מנחת חינוך/תרח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא לאכול מע"ש באנינות כו' וע"ז נאמר לא אכלתי באוני ממנו כו'. מבואר בר"מ פ"ב מה' מע"ש ונ"ר. ונ"ר דינו כדין מע"ש כמבואר בר"מ פ"ט כאן אם כן ה"ה לענין לאו זה והנה דעת הר"מ שזה לאו ולוקין אף על פי דאינו בא בדרך אזהרה רק שננקה נפשותינו מזה ממילא הו"ל אזהרה ע' בסמ"ק של רבינו בשורש הח' והרמב"ן השיג עליו שאינו עובר בלאו רק בעשה ושמת כו' והדברים ארוכים אין כאן מקומו ובכלל לאו זה הוא ג"כ קדשים ע' בפסחים לענין טומאה דאמרינן מה מעשר הקל כו' מכש"כ קדשים דחמירי וכ"ת אין מזהירין מן הדין היקשא הוא לא תוכל כו' ה"נ לענין אנינות כיון דאיתקש ע' בפסחים דף כ"ד אם כן לוקין מלאו זה בקדשים ג"כ ועיין בזבחים דף ק"א דמבואר שם דלענין אנינות דקדשים דק"ו ממעשר הקל ולא הקשו הא אין מזהירין כו' ועיין בתוס' שהקשו דהק"ו יש לו פירכא ועיין בתוס' יבמות דף ע' שכתבו דפסח ילפינן מגז"ש ממעשר וכל הקדשים ילפינן בהיקשא מפסח והנה על שלא הקשה הש"ס הא אין מזהירין מה"ד אפשר ליישב שראיתי בסמ"ג בלאוין רס"ו שכתב דאיכא איסור עשה קדשים באנינות שנאמר למשחה כו' וזה מבואר בגמ' דף ע"ג אם כן כיון דאיכא עשה שפיר מזהירין מן הדין כסברת הרב המגיד בה' מ"א פ"ב והדברים עתיקים אך קשה לי על התוס' למה הוצרכו לומר דפסח ילפינן בג"ש וכל הקדשים איתקש לפסח ת"ל כמו שאמרי' בפסחים דכל הקדשים איתקש למעשר ואין להאריך. בקיצור דעת הר"מ והרהמ"ח הן במעשר הן בקדשים עוברי' בלאו ולוקין באנינות ואפשר דמודים דעובר בעשה ג"כ ורמב"ן וסמ"ג סבירא להו דאין עוברים בלאו רק בעשה גבי מעשר כתיב ושמחת ובקדשים כתיב למשחה או בלימוד ממעשר. ויש עוד נ"מ אי רק בעשה דשמחה כו' אין אסור בהנאה לאונן אבל לאלו הסוברים דיש לאו לא אכלתי כו' גם כן אסור בהנאה כמו כל איסורי תורה דקיימא לן כר"א כ"מ שנאמר לא תאכלו כו' איסור הנאה ג"כ במשמע ולחלק בין לאו דלהבא ללאו השלילות מן התורה אפשר דאסור בהנאה גם כן לדעת הר"מ וסייעתו אף שחוזר להיתרו בלילה מכל מקום אם אין קרא להתיר אסור בהנאה ע' בסוגיא דחזקיה ור"א. וכתב הר"מ דלאו זה רק באוכל בירושלים אבל חוץ לירושלים אין לוקין אלא מכות מרדות ועיין בכ"מ. והנה אם הפירות הי' בירושלים ויצאו לוקין מן התורה מלאו דלא תוכל עיין בר"מ פ"ב ולוקין מכות מרדות על האנינות אף דאיכא מלקות של תורה מכל מקום לוקין מכות מרדות גם כן לא כהתוספות במכות דף י"ג מובא במנ"ל פרק י"ז מהלכות אסורי ביאה וכבר כתבתי בח"ז דהר"מ לא סבירא ליה כן וגם התוספות אפשר שמודים דהם כתבו אם איכא איסור דרבנן בהדי' של תורה אין לוקין מכות מרדות על הדרבנן אבל כאן אפשר איכא איסור עשה גם כן ושמחת כו' אם כן לוקין מכות מרדות גם כן. ואם לא הי' הפירות בירושלים בשום פעם דעל אכילת חוץ לוקין מכל מקום דאינו רק עשה עיין בכסף משנה פ"ב לוקין משום זה ג"כ מ"מ. והנה לאו זה הרי הוא ככל הלאוים במ"א לענין שיעור ולענין כדר"א ועוד הרבה דברים לענין צירוף בכא"פ ובין השינים אין מצטרף הכלל הוא ככל מאכ"א. ולסברת הצל"ח דאם אכל ח"ש בשביעי של פסח בסוף היום דלא חזי לאצטרופי דבלילה אין איסור אין ח"ש אסור מן התורה ה"נ אם אוכל בסוף היום ח"ש אין איסור כי בלילה אינו אסור מן התורה דאנינות לילה אינו מן התורה וכבר דברנו בח"ז מענינים אלו ובאתי רק להזכיר. ואיזה אונן כל שיש לו מת שחייב להתאבל יום המיתה הוי אונן מן התורה ובלילה תיכף אינו אונן מן התורה ומ"ש הרהמ"ח דיום המיתה וקבור' הוא טעות המעתיק דבלא קבורה הוי אונן מן התורה ועי' בר"מ בהל' אבל המתים שחייב להתאבל עליהם מד"ת עליהם הוי אונן מן התורה ובאשתו נשואה לדעת הר"מ דאבילות אינו רק מדרבנן אם כן ה"ה אנינות ע"ש וז"פ. ודע אף דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל אפילו במקום רוב וכתבנו בח"ז הטעם דוקא לענין איבול אבל אנינות לאכול קדשים ומע"ש בודאי ספק לחומרא ככל ספק תורה ובמקום רוב לוקין ככל ד"ת ודוקא לענין אבילות איתמר ולא לענין אנינות של מע"ש וקדשים אם כן על תינוק בן יום א' כיון דרוב כלו חדשיו לוקין אם אכל מע"ש וקדשים. ועיין במנ"ל פ"ג מהל' אבל שכתב דלענין אנינות של מע"ש וקדשים אין חילוק אפילו מת לו בשוי"ט מכל מקום אותו יום הוי אונן מן התורה ולוקין באוכל מע"ש וקדשים והדברים ברורים ע"ש. והנה עיין בר"מ פ"ז דמע"ש אוכל ושותה וסך דבר שדרכו לסוך כגון שמן והנה הסך באנינות אין מבואר דכתיב אכילה ואין לוקין על הסיכה רק לפמ"ש דאסור בהנאה מכל מקום אין לוקין על הנאה לשיטת הר"מ בכל מאכ"א האסורים בהנאה והדברים עתיקים. ועיין בר"מ פ"ב כאן דכתב בהלאו דאכילה חוץ לירושלים הוי בשתי' רביעית אם כן לענין לאו זה נמי גבי שתי' צריך רביעית וכבר הארכתי במצוה בדין שתי' בכל האסורין שבתורה ע"ש. ול"ד מע"ש בעצמו ה"ה הלקוח בכסף של מע"ש אסור לאכול באנינות מלאו זה ע' פרק שביעי בהר"מ כאן הל' י"א מבואר כן להדיא. ונוהג בכל אישי ישראל אף בנשים. אך בעבדים ל"ש זה שאין אצלם קרבות שיהא שייך בהם אנינות וחוץ מחרש שוטה וקטן ככל הלאוין שבתורה. ומ"ש הרהמ"ח דנוהג בזה"ב שהיה מעשרות דאורייתא כו' לשיטת הר"מ פ"א מהל' תרומות והרהמ"ח נמשך אחריו בסדר שופטים דגם בזמן ב"ש תו"מ רק מדרבנן אם כן אפילו בזמן הבית אינו נוהג מן התורה ל"ת זו ובזמן שהי' בביאת כולם אינו תלוי בבית והוי תו"מ מן התורה אפילו שלא הי' בית אך כונת הרהמ"ח כ"ה בזמן שחייב בתו"מ מן התורה לכל מר כדאית ליה. ואפשר שלא בזמן הבית אף להשיטות דסוברים דמעשרות הוי מן התורה בזה"ז מכל מקום כיון דבזמן שאין בית אינו נאכל מ"ש בירושלים כמבואר בר"מ פ"ב כאן והכסף משנה כתב כאן שאינו חייב על הלאו דאנינות רק במקום אכילתו בירושלים אם כן האידנא דאינו נאכל בירושלים כיון דאין בית אין עובר על הלאו הזה דאינו מקום אכילתו כ"נ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |