפה דהרי יש לה חזקה נגדה חזקת איסור קודם זריקה שאין ראוי' לאכילה ולא להקרבה ודו"ק היטב.
עוד יש לומר לפמש"כ בח"ס בדיני רוב דבכל קדשים שייך דיש לה חזקה ממעי אמה שאין ראוי' להקרבה דהרי יוצא דופן פסול להקרבה וא"כ שפיר מוכח רוב דאי משום ספק הרי יש חזקת מעי אם כנגדה וא"כ ניחא גם קו' הנ"ל דנהי דליכא חזקת טומאה אבל יש חזקת ממעי אם אין ראוי' להקרבה נגד חזקת אינו טריפה וע"כ משום רוב ודו"ק היטב [אולם עיי' תוס' זבחים דף פ"ד דמוקי הא דממעט קרא יוצא דופן בשהקדישה בפה וביאר בצ"ק דלכן חל ההקדש דאז ראוי' הוא לקרבן הרי אפי' ביוצא דופן חל ההקדש מטעם דבמעי אם הי' ראוי' וא"כ כש"כ בכל בהמה שנולדה דלא שייך לומר שיש חזקת מעי אם שאין ראוי' להקרבה משום שמא לא תלד רק תהא יוצא דופן].
ובזה י"ל בפ"ה מעיוהכ"פ כתב רבינו דרשא דיעמוד חי לא דרשא דראויה לשם חדא די"ל אי מדרשא דיעמוד חי הי' קו' ראש יוסף יש חזקה שאין טריפה דאין לומר דיש חזקת מעי אם דאה"נ דכשר לשעיר משתלח יוצא דופן רק לכן פסול משום דבעינן ראוי' לשם א"כ מזה גופי' מוכח רוב דאי טריפה א"ר לשם וכן לדרך השני י"ל דאי מיעמוד חי י"ל דחזקה שאין טריפה דלא שייך חזקת איסור כנגדה דהרי אין עומד לאכילה ולהקרבה גם אחר שנעשה אברים דנבילה הוא אבל אי מדרשא דראוי' לשם שפיר מוכח רוב דהרי אין ראוי' לשם ושמא טריפה וא"ל דיש חזקה דאינו טריפה די"ל דיש חזקת איסור מחיים שאסור קודם זריקה וכן העלתי בקונטרס טריפה חי' והנה לטו"א הנ"ל שכתב אי לא אזלינן בתר רובא מחזיקין מאיסור לאיסור יש ליישב הוכחת הנוב"י דרוב עדיף מב' חזקות מלבד מה שתמה בחס"ו דל"ש חזקת שאין זבוח רק אי דנין אי יפה שחט יקשה עליו מדברי מרש"א חולין די"א ולהנ"ל אכתי מוכח דעדיף מב' חזקות שהרי יש חזקת איסור דמחזיקין מאיסור לאיסור אי ל"א בתר רובא וגם חזקת טומאה דו"ק ואי נאמר דפ"א ג"כ שייך הסברא שכ' הנוב"י בקדשים לכ"ע מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ כמש"כ דא"ש דמוכח רוב עדיף מב' חזקות דא"צ לחזקת איסור שאין זבוח אלא חזקת איסור שקודם זריקה דאין ראויה לטהר הטמא עד אחר ההזיה שעשה מדם פרה והבן.
והנה על קו' הראשונים הנ"ל נראה עוד ליישב בדרך אחר דהנה הר"ן בחי' כתב לפרש הא דאמרינן לר"מ היכי אכל בשרא וכ"ת דלא אכל פסח וקדשים מאי אי"ל והקשה הא אכתי איך אכלו ישראל בשר תאוה לר"מ ותי' דלא אמרה תורה אלא כנגד יצה"ר מוטב שיאכל בשר שחיטות תמותות מבשר נבילה תמותות אבל מקדשים מוכח שפיר דלא אמרה תורה קרב לתקלה והסבר הדברים כך בשלמא מבשר תאוה אין מוכח רוב די"ל דלא חיישי באמת התורה לספק דספק מותר אף אי באמת הוא טריפה ונכשל בדבר איסור תורה התירה אבל בקדשים דהוא ציווי ל"ש לומר משום ס' התורה התירה דא"כ אי באמת טריפה הוא נכשל באיסור וא"כ מטעם רוב אז עשאה התורה כוודאי היתר כמש"כ החס"ו סי' שע"ז. ובזה יש לפרש הגמ' דרב אשי הוכיח אמרה תורה שחוט ואכול ולא אמר פשוט אתיא משחיטה עצמה איך מותר באכילה ולהנ"ל ניחא דר"א סובר דזביחה הוא חיוב כשיטת רבינו בפ"א משחיטה ודייק שפיר תורה אמר' שחוט ואכול ולא משום דיברה נגד יצה"ר א"כ ל"ש להתיר מטעם ס' ורק לר"מ לשיטתו שפיר קאמר הגמ' וכ"ת ה"נ דלא אכיל בשרא ולא יקשה לדידי' איך אכלו ישראל משום דר"מ לשיטתו שפיר י"ל דסובר דשחיטה רק נגד יצה"ר דרי"ש ור"ע פליגי אי בשר נחירה או בשר תאוה ולרי"ש דבא להתירה בשר תאוה לא ד"ת רק נגד יצה"ר אבל לר"ע לאסור בשר נחירה הוא ציוה לשחוט ור"מ דסובר ששא"ר ל"ש ע"כ משום דיליף מש"ח אף דש"ח קדשים ע"כ כמש"כ יעב"ץ דסובר כרי"ש דבשר תאוה לא הותרה ואפי' חולין צריך לשחוט באוה"מ וא"כ שפיר לר"מ לא אתיא רק להתירה בשר תאוה שייך לא דברה תורה רק נגד יצה"ר ומיושב קו' הפלתי סי' ק"י למה לא פריך לר"ע דסובר ג"כ דחיישינן למיעוטא איך אכיל בשרא ולפמש"כ ניחא דהנה קו' זו רק שייך למ"ד דסובר בשר תאוה אסור ותו"ד רק נגד יצה"ר להתיר ב"ת מספק א"כ מכל ישראל לא קשיא רק איך אכיל הוא אבל לר"ע בשר נחירה שרי וקרא לאסור נחירה א"כ שחיטה מצוה והקו' מכל ישראל איך ציוה להם לשחוט לאכול דהו' זבח לתקלה שמא הוא באמת טריפה א"כ ל"ש להקשות מדידי' איך אכיל בשרא דלדידי' הקו' מכל ישראל כמו שאמר רב אשי התורה אמרה שחוט ואכל וע"כ לר"ע אי אפשר שאני ורק הש"ס רצה להוכיח מר"א דלדידי' ל"ק מבשר תאוה מכל ישראל עכ"פ מדידי' קשיא וכ"ת לא אכיל יקשה מפסח וקדשים ודו"ק היטב.
ובהא ניחא לי ליישב קו' המפורסמת משעה"מ הל' קרב"פ מנ"ל לאו בשובר עצם דילמא א"צ דהו"א צריך משום דלא אזלינן בתר רובא קמ"ל קרא דאזלינן בתר רובא וא"צ לשבור עצם וכן מונתח אתה לנתחיה מנ"ל דלא נתחי' לנתחים דילמא לדרוש דא"צ לנתח נתחים לנתחים ולפמש"כ ניחא דאף אי ל"ה כתיב קרא הוה ידעינן דאין צריך לשבור ולנתח לנתחים לבדוק דהרי ספק מותר מה"ת ואי ירצה יכול לבדוק ורק מדכתיב לא תשברו ידעינן דאסור לשבור וע"י ציווי זה נתנה תורה תקלה דא"א לבדוק ושמא באמת טריפה מזה מוכח רוב וכן דאסור לנתוח לנתחים מזה מוכח רוב אבל אי לא הו' משמעות הכתוב רק דא"צ ל"ה מוכח רוב אלא היה אמרינן דא"צ משום דס' מותר מה"ת וא"כ לזה ל"צ קרא דבלא"ה הו' ידעינן דאין לשבור ולנתח כדי לבדוק משום דס' מותר מה"ת וזה תירוץ נכון ב"ה.
ודע דגוף הקו' תרצתי במקום אחר דלק"מ דרק היכי באמת משמעות לא ללאו ממש כגון ולא יבדיל שם קאמר דס"ד דא"צ להבדיל או מלא יכסנו הנה משמעות הכתוב שלא כיסה ולא אתי ללאו כלל א"כ פריך דנימא שא"צ לכסות וזה ברור.
[ודע דאני הקשתי מלאו דלא יקרע דמעיל נימא דאין צריך לקרוע דהו"א דצריך כגון לכיבוס אם ניתז דם על בגד ובמק"א הארכתי להקשות מכמה דוכתי].
ועתה נתיישב כל הקו' דשפיר דייק רוב דאין לומר משום ס' דיקשה למה אמרה תורה ונתח אותה לנתחי' או אלי' תמימה למצוה ועי"ז הוא זבח לתקלה שמא באמת יהא טריפה ונמצא עי"ז הם נכשלין אף דהוא ספק הא אי באמת טריפה הוא להם מכשול עון וע"כ מטעם רוב דנעשה להם כהיתר גמור וליכא זבח לתקלה ודו"ק היטב.
ועוד נראה ליישב דברי רבינו כמו שהארכתי בקונטרס טריפה חי' דרק היכא דהוא במקרה ספק לקולא אבל ספק טריפות הא ספק הבא במקרה שאין בתולדה אבל אינו במקרה אלא ספק ההוה דו"ק היטב.
והנה ליישב קו' הראש יוסף יש לומר על דרך פלפול אי נאמר דהסוגי' שהביא הכ"מ חליקות הן אי שעיר בן שנה או בן שנתים יש לומר על נכון דהנה רבינו בפ"ה מעיוהכ"פ הביא דרשא דיעמד חי לטריפה שאין חי ובגמרא מבואר משום שאין ראוי' לשם ולהנ"ל יש לומר הנה מדרשא דיעמד חי ל"ש למעט טריפה אי שעיר הוא בן שנה אין לו חזקה עוד שהוא אינו טריפה א"כ גם הוא אין חי בודאי ורק אי הו' בן ב' שנה ויש חזקה שלא נולד טריפה מיקרי חי וממעט שפיר טריפה וא"כ י"ל באמת הגמרא דיליף מאין ראוי' לשם סובר שעיר בן שנה ול"ק קו' התוס' נוקי אחזקה אבל לרבינו דסובר שעיר בן שנה כאידך הסוגי' א"כ לא ממעט באמת טריפה משעיר משום דראוי' לשם אלא ממעט טריפה מיעמד חי דהיינו רק מי שבן ב' שנה ויש לו באמת החזקה מיקרי חי ונתמעט שפיר טריפה ודו"ק.
ואי נאמר שעיר עזים בן שתים ניחא לי קו' עצומה דסוגיא דפריך בגמרא בשעיר וכ"ת מאי איכפת ליה ראוי' לשם בעינן וקשה הא כיון דיש לחוש שהיה טריפה קודם שהקדישה לא חל ההקדש כלל וכמש"כ רבינו בפ"ז מאמ"ז דהו' חולין ולא דמי להקדש בע"מ דההקדש חל עליו וצריך פדיון יען דיש במינו הקדש דהיינו בעוף וא"כ פשיטא דאי לאו דאזלינן בתר רובא יש כאן חשש שאינו קדוש כלל בשלמא זה שלשם כיון דבדקינן ונמצא קדוש אמרינן דההקדש חל למפרע אבל זה שלשם כיון דיש לחוש שבאמת טריפה דמעולם לא חל עליו הקדושה א"כ אינו קרבן כלל ואין ראוי' לכפר על ישראל כיון דס' חולין הו' וע"כ משום דאזלינן בתר רובא אמנם אי נאמר שעיר בן שתים א"כ י"ל שהקדושה זה יב"ח שודאי ל"ה טריפה אז ואין לחוש אלא משום נטרפה אחר שהקדישה דהקדושה חלה וא"ל א"כ הו' מחו"ז הא מבואר בדברי רבינו שם דבמחו"ז חל ההקדש אולם למה שצידד במל"מ דיש איסור להקדיש מחו"ז עדיין קשה וא"ש א"כ נידוק רוב מכל הקרבנות דאלת"ה שמא ימצא טריפה ויש חשש שנטרפה קודם שהקדישה והו' חולין בעזרה דז"א דהרי הוק' מחילול שבת ותירוץ דהתורה התירה מס' לגבי מצות קרבנות וביארתי בפ"ח מכהמ"ק שכונת התוס' דאף אי ימצא טריפה ל"ה אלא טעה בד"מ שפטור מכ"ש דחולין בעזרה שייך לומר דהתירה התורה מספק.
אלא דצ"ע מיומא דס"ה דנשמע דשעיר עזים בן שנה וכבר הרגיש בזה בצל"ח יומא שם ועוד קשה מדס"ב דשעיר משתלח ראוי' לשעיר הנעשה בחוץ ושם כתיב שעיר סתם והוה בן שנה ואיזהו בן שתים לא חזי לשעיר שנעשה בחוץ שהוא בן שנה ודו"ק.
הנה בקידושין דף ס"ו הקשו תוס' מאי מייתא ר"ט מנמצא בחו"ג דשם אפי' נודע בודאי עבודתו כשירה וכאן בנודע שחסר היה בשעת עשיית הטהרת טמאות ותירוץ דאיירא בכהן שטבל ועושה עבודה דעבודתו כשירה כמו בנמצא בגו"ח ור"ע חולק וסובר דמדמין לבע"מ דרק בנמצא בגו"ח עבודתו כשירה מגזה"כ כיון שהי' בחזקת היתר כשעבד אין מתחלל אח"כ אבל בנמצא המקוה חסר ודאי אז הכהן שטבל עבודתו פסולה לכן גם בספק אם הי' חסר ג"כ לא אזלינן בתר חזקה אף שיצא בחזקת היתר כמו שיבואר. הנה בפסחים דע"ג איתא ג"כ לענין אכילת תרומה דפטור מקרן וחומש יען דנקרא עבודה לכן אף שנמצא בגו"ח פטור וק"ל מכאן על הא דאיתא ביור"ד סי' י"ח סכין שנאבד ונמצא פגום וכשר וכת' הטעם משום דיצא בחזקת היתר עיין ש"ך וטו"ז ופר"ח חולק דמאי מהני יצא בחזקת היתר כיון שיש ספק שמא היה אז כבר פגום. ותב"ש הביא ראיה מכתובות וקידושין ס"ח דאמרינן גדולה חזקה במה הייתם אוכלים בקדשי הגבול הרי אתם בחזקתכם ושם ג"כ כיון דלא נמצא כתב התיחש הוה ספק למפרע וע"כ משום דיצא בהיתר וק"ל דלפי הנ"ל אין ראיה מאכילת תרומה דהרי בנמצא בן גרושה וחלוצה אמרינן ג"כ דפטור מקרן וחומש כמו בקרבן דעבודתו כשירה מהא"ט משום דהו' אז בחזקת היתר שפיר אמרינן בספ' ג"כ דלא נוכל להוציא אותו מחזקתו דהרי חזינן דלענין עבודה ותרומה אלימא חזקת היתר להכשיר העבודה ולפטור מקו"ח אפי' בנודע בודאי שהי' חלל לכן שפיר שיי"ל בכהא"ג כיון דיצא בהיתר אין להוציא מחזקתו אבל בשאר איסורין דנודע בודאי שהי' אסור למפרע לא מהני מה שיצא בהיתר כמו במקוה דטהרת שנעשו למפרע טמאות אף מספק כיון דטמאות בודאי וע"כ לפרש דברי תוס' צריכין אנו כך דעיקר הוא להוכיח דיצא בהיתר מלתא הוא דהרי קושיתם הי' דכמו דבנמצא חסר למפרע טמאות ה"ה בספק משא"כ בגו"ח למפרע ואפ"ה כשר ותי' דאיירא בתרתי חדא בטהרת וחדא בכהן שטבל ונמצא חסר דע"ז מייתא ראי' מב"ג דבאמת אפי' בודאי חסר למפרע ולכאו' מגמרא משמע דמייתא ראי' לטהרות ולדבריהם אין כאן הוכחה כלל לטהרות וע"כ כונתם כך דכמו בכהן שטבל ונמצא חסר ודאי למפרע דכשר משום דיצא בחזקת היתר מינה נשמע לטהרות דג"כ אוקמה אחזקה היכא דספקא אם הי' חסר ועיקר ההוכחה דמהני יצא בחזקת היתר בטהרות ב"ס ובכהן שטבל אפי' בודאי חסר כמו בן גרושה וחלוצה ור"ע פליג וסובר בין בטהרות בין בכהן שטבל הכל טמא משום דלא מדמינן לבן גרושה דשם מהני יצא בחזקת היתר אבל בכהן שטבל לא מהני יצא בחזקת היתר וכן בטהרות אף בספק לא ואף אם התוס' לא כיוונו לזה נ"ל שיש ליישב כן קו' התוס' דההוכחה קאי דיצא בחזקת היתר מילתא בב"ג ומינה נשמע בטהרות שעכ"פ בספק מהני אבל לר"ע לא מהני יצא בחזקת היתר וא"כ קשה על התב"ש דלא נשמע מהאי דגדולה חזקה דאיירא בתרומה לשאר איסורין וכ"ת דמלשון גדולה חזקה משמע דאי רק בתרומה קאי שייך ג"כ האי לישנא ועוד דקשה לר"י גופי' איך יליף מתרומה לשאר איסורין דלר"ע הא בטהרות ל"מ יצאה בחזקת היתר ואי דסובר כר"ט עכ"פ קשה לי להלכתא דקיי"ל כר"ע הטהרות טמאות מספק א"כ ל"מ יצא בחזקת היתר גם על הרא"ש גופא שכתב הא"ט דיצא בחזקת היתר דלא לבד שאין ראי' אלא שיש סתירה:
והנה בריטב"א בשם הרמב"ן פי' דנמצא בגו"ח כשר רק בספק בגו"ח ולכאו' תמוה דהרי משמע בספק גם לכתחלה כשר כדאמר ר"י גדולה חזקה וע"כ דכונת הרמב"ן דכמו בנמצא ספק בגו"ח כשר משום דיצא בחזקת היתר כן נמי בנמצא ספק חסר טהרות טהורין למפרע משום דיצאו בחזקה אין לאסור מספ' וע"ז פליג ר"ע ומוכח דס"ל להרמב"ן וריטב"א דלר"ע ל"מ יצא בחזקת היתר והנה במרמ"ש יו"ד ל"ד הקשה על התב"ש מריש נדה במקוה שנמצא חסר כל הטהרות טמאות אף שיצאו בחזקת היתר. ואולם מהא אפשר לתרץ דלא מיקרי יצא בחזקת היתר רק מה שהי' צריך בדיקה לכתחלה ויען שנאבד מתירין אותו כשבא לשאול לכן מיקרי יצא בהיתר. עיין כתובות דכ"ב התירוהו לינשא אבל מקוה א"צ מדידה אפי' לכתחלה אכן כפי מה שכתבתי קשה דמכאן משמע דלא מהני יצא בחזקת היתר דהרי בבן גרושה וחלוצה מהני ומיקרי זהו שפיר יצא בחזקת היתר ואפ"ה בטהרות לא מהני יצא בחזקת היתר דלא מדמינן שאר איסורין לתרומה ע"כ הדבר צ"ע:
הנה בענין חוששין לזרע אב איתא בחולין דף ע"ט א"ל ר' אבא לשמעי' אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמין להדדי ועייל לי אלמא קסבר א"ח לזרע האב וסימנים דאורייתא ובתשו' הרא"ש הקשה רשב"א מכאן על שיטת רבינו בפ"ט מכלאים דאין כלאים מה"ת אלא בשני מיני טהור וטמא והא כאן שניהם טמאים א"כ איסורא רק דרבנן ואיך דייק מכאן סימנים דאורייתא ונראה לי דבר חדש דאיתא במס' זבים פ"ד והובא בשבת דף צ"ג ר' יוסי אומר הסוס מטמא ברגליו והחמור בידיו שמשענת הסוס על רגליו ומשענת החמור על ידיו ומבואר שם במשנה דבהמה על ג' רגלים א"כ בשאר בהמה אין חילוק בין ידיו לרגליו ולפי"ז יש לומר כיון דבכלאים בעינן יחדיו וכיון דלא נעשה יחדיו דכח הסוס ברגליו א"כ הוא מאורח לכח החמור שנעשה מלאכתו בידיו ואידך ל"ה רק כמסייע ומסייע אין בו ממש א"כ לא מחייב אסוס וחמור רק בטהור וטמא דטהור משענת על ד' רגליו א"כ הו' ביחד ולכן כתב רבינו רק טהור וטמא דאז הו' יחדיו ממש ולפי"ז בכודנייתא למ"ד דא"ח לזרע האב שמבואר בחס"ו דהא"ט דזכר אין נותן חלק בוולד רק הצורה ולמ"ד חוששין לזרע האב היינו משום דהאב נותן הלובן והאם האודם כמבואר ברמב"ן פ' תזריע א"כ אפשר שכודנייתא יש להם כח זה ששוה בשניהם שמשענתו על ד' רגלים דהיינו שבשניהם דומה שגם הפרידה שבאה מסוסיא יש לה משענת גם על ידי' כמו בהחמור ופרידה שבאה מחמורה יש לה כח זה שמשענתה גם על רגלי' א"כ הו' יחדיו ממש ע"כ שייך שפיר כלאים בשני מינים אף שאחת באה מסוסיא ואחת מחמורה ודו"ק.
וראי' לזה מסוגיא דחולין דקאמר ש"מ דס"ל א"ח לזרע אב וסימנים דאורייתא ויקשה הא פשיטא אי חוששין לזרע האב דכח הוולד מקבל גם טבע האב א"כ מזה גופי' דס"ל דזוטרא אודני' ורברבי' גנובתי' בר סוסיא מוכח דאין חוששין לזרע האב דאי חוששין לזרע האב לא משכחת כלל שיהא תמיד שוה זוטרא אודני' ורברבי' גנובתי' דהא לפעמים משתנה ע"י כח האם.
אך הנה בחידושי הר"ן באמת כתב לפרש ש"מ סימנים דאורייתא היינו לומר דסימנים אלו ברורים ואין משתנים והיינו משום דא"ח לזרע האב ואין משתנה ע"י כח האב כלל אבל לפירש"י קשה לכן נראה דבאמת קשה הא איכא ר' יוסי דס"ל דיש עוד חילוק בין סוס לחמורתא א"כ אמאי לא קחשיב סימן זה ג"כ אלא עכ"ח דידוע להם דאין זה סימן משום דאף למ"ד א"ח לזרע האב משתנה לפעמים טבע הולד ע"י כח האב ובר חמרתא ג"כ עומד על רגלי' התחתונים אבל סימנים אלו ידעו דאין משתנים ולכן שפיר אמרו ש"מ סימנים דאורייתא דאל"כ אכתי גם למ"ד אין חוששין לזרע האב ניחוש שמא נשתנה דע"י כח האב יש לו סימנים אלו כמו בר סוסיא ושפיר קאמר ש"מ סימנים דאורייתא ויכולין לסמוך ע"ז ול"ח לאיתרמי סימנים כסימנים ובהא ניחא מה שהקשה בחס"ו בחידושיו וכן בתשו' איך קאמר ש"מ סימנים דאורייתא הא לדעת רבינו ס' מה"ת לקולא ע"כ סמכינן שפיר הכא אסימנים דהא אין כאן אלא ס' אי בר חמרתא או בר סוסיא ולפמש"כ ניחא דידע דיש עוד סימן דבר חמרתא עומדת על רגלי' התחתונים אלא דעל סימן זה אין לסמוך דלפעמים ע"י כח האב מקבל טבע הסוסיא ועומד על ידיו וא"כ קשיא לי' איך סמך רב אבא אסימנים פן בנסיעתו יזדמן שבר חמרתא תעמוד על ידי' ומוכח שהוא בר סוסיא אעכ"ח דאף אם תמצא כך לא איכפת כיון שיש שני סימנים אלו סימנים מובהקים שפיר יש לסמוך ונתלה זה שעומד על רגלי' בכח האב דאין להתיר מטעם ס' מה"ת לקולא כיון דע"י סימן זה שתעמוד על ידי' ניכר שהוא בר סוסיא אעכ"ח דאף בדאורייתא סמכינן אסימנים וש"מ סימנין דאורייתא.
הנה בחס"ו סי' ע"ד הקשה כיון דפרט הקרא כל הסימנים בבהמה וחי' טהורה למה הוצרך בפרש' ראה לפרט כל הבהמות וחיות הטהורות שור שה איל וצבי ובמהרמ"ש תירץ דנפ"מ אם נמצא בהמה שפרסותי' חתוכות ופי' גמום עכ"פ אם בקי בהם ובשמותיהן שהוא מהם מותר לו.
ונראה דנפ"מ לקרבן דהנה לענין אכילה שפיר יש לומר דסמכינן אסימנים דתורה לא אסרה רק ודאי הא כל שיש סימנים אינה טמאה אבל לענין קרבן דהו' מ"ע לא"א תורה לסמוך אסימנים רק אם יודע גם שמותיהן ולכן גם בחי' פרטה שמותיהן דהא חיה עובר רק בעשה אבל בהמה טמאה עובר בלאו ובזה יש ליישב קו' רמב"ן על רבינו בסהמ"צ דמנה מ"ע לבדוק סימני בהמה וחיה והשיג הרמב"ן דאינה אלא לאו הבא מכלל עשה שלא לאכול טמאה ובמעיי"ח תי' דנפ"מ בספק דמותר מה"ת גלי קרא דמ"ע צריך לידע ודאי ובמהרמ"ש כתב כיון דהו' מ"ע כל ספק להחמיר וזה סותר דבריו שכ' דלכן צריך להפרט השמות אבל לפמש"כ צריך לפרט משום קרבן ניחא.
בענין נדמה הנה בחולין דף ס"ה מסיק הש"ס דאפי' רבנן מודים לר"א דשכן ונדמה לטהורים טהור ופירש"י נדמה דדומה במראיתם הרי מבואר להדיא דשכן ונדמה משום דאמרינן כיון דנדמה ודאי מינו הוא וכיון דמינו הוא ודאי טהור כמותו דלא מסתבר דבמין אחד יהא אחד טהור ואחד טמא וכ"כ הפמ"ג בסי' פ"ב בשפתי דעת סק"ח אולם בשו"ת מהר"ם שיק תמה מבב"ק דנ"ה דאמרינן כאן שנה רבי תרנגול וטווס כלאים דב' מינים הם ואמרינן דקמ"ל דאע"ג דרבי בהדדי דהיינו שכן עם הטהורים אפ"ה כלאים דב' מינים הם ובירושלמי הובא בר"ש בפ"ק דכלאים מש"ו אימא דתרנגול וטווס אעפ"י שדומין זל"ז אפ"ה ב' מינים הם דהן כלאים הרי להדיא שכן ונדמה לא"א דמין אחד הם היפוך מש"ס חולין הנ"ל ונראה ליישב דהנה בחולין דנ"ט מסיק הגמ' הי' הולך במדבר ומצא בהמה בודק בבשרה ובלבד שיכיר ערד והוכיח בשו"ת הריב"ש דאף דאיכא רובא לא סגי יען דכתיב הבדלתם צריך להכיר להבדיל ולא מהני רוב ואמרתי טעם לשבח עפ"י מש"כ החס"ו דבאמת כל רובא הוה ודאי רק כיון דתורה התירה אף דיהי' טריפה לא איכפת לן כיון דעפ"י רוב יש לדונו שהיא כשר וא"כ היכי דכתוב והבדלתם דבעינן באמת הבדלה כיון דבאמת ספיקא הו' דהנה בחי' ביארתי היינו היכא דאנו דנין אם כשר או טריפה מהני רוב אבל היכא דאנו דנין אם האברים חסרים או שלימים אז הרוב הוה רוב גמור לומר שאין כאן נקב כלל א"כ היכא דאיכא שכן ונדמה אז שוב הרוב הו' ודאי כיון דעפ"י הרוב כשרים וכן רוב ששכן ונדמה הו' כמינו אז הו' ודאי אלא בעינן הבדלה וא"כ י"ל דגמ' דחולין קאי דאיכא רובא רק דהי' צריך הבדלה לכן בעינן שכן ונדמה ואיכא רובא שכן ונדמה זה הוה רוב ודאי אבל בב"ק איירא דליכא רובא שהם שכן ונדמה רק רוב טהורים ורוב זה לא מהני משום דבעינן והבדלתם ולכן ל"מ שכן ונדמה ג"כ וכיון דליכא רובא שכן ונדמה ולכן הו' ב' מינים והו' כלאים בהדדי:

טו

כל

קרבנות ציבור זכרים. נראה לי הטעם היות קרבנות ציבור כולם זכרים הוא מבואר ממש"כ שהזכר הוא נגד שכלו שבאדם ויותר מתדבק בציבור מביחיד וכמש"א שצריך אדם לברך חכם הרזים כשרואה ששים רובא בני אדם ואף כשרבים הם השגחת השם יתעלה מתדבק בהן יותר מפרט עד שלזה חשבו רבים מהפילוספים שאין השגחה אלא על דרך כלל וידוע שהשגחה נמשכת אחר השכל ע"כ ראוי' להיות קרבן ציבור מן הזכר וכו' כי רוב ק"צ אין בא על חטא ידוע רק הן באין חובה לתמידין ולמוספין וכו' אמנם כל חטאת יחיד הוא בא על חטא וידוע כי עיקר החטא מן החומר ורובן ע"י עשרו שנאמר ורם לבבך על כן חטאת בא מן הכבשים או מן העזים שהוא העושר או ע"י פחותות מדותיו אבל אינה בא מן הבקר כי לא עמד בשלימותו וגבורתו להתגבר מן יצרו ונאכל לכהנים כי בזה מתכפר החטא ע"י בושתו שאומרים עליו זהו חטאת פלוני את"ד.

וכן חטאת של ציבור מן העז וכו' ואין להם עולה מן העז. ועיי' כ"מ שכתב שאלו הכללים נלמד מקראי הנה בהוריות דף י"ג איתא דיש בכל אחד מעלה שאין בחברתה ומפורש דפליגי דמר סבר שעירה עדיפא שכן נתרבתה אצל עכו"ם ומר סבר כשבה עדיפא שכן נתרבתה באלי' וקשה לי ממשנה דאיתא בכריתות דף כ"ז מביאין מהקדש כבשה שעירה ומהקדש שעירה כשבה ובשמעתין אין על זה שום דרשא דאף דברייתא נקט מניין שמביאין מכבשים שעירה ומשעירה כבשים וכו' ומשני מחטאתו על חטאתו וזה באמת רק קאי על עוף אבל דמביאין מכבשה שעירה או משעירה כבשה ליתא קרא משום דא"צ לזה קרא דמה לי כבשה או שעירה וכן עמד ע"ז בבאר שבע בכריתות ולהנ"ל קשה באמת מנ"ל כיון דבהוריות מפרש דאיכא מעלה בכל אחד מה דליתא בחברתה א"כ מנ"ל באמת דמביאין מכבשה שעירה או משעירה כבשה ואין לומר דהו' קו"ח דאם מכבשה ושעירה מביא עוף מדכתיב מחטאתו קו"ח דמייתא מכבשה שעירה דא"כ קשיא איפכא כיון דצריך קרא מחטאתו דמביא מכבשה שעירה מנ"ל דמביא מכבשה שעירה עוף כלל ויקשה מהוריות דמפרש דבכל אחד אית מעלה דליתא באחריתא.
ועוד קשה לי מהא דכריתות דף כ"ח ר"ש אומר כבשים קודמין את העזים בכ"מ יכול מפני שהן מובחרים ת"ל ואם כבש יביא קרבנו לחטאת מלמד ששניהם שקולין וקשה לי לקושטא דמילתא אמאי אין כבשים קודמין מפני שהן מובחרים דהרי מקריבין אלי' דליכא בעזים ונראה שזה הי' טעותי' של ישכר איש כפר ברקאי כהא"ג דמייתא בגמרא כריתות שם דאמר דאימרא יאי דאי גדיא יאי יסק לתמידא ואמרי בגמרא דלא תני משנה ולא מקרא דשניהם שווים וא"כ יקשה לכאו' הא שפיר קאמר ישכר כהא"ג דאי גדיא יאי יסק לתמידא ואי שניהם שווים ג"כ נאמר דאם הביא גדיא לתמידא דיצא להנ"ל ניחא דבודאי כבשה קדים אבל לא משום דבשרא דאימרא יאי אלא משום חלק האלי' בא לתמידא והוא טעה שמשום דבשרא יאי בא לתמידא ועכ"פ כיון דבבישרא שווים כשאר קרבנות איזה שירצה מביאין.
הנה במה דאמרינן בכריתות מדאיל בן שנתיים בשתי סלעים כבש בן שנתו בסלע והקשה בשמ"ק הא אמרינן חטאת בת דנקא ותי' לכתחלה בסלע בדיעבד דנקא והוק' א"כ פחות משני סלעים באיל ג"כ יוכשר בדיעבד ונראה ליישב דהנה בבכורות מ"ד אמרו כל קטן מקטין ולא אמרן אלא דלית בי' רביעה ופירש"י כגון שלא גדול עד רביעית שלו כגון טלה רביעית של איל אף דלקחו בזוזא שהוא שמן וטוב הנה הוא מקטין לפי"ז יש לומר גם לענין קרבן אין ראוי להביאו כיון שאין עולה על שולחן הדיוט כש"כ על שולחן גבוה א"כ חטאת בת דנקא כשר אבל רק כשהוא עכ"פ בכדי רביעית גידולו אף שהוא יפה ושמן לפי"ז בכבש בן שנה שהיא חצי גידולו אף שהוא כחוש סגי כל שאין כחוש ביותר ומינה חטאת בת דנקא כשהוא ברביעית גידולו עכ"פ רק שהוא יפה ושמן א"כ חדא שיעורא הוא חטאת בת דנקא כשהוא ברביעית גידולו רק שהוא שמן יפה או כבש בת שנתה בחצי גידולו בסלע כשאין יפה ושמן.
הנה במדרש פ' בא על פסוק ולקחתם אגודת אזוב דכ' כל פעל ד' למענהו אתה מוצא שכל מה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית לא ברא אלא לכבודו ולעשות בהם רצונו וכו' ביום ה' ברא עופות לכבודו להקריב מהן קרבן שנאמר אם מן העוף עולה קרבנו מה נברא ביום ו' בהמות לכבודו וצוה להקריב מהן קרבן שנאמר אדם כי יקריב מכם קרבן לד' מן הבהמה וברא בו אדם לכבודו שנא' הללו את ד' מן הארץ וכו' ויש לתמוה מהא דאיתא ברה"ש דל"א בסדר השיר שהי' אומרים שביום הראשון אמרו לד' הארץ ומלואה וכו' ביום החמישי הרנינו על שם שברא עופות ודגים בששי ד' מלך גאות לבש אף תיכון תבל בל תימוט על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהם וקשי' דלפי המדרש הזה היה צריכין לומר ביום ו' פסוקי שיר על בריאת בהמה להביא קרבן ועל בריאת אדם כמו ביום ה' שאמרו שיר על בריאת עופות שמביאין ממנו קרבן כן ביום ה' על שנברא בהמה שמביאין ממנו קרבן ועל בריאת האדם שהכל ברא לכבודו [וכבר הקשתי כהא"ג בפ"ו מכהמ"ק] וצ"ע.

יז

כל

הקרבנות נקראים זבחים וכו'. ותמוה הא קרבנות עוף לא איקרי זבח כדאיתא בזבחים דף ק"כ ולדבר זה העירני ידידנ"פ הרב הגאון הנשיא מו"ה אברהם מ"ש פראנקל נ"י ונראה דהנה בחגיגה דף ח' איתא דא"י ידי חגיגה משלמי שמחה בקרבנות עוף ומפרש ר"א משום דאין שמחה אלא בבשר בהמה ותוס' הוקשה הא טעמא אחרינא איכא דלא איקרי זבח שלמים כדאיתא בזבחים וכן איתא באמת בירושלמי הטעם דלא איקרי זבח שלמים והנה ע"כ לומר דר"א פליג אהאי וס"ל דגם עופות איקרי זבח ורבינו בה' חגיגה כתב הטעם משום דאין שמחה אלא בבשר בהמה א"כ ס"ל כר' אשי דגם עופות בכלל זבח לכן שפיר כ' רבינו דכל קרבנות איקרי זבח וא"ש.

כל

העולת חטאות ואשמות ושני כבשי עצרת נקראו קדשי קדשים וכו'. הטעם לדעתי להורות על מעלות בעלי תשובה ולזה כל הקרבנות הבאים על החטא שהם חטאת ואשם ועולת חובה הוא נקראים קדק"ד ואינן נאכלין אלא לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה בלבד להורות על רוב מעלתו וכמו שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדים אפי' צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד ולכן לא הי' נאכל רק לזכרים כי צריך להיות זכר תמים גבור שיכול להיות כובש יצרו אמנם עולת נדבה וכבשי עצרת אע"פ שאינם באים על חטא מ"מ השלמים לרוב מעלתו שרומזים על השלימות האומה הי' גם כן קדק"ד וכן העולה להיות כולו כליל נקראים ג"כ קדק"ד ול"ה נאכלין אלא לכהנים כדי לקנוס החוטא שלא יאכל קרבנו שמביא על חטאו כי בלא זה הי' ככלב שב אל קיאו ואוכל מה שהביא על חטאו ע"כ הי' ניתן לכהנים מצורף שעל ידי זה הי' טרף ליראי השם יתעלה ולעובדי עבודתו גם כי כבר נתבאר על ידי הבושה שהחוטא מקבל ע"י אכילת הכהנים הבשר הי' מתכפר אמנם שלמים ושאר הקרבנות שאין באין על החטא הי' נקראים קדק"ל כי קדושתן קלה הי' רשאין לאוכלן בכ"מ תוך החומה וכבר ידעת מה שהמשיל שלמה ע"ה איש רשע לעיר פרוצה בלי חומה אין מעצור לרוחו אמנם מי שיש לו חומה סביבו ומותר לאכול בכ"מ כי בעלי תשובה אינו רשאי לעמוד רק בהיכל המלך משא"כ בצדיק גמור ולכן היה קרבנות קדק"ל נאכלין בכל העיר את"ד ת"ה.
והנה על משל זה שהמשיל שלמה המלך ע"ה יש להקשות מדברי עצמו שהמשיל האדם לעיר קטנה ואנשים בה מעט ובא עלי' מלך ובנה עלי' מצודים ומצא בה חכם ומלט את העיר בחכמתו ולפ"ז האדם מצד עצמו הוא גדור בחומה רק היצה"ר רוצה לכבוש החומה אי לאו שמצא בה חכם שמלט העיר אמנם נראה לי פשר הדבר עפי"מ שדרשו מי ששרוי בלא אשה שרוי בלא חומה והיינו כדדרשו חכמז"ל לעולם ישא אשה ואח"כ ילמוד בטהרה אבל אם לומד תורה ושרוי בלא אשה שרוי בלא חומה כי אין התורה לבדה יכול להגן בעדה כי התורה מגינה ומציל כשיכול ללמוד בטהרה א"כ לא מיקרי יש לו חומה רק כששרוי עם אשה ושפיר משל לעיר קטנה ואנשים יש בה מעט לאיש ששרוי עם אשה דלו יש חומה אף שגם עליו יצה"ר עומד להחטיאו התורה מגינה עליו וזה שמשל החכם את העיר בחכמתו. ובזה ניחא לי מה דקשה לי טובא דבגמרא דקידושין פריך מרי"ו דאמר רחיים על צווארו וילמוד תורה ומשני הא לן הא להו וקשה לי וכי משום דרחיים על צווארו ילמוד תורה ח"ו שלא בטהרה דמה תועלת לו בתורה שאינו נלמד בטהרה רק י"ל בודאי איירא מצדיק שיש לו חומה סביבו כדברי הרמ"א רק דהא היצה"ר עומד עליו להחטיאו כדברי שלמה ע"ה דבא עליו מלך גדול ובנה עלי' מצודים ולכן בחו"ל שרחיים על צווארו מוטב שילמוד תורה ואין לחוש שיחטיאו כיון שהם עניים בודאי ילמוד תורה בטהרה והחומה תעמוד לעד אבל בא"י דהם עשירים שפיר י"ל שלא ילמדו בטהרה לכן ישא אשה כדי שיהא שרוי בחומה שלא יכול המלך להפילה והבן.

יח

האברים

ששורפין וכו' ואלו הן אימורין של שור או של עז החלב אשר על הקרב ובכללו חלב שעל גבי הקיבה. וכתב הכ"מ בת"כ פליגי בקרא ואת כל החלב אשר על הקרב רי"ש אומר להביא חלב שעל הקיבה ר"ע אומר להביא חלב שעל הדקין ובפא"ט דף מ"ט מייתא להאי ברייתא וקאמר דנהוג כהני כהא דרע"ק ולא ידעתי למה פסק דלא כרע"ק ואפשר שטעמו משום דשם מפרש דחלב הקיבה דאקשתא כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בדאייתרא ואיכא דאמרי איפכא אלמא גם לרע"ק יש חלב קיבה דאסור אבל רבינו מפרש דהיינו כרי"ש דאלו לר"ע לא הי' מעלה מחלב הקיבה כלל ודלא כפירש"י ובלח"מ בפ"ז מ"ה מא"ס הקשה מאי דוחקי לרבינו לפרש דלא כפירש"י ובס' עיני אברהם כתב דדעת הכ"מ דאם איתא דרבינו פסק כרע"ק הול"ל למכתב חלב שע"ג הדקין שהוא בר הקרבה ואת"ל שסמך אמש"כ ב"ה מא"ס דאסור באכילה פשיטא דבר הקרבה הוא א"כ יקשה אף חלב הקיבה לא הוצרך לכתבו כאן והעלה דרבינו הכריח דלא כפירש"י משום דשם בחולין פריך ורמינהו את כל אשר על הקרב וכו' מה הקרב קרום ונקלף ורע"ק מה חלב הקרב תותב קרום ונקלף ומשני איפוך ואי כפירש"י מאי פריך הא גם רע"ק סובר חלב הקיבה תותב הוא וכו' מיהו יש לדקדק למה לא פסק דחלב הדקין בר הקרבה הוא דהא כפי כללו דרי"ש קרום ונקלף וכ"ש חלב הדקין שהוא תותב קרום ונקלף וכן פירש"י בפא"ט דכש"כ חלב שע"ג הדקין ולכאו' דבריו סותרין מש"כ בפ' גיה"נ וזה חלב שעל הדקין שנחלקו בו רי"ש ור"ע ונראה דהא"ט דלא מרבינן מקרא אלא חד מילתא ובהא פליגי לרי"ש רק לאותיי חלב הקיבה ולר"ע רק חלב הדקין וגמרא גמירא לה וקרא אסמכתא בעלמא הוא ואין למדין קו"ח מהלכה ומש"כ ב"ה מא"ס דחלב הדקין אסור לא מרבויא דקרא אלא משום דיתיב בין שני החלבים ויונק מחלב האסור ובזה יתורץ גם לרש"י מש"כ שנחלקו רי"ש ור"ע שרצה לומר לר"ע אית לי' דחלב הדקין אסור מדאורייתא ולר"ש מותר אלא שיש לאסרו משום שהוא יונק מחלב האסור את"ד.
אמנם בחס"ו בחי' לחולין ראיתי שביאר הענין יפה ע"ד אחר וממנו נלמד ליישב דברי רבינו שכתב וז"ל ודע בפ' ויקרא בכולהו קרבנות כתב את החלב המכסה את הקרב והיינו הפרישה ואת כל החלב אשר על הקרב היינו שעל המסס וביהכ"ס כדאיתא לקמן צ"ג אמנם כתב רמב"ן בפ' תצוה במילואים בציווי לא הזכיר אלא את כל החלב המכסה את הקרב ובפ' צו במילואים שהקריב משה הזכיר רק חלב שעל הקרב ולא הזכיר המכסה מוכח מזה כשלא הזכיר שניהם וכלל הכל בחד לישנא חלב המכסה גם המסס בכלל ובחלב אשר על הקרב גם הפרישה בכלל והנה בחלב שעל הדקין עד אמה לרי"ש לפירש"י ולא לרע"ק היינו לפי ברייתא קמייתא משמע למר ניחא לי' למדרש קרא אדקין ולמר אקיבה אבל כדמייתא ברייתא שע"י דמפרש לברייתא קמייתא דפלוגתתם אי בעינן דומה לתותב אי סגי בקרום ונקלף שוב ידעינן דמאן דמרבי בבה כש"כ דקין ואין כאן מחלוקת בחלב שעל הדקין עוד כתב והנה לל"ק לקמן דקייל"ן כוותי' דאקשתא הוא תותב אעפ"י שמחובר בעצמו מ"מ תותב גמור נחשב ולא בעי' קרא לרוביי' ולא איצטרך קרא אלא לחלב שעל הדקין שבעצמו אינו תותב אלא מן הפרישה המונח עליו ולאידך מרבינן אפי' חלב היתר שהוא רק קרום ונקלף והכי קייל"ן כלישנא קמא אמנם לל"ב פליגי בני בבל ובני א"י אליבא דר"ע מ"מ לר"ע קשת אסור ולא צריך קרא לרבות ולבני א"י מותר ולא מתרבי מקרא כלל כיון שמחובר באמצעיתו.
והנה בש"ס הוריות דף ג' הגירסא חלב שעל הקבה ואיירא שכה"ג התיר שעל הדקין וסנהדרין התירו שעל הקיבה ושוב חזרו שניהם אסורים ע"כ סוגי' דהתם ס"ל דו' רבוייא הוא כפירש"י התם דהיינו דחד מינייהו דריש ו' ולא דריש את כל לרבוייא וממילא א"א לרבות אקשתא דקיבה שהוא עצמו תותב וקמל"ן אע"ג דמחובר באמצע מ"מ איקרי תותב אבל לא אתיא דקין בקו"ח מיני' דאינהו לא תותב הוא אלא יונק מן התותב ושוב חזרו ודרשו תרווייהו דאת כל נמי לרבוייא לאסור דקין ואקשתא דקיבה ושפיר נפקא תרווייהו מתרי קראי אבל בשמעתין דחולין לקושטא דמילתא דאקשתא לא צריך קרא לרבויי ורבויי דאת כל רע"ק דריש דוקא אדקין דינקי מתותב קרום ונקלף ורי"ש דריש אייתרא דקיבה דהוא רק קרום ונקלף ומכש"כ דקין ואמנם לקמן דף צ"ג פירש"י דבדקין פליגי אריש מעיא באמתא ובכהא"ג הקשה דזה סותר למש"כ רש"י בשמעתין [והיינו הקו"ח שרמז עליו העיני אברהם הנ"ל] והנכון בזה מש"כ בכנסת יחזקאל ב' דרכים ושניהם אמיתיים בעליונו של ריש מעיא אותו חלב יונק ממכסה הפרישה שעליו ואסור לכ"ע אך בצידו השני של ריש מעיא אינו אלא קרום ונקלף ואינו מכוסה בפרישה ובהא פליגי ר"י ורע"ק ועוד דרך אחר והוא דהכלבו ס"ל וכן פסק רמ"א בש"ע דבריש מעיא יש חלב ותחתיו קרום ותחת הקרום עוד שומן בעצמותו של מעיא ולא נאסר אלא העליון עם קרומו והחלב שבפני מעיא מותר ולכאו' העליון הוא היונק ונאסר מטעם תותב אבל התחתון קרום ונקלף הוא ולרי"ש נאסר ולא לרע"ק ושמואל שהי' מבני בבל דאסרו דאייתרא אמר בעי גרירה פי' לגמרי ופירש"י שפיר דבזה נחלקו רי"ש ורע"ק דלרע"ק שרי התחתון ואנן אע"ג דבאייתרא מחמרינן מחומרא בעלמא משום שסמוך לאקשתא באותו אבר מ"מ בהא לא מחמרינן ואין אסורין אלא עד הקרום ואין להקשות א"כ מ"ט אמר לרבות חלב שעל הקיבה ולא אמר חלב שעל תחתית הדקין יש לומר רבותא קאמר דאפי' שעל הקיבה מרבינן שאין יונק ולא סמך ליונקת הפרישה מכש"כ תחתיתו של דקין שעליונו חלב דאייתרא את"ד לפי"ז יש ליישב דברי רבינו על נכון כיון דמסוגי' דהוריות מוכח דאי לאו תרי קראי לא הו' מרבינן חלב שע"ג הדקין בקו"ח משום דאין תותב אלא יונק מן התותב א"כ אף לפי גמרא דחולין דס"ל דמרבינן חלב שע"ג הדקין בקו"ח מטעם דיונק היינו לאסור אבל להקרבה לא שייך דניליף בקו"ח דבר הקרבה כדס"ל בסוגי' בהוריות באמת דלא ילפינן בקו"ח כלל אפי' לאיסורא ולכן כתב רבינו רק חלב שעל הקיבה ולא חלב שעל הדקין וא"ש הכל.
והנה רבינו בפ"ז מהל' מא"ס כתב וז"ל האלי' מותר באכילה לא נקראת חלב אלא לענין קרבן בלבד כמו שנקראו כליות ויותרת הכבד חלבים לענין קרבן כמו חלב הארץ ולפי שמרימין דברים אלו מן הקרבן לשם נקראו חלב שאין שם דבר טוב אלא המורם לד' ולכאו' קשה הא זה דעת רב אשי בחולין דף קי"ז שהא"ט דחלב האלי' מותר באכילה דחלב האלי' מיקרי לשון מיטב חלב סתמא לא מיקרי וגמרא פריך אלא מעתה לא ימעלו בה ומשני רב זביד דכתיב כל חלב לד' דבא ללמד שגם אלי' מועלין בה והדר פריך א"כ תתסר באכילה אמר קרא כל חלב שור וכשב דבר השוה בשור וכשב יצא חלב האלי' דליכא בשור וא"כ איך כתב רבינו כרב אשי וראיתי להמלבים בס' התורה והמצוה שעמד ע"ז וכתב דגם רב זביד סובר כרב אשי בהא דהאי חלב האלי' אין פירושו חלב רק מוטב רק דקשה לו למה כתב התורה בלשון זה שנוכל לטעות אע"כ שבא ללמד שבדקין אחד כדין החלב לענין מעילה כדכתיב כל חלב לד' אבל לענין אכילה לא איקרי חלב ולדעתי פירושו תמוה א"כ מאי פריך לרב אשי הא גם לרב אשי הו' מצי מפרש כן דעכ"פ מדקראו הכתוב חלב נשמע דבחד צד דומה לחלב שימעלו בו.
אמנם לי נראה דאדרבה רבינו בלשונו הצח מיישב זה דהנה רבינו בסוף ה' אימ"ז כתב דכל חלב לד' היינו לומר שכל מה שהוא מיטב צריך להיות לד' ולזה כיון רבינו כאן שכתב שאין שם דבר טוב אלא המורם לד' כיון שמה שהוא הטוב הרי צריך שיהא לד' ובזה פליגי רב אשי ורב זביד דר"א מפרש חלב האלי' מיטב האלי' א"כ שפיר פריך א"כ לא ימעלו דלא מיקרי חלב כלל ורב זביד מפרש ג"כ מלשון מיטב אבל המיטב שהוא להקרבה המורם לד' א"כ ל"ש לומר דלא ימעלו בו דהא הא דנקרא מיטב היינו המיטב המורם לד' רק דאפ"ה אין נאסר באכילה כיון דאין פירושו חלב כסתם חלב אלא לשון מיטב וכדילפינן מקרא דחלב ממש לא איקרי רק דבר שוה בשור וכשב אבל שאר חלב דקרא אין פירושו חלב רק מיטב ודו"ק.
בענין אי קרבן הו' עונש הנה הראב"ד בפ"ג מאי"ב כתב שלא מצינו עונש לקטן וראיתי ברדב"ז חמישי סי' צ"ד דדעת רבינו שאין הקרבנות לעונש אלא לכפרה וקטן נמי בעי כפרה ולכן כל היכא דהיא חייבת מלקות הבא עלי' חייב קרבן אע"ג דקטן הוא עיי"ש.

יט

היתה

וכו' אינו מעלה חלבו וכו'. הנה כן הוא בשמעתתא דחולין דילפינן מאשם מה אשם מוציא מכלל שליל אף כל יצא החלב וכליות ושל שליל דאינו קרב ויש לתמוה דהא בזבחים דף צ"ח מוקי האי דרשא דמה אשם כמ"ד דנין אפשר משאי אפשר דלמ"ד אין דנין לא שייך לילף מאשם דשאני אשם דאי אפשר אך הדבר נכון דכבר הביא בפירש"י בחולין דהא דילפינן מאשם דאין חלב דשליל קרב הוא מקרא אחרינא דאיכא הקישא וא"כ ע"כ הקישן הכתוב אף היכא דא"א דהיכא דלא איצטריך קרא אלא להכא כ"ע מודו דילפינן אפשר משאי אפשר כמוש"כ תוס' מנחות דף פ"ב וס"ל לרבינו כיון דבשמעתין דחולין קתני לה סתמא ולא מוקי לה כמ"ד דנין אפשר משאי אפשר ע"כ דאתיא ככ"ע ולכן שפיר הביא רבינו דרשא זו וסמך דבריו אח"כ.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.