מעשה רקח/נזקי ממון/ט
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מגיד משנה מפרשי הרמב"ם אבן האזל
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
מפני שהוא מגופה וכו'. משמע מדבריו דס"ל עובר ירך אמו הוא, שהרי כתב מפני שהוא מגופה, וכן כתב להדיא לקמן פרק י"א דין י"ב, גבי נגחה והמיתה וכו', וכן כתב פרק ג' דאיסורי מזבח דין י"ג, שהרי כתב שם שהעובר כאבר מאבריה, אך יש לתמוה דבפרק ז' דעבדים דין ה' פסק, שהרי את בת חורין וולדך עבד דדבריו קיימין, משמע דסבירא ליה דעובר לאו ירך אמו הוא, וכ"כ עליו הראב"ד ז"ל, והרב כסף משנה ז"ל הסכים לדבריו בדעת רבינו, הן אמת דמה שפסק רבינו פרק ג' דאיסורי מזבח, משמע שיש לחלק בדבר שהרי לא אסר למזבח. אלא [וולד] נרבעת, נעבדה, ומוקצה ושהמית את האדם, משא"כ בטריפה ואתנן ומחיר ואינך דכתב שם התיר וולדותיהם למזבח, משמע דלאו ירך אמו הוא וכן משמע ממה שפסק המשתחווה לוולדות של איסורי מזבח שהן מותרים, הרי העובר לאו ירך אמו הוא, והרב עצמות יוסף ז"ל בדף ס"ח [של המסכת] האריך ופלפל בדברי רבינו ותריץ עפ"י התוס' זלה"ה שם, שחלקו בין טריפה לשאר דברים, דבטריפה כיון דחזינן דאית ביה חיות הד' סימנים אכשר ביה רחמנא משום הכי לאו ירך אמו הוא, ושם [כתב] להסכים דברי רבינו עם פירוש ר"ת ז"ל, דסבירא ליה דעובר לאו ירך אמו הוא, מכח דחיית התוס' מההיא דפרק הפרה ורבינו פסקה בפרקין עיי"ש.
ולענ"ד הא לא מכרעא שהרי עיקר למודו של רבא דמוכח מיניה דעובר ירך אמו הוא, היתה כי ליתא לפרה דמשתלם חצי נזק מן העובר וכמו שכתבו התוס', דאטו שני שוורים שאבד אחד מהם מי משלם, אידך, חלקו וחלק חבירו, ודין זה לא הזכירו רבינו כלל, משום דסבירא ליה דלאו הלכתא הוא, שהרי לדברי רבא שם דף מ"ז [ע"א] אתיא מתניתין דדף ל"ג כר' ישמעאל, דסבירא ליה בעל חוב הוא, ולא כר' עקיבא דסבירא ליה שותפים נינהו, כמו שכתבו התוס' שם בד"ה ליתא לפרה וכו', ואנן קיימא לן כר' עקיבא מחבירו, וכיון שכן רבינו כר"ת ז"ל, וזהו דעת הראב"ד והרב כסף משנה בפרק ז' דהלכות עבדים, ודייקו טפי דברי רבינו, דלקמן פרק י"א דין י"א פסק, דהיא וולדה נגחו, ושוב הביא דין ילדה אחר גמר דין דולדה אסור שהעובר ירך אמו הוא, וכוונתו כמו שכתבו התוס' שם דכיון דעד עכשיו היה חיות הולד תלוי באם, הוי ליה כאלו עמד דין שניהם להריגה ולאו משום דהוי ירך אמו, דאל"כ למה הוצרך רבינו לטעם היא וולדה נגחו, תיפוק ליה משום דעובר ירך אמו הוא, אלא ודאי הדברים מוכיחים דסבירא ליה דלאו ירך אמו הוא, ובהכי ניחא לההיא דפרק ד' דפסולי המוקדשין דין ו' דפסק דאם שיירו משוייר משום דלאו ירך אמו הוא, וכבר ביאר שם הרב לח"מ ז"ל דטעמו משום דאדם מתכפר בשבח הקדש, והרב עצמות יוסף ז"ל שכתב [כן] נראה שלא ראה דבריו עיי"ש. וניחא נמי לההיא דאיסורי מזבח [שהשוה] החיטים לוולדות שהרי נשתנו, הרי דלאו ירך אמם נינהו, וניחא נמי מה שפסק סוף פרק י"ב דהלכות סנהדרין גבי היתה עוברה ונגמר דינה דלה ולוולדה נגמר כיון דהוי בגופה, וכמ"ש פרק קמא דערכין, אכן ראיתי להרב המגיד ז"ל בפרק שלישי דהלכות נחלות דין ב' הניח להן אביהם וכו', שנראה מדבריו דרבינו סבירא ליה עובר ירך אמו הוא, אכן יש לתמוה עליו ממה שפסק רבינו בפרק ג' דאיסורי מזבח הנ"ל, שכתב רבינו להדיא שהרי נשתנו וכו', ומעתה מה שכתב רבינו כאן מפני שהוא מגופה הכוונה שהיא וולדה הזיקו, וכתב כן לחלק בינה לביצת התרנגולת.
ה[עריכה]
ופחת הנפחת חולקין וכו'. בדפוס מגדל עוז כתוב ופחת הנבילה.
ז[עריכה]
שאחד מהן הזיק ואין העדים וכו'. לשון המשנה סוף פרק המניח, וכתב הרב בית יוסף חו"מ סי' ת' דעל כרחך צריך לאוקמה בשעדים מעידים שאחד מהם נגחו, דאל"כ לא הוי מצי למתני אם היו ב' של איש אחד חייבים וכו' ע"כ. וזו נראית דעת רבינו שכתב והרי עדים וכו', והקשה הרב לח"מ ז"ל, דא"כ כל הני פירכי דפריך גמרא, הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק, ומותיב מטענו חטים והודה לו בשעורים מאי קושיא נוקמה כולה מתניתין דומיא דרישא בדאיכא עדים, והכי נמי בכולהו פירכי דמותיב התם, ומוקי לה בדתפס, ואמאי, נימא הא דלא תפס ובדליכא עדים עיי"ש, והיא קושיא מבוארת וחזקה. אמנם ידוע דרב פפא הוא דמותיב לפרכא קמייתא והוא [לשיטתו] [דסובר] פלגא נזקא ממונא ופליג ארב הונא בריה דרב יהושע דאמר קנסא, כדאיתא התם פרק קמא דף ט"ו [ע"א] ולפי דרכו של רבינו וסיעת מרחמוהי דסבירא להו דבעדים איירי יש לומר דרב פפא מותיב הכי אף למאן דאמר פלגא נזקא קנסא, כלומר לדידי יכילנא לאוקמי מתניתין אף בלא עדים, ואתיא ההיא דטענו בחיטים והודה לו בשעורים כפשטה, דהא ממונא והא ממונא, אלא אפילו למאן דאמר קנסא ומוקמינן למר בדאיכא עדים, דאז הוי ליה ממונא על פי עדים, ודומיא לטענו בשעורים וכו', דהוי ממונא בממונא לכולי עלמא, ולפי זה קשה על הרב גידולי תרומה זלה"ה דף נ"ו שראה להכריח כדברי הרב בעל התרומות שכתב, דההיא דטענו חטים וכו' בעדים היא, מהך דהכא, ואין נראה תיפוק ליה האי קנסא והא ממונא אלא ודאי כהאי נדיניה וכו', כאמור, ולאידך פירכי [איכא] למימר דעיקרא דדינא תקשה ליה אסתם תלמודא דמתרץ בהא ראוי ליטול ואין לו, ואמאי לא מתרץ הכי ברישא נמי, דהא לישנא דהמוציא מחבירו עליו הראיה שוה בכל החלוקות של המשנה, אלא מאי אית לך למימר דכולהו איצטריכו, כמו שכתבו התוס' [שם] ד"ה ראוי ליטול וכו', ולהכי מתרץ לה בתפס, דאילו בדאיכא עדים כבר השמיענו לעיל, אלא ודאי דהאמת כן [הוא] דבדאיכא עדים פטור על כל פנים, או דדמי לטענו חיטים, או משום דמודה בקנס פטור, ולקמן בע"ה יתבאר.
יא[עריכה]
לא היתה שם ראיה ברורה וכו'. קצת קשה דלמה לא כתב בזה שאם יש עדים משלם המזיק כמו שכתב בדין הקודם, והנה הרב המגיד זלה"ה כתב, דהכא אי אפשר לפרש בדאיכא עדים, דא"כ היכי פטרו רבינו הרי לעיל פסק דכל שיש עדים נתחייב המזיק כדבריו, אלא דהכא איירי בדליכא עדים והוא פטור מטעם מודה בקנס, ובאחד תם ואחד מועד כדין טענו חיטים והודה לו שעורים וכו' ע"כ, והרב בעל גידולי תרומה דף נ"ו, הקשה עליו דמשמע מדבריו דבטענו חיטים וכו', אי איכא עדים חייב בדמי שעורים, דמהסוגיא לא מוכח הכי, והקשה עוד מדברי רבינו פרק ו' דטוען ונטען, דמוכח דהודאת בעל דין כק' עדים דמי, הכי נמי כיון דהודה על עצמו, דלא (הודה) [חייב] לו שעורים אלא חיטים מה יועילו העדים ופסלם על עצמו, ומכח כל זה כתב כמסתפק דכוונתו הכא נמי בדאיכא עדים כההיא דלעיל, ודייק תיבה "ברורה" שכתב רבינו, אלא דההיא דלעיל דמחייבינן [לשלם] על פי העדים, היינו משום דאיירי בניזק אומר שמא כדמוקי לה בגמרא וכו' עיי"ש, וחילוקו נכון אם לא היה רבינו סותם דבריו, ולפחות עיקר החילוק דברי ושמא היה לו לרבינו לכותבו אפילו בדרך רמז, כיון דמדברי על עצמו מוכח הכי גם אי אפשר לפרש דבההיא דטענו חיטים אי איכא עדים שהעידו שהלוה לו, לא ידענו אם חטים אם שעורים שיתחייב, שהרי רבינו בפרק ג' דטוען ונטען דין ח' ביאר טעם הפטור, משום דמה שטענו לא הודה לו ובדין י' דימהו, לאומר לחבירו בבית דין מנה לך בידי, ואמר לו האחר אינו לי בידך עיי"ש, דודאי אף אם יביא עדים ויעידו שיש לו בידו, אין לחייבו, כיון שהלה הודה בעין שאין לו בידו, לכך יותר היה נראה לומר דהכא בפלגא [נזקא] קנסא בלא עדים היא, כדברי הרב המגיד ז"ל, ומה שדימהו רבינו לטענו חיטים וכו', אינו אלא לענין הפטור, ולעולם דהאי כדיניה והאי כדיניה מכל שכן דשנינן בדתפס כמבואר, ומה שכתב רבינו
כמו שיתבאר בהלכות טוען הוא שם בפרק ג' בפירוש.
יד[עריכה]
או מועד ואדם וכו'. בדפוס מגדל עוז נמחק.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |