מעשה רקח/תפילה/ו

מעשה רקח ‏ תפילה ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ו מהלכות תפילה וברכת כהנים

א

אסור לו לאדם לעבור וכו'. פ"ק דברכות דף ח' אמר רבי יהושע בן לוי אסור לו לאדם לעבור וכו' ולא אמרן וכו' ומרן כסף משנה הביא גירסת רבינו ולא הזכיר בה משוי ותו איתא התם רהיט ורבינו לא הזכירו ולזה הוה אפשר דרבינו מפרש רהיט ר"ל לאפוקי שלא ינוח במשוי דאז לא מנכר כל כך ובעי דוקא שישא אותה ויעבור דהיינו שילך בלא נייח. וכן נראה דברי רבינו שכתב ולא יעבור אלא אם כן היה נושא משוי כלומר דאז שרי ההעברה ובדברי מרן אפשר דנפל ט"ס או שלא היתה בנוסחתו בדברי רבינו משוי.

ב

המתפלל וכו'. שם דף ל"א תניא אמר רבי יהודה כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני טורח צבור וכו'. ושאר דברי רבינו מבוארים שם ובדף ל"ד ופ"ק דע"ז דף ח' ועיין מ"ש פ"ה הל' י'.

ג

כיצד וכו'. פ"ק דע"ז דף ח' ועיין לעיל בסוף פ"א.

אבל לא ישאל וכו'. כבר כתבנו פ"א הל' ט' דהיינו דוקא לצרכי יחיד אבל לצרכי צבור שפיר דמי.

ד

אסור לאדם שיטעום כלום וכו'. שם דף י' אמר רבי יוסי ב"ר חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב מאי דכתיב לא תאכלו על הדם לא תאכלו עד שתתפללו על דמכם א"ר יצחק מאי דכתיב ואותי השלכת אחרי גוך אל תקרי גוך אלא גאך אמר הכתוב אחר שנתגאה זה מקבל עליו עול מלכות שמים ע"כ ומכאן למדו הפוסקים ז"ל דמידי דלית ביה משום גאוה שרי ורבינו שכתב אסור לטעום כלום משמע דאפילו מים אסור וכן משמע נמי ממ"ש פ"ה הל' ב' וכן הצמא והרעב הרי הם בכלל חולים וכו' וידוע דסתם צמא היינו ממים ומשמע דאם לא הגיע לכלל שאינו יכול לכוין אסור לו לשתות אפילו מים ואם אינו יכול לכוין הותר אפי' לאכול וכן דעת הכלבו אמנם הסכמת הפוסקים ז"ל דמים שרו. והרב פר"ח סימן פ"ט כתב דדוקא בלא סוקא"ר אבל בסוקא"ר אין לך גאוה גדולה מזו ע"כ ובאמת שכ"כ הרדב"ז סי' רל"ח והוסיף הפר"ח ז"ל להתיר שתיית הקאו"י ובלבד בלא סוקא"ר כדי שיוכל לכוין דעתו ולהתפלל ובפרט בארץ מצרים שאין הדעת מתיישב בלא קאו"י וכו' ע"כ ופשוט דזה הוי דבר המסור ללב שנאמר בו ויראת מאלהיך והכל לפי מה שהוא אדם בפרט שכבר כתב הרב ב"י דהאידנא בלאו הכי אין אנו מכוונים כראוי.

או שיעשה מלאכה וכו'. שם דף י"ד ומרן הקדוש ציין עוד מההיא דפ"ק דף ה' תניא אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על תפלתי שתהא סמוכה למטתי ומפרש לה רבינו שלא אעשה מלאכה בנתים וכו'.

וכן לא ישכים וכו'. מסקנא דמלתא שם תרגמא ר' אבא במשכים לפתחו ומ"מ הסכים הפרי חדש ז"ל דאפילו לומר צפרא דמארי טב שהתירו קצת פוסקים יש לאסור קודם התפילה ע"כ וכן ראוי לעשות כיון שהוא דבר הנוגע לכבוד ה' ב"ה. וכתב מרן בשם הרב מנוח ז"ל דמשהגיע זמן תפילה אסור לו לצאת לדרך אלא יתפלל קודם עיי"ש.

אבל טועם וכו'. כתב מרן ז"ל דיותר מכביצה מפירות או כזית מפת אכילת עראי מקרי ואסור ע"כ אבל בשו"ע סי' רפ"ו פסק דאכילת פירות או אפילו פת מועט אפילו טעימה שיש בה לסעוד הלב שרי וכתב ע"ז הרמ"א ז"ל דהיינו אפילו כביצה כמ"ש סוף סי' רל"ב ע"כ ושם נאמר דאכילת פירות ופת כביצה כדרך שאדם אוכל בלא קבע מקרי טעימה ע"כ וא"כ קשה דמי דחקו למרן לפרש כאן דפירות דוקא כביצה ושם לא נתן שיעור ופת כזית דוקא דנראה שיעור מועט ושם התיר עד כביצה.

אבל אינו סועד וכו'. פ"ק דשבת דף י"ט וכתב מרן דפסק כרב אחא בר יעקב. וקשה דהתוס' פסקו שם כלישנא קמא מכח דסתם לן תלמודא ורב אשי שהוא בתרא סידר התלמוד והלכתא כוותיה לגבי רב אחא בר יעקב וכתבו עוד וז"ל וממאי דאמר לקמן מאימתי התחלת דין אין להוכיח דמתניתין איירי בתחילת הדין דלא כרב אחא דאיכא למימר דקאי אאם התחילו אין מפסיקין וכו' ע"כ. וקצת קשה במ"ש דאיכא למימר דקאי אאין מפסיקין דהא ודאי מוכרח לומר כן דהך מאימתי נמשך אחר אמאימתי אחרים שהזכיר התלמוד קודם ובאותם פשיטא ופשיטא דקאי אאם התחילו דקתני מתני' דאי קאי ארישא דמתני' קשה דהיכי שייך לומר מאימתי לענין האיסור ומאי נפק"מ בזה ואמאי כתבו ז"ל בלשון דחיה דכח הדוחה ידחה דקאי אאין מפסיקין וכבר ראיתי להמפרשים ז"ל שנרגשו מזה יעויין עליהם והרב בעל קיקיון דיונה ז"ל כתב דלפי האמת כתבו כן ע"כ ומעתה מוכח דסתם תלמודא בעי למפסק כרב אחא בר יעקב תדע דלדעת הת"ק ולא לאכול היינו סעודה גדולה דוקא ובגמרא בעי מאימתי התחלת אכילה וכו' ופריך והא תפילת מנחה דכו"ע חובה היא ותנן אם התחילו אין מפסיקין וכו' התם לא שכיחא שכרות הכא שכיחא שכרות ולדעת הת"ק דאיירי בסעודה גדולה דוקא היכי שייך לומר לא שכיחא שכרות אלא נראה דלרב אחא בר יעקב קאמר הכי דלדידיה איירי מתניתין בסתם סעודה וכן ראיתי להרא"ש ז"ל וכתב עוד דשינויא קמא לאו רב אשי הוא דקאמר לה יעו"ש ושכן פסק הרי"ף ז"ל.

 שוב  ראיתי להרשב"א שדרך אחרת אתו יעויין עליו ובדברי רבינו איכא למידק במ"ש כיון שהגיע זמן מנחה גדולה וכו' דמשמע דסמוך למנחה שרי לאכול ומתניתין בסמוך למנחה איירי וכן פירש רש"י סמוך קודם ומרן כ"מ הקשה ממ"ש לעיל אינו סועד סמוך למנחה ותירץ דלסמוך למנחה קרי כיון שהגיע זמן המנחה ע"כ אמנם השלטי הגבורים ז"ל כתב על דברי הרי"ף וז"ל מימון פליג וכתב דדוקא סמוך למנחה קטנה אסור לאכול סעודה קטנה אבל לא סמוך למנחה גדולה ע"כ. ונראה שהוא ז"ל הבין דאינו סועד סמוך למנחה ר"ל סמוך למנחה קטנה ומ"ש כיון שהגיע זמן מנחה גדולה וכו' ר"ל דוקא אבל סמוך שרי וא"כ קשה טובא דאם הבין זה בדברי רבינו אמאי לא מותיב ליה ממתניתין דקתני סמוך ומוקמינן לה במנחה גדולה וסעודה קטנה וצל"ע. ואפשר לדברי רבינו בכוונת דבריו דהכי קאמר דסעודה גמורה אסורה בסמוך בין במנחה גדולה בין במנחה קטנה כסתמיות דבריו שכתב אבל אינו סועד סמוך למנחה ומשמע דאכילת עראי שריא בסמוך ואחר זה כתב ז"ל דכיון שהגיע זמן מנחה גדולה כלומר וכ"ש קטנה נאסר אפילו אכילת עראי וכו' וק"ל.

ה

ולא לדון אפילו בגמר דין וכו'. משמע דר"ל דלא מבעיא בתחילת הדין דאסור אלא אפילו בגמר דין נמי וא"כ כשמסיים ואם התחיל באחד מאלו לא יפסוק צ"ע אם התחיל בתחילת הדין אם יפסוק דמימשך טובא מי נימא דגמר דין דקאמר רב אחא בר יעקב ר"ל דוקא לענין דאם התחילו אין מפסיקין דאילו בתחילת הדין מפסיקין מדלא קאמר אף בגמר דין מיתוקמא מתניתין או דילמא גמר דין דקאמר ר"ל אף וקאי אלישנא דת"ק וכיון דלת"ק בתחילת הדין לא חיישינן לאימשוכי ה"נ לא שנא ודרך זה נראה יותר אמיתי וסתמיות דברי רבינו מסיענו ודו"ק.

ואם התחיל באחד מאלו לא יפסיק. פי' בדאיכא שהות ביום להתפלל אבל אם יודע שימשך עד שיעבור זמן המנחה מסתברא טפי שצריך להפסיק וכ"כ התוס' ועיין למרן ז"ל.

ו

מאימתי וכו'. כל זה מבואר שם ועיין להרב ב"י והמפרשים או"ח סי' רל"ב.

ז

אף על פי שתפילת ערבית רשות וכו'. התוספות ז"ל פרק תפלת השחר דף כ"ז ד"ה טעה וכו' הכריחו דלאו דוקא רשות קאמר אלא ר"ל לענין מצוה אחרת והיא עוברת דאז אמרינן תדחה תפילת ערבית מפניה אבל לחינם אין לו לבטלה ע"כ וכ"כ דף כ"ז ע"ב ד"ה הלכה וכו'. וקצת קשה דבפ"ק דשבת דף ט' ד"ה למ"ד כתבו וז"ל אפי' למ"ד תפילת ערבית רשות אין לבטלה בחינם אלא בשביל שום צורך כמו שרי המייניה דהכא או אם יש שום מצוה שאינה עוברת יעשה המצוה ולא יתפלל אע"פ שהמצוה אינה עוברת ע"כ והתוס' כתבו דדוקא במצוה עוברת אמרינן דתבטל תפילת ערבית והכא כתבו דאפי' בשביל שום צורך דמילי דרשות כגון שרי המייניה וי"ל דפשיטא דהכא איירי בדאיכא שהות אחר כך להתפלל והדברים מוכיחים כן דאי לא תימא הכי וכי אלים שרי המייניה מתפילה דעכ"פ רחמי היא ומצוה קצת מיהא איכא טפי מאכילה וכן מצאתי להר"ן ז"ל שם שסיים ואחר כך יתפלל ואין לדקדק ממ"ש לשון ביטול דכל מקום שהגיע זמן אותה מצוה ואנן דחינן לה ביטול מקרי וכמ"ש ז"ל פ"ק דמגילה דף ג' ד"ה מבטלים כהנים מעבודתם וכו' עיי"ש ועיין מ"ש פ"ג בס"ד.

ח

מי שהיה עוסק בתלמוד תורה. מסקנא דמלתא שם ומרן ז"ל כתב דס"ל לרבינו דעיבור השנה שאמרו שם היינו צרכי רבים ומ"ש רבינו כעוסק בתורה פי' כמי שתורתו אומנותו שהרי בפ"ב דקרית שמע הל' ה' כתב היה עוסק בצרכי רבים לא יפסיק אלא יגמור עסקיהם ואחר כך יקרא אם נשאר עת לקרות וקרית שמע חמירא מתפילה לענין הפסקה וכיון דלענין קרית שמע אינו מפסיק כ"ש שאינו מפסיק לתפילה וכו' ע"כ. והכריח הפרי חדש או"ח סימן פ"ט דחפצי שמים מותרים קודם התפילה ומכאן יש סמך למה שנוהגים מקצת אנשים לקנות צרכי שבת בבקר קודם תפילה ועוד מדאמרינן פ' היה קורא אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל משמע דוקא חפציו הוא דאסור הא חפצי שמים ות"ת בכלל מותר ע"כ. וכן ראיתי אני הצעיר בהיותי במאכנאסיא שבעש"ק קונים צרכי שבת רובם ככולם קודם התפילה ושאלתי את פיהם והשיבו לי שהתוגרמים אין רוצים להמתין להם אחר התפילה ואם היהודים לא יקנו בבקר בבקר הם הולכים למכור למקומות אחרים ומאז ומקדם שהורגלו בכך ויש ללמד עליהם זכות עוד מההיא דרב הונא בפרק סדר תעניות דכל ערב שבת סמוך ללילה היה משלח שלוחו לשוק וכל הירק שהיה מיותר לבעלי הגינות שלא יכלו למוכרו היה קונה אותו כדי שיורגלו להביא לעולם לצורך שבת ולא תהא מכשילן לעתיד לבא.

ט

אין המתפלל וכו'. משנה שם דף ל' ובגמרא דף ל"ב א"ר יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי אומות העולם פוסק וכו' ומשמע דאם אינו פוסק הרי הוא מתחייב בנפשו ומעשה דאותו חסיד שאני שהיה בטוח במעשיו הרבה ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול.

היה עומד בתפילה וכו'. בגמרא איתא אנס או קרון והרא"ש גורס הגמון או אנס ואפשר שכך היתה גירסת רבינו. והרב בעל זהב שיבה הקשה דכיון דקי"ל מעשה רב והלכתא הכי משמע דאפילו למלך של אומות העולם אינו פוסק ואיך פסקינן כרב יוסף ולא כסתם מתניתין ותירץ דגם מהך ברייתא איכא לאוכוחי דלגוי אנס סברא הברייתא דפוסק מדאמר בסוף מיד נתפייס אותו הגמון ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום דמה לנו לידע מה שאירע לאותו חסיד אחר שניצל ותו מילת אותו חסיד יתירה דביה משתעי ואזיל אלא דאתא לאשמועינן דדוקא לאותו חסיד נעשה לו נס זה אמנם אין הדין כן לאיש אחר שצריך שיפסוק ע"כ. ולענ"ד נראה די"ל נמי דאם איתא דכוונת הש"ס לפסוק כאותו מעשה לא הוה ליה לאתויי הברייתא בסתם אלא הוה ליה לאותובי ארב יוסף מכח האי עובדא אלא משמע דדוקא אותו חסיד שסמך על חסידותו נעשה לו נס זה אבל לדידן אין הדין כן ואין סומכים על הנס היכא דשכיח הזיקא.

וכן אם ראה נחשים ועקרבים וכו'. פרק אין עומדין דף ל"ג אמתניתין דאפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק מתיבי נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמת נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידים עליו שמת שאני התם דאגב איצצא מזקי אמר רב יצחק ראה שוורים פוסק דתני רב אושעיה מרחיקים משור תם חמשים אמה ומשור מועד מלא עיניו וכו' ורבינו השמיט הא דרבי יצחק ולא ידעתי למה והרב ב"י או"ח הביאו סי' ק"ד אם לא שנאמר בדוחק דסמך אדין נחשים ועקרבים וס"ל דהיינו הך ודברי רבינו תמוהים לכאורה דבגמרא מוכח דעקרב מועד לישוך יותר מנחש וכמ"ש רש"י ז"ל שם והוא מוכרח דאל"כ אדמפליג רב ששת בין נחש לעקרב ליפלוג בנחש גופיה בין דרכו להמית לאין דרכו להמית וה"ה לעקרב. והתוס' ז"ל כתבו שם וז"ל בירושלמי קאמר דאם היה נחש מרתיע לבא כנגדו פוסק לפי שבא כנגדו בכעס מתכוין להזיקו ע"כ וכן העתיק הרא"ש ז"ל. ולכאורה קשה דשם בירושלמי איתא דאינו פוסק דאמרינן התם רבי אילא אמר לא אמרו אלא כרוך אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו הרי זה מסתיר מלפניו ובלבד שלא יפסיק תפילתו ע"כ.

 וראיתי  להרב בעל זהב שיבה שתירץ דברי התוספות על נכון ובמסקנא עלה דהירושלמי פליג עם ש"ס דילן בתרתי חדא בהפסק הליכה דס"ל דהויא הפסקה והתוספות כתבו פוסק לפי הירושלמי וש"ס דילן ס"ל דלא הויא הפסקה וכמ"ש הרבינו יונה ז"ל ותו דבעקרב פוסק דוקא ארגל בהליכה וש"ס דילן ס"ל דאף בדיבור פוסק ולפ"ז הקשה על רבינו דלא פסק לא כהירושלמי ולא כש"ס דילן דבתרוייהו פלגינן בין נחש לעקרב והוא ז"ל השוה אותם. ועוד הקשה במ"ש אם היו באים כנגדו וכו' דדוקא בנחש אמרו ולא בעקרב וכתב ז"ל דרבינו כתב פוסק ובורח דר"ל פוסק לעקרב ובורח לנחש וסובר רבינו דכי אמרו בירושלמי דבעקרב פוסק היינו בדרכו להזיק באותו מקום וכו' ע"כ והרואה יראה דאכתי לא העלה ארוכה למה שהקשה דלמה כתב גם בעקרב אם היה בא כנגדו. ועוד הקשה הרב דאנה מצא רבינו חילוק מקומות דא"כ מאי פריך בגמ' מחפירה מלאה נחשים נימא התם שידע העד שאותה חפירה מועדים הנחשים שבאותו מקום להזיק ע"כ ולזה י"ל דלא מצי לשנויי הכי דעל כרחך מתניתין לאו בדרכם להזיק תלי דאין מועד להזיק יותר מאריות ואפילו הכי קתני אין מעידים עליו שמת ותו דרב ששת גופיה מחלק בין נחשים לעקרבים אלא דאכתי הקושיא במקומה עומדת ולא פלטינן מינה דא"כ אדמפליג רב ששת בנחש לעקרב ליפלוג בין נחש לנחש.

 ומה  שנראה לענ"ד דרבינו ס"ל דמתניתין איירי במקום שאין דרך הנחשים ליזוק ועלה קאי רב ששת באותו מקום גופיה דבאותו מקום העקרב מועד לישוך טפי ורבינו הוליד דין זה מכח הסברה והמציאות שעינינו הרואות דכל אפיא שוים דבין נחש בין עקרב דרכם להמית לפעמים ומה גם לרבינו הקדוש והטהור דכל רז לא אניס ליה ומעתה כדפריך לר"ש ממתניתין דנפל לגוב אריות וכו' ולחפירה דנחשים ועקרבים וכו' כוונת הש"ס דפשט הברייתא לומר דבכל מקום שיארע מציאות זה הדין הוא כן תדע דבנפל לגוב אריות אין לחלק במקומות כלל ואפילו הכי אין מעידים עליו שמת ולהכי משני ליה דאגב איצצא וכו' שהיא תשובה כוללת לכל המקומות וכאמור ומתוך דברי רבינו נראה דפסק כש"ס דילן לגמרי כיון דפליג אירושלמי שהוא מוכרח ולפי דברי הרב ז"ל וכיון דבש"ס הזכירו דאפילו כרוך על עקיבו לא יפסיק ע"כ נחש זה אין דרכו להזיק כיון שכבר נדבק באדם כאזור ואפילו הכי לא הזיקו מינה דאם היה דרכו להזיק כיון שרואה שנתקרב אליו מצי לפסוק לגמרי בין בדיבור בין בהליכה וה"נ בעקרב כיון דאפילו כשרואה שנתקרב אליו מצי ליפסוק על כרחך בדרכו להזיק הוא ומינה דבאין דרכו להזיק לא יפסוק ומעתה צ"ל דמ"ש רבינו פוסק ובורח היינו לומר שיכול לעשות שתיהם דהא הליכה אף דלא הויא הפסק מ"מ לא הותרה לגמרי אלא בשעת הדחק וכמ"ש הרב ב"י והרמ"א ז"ל עיין עליהם.

 והר"ח  אבולעפיה נר"ו הקשה על רבינו ממ"ש פי"א מהל' שבת וז"ל חיה ורמש שנושכים וממיתים ודאי כגון זבוב שבמצרים צרעה שבננוה עקרב שבהדיב נחש שבארץ ישראל כלב שוטה שבכל מקום מותר להורגם כשיראו ושאר המזיקין אם רצין אחריו מותר להורגם ואם יושבים או בורחים מלפניו אסור להורגם ע"כ הרי דאף דקי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה כמ"ש רבינו פ"א דשבת אעפ"כ מותר להורגם בשבת כשיראו ואלו הכא לענין תפילה לא התיר להפסיק רק כשבאים כנגדו והגיעו אליו וכו' ע"כ. ונראה לי דשאני תפילה דרחמי היא ועסיק במצוה הוא וקי"ל בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלא ושלוחי מצוה אינם ניזוקים ולהכי אין להתיר להפסיק כשרואה אותם לבד ואף אם באו כנגדו דאפשר שינצחו בזכות המצות אמנם היכא דהם כבר הגיע אליו שהם קרוב לו אז שייך היזקא טפי וכדאמרינן בסוף חולין ופ"ק דקידושין התם סולם רעוע הוה והיכא דשכיח היזקא שאני משא"כ לענין שבת דהותר לגמרי סכנת נפשות ולאו עסיק במצוה איקרי דשב ואל תעשה הוא ואפשר שבקל יוזק ואמטו להכי בשאר מזיקין מקלינן מדין תפילה דברצין אחריו אף שעדיין לא הגיעו אליו שרי להורגם. ומתוך ריסי עיני הרב נר"ו נראה שגם הוא ס"ל דרבינו בדין זה של תפלה לא סמך על הירושלמי תדע שהרי חילק בין רצין לבאים והביא ראיה לרצין מהירושלמי דתפלה ורבינו בתפילה לא נקיט רצין יעויין עליו שיש ללמוד כן ממ"ש בסוף דבריו והיכא דפסק בשביל הנחש או העקרב או האנס ושהה כדי לגמור את כולה לא ביאר רבינו להיכן חוזר ובגמ' ג"כ אינו מבואר והתוס' ז"ל כתבו דלתחילת הברכה מיהא יחזור וכן הוא דעת הרב ב"י בשלחנו הטהור סי' ק"ד. אמנם הרשב"א ז"ל שם פליג על זה וס"ל דאינו חוזר אלא למקום שפסק כסברת הראב"ד ז"ל דהיכא דלאו גברא דחויה הוא חוזר למקום שטעה ורבינו פסק פי"א דברכות דהיכא דטעה חוזר לתחילת הברכה שטעה בה ונראה דסמך אמ"ש שם וכדברי התוספות ז"ל ועיין להפרי חדש שם.

י

נשים ועבדים וכו'. משנה פרק מי שמתו וקטנים דקתני היינו שחייב אביו לחנכו להתפלל וכדאיתא בסוכה דף מ"ב גבי לולב ציצית ותפילין.

וכל איש שפטור וכו'. מבואר הדבר דכ"ש הוא דקרית שמע דאורייתא ותפילה דרבנן וכ"כ מרן ז"ל.

וכל המלוין וכו'. משנה ר"פ מי שמתו ועיין בדברי רבינו פ"ג דקרית שמע הל' ד'.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---