מעשה רקח/מגילה/ב

מעשה רקח ‏ מגילה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ב מהלכות מגילה

א

הקורא את וכו'. משנה דף י"ז ובגמ' בעי מנא הני מילי אמר רבא ככתבם וכזמנם וכו' ופריך מידי קריאה כתיב וכו' אלא מהכא והימים האלה נזכרים ונעשים איתקש זכירה לעשיה מה עשיה למפרע לא אף זכירה למפרע לא ע"כ. ומיהו שם בירושלמי יליף לה מככתבם וכו' עיי"ש.

ב

קרא ושהה וכו'. נתבאר שם וכן פסק רבינו פ"ג דהלכות שופר דין ו' דאם שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא וכן בהלכות ק"ש דין י"ב אך בפ"ד דהל' תפילה דין י"ג פסק דאם היה עומד בתפילה ונטפו מי רגליו על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וכו' ואם שהה כדי לגמור את התפילה חוזר לראש ע"כ. וראיתי להתוס' בברכות דף כ"ב ד"ה אלא לכו"ע וכו' שכתבו בשם הרב מקוצי דיש לחלק דשאני ההיא דתפילה דאין ראוי לקרות משום דמי רגלים שותתין על ברכיו אבל היכא דגברא חזי כגון מגילה ושופר כו"ע מודו דאינו חוזר לראש ע"כ. אמנם הר"ן ז"ל במגילה כתב דלענין תפילה דחמירא שאין לו רשות להפסיק בה לא מפני היראה ולא מפני הכבוד משו"ה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש אבל במגילה והלל שאדם רשאי להפסיק בהם מפני היראה ומפני הכבוד אע"פ ששהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש ואצ"ל בתקיעות ע"כ. והפר"ח או"ח סי' ס"ה חלק ע"ד התוס' הנ"ל וחילק חילוק אחר עיי"ש. וכנראה שלא ראה דברי הר"ן שהזכרנו עיי"ש.

ג

הקורא את המגילה על פה. משנה שם ובגמ' יליף לה מקראי כתיב הכא נזכרים וכתיב התם כתוב זאת זכרון וכו'.

הלועז וכו'. שם ובגמ' דף י"ז מידי דהוה אנשים ועמי הארץ ותו דמצותה בקריאה משום פרסומי ניסא תדע דאנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן.

וכן אם היתה כתובה יונית וכו'. הרא"ש ז"ל בפסקיו כתב לדעת הרב אלפסי ז"ל דלא הביא הך דרב ושמואל לעז יווני לכל כשר אע"ג דליכא מאן דפליג עלייהו ואפשר דס"ל דלאו אליבא דנפשייהו קאמרי אלא אליבא דרבן שמעון בן גמליאל ולית הלכתא כרשב"ג ע"כ. והרב לח"מ הקשה עליו דמוכח בגמ' דרב ושמואל משמע דאית להו דהלכה כרשב"ג וכן בפ"ק דף ט' אמרו אמר רבי אבהו אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג וליכא מאן דפליג עליה וצ"ע ע"כ. והנה הר"ן ז"ל כתב דמאי דהשמיטה הרב אלפסי ז"ל אינו אלא מפני שעכשיו אין אנו יודעים מהו לעז יווני וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א דהל' ס"ת שכבר נשתכח יווני מן העולם ונשתבש ונאבד וכו' ע"כ. וסיים שם לפיכך אין כותבים היום ס"ת תפילין ומזוזות אלא אשורית והרמב"ן ז"ל כתב שם דפסק כרבי יוחנן דלא ס"ל דרשב"ג קאמר ה"נ במגילה יעו"ש ולדעת הרא"ש אפשר דמאי דמשני בגמרא אי אמר הלכה כרשב"ג וכו' היינו כלפי דברי המקשן ועדיפא מינה קמתרץ ליה אמנם לפי האמת אינו וההיא דרבי אבהו אמר ר"י לא הוי אלא לענין שאר ספרים לא במגילה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל והרא"ש כתב כן לענין מגילה דוקא אלא שהוא דוחק גדול ומה גם שהרי"ף ז"ל השמיט גם האיך דר"י וצריך עיון טובא.

ד

היתה כתובה תרגום וכו'. משנה היתה כתובה תרגום לא יצא ואוקמוה בגמ' אפילו שכתובה תרגום וקרי לה תרגום ע"כ. וצ"ל משום דהוא אינו מבין התרגום דאם הוא מבין פשיטא דיצא והוא מוכרח מהגמ' גבי לעז וכו' ואף דרבינו בפ"א דהל' תפילין דין י"ט פסק דאין כותבין ספרים אלא אשורית כרבן שמעון בן גמליאל דפ"ק שם ס"ל ז"ל דמגילה אינה בכלל ספרים וכ"כ הר"ן ועיין להתוס' יו"ט ז"ל. והרב ב"י סי' תר"צ משם הר"ן והריב"ש פסק דגם כשקוראין לנשים אין לקרותה בלע"ז אפילו אם כתובה בלע"ז משום דלא ידעינן הלעז של האחשתרנים בני הרמכים ואם יקרא אלו התיבות בלשון הקדש אסור לקרותה בשתי לשונות לכתחילה כמ"ש הרב מג"א ז"ל כלומר דאילו מי שאינו יודע אלא לשון לעז שרי ליה לקרותה בלעז וכשיגיע לאחשתרנים בני הרמכים יקראם בלשון הקדש כמ"ש הרב ב"י שם.

ה

הקורא את המגילה בלא כוונה וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל ואולי שהכל מודים במגילה ע"כ. נראה דכוונתו דכיון דאשכחן דחמירא מגילה משום פרסומי ניסא להכי בעי כוונה לכו"ע תדע דבקריאת שמע פסק רבינו דאם לא השמיע לאזנו יצא וגבי מגילה פ"א פסק דאם היה הקורא חרש לא יצא לפי הגרסא האחרת שהביא הרה"מ והרב ב"י סי' תרפ"ט ונקוט מיהא דחילוק יש בזה וא"כ גבי כוונה לכו"ע אמרינן הכי וראיתי להרב לח"מ שהקשה על זה ממ"ש בר"ה דף כ"ח דהקשו לרבא דאמר מצות אינם צריכות כוונה מההיא דהיה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ואמרו מאי לאו אם כיון לבו לצאת לא לקרות [וט"ס הוא וצ"ל לשמוע] וא"כ משמע דבמגילה נמי למ"ד מצות א"צ כוונה לא בעי כוונה לצאת דהא תרווייהו תני בברייתא ואיך כתב דהכל מודים במגילה וכו' ע"כ. וי"ל דהתם לא פריך ממגילה כלל תדע דקאמר התם לשמוע והא שמע סבור חמור בעלמא הוא והך סברא לא שייכא גבי קריאת מגילה כלל דבשלמא בשופר שתוקע תשר"ת איכא לאדמויי לפעיית החמור אבל בקריאת המגילה דבעי שיעור גדול וכי יש סברא לומר זה ומעתה על כרחך מתניתין לצדדין קתני ודלא כמ"ש הרב שהוא דוחק דמנין לו לומר כן כיון דיש לנו הכרח גדול במגילה משום פרסומי ניסא כאמור שוב זכיתי ומצאתי כדברי בהרב חיים אבואלעפיא נר"ו אלא שהוא לא הכריח הדבר ולענ"ד נראה ברור.

שוב אחר החיפוש מצאתי להפר"ח סי' תר"צ שכתב כן והקשה עליו הרח"א נר"ו שם דליתא דמאי דלא הקשו כן היינו משום דהתירוץ הוא ברור דמיירי בקורא להגיה כמ"ש שם לענין ק"ש וכו' ע"כ. ואחרי המחילה הראויה מלבד שהוא סותר את עצמו ממ"ש על הרמב"ם ז"ל כאמור אף גם זו דא"א לומר כן דבשלמא גבי ק"ש שהוא עצמו מגיה שייך לומר אם כיון לבו אבל בשומע מאחר אם קרא להגיה היכי יצא זה השומע בכוונת הלב הרי לא נתכוון משמיע להוציא דלהגיה דוקא קרא והלכה רווחת דבעינן שיתכוון שומע ומשמיע אלא ודאי דדברי הפר"ח עיקר וכן פסק הרב ב"י שם.

ו

בספר נוסח אחר מספר. ומ"ש

אבל אם לא נתכוון וכו' בנוסח אחר כתוב אבל אם נתכוון.

ז

וקראה קריאה משובשת וכו'. נראה שדקדק בדבריו שכתב וקראה קריאה משובשת כלומר שהקריאה לחוד היא המשובשת לא ההבנה משום דדוקא ביהודיים במקום יהודים הוא דאמרינן הכי וכמ"ש בירושלמי עיי"ש.

קראוה שנים וכו'. כתב הפר"ח בליקוטיו דדוקא בשיכול לכוין כל תיבה ותיבה הא לאו הכי לא ע"כ. וכן נראה מתשובת הרשב"א סימן תס"ז ותשכ"ז עיי"ש.

וקורא אותה גדול עם הקטן וכו'. פירוש דכיון דטעמא הוי משום דיהיב דעתיה אתרי קלי דאילו אחד לחוד לא אפשר משום דמערבב קלא וכמ"ש הר"ן ז"ל משו"ה אף דאיכא קטן בהדי גדול יצא.

ח

אין קוראין וכו'. מסקנא דמלתא דף י"ט וכתב הרב ב"ח הביאו הרב שיירי כנסת הגדולה סימן תרצ"א דהיינו דוקא שכתובה בגלילה כספר תורה אבל בספרים שלנו שהם כתובים משני עבריהן לא ואפילו לברך עליו אסור ע"כ. ופשוט הוא ועיין לרבינו פ"ז דס"ת דין ט"ו ועיין עוד להרב כנסת הגדולה שם בביאור הסוגיא.

ט

אין כותבים וכו'. משנה וגמ' שם. ולמ"ש

ואם כתבה נמי בעפצא וקנקנתום. ביאר הרב המגיד ז"ל דר"ל במי קנקנתום דבקנקנתום גופיה תנן להדיא במתני' שהיא פסולה ע"כ. ופשטן של דברים מוכחי דר"ל דבמי קנקנתום לחוד בלא שום דבר אחר שפיר דמי ומקרי דיו גמור האמנם ראיתי להרב"ח סי' תרצ"א שהכריח דכוונת רבינו במ"ש מי עפצא וקנקנתום היינו מי עפצא עם הקנקנתום עצמו שנותנים לתוכו [כדרך שאנו עושים בזמן הזה ואין זה הדיו העיקרי כמ"ש רבינו פ"א דתפילין] ובאמת דהכי מוכח מדברי רבינו במסכת סוטה פרק המביא וז"ל לעניינינו ומה שאמר כאן שהיא לא תכתב אלא בדיו ונתן טעם לזה כתב שהוא יכול להמחק וכו' ולכך ראיתי בארץ ישראל מרחיקים כתיבת ס"ת באחד ממיני הדיו נקרא בערבי חיב"ר אלא בדיו ממש ומי שהורה להם בכך אינו אצלי אלא טועה הרבה מאד שאומר שס"ת הכתובים באלחיב"ר פסולות מפני שאינן נמחקות וכו' שהדבר האחרון הבא בגמ' בזה הענין הוא מה שאמרו בכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה וכו' למ"ש ומחה כמו שאמרנו וכו' ע"כ. וכתב המעתיק שם שהאלחיב"ר שכתב רבינו הוא הדיו של עפצים ומטילין לתוכו הקנקנתום והוא מין ממיני העפר המשחיר ואינו נמחק וכ"כ ר"ח ז"ל וכן ר"י שדיו סתם אין בו עפצים והרי הוא הנעשה מפחם הגפנים ומעשן השמנים אבל אין בו עפצים וקנקנתום כלל והוא קרוב להמחק לפי שהעפצא והקנקנתום מעמידין הדיו ואינו יכול להמחק וכ"כ הרב המחבר ז"ל בהלכות תפילין ומזוזה וס"ת וז"ל אם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים ועוד כתב על מעשה הדיו שורהו במי עפצא שאם תמחקנו לא ימחק ראיה שהדיו שאינו נמחק הוא העשוי מן העפצא והקנקנתום הנקרא חיבר והדיו הנמחק הוא שאין בו לא עפצא ולא קנקנתום ע"כ. גם רבינו בפ"ג דהלכות סוטה דין ח' כתב וז"ל וכותב עליה בלשון הקדש בדיו שאין בו קנקנתום ע"כ. ולשון מטילין נמי הכי משמע דר"ל שמטילין הקנקנתום באיזה דבר אחר שיש שם כבר ממיני הדיו דהיינו המי עפצא וכו' גם הרב ב"ח גופיה נסתייע מדברי הרה"מ הנ"ל מדהביא דבריו ועוד הביא ראיות אחרות לזה עיין עליו וצ"ל דלא נחית הרה"מ אלא לאפוקי עם הקנקנתום לבדו דהיינו לשרות הקנקנתום במים וכיוצא דאי בקנקנתום לבדו אי אפשר דהקנקנתום הוא שם ידוע שקורין ויטראו"ל והוא יבש היה כעץ והרב כנסת הגדולה והפר"ח שם דחו דברי הרב ב"ח בלי נתינת טעם עיין עליו ולדידי אני הצעיר אף דדברי הרה"מ לא באו בביאור כ"כ לפי מה שכתבנו דברי הרב ב"ח נראין.

וצריכה שירטוט כתורה עצמה. נוסח אחר כספר תורה. ועיקר הדין דף ט"ז כאמתה של תורה ונחלקו הפוסקים ז"ל אם צריך לשרטט כל השורות או אם די בשורה ראשונה עיין להרב כנסת הגדולה והרב מג"א סי' תרנ"א.

ואין העור שלה וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל זה פשוט שלא נזכר בה עיבוד ואינה כס"ת אלא לדברים שהשוה לו ע"כ. אמנם הסמ"ג ז"ל כתב דראית רבינו מדקרינן במגילה הכתובה בין הכתובים ביחיד ע"כ. כלומר ולא מצינו בשאר כתבי הקדש חוץ מס"ת תפילין ומזוזות קפידה זו ואף שהרא"ם ז"ל הקשה עליו עיי"ש שיש ליישב ועיין להרח"א נר"ו.

על הנייר וכו'. משנה וגמרא אמרו נייר מחקא ופי' רש"י מחקא מין עשבים עשוי ע"י דבק ע"כ. ובזמנינו עושים הנייר מבלאי בגדים.

או אפיקורוס. נוסח אחר או מין. ועיין מ"ש בפ"ג דהל' תשובה דין ח' וט'.

י

היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות וכו'. דף י"ח ת"ר השמיט בה סופר אותיות או פסוקים וקראם הקורא כמתורגמן המתרגם יצא מיתיבי היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות אם רשומן ניכר כשרה ואם לאו פסולה לא קשיא הא בכולה הא במקצתה ע"כ. ופשטא דתלמודא מוכח דלענין הפיסול מתרץ דמאי דאמר ואם לאו פסולה דהיינו מ"ש אמאי דקאמר השמיט יצא מתרץ לו דהיינו בכולה דר"ל רובה ומאי דקתני השמיט וכו' היינו במקצתה ולפי זה אם השמיט חציה כשרה דדוקא רובה בעינן [וכן פסק הרב ב"י סי' תר"צ] ומדברי רבינו נראה דלא יצא שהרי הצריך רוב לענין הכשרות שכתב אם היה רובה שלם כשרה וכן דקדק הפר"ח שם וקשה דמנא ליה הא והרב ב"י כתב שהוא ז"ל מפרש דכולה היינו רובה ומקצתה היינו מיעוטה וכך הם דברי רבינו ע"כ. וקשה קצת במ"ש וכך הם דברי רבינו דאדרבא הוא דהטור ס"ל דחציה כשרה ורבינו ס"ל דחציה פסולה אם לא שנאמר דכוונתו אמאי דסליק דכולה דקאמר היינו רובה ולענין דברי רבינו שפירש דמקצתה היינו מיעוטא דלא כפשטא דש"ס י"ל שהכריחו לומר כן משום דדחיקא ליה מלתא לומר דאף בחציה ליתכשר דאף שנקראת איגרת הרי גם כן איתקש לס"ת וא"כ הבו דלא לוסיף עלה ורובה בהכשר מיהא בעינן.

יא

המגילה וכו'. דף י"ט א"ר חלבו א"ר חמא בר גוריא אמר רב מגילה נקראת ספר ונקראת איגרת נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ונקראת איגרת שאם הטיל בה ג' חוטי גידין כשרה א"ר נחמן ובלבד שיהיו משולשין ע"כ. מוכח דבספר תורה אם לא הטיל אלא ג' חוטי גידין אינה כשרה דכולו בגידין דוקא בעינן עיין לרבינו פ"ט דס"ת דין י"ג וכ"כ הרב תרומת הדשן סי' נ' ומתבאר עוד דבכל יריעה ויריעה קאמר דאם אין לו גידין כ"כ לפחות צריך שיהיה לו לכל תפר של כל יריעה ג' חוטי גידין והשאר יכול לתפרו במין אחר דלהכי נקראת איגרת לומר דמה שפסול בס"ת ששום חוט שאינו גיד פוסל בו כשר במגילה ומפני שנקראת ספר פסלו בה כשתפרה כולה במין אחר ואין לומר דבג' חוטין גידין ביריעה אחת סגי ושאר היריעות כולן שרו בפשתן להדיא דסוף כל סוף בשתי יריעות לבד תפורות בגידין לא מפני זה נקרא ספר דהיריעות האחרות אין להם זכר לספר כלל משא"כ כשתופר כל היריעות בגידין דבהכי הרי היא כולה כספר וכן משמעות דברי הפוסקים ז"ל.

וא"צ לתפור וכו'. בנוסח אחר כת"י וא"צ לתפור את כל המגילה יריעה כס"ת.

יב

וצריך הקורא וכו'. ואם תאמר אמאי לא הזכיר רבינו דצריך לממתחא לוי"ו דוייזתא ופירש הרא"ש ז"ל די"א בכתיבתה וי"א בקריאתה והרב המגיד ז"ל לא תירץ על זה וראיתי בשיירי כנסת הגדולה שכתב דרבינו ס"ל דמימרת ר' יוחנן דאמר צריך למימתחיה לוי"ו דוייזתא היא נכללת בכלל מימרא דרבי אבא דמן יפו שאמר דעשרת בני המן ועשרת צריך לאומרם בנשימה אחת דמידי הוא טעמא דר"י אלא לאורויי דבחדא זקיפא איזדקיפו עדיפא מינה קאמר רבי אבא דמן יפו דכולהו בהדי אהדדיה נפקי נשמתייהו וכיון דהביא מימרת רבי אבא נפטר ממימרת ר"י וכו' וזהו שכתב ז"ל להודיע שכולם נהרגו ונתלו ובגמ' לא אמרו אלא נפקי נשמתייהו וכו' עיי"ש ונכון.

קורא ופושט כאיגרת. משמעות הדברים שא"צ לפושטה כולה קודם קריאתה שהרי קורא ופושט קאמר דמשמע דקורא תחילה ואח"ז פושט מה שקרא ועוד דמדכתב אח"כ וכשיגמור חוזר וכורכה כולה ומברך דאף דהפשט הוא שיש לו לכורכה כולה דוקא קודם הברכה מ"מ שמעינן מינה נמי דקודם הקריאה א"צ לפושטה כולה דתיבת כולה לא הוזכרה בדבריו ז"ל אלא בגמר הקריאה וכן משמעות רבינו האיי גאון אמנם התוס' דף ד' ד"ה פסק וכו' כתבו להדיא וכשרוצה לקרות פושט את כולה קודם כאיגרת אבל לא גולל וקורא כמו ס"ת ע"כ. והרב כנסת הגדולה סי' תר"ץ כתב בשם מהרי"ל כתבו הקדמונים לפושטה קודם קריאה ואפשר דחובה הוא אפילו מה שקרא כבר דמאי דהוה הוה לא יכרוך כ"ש מה שקורא בו ע"כ. ובשיירי שם הזכיר גם דברי הלבוש אך כתב דיש ליזהר שלא תהא נגררת ע"ג קרקע דאיסור גמור הוא וכ"כ הפר"ח ז"ל.

וכשיגמור וכו'. בנוסח אחר כת"י כתוב וכשיגמור חוזר ופושטה וכורכה כולה וכו'.

יג

שני הימים האלו וכו'. משנה שם ובגמרא נתבארו דברי רבינו. ומ"ש באדר הראשון וכו' גם זה שם וכתבו התוספות דיש נוהגים לעשות ימי משתה ושמחה בי"ד ובט"ו של אדר הראשון והם ז"ל חלקו עליהם מכח הסוגיא עיי"ש.

יד

ומותר בעשיית מלאכה וכו'. שם רבי נטע נטיעה בפורים וכו' איני והא רב חזיה לההוא גברא דהוה שדי כיתנא בפוריא ולטייה ולא צמח כיתניה התם בר יומי הוה רבה בריה דרבא אמר אפי' תימא ביומיה הספד ותענית קבילו עלייהו מלאכה לא קבילו עלייהו וכו' ואלא רב מ"ט לטייה לההוא גברא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור הוה ובאתריה דרב לא נהוג ואי בעית אימא לעולם נהוג ורבי נטיעה של שמחה נטע ופי' רש"י נטיעה של שמחה דכיון דפורים יום שמחה הוא מותר לנטוע נטיעה של שמחה ע"כ. והדבר מבואר שדברי רבינו אינם מכוונים לדברי הש"ס חדא דלא חילק בין אתרא דנהוג ללא ותו דאכולהו כתב דאינו רואה סימן ברכה ומהגמ' לא מוכח אלא באתרא דנהגו איסור דוקא דהך אינו רואה סימן ברכה לא אשכחן שום דוכתא דקאמר לה כי אם מהך לטותא דרב וההוא באתרא דנהגו איסור הוה אבל אם לא נהגו איסור שרי להדיא דרבי נטע נטיעה משום דבאתריה לא נהגו.

תו קשיא לי על דברי הרב ב"י סימן תרצ"ו שהביא לשון הטור שכתב וז"ל פורים מותר בעשיית מלאכה ובמקום שנהגו שלא לעשות אין עושים והעושה אינו רואה סימן ברכה לעולם ע"כ. וכתב עליו ז"ל ופסקו הרי"ף והרא"ש כרבה דאמר מלאכה לא קבילו עלייהו וכ"כ הרמב"ם אלא שכתב דאע"פ כן אין ראוי לעשות בו מלאכה אמרו חכמים וכו' ונראה שכתב כן מההוא עובדא דרב דלטיה לההוא גברא ולא צמח כתניה וכו' ע"כ. וק"ל בגויה תרתי חדא דנראה שהסכים דברי הטור עם דברי רבינו והם רחוקים הרבה שהרי הטור כתב ממש כדברי הש"ס דבאתרא דלא נהוג דוקא העושה אינו רואה סימן ברכה אבל באתרא דנהוג היתר אין להם שום גמגום על פי רבי דנטע נטיעה בפורים ואילו רבינו ס"ל דאפילו באתרא דנהוג היתר קאי בלטותא דאינו רואה סימן ברכה ותו דהיא גופא תקשה היכי ניחא ליה להרב ב"י דברי רבינו ולא עוד אלא שהביא לו סמוכות מההיא דרב ונהפוך הוא דהתם משום דנהגו איסור הוא. וראיתי עוד להרב כנסת הגדולה ז"ל שעמד בכל זה ואחרי אלף מחילות לא נתחוורו דבריו בהבנת לשון רבינו עיי"ש.

ולדידי אני הצעיר נראה לענ"ד דהטור ז"ל העתיק דין הש"ס כדמותו כצלמו אמנם רבינו לא נחית אלא למאי דנהוג בזמנו ע"פ דברי הארחות חיים שהביא מרן ב"י דאע"ג דמלאכה לא קבילו עלייהו אח"כ נתקבל במנהג ומנדין כל העושה בו מלאכה כיון שפשט איסורו בכל ישראל וכו' ע"כ. וכ"כ הכלבו עיין עליו והשתא דברי רבינו מבוארים שכתב דמן הדין הוא מותר ואעפ"כ אין ראוי כלומר כמנהג זמנו אחר שנסתם התלמוד בכל ישראל וכיון שכן כבר אמרו חכמים וכו' דהוה להו השתא מקום שנהגו איסור וכולהו דעבדי קיימי בלטותא דאינו רואה סימן ברכה ובהכי ניחא טפי שהטור לא הוצרך לכתוב דרבינו פליג עליה דהיא היא וכן נמי הרב ב"י שהבין כן סתם הדברים כלומר דודאי לא פליג הרמב"ם עם הטור בזה כלל דהיא היא ומיתרצא ממילא קושיית הרב לח"מ ז"ל עיין עליו וגם מה שהקשה דלמה לא כתב דאף במקום שנהגו איסור נטיעה של שמחה שריא כההיא דרבי גם זה לא קשיא דמהטעם שכתב רש"י ז"ל דכיון דפורים יום שמחה הוא וכו' ממילא שמעינן שריותא דמלתא והגמרא לא נחית לאשמועינן הך דינא דמלתא דפשיטא הוא דשרי ולא הזכיר זה אלא מחמת קושית דרבי היכי נטע כיון דבאתריה נמי נהוג ואהא קאמר דנטיעה של שמחה הוה דלכו"ע שריא דשמחה מקרי ואחרי המחילה רבתי מהרב כנסת הגדולה שנדחק בזה הרבה עיין עליו ותדע דהוא גופיה לקמיה על דברי האורחות חיים רצה להתיר בפשיטות המשא ומתן בפורים מכח הך לישנא דרש"י דמשא ומתן נמי שמחה היא לאדם שמרויח אלא ודאי דרבינו נמי שרי כל דבר של שמחה אף דאיכא קצת טורח דכי כתיב שמחה ולא אסר מלאכה מסתברא דאף שנהגו איסור במלאכה לא קבילו עלייהו אלא מלאכות גמורות של טורח ושאין בהם שמחה אבל בלאו הכי כל הישר הולך דודאי שריא ואמטו להכי רבינו ז"ל לא חש לכתוב דבר זה לרוב פשיטותו וק"ל.

אם חלקו מעות לאביונים וכו'. הקשה הרב לח"מ וז"ל וא"ת לדעת רבינו דחלוקת המעות ביום הקדימה רשות א"כ היכי קאמר רב יוסף בגמרא מפני שעיניהם של עניים נשואות וצריך לחלק ביום הקריאה וכו' הא לדעתו דחילוק יום הקדימה רשות ולמה דחו המגילה בשביל זה הא לאו מלתא היא כלל דבשלמא כשאנו יכולים לחלק בי"ד וט"ו עצמו ודאי דהחלוקה ביום הקדימה רשות אבל בשבת אז ודאי דהחלוקה ביום הקדימה חשוב מפני שעיניהם וכו' עד כאן תוכן דבריו ולדידי נראה לענ"ד דלא קשה מידי חדא דרב יוסף ס"ל נמי טעמא דשמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר וכמ"ש התוס' שם ותו דשפיר מצינן לפרושי דשאני קדימה דבני כפרים לחוד שהם אנשי מספר מקדימת העיירות דהוו טובא וק"ל.

סעודת פורים וכו'. דף ז' ופירוש ליל י"ד לבני עיירות וליל ט"ו לבני כרכים שבה קורין המגילה וכ"כ ז"ל ופשוט. וטעם קפידה זו נראה משום דימי משתה ושמחה כתיב וסעודת אסתר לאחשורוש ביום היתה ולפ"ז אם אכלה בבית אפל יצא ידי סעודה מיהא כיון שאכל ביום י"ד ועיין בזה להרב כנסת הגדולה והפר"ח סי' תרצ"ה. ובס' בני חיי ז"ל כתוב שראה חסידים ואנשי מעשה כשהיו יושבים בסעודה לאחר המנחה היו מדליקין נרות לשמוח בהם ע"כ. והשל"ה ז"ל כתב לעשותה בבקר כדרך שעשתה אסתר והכי מסתברא שתהיה בשעה שדרך העולם לסעוד וכן נוהגים החסידים ואנשי מעשה.

טו

כיצד וכו'. שם ופשט דברי רבינו שאחר שישתכר ישן כדי שלא יארע איזו תקלה ח"ו ומ"מ האחרונים ז"ל כתבו שישתה יותר מלימודו לשם עשיית המצוה והוא הנכון גם הגהות מיימוני למ"ש מחייב אניש לבסומי בפוריא פירש בשם ראבי"ה ז"ל דלמצוה בעלמא נאמר וכו' וכ"כ הרב כנסת הגדולה סימן תרצ"ה ממהרי"ל ז"ל ואשריו לעושה הדברים לשם פעלם בהצנע לכת.

וכן חייב אדם וכו'. שם מקרא דמשלוח מנות איש לרעהו ובס' בני חיי ז"ל נסתפק אם שלח המנות ונאנסו בדרך כגון שנגנבו או נאבדו אם נפטר ממצוה זו כדקי"ל גבי זרוע לחיים וקיבה וכו' וכן נסתפק הרב אם שלח המנות על מנת להחזירם לו פעם אחרת אם יצא כיון דקי"ל בכל התורה כולה מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וכתב ז"ל דהכא עיקר המתנה משום שמחה וכיון שנגנבו או חוזר ונוטלן ליכא שמחה וכו' ע"כ. ולענ"ד נראה הדבר פשוט מדין האבל שחייב לשלוח המנות אבל אחרים אין שולחין לו כל י"ב חדש כמ"ש הרב ב"י והגהה סימן תרצ"ו מוכח מינה דהשמחה אינה אלא להמקבל והמוחש לא יוכחש ומשו"ה האבל שאסור בכל שמחה אין שולחין לו מעתה כשנאנסו בדרך הרי עדיין לא קיים המצוה כיון דלחבירו לא הגיעה שום שמחה עדיין גם בגמרא אמרינן ר' יהודה נשיאה שדר ליה לר' אושעיא אטמא דעגלא תילתא וגרבא דחמרא שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות וכו' משמע דמאחר שהגיעו לידו קאמר ליה קיימת בנו וכו' תו איתא התם רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא וכו' הדר שלח ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא אמר אביי השתא אמר מר אנא שדרי ליה חוליא [פי' רש"י מתיקה] ואיהו שדר לי חורפא ע"כ. מוכח דהכוונה לשמח החברים בדברים חשובים המביאים לידי שמחה ואם לא הגיעו לידו או שהיא על מנת להחזיר מה טיבה של שמחה זו הרי אין כאן אלא עצבון גם לגבי המקבל וק"ל.

ואם אין לו מחליף וכו'. דף ז' אביי בר אבין ורב חנניה בר אבין מחלפי סעודתייהו בהדדי ופירש רש"י מחלפי סעודתייהו זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חבירו עמו ע"כ. ודברים אלו תמוהים הרבה דא"כ אחד מהם לא היה מקיים מצות ומשלוח מנות ומאי נפקא מינה אם בשנה אחרת היו עושים בהיפך הא מיהא שנה זו לא קיים האחד והשנה האחרת ג"כ לא יקיים שכנגדו וכבר נתעורר על זה מרן ב"י סימן תרצ"ה והניחו בצ"ע והרב לח"מ כתב דהיו עושים כך זה היה נותן סעודתו לחבירו במתנה בשנה זו ואחר שהיה שלו אז חבירו כשהיה נותן לו מאותה סעודה והיה סועד עמו נמצא שגם הוא נותן לו כיון שכבר היתה קנויה לו במתנה והרי נתן מהנתון לו ע"כ. ואחרי המחילה אכתי איך היה מקיים מצות משלוח דכי הך לא הוי במשמעות זה ותו דא"כ מה צורך לפרש מה שהיו עושים בשנה אחרת והפר"ח ז"ל כתב דכוונת רש"י לאשמועינן שאותו ששולח הסעודה היה מפטר ממשלוח מנות אע"פ שהיה הולך ואוכל שם עם חבירו אבל חבירו ודאי דלא מפטר בהכי וכו' ע"כ.

ומאי דנראה לענ"ד דרש"י ז"ל לא נחית הכא לומר מציאות מחלפי סעודתייהו מה ר"ל דהדבר מבואר מעצמו דזה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו תדע דבפרק אלו מגלחין דף כ"ז איתא גבי אבל דיום ראשון אסור לאכול משלו וקאמר דרבה ורב יוסף מחלפי סעודתייהו להדדי ושם לא פירש רש"י כלום מה ר"ל וכו' ודאי משום דפשוט הוא והתם הוי דוחק גדול לפרש כן הכא ותו דלמה להו לשלוח כל הסעודה ולא ניחא ליה לרש"י ז"ל במ"ש הר"ן ז"ל דלא היה לכל אחד כדי לשלוח לחבירו ולשייר לעצמו דזה הוי דוחק גמור וכמעט בלתי אפשרי דסעודת פורים דבעינן ריבוי סעודה יותר משבת ויו"ט תהיה כ"כ מועטת וא"ת שלא היה להם מ"מ הוה להו לצמצם בשאר סעודות ולקיים מצוה זו שהיא הכרחית ומכ"ש דמנה כל דהו משמע כמ"ש מהרש"א גבי שדר ליה אטמא וכו' ולכן נראה דרש"י ז"ל ס"ל דבתחילה היה זה שולח לחבירו סעודתו ושוב היה האחר שולח לחבירו סעודתו שנמצאו שניהם מקיימים המצוה כתקנה וזה לא הוצרך לבארו מרוב פשיטותו אלא שהרגיש ז"ל במציאות המעשה למה באמת היו עושים כן לשלוח כל סעודתם זה לזה דאף אם נאמר דמתוך דוחקם היו עושים כן מ"מ הוה אפשר לשלוח מקצת הסעודה על פי האמור ולכך כתב דמה שהיו עושים כן היינו כדי להתחבר יחדיו דזה הוא עיקר השמחה וכדי שלא להטיל קנאה בסעודה היו אלה השלמים גומלים זה לזה שזה אוכל עמו בשנה זו והאחר עמו בשניה. את זו ראיתי להליץ בעד רש"י ז"ל ולא תדחה דרך זה לגמרי דהא אף לפי מ"ש הרב לח"מ והפר"ח ז"ל על כרחך צ"ל דהיו גומלים זה לזה ומפני השמחה ודו"ק.

טז

וחייב לחלק וכו'. שם ויש להסתפק אם העני עצמו חייב גם כן במתנות לאביונים דהא במשלוח מנות פשיטא שהוא חייב מדחזינן לאביי ורב חנניא דמחלפי סעודתייהו אהדדי וכו' וכן הכריח הפר"ח סימן תרצ"ה אמנם במתנות לאביונים פטרן הרב בסימן תרצ"ד מסברא דנפשיה ואחרי המחילה משום היא גופא הוה ליה לחייבם מדסמכינהו קרא וכי היכי דבמנות הכריח דחייבים מינה דגם במתנות דסמיכי אהדדיה חייבים ותו דאם איתא הו"ל להגמרא להשמיענו חילוק זה להדיא דבאמת אפילו דין משלוח מנות לא הוצרכו לבארו ועובדא דאביי ורב חנניא אינו אלא להשמיענו דגם בדרך זה נקרא שקיים המצוה למאן דלא אפשר ליה אי נמי להודיענו עד כמה היו נזהרין במצות ולא היו חוששין לביוש מכ"ש וק"ו שמלאכת הפר"ח ז"ל היא על הרב ב"י והשו"ע ושם כתוב להדיא חייב כל אדם ליתן לפחות שתי מתנות לשני עניים ותיבת כל למאי אתא אלא לרבות בין עשיר בין עני וכו' והכרח זה של לשון השו"ע מצאתיו ג"כ בגיליון כת"י ופשוט הוא.

או מעות. בדפוס מגדל עוז אין שם או מעות.

יז

מוטב לאדם וכו'. ראויין הדברים למי שאמרן ואשרי הזוכה למצוה זו להיות עיניו פקוחות תמיד לצרכי העניים ובפרט ליתומים ואלמנות.

יח

כל ספרי הנביאים וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על רבינו בלשון ביטול שכתב ז"ל אלא דהכוונה שאם יבטלו מלקרות בהם המגילה לא תבטל מלקרותה בצבור ע"כ. והרב המגיד כתב בשם המגיה דאולי כוונת רבינו ג"כ היא זו עיי"ש ואיני רואה השגה בזה דרבינו העתיק דברי הירושלמי הובא בהגהות מיימוניות דקתני לשון ביטול להדיא עיי"ש ועיין עוד להרב לח"מ ז"ל. השי"ת יזכנו לאותם הימים לכבוד

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---