מנחת חינוך/תרז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שנצטוינו להתודות לפני השם ב"ה וכו' וע"ז נאמר ואמרת לפני ד' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וכו'. דינים אלו מבוארים בר"מ פי"א מה' מע"ש ונ"ר ובטור ובש"ע יו"ד סי' של"א וכ"ה. במצוה זו נכלל עוד מצוה והיינו ביעור והוא מצוה בפ"ע דאפילו באותם שפטורים מן הוידוי מכל מקום חייבים בביעור כי דין ביעור מבואר בפ' ראה מקצה שלש וכו' ומצוה זו דוידוי הוא בפ' כי תבא ומבואר במשנה דמע"ש דמעשה ר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד וכו' ופר"ת שהיתה שעת הביעור ע' בקדושין דף כ"ו ובב"מ ור"ג וסייעתו היו בשעת חורבן ב"ש כידוע והוידוי ביטל יוחנן כה"ג כמבואר במשנה יוחנן כה"ג העביר וידוי המעשר וזה היה בתחלה בב"ש חזינן אף שלא היתה הוידוי מכל מקום מצות ביעור איכא וכן בסנהדרין דף י"א ע"ב דר"ג שלח איגרות וכו' דזמן ביעורא מטי וכו' ובימיו לא היו מתודין כי נבטל קרוב לג' מאות שנה למי שיודע חשבון הדורות עיין בר"מ בהקדמה לסדר זרעים ועוד בספרי הדורות ודבר זה ידוע לכל תלמיד חזינן דמצות ביעור הוא מצוה בפ"ע ואין הוידוי מעכב. ודע דלהר"מ בפ"א מה' תרומות ומעשרות בכל ימי ב"ש הי' רק מדרבנן כיון שלא הי' ביאת כולם ומובא כ"פ בח"ז אם כן הביעור שהי' אז הוא ג"כ מדרבנן (רק ביכורים הי' מה"ת) כמו שתקנו תו"מ כן תקנו ג"כ הביעור ותקון רבנן כעין דאורייתא וכן הוידוי עד יוחנן כה"ג הי' רק מדרבנן אך יוחנן ביטל הוידוי לגמרי והתוס' בקידושין [כתבו] על ר"ג הא לא סיים המקום בצפונו או בדרומו ולא הוי הפרשה בכה"ג דאומר תרומת כרי זה בתוכו ולא סיים המקום לא אמר כלום אף דלענין ביעור די בזה ע"ש והריטב"א כ' דר"ג סובר יש ברירה וכשאוכל ומשייר אמרינן הוברר הדבר למפרע וכו' והובא דבריהם במנ"ל כאן וכ' למאן דל"ל ברירה ל"מ זה וקצ"ע דר"ג ור"י ור"ע כולם יסברו דיש ברירה וצריך לעי' בסוגית הש"ס בדיני ברירה ולשי' הר"מ דבזמן ב"ש והאידנא תו"מ רק מדרבנן ניחא בפשיטות דבדרבנן קי"ל דיש ברירה ע"כ לא הי' צריך לסיים המקום ואין כאן מקומו להאריך בדיני ברירה. והנה מצוה זו דביעור הן לשי' הסוברים דתו"מ בזה"ז דרבנן נוהג האידנא ג"כ הן מן התורה או מדרבנן כמו בזמן הב"ש אך מ"ע של וידוי יתבאר בסמוך בס"ד דיש דעות אם נוהג בזמן שאין מקדש מן התורה וגם לאחר שביטל יוחנן כה"ג הוידוי ויתבאר בס"ד. והנה הביעור מצוה בפ"ע כמ"ש אך הוידוי לא הי' אלא אם כן ביער וכ"ז שיש מתנות בידו אינו מתודה כאשר יבואר בסמוך בס"ד. ואיני מבין מדוע לא מנו הר"מ וסייעתו מוני המצות מצות ביעור למ"ע בפ"ע כי הוא מצות עשה ואינו תלוי בשום דבר וצ"ע כעת.
ומה זה הביעור כתיב בתורה מקצה שלש שנים וכו' אבל כאן בפרשה כי תכלה וכו' קבלו חכמינו זכרונם לברכה דבשנה הרביעית לשמיטה דחלפו ג' שנים דהיו מפרישין המעשרו' ברגל של פסח דהתבואה משנה זו עדיין לא נגמרה ולא היה הפרשה רק הג' שנים שעברו כבר הפרישו כל המתנות ונשארו אצלו מתנות שלא נתן אותם לכהנים או ללוים או לעניים או מע"ש או נ"ר שצריך להוליכן לירושלים לאוכלם ונשארו אצלו משנים שעברו מ"ע ברגל הזה לבערם וליתן לכהנים השייך להם תרומה ותו"מ וחלה דג"כ בכלל תרומה ומע"ר יתן ללוים ומ"ע לעניים ולא קחשיב במשנה ובר"מ אם לשו"פ ועוללות שכנסן לתוך ביתו חוץ הלאו אפשר ג"כ בעשה זו עי' בר"ה בסוגי' דב"ת בתוס' שם אך מדלא חשיב להו כמו בוידוי נראה דאינן בכלל מצוה זו דביעור. ופשוט דזמן כל הרגל דלא ילפינן מקצה וכו' אלא על רגל אך חכמינו זכרונם לברכה קבעו בעי"ט הראשון לפי גירסת משנתינו לדעת הרבה ראשונים והר"מ הי' גירסתו בעי"ט האחרון וחז"ל הקדימו אבל אינו מעכב כי בתורה מבואר רק ברגל כפי מה דילפינן אם כן כל הרגל בכלל אך הוידוי צריך להיות אחר הביעור כמבואר לקמן בס"ד ולאחר שנותן המתנות לכ"א הראוי לו ביום טוב זה קיים המצוה והם אוכלים המתנות בכ"ז שירצו ואם לא נתן להם ברגל הזה עובר על מ"ע זו ומכל מקום נותנם אח"כ כדי שלא יעבור על ב"ת ברגלים או אם קיימו עניים עי' בתוס' בר"ה בסוגיא דב"ת אבל אינם נאסרין המתנות הללו ואינן טעונין שריפה או שאר ביעורים דהמצוה הוא ברגל זה ליתן לכ"א המתנות השייך לו ואם לא נתן עבר על מ"ע זו ולא מצינו ביעור מן העולם במתנות הללו ע' במשנה ובר"מ. ומע"ש ונ"ר או ביכורים דכל אלו נאכלים בירושלים מע"ש ונ"ר לכל אדם וביכורים לכהנים או דמי מע"ש ונ"ר שפדה אותם מבואר במשנה ובר"מ דמע"ש וביכורים מתבערים בכ"מ והיינו דצריך לבער אותם מן העולם דהיינו שריפה או משליכן לים והיינו דכל הרגל אוכל עד סוף אם נשאר אצלו הן בגבולין שלא הוליכן עד עתה לירושלים או שהפירות הן בירושלים והביכורים גם כן ביד הכהנים בירושלים אף על פי שבירושלים מצוה לאכול מכל מקום גזה"כ דמעשר שני ונטע רבעי וביכורים ומעות הפדיון צריך לבער מן העולם ברגל זה ואם עשה כן קיים המצוה ואם לא עשה כן לא קיים המצוה. ואינו מבואר אם לא ביער המעשר שני והנטע רבעי והביכורים אחר כך [אם] הם מתבערים אחר זה או אפשר ביטל המצוה אם עבר הרגל אבל אינם נאסרין ויכולים לאוכלן אח"כ בירושלים כדינא. והנה ד"ז דמע"ש ונ"ר וביכורים מתבערים בביעור מן העולם אפילו בירושלים כ"נ מהמשנה ומהר"מ ומבואר כ"פ בש"ס. וראיתי בתוס' קדושין דכ"ז בד"ה מעשה בא"ד כתבו וז"ל דמיירי התם לבערם מן העולם כשהגיע זמן הביעור כגון מע"ש וביכורים שא"א לאוכלם חוץ לירושלים לכך צריך לבערם מן העולם כשיגיע זמן הביעור אם לא יביאם בירושלים וכו' מבואר בדבריהם להדיא דהביעור של מע"ש וביכורים עיקר הביעור שבזמן הרגל יהי' בירושלים כדי לקיים מצות אכילתה כמו מע"ר ללוי ותרומה לכהן כן מע"ש צריך להוליך ברגל הזה לירושלים ואם הביא לירושלים זה ביעורו ויכול לאכול אח"כ כמו תרומה ומע"ר. אך אם א"י להביאן לירושלים ברגל זה מצוה לבערם מן העולם לשרוף או להשליך לים ואם לא ביערם עבר על מ"ע וגם א"י להתודות אבל אם הביאן לירושלים זה הוי ביעור ויכול לאכול אימת שירצה ויכול להתודות בערתי הקדש מן הבית וכו' דאינו בביתו רק בירושלים דהמצוה כ"ה. וכן נראה מדברי רש"י בסוטה דף ל"ב ע"א בד"ה וידוי מעשר וכו' דאם מביא מע"ש לירושלים יכול להתודות וגם ברש"י בפי' התורה פ' מקצה וכו' וכאן בפ' כי תכלה וכו' נראה ג"כ דהמצוה הוא ליתן הניתנים לבעליהם לכהן וכו' ומע"ש מוליך לירושלים ומתודה מבואר דירושלים הוא הביעור לנאכלים בירושלים דא"י להתודות קודם שמבער הכל מוכח דזה הוי הביעור וא"צ לשרוף כלל בירושלים וקצ"ע הל' המעשר והביכורים מתבערים בכ"מ מאי בכל מקום ע' ברע"ב. אך קשה לי על שיטה זו מהירוש' מובא כאן בכ"מ ובתוי"ט ויתודה ביום טוב הראשון של פסח כדי שיהא לו מה לאכול ברגל (היינו דצריך ביעור קודם הוידוי) ויתודה בשחרית וכו' מצוה לאכול וכו' אחרו הוידוי כדי שיאכל כל הרגל והנה זה שיהי' לו מה לאכול היינו מע"ש דצריך ביעור מן העולם ואם יבער קודם לא יהי' לו לאכול ולשיטה זו דבירושלים הוא כמבוער אם כן אם הוא בירושלים ויש לו הפירות בירושלים יכול לאוכלם אף אחר הוידוי והפירות שיש לו חוץ לירושלים בלאו הכי בלא הוידוי אסור לאוכלם דחוץ לירושלים אסור לאכול מע"ש ונ"ר וביכורים אם כן הדרא קושיא לדוכתיה יתודה בי"ט הראשון. וי"ל דיכול להוליך לירושלים בכל הרגל ואם יקדימו הוידוי ביום טוב הראשון ע"כ הפירות שחוץ לירושלים מחויב לבערם ג"כ וישרוף ולא יהי' לו מה לאכול ביום טוב ע"כ אחרו הוידוי עד סוף יום טוב ויוכלו להוליך הרבה פירות לירושלים ומה שלא יוכלו להביא בירושלים עד הוידוי יבערו. וכבר רמזתי לך דבמשנתינו הגירסא שלפנינו מבואר דהביעור הי' בעיו"ט הראשון של פסח והר"מ הי' לו הגירסא עיו"ט האחרון של פסח ועיין בכ"מ שמביא ראיה מהירושלמי לגירסת הר"מ דבירושלמי מבואר דמט"ז אינו מתודה בראשון כדי שיהא לו מה לאכול ברגל ואם הי' הביעור בעיו"ט הראשון אם כן מה יש לו לאכול הרי נתבער ואין ראי' דהרע"ב כאן בפ"ה משנה יו"ד יישב זאת דהי' משייר מה שצריך לאכול ברגל כי קודם הוידוי מותר לאכול אך הוידוי אסור להיות כ"ז שלא נתבער ע"ש ועי' בתוי"ט משנה ו' אך לפי דעתי גירסת הר"מ נכונה מתרי טעמי חדא כיון דהביעור הוא מצוה והתורה קבעה מצוה זו ברגל כדילפינן מקצה וכו' אם כן המצוה רק ברגל כמו הקהל דערב הרגל אין מצוה וכן תשביתו בפסח כ' הרא"ש דקודם הזמן אין מקיים מצות השבתה וכמו מילה וכדומה דהתורה קבעה זמן דוקא באותו הזמן קיום המצוה ולא קודם ע' במגילה גבי אלו מאחרין וכו' אם כן מן התורה יבער עיו"ט דהוא קודם הרגל דאז אין מקיים המצוה כלל ומ"ל זמן רב או זמן מועט ע"כ בעיו"ט האחרון ניחא דהוא רגל ומקיים המצוה והשנית דודאי מע"ש אסור להפסיד כי איקרי קודש כידוע ומבואר כ"פ אם כן דאפשר דיזדמנו הרבה אוכלים ולא יהיה צריך לשרוף ולהטיל לים למה יקדים עוד וברגל התירה התורה אבל להקדים עוד לשרוף קדשים מנלן ע"כ בעיו"ט האחרון ניחא כי התורה התירה בכל הרגל אדרבא חכמינו זכרונם לברכה חששו משום הפסד קדשים ואחרו הזמן בכל האפשרות שיוכל להיות מ"ע של הוידוי וזה הוא עיו"ט האחרון דביום טוב האחרון א"י לבער דאין שורפין קדשים ביום טוב ואחרו עד זמן האחרון ע' בתוי"ט במשנה ו' ע"כ גירסא זו דעיו"ט האחרון ניחא מאוד כן נראה.
ותבשיל של מע"ש ונ"ר א"צ לבער דהוא כמבוער כיון דאין ממשן ניכר וכן יין ותבלין הרי הם כמבוער כן פסק הר"מ מהירושלמי ואין הירושלמי בידי וא"י מאיזה טעם. מי שיש לו פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות א"צ לתקן ולבער ואינו מעכב הוידוי אך אם הגיעו לעונת המעשרות צריך לתקן ולבער כדינא ואם לא ביער מעכבין את הוידוי. ועי' לעיל שנסתפקתי אם עבר זמן הביעור ולא ביער את המע"ש ונ"ר וביכורים אם נאסרו הפירות או לא וגם אני מסופק כיון דהתורה קבעה ברגל אם עבר הרגל ולא ביערם אם חל עליו עדיין חובת ביעור או אפשר דפטור דזמן הוא רק ברגל הזה דוקא ואם עבר הזמן פטור וצ"ע. ועיין ברמב"ן מובא בכ"מ מה' שמיטה ויובל שכת' דלא חשבו חכמינו זכרונם לברכה פירות שביעית מהנשרפין או נקברין וכו' גם לא ראיתי שיחשבו ביעור מעשר בכלל הנשרפין. מי שהי' לו מתנותיו ברחוק ממנו בזמן הביעור מקנה לבעליהן אג"ק כמעשה דר"ג וזקנים המבואר במשנה וכן אם הי' לו טבל קורא שם ומזכה אג"ק וכ"כ הר"מ כאן. והנה ס"ל דטוה"נ יכול לקנות אג"ק ע' בחוה"מ סי' ר"ג בש"ך שם וזה ענין ארוך בדעת הר"מ אי ס"ל טוה"נ ממון ולהקנות באג"ק וכבר האריכו הראשונים והאחרונים בדינים אלו ואין כאן מקומו. ועיין במנ"ל שרימז לזה. ועל מע"ש אין תיקון אם הי' פירותיו רחוקים ממנו ור"ג הי' מתקן מה שהי' יכול או אפשר שהי' לו פירות משנה השלישית שלא היו חייבים במע"ש מכל מקום ביעור חייב בכל מתנות שיש לו וכבר כתבנו דבימי ר"ג לא הי' וידוי דיוחנן כה"ג ביטל הוידוי כמה שנים קודם לר"ג והר"מ כ' כאן מזכה לבעליהן וכו' אג"ק וכו' ומתודה למחר וג"כ צ"ל שלא הי' הפירות טבול למע"ש כגון משנה שלישית דאל"ה לא הי' יכול להתודות כיון שנשאר אצלו אחד מהמתנות בפרט מע"ש כמבואר לעיל בר"מ ויתבאר עוד בסמוך בס"ד. וידוע מחלוקת הפוסקים אם ע"י קנין דרבנן נקנה מן התורה והדברים עתיקים ומובא כ"פ בח"ז וקנין אג"ק דרבנן אם נאמר דלא נעשה קנין דאורייתא לא קיים מצות ביעור מן התורה על כל פנים קיים מדרבנן ובפרט במעשה דר"ג לשיטת הר"מ הי' אז תו"מ מדרבנן והביעור הי' ג"כ מדרבנן ואתי דרבנן כו' (אך הר"מ כ' דין זה אף לע"ל בימי בית הג' יבב"א) דעכ"פ קיים מצות ביעור מדרבנן וג"כ כיון דלא הוי ביעור מן התורה מכל מקום מתודה ג"כ מדרבנן כי חכמינו זכרונם לברכה תיקנו ביעור וידוי ג"כ כמו כל הפירות שא"ח אלא מדרבנן בתו"מ בודאי מבער ומתודה כמו בב"ש להר"מ דהי' רק דרבנן והי' ביעור וגם וידוי קודם יוחנן כה"ג שביטל הי' בהמ"ק קיים כמה שנים והי' וידוי מדרבנן לשיטתו ע"כ דרבנן תקנו ג"כ ביעור וידוי כעין תורה וז"ב ופשוט. והנה קריאת שם זה דעת התוס' בקידושין אע"ג דלענין טבל ל"מ אם לא סיים המקום בצפונו או בדרומו מכל מקום לענין מצות ביעור סגי בכך לברר להם בעלים והריטב"א כ' הטעם דר"ג סובר יש ברירה ולדידן דקיימא לן אין ברירה צריך לסיים המקום ע' במנ"ל ועיין בש"מ בב"מ. לעיל כתבתי דאם יש לו מע"ש בריחוק מקום אין לו תקנה באמת יש לו תקנה לחלל על מעות שיש לו ויבער המעות ור"ג דלא הזכיר כלל מע"ש דלא הי' לו כמ"ש. והעירני לזה אחד מבני החבורה. ולא נתבאר אם נשים חייבות בביעור דבוידוי אינם חייבים כאשר יבואר בסמוך בס"ד אך ביעור אינו תלוי בוידוי כמ"ש לעיל וצד הספק דהו"ל מצות עשה שהזמן גמרא דהוא רק ברביעית ובשביעית אם כן אפשר דנשים פטורות אך אם נאמר דגם אחר זמן לא נפקע מצות ביעור הו"ל שאין הזמן גמרא כמ"ש התוס' בקידושין גבי מילה וצ"ע.
ועתה נבאר מצות וידוי במנחה ביום טוב הראשון של פסח בשנה הרביעית ובשנה השביעית אם לא נשאר אצלו ממתנות מ"ע להתודות ולקרות פרשה זו בערתי וכו' וזמנה כל הרגל אך חכמים אחרו הוידוי כמ"ש לעיל כי הביעור מעכב הוידוי אם לא ביער ונשאר מתנות אצלו אינו מתודה וכדי שיהא לו מה לאכול ברגל אחרו הוידוי כדי שיאכל ולא יבער עד סוף הרגל. ופשוט דאם עבר ולא התודה ברגל זה אינו מתודה אח"כ כי התורה קבעה הזמן ברגל דוקא. ומצות וידוי ביום ולא בלילה ילפינן לה מקרא פ"ב דמגילה ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב להתודות אך בזמן שבהמ"ק קיים מצותו להתודות במקדש שנאמר לפני ד' והיינו בעזרת ישראל כמ"ש כ"פ ואם התודה בכ"מ יצא כ"ה דעת הר"מ והראב"ד סובר דאין הוידוי אלא בזמן המקדש ובבהמ"ק שנא' לפני ד' ועיין בכ"מ. ונאמר בכל לשון ול"ד בלה"ק וילפינן בסוטה פ' א"נ ומתודה כ"א בפ"ע ואם רצו רבים להתודות כאחד מתודין כ"כ הר"מ והכסף משנה לא הראה מקור ד"ז ומה שכ' מתוודה כ"א בפ"ע נראה דכוונתו דא"י בשמיעה מחבירו כשאר מצות התלוים בדיבור כמו קד"ה וברכת המזון וכדומה שיוצאין בשמיעה מחבירו וכאן א"י כמו ספ"ע ע' בש"ך. אך לא ידעתי אמאי א"י ובספ"ע כתיב וספרת לך שני נוכחיות ילפינן זה אבל כאן מנלן. וגם מ"ש ואם רצו רבים וכו' מאי רבותא הוא בכל המצות הדין כן ואי דתרי קלא לא משתמע היינו דאחר א"ש אבל הוא עצמו שומע וצ"ע וגם לענין השמעה לאזנו דינו ככל המצות התלוים בדיבור. והנה המצוה כ"ה דמתוודה שעשה צווי הש"י והנה אם בכל הג' שנים הי' לו תבואה ועשה כדינא מתוודה ואם לא הי' לו תבואה רק דרך משל שנה אחת או שני שנים ועשה בהם כדין ג"כ מתוודה כיון שעשה כדין ואם באחד מן השנים לא עשה כדין כגון שהקדים או לא נתן לכ"א הראוי לו א"י להתוודות כי אינו נקי מחטא רק במע"ש ונ"ר וביכורים אם השהה אותם ולא הוליכם לירושלים יש תקנה בביעור ויכול להתוודות ואם השהה שאר המתנות נותן עתה לכ"א כמ"ש לעיל. וא"י להתודות עד שיוציא כל המתנות אפילו חלה דהוא בכלל תרומה אבל לשו"פ ונראה דה"ה עוללות דאינו מצוה ליתן רק עזיבה כמו לקט שו"פ אף שעיכבן לעצמו אין מעכבין הוידוי כן מבואר במשנה ובר"מ. והנה אם באחד מהשנים לא עשה כתיקונו במתנות הללו או שהקדים מתנה לחברתה כגון מע"ש למע"ר א"י להתודות דא"י לומר ככל מצותך כו' וכן אם הפריש ממין על שאינו מינו כו' או מן התלוש על המחובר או ממחובר על התלוש כו' ע' במשנה ובר"מ דכתיב לא עברתי ממצותיך כו' והאי עבר. ואיני מבין דהרבה דברים שחשב' המשנה כגון מין על שאינו מינו או תלוש ומחובר או חדש או ישן כו' אם תרם כן אין תרומה כלל אם כן הו"ל כאלו לא הפריש כלל למה צריך המשנה לפרש דבר זה הן אמת דבוידוי אין אומר שום דבר המפורש במשנה רק קורא הפרשה כמו שכתובה בתורה כ"כ הר"מ בפי' המשנה והתוי"ט מביאו ג"כ אך המשנה מפרש דברי הפרשה וזה מה צריך לפ' כיון דאינו תרומה ומעשר כלל וצ"ע. לא שכחתי מלהזכיר שמך עליו פירושו היינו מלברך על הפרשת מעשרות ככל הברכות אשר קבו"צ כו' והר"מ הקשה ע"ז שהוא רק מדרבנן ע"כ כתבו דנראה מפרש"י דצריך לומר איזה שבח ועיין בתוי"ט כאן ונראה דאם לא עשה כן מעכב הוידוי וצ"ע וע' עוד במשנה ובר"מ שמפרשים הפרשה אבל אינו קורא רק כמ"ש בתורה וכתב הר"מ נשרף טבלו א"י להתודות שהרי לא הפריש מתנות ולא נתן לבעליהן והוא בירושלמי שכן הרשים הכסף משנה וצ"ל שנשרף טבלו מכל הג' שנים. וא"י מאי משמיעני אם לא נתן כלל איך יכול להתודות וגם למה נקט נשרף טבלו אפילו אם הפריש והמתנות נשרפו אם כן לא נתנו לבעליהן ואיך יתודה וגם נתתי כו' וגם צ"ע אם בשעת הביעו' נשרף המע"ש בעצמו מ"ל נשרף מעצמו או ששרפו הוא או אפש' דצריך לקיים המצוה בידים כמו שנאמ' בערתי כו'. כתב עוד הר"מ בזמן שהיו נותנים מע"ר לכהנים לא היו מתודין שנאמ' וגם נתתיו ללוי כו' וזה שיוחנן כה"ג העביר וידוי המעש' ועיין בכסף משנה פ"א מהל' מע"ר כתב דכונת רבינו אף דהיה נותנם ללוים ג"כ כיון שהיה תליא ברצון והיה רשאי ליתן בין לכהן בין ללוי לא היה מתודה. ונ"פ אף דאחד נתן ללוי לא היה מתודה כי יוחנן כה"ג העביר וביטל לגמרי כיון דהרבה נותנים לכהנים ויהיה מקצת אין מתודין ומקצת מתודין ע"כ ביטל לגמרי כנ"פ. ובסוטה דף מ"ח מקשינן על זה ולודי על שאר מעשרות ארשב"ל כל בית שאין מתודה על מעשר ראשון אין מתודה על שאר מעשרות אמר אביי הואיל ופתח בו הכתוב תחלה ופרש"י ונתת ללוי זה מע"ר לגר זה מ"ע בשעריך זה מע"ש ומבוא' דיכול להתודות על מקצת ולא יאמר כל הוידוי רק אם אין יכול להתודות על מע"ר אינו מתודה כלל הואיל ופתח הכתוב תחלה. וכתב עוד הר"מ מי שאין לו אלא מע"ש בלבד מתודה שעיקר הוידוי במעשר שני הוא וכן אם לא היה לו אלא ביכורים בלבד מתודה שנאמ' בערתי הקדש הראשון שהוא הביכורים אבל מי שאין לו אלא תרומה בלבד אינו מתודה שאין התרומה טעון וידוי אלא בכלל שאר המתנות עכ"ל. וכתב הכסף משנה שהוא בירושלמי. והנה מ"ש מי שאין לו אלא מע"ש בלבד מתודה היינו דמתודה על המע"ש בלבד דהאיך יכול לומר כל הוידוי נתתי כו' כיון שאין לו ודובר שקרים לא יכון כו' רק הכונה דמתודה על זה בלבד כקושי' הש"ס בסוטה שהבאנו לעיל. אך תמהני על הר"מ איך פסק כירושלמי נגד ש"ס דילן דמבואר בהדיא בסוטה שהבאנו לעיל אם אינו מתודה על מע"ר אינו מתודה כלל וכן כ' בה' י"ג ובזמן שהיו נותנים מע"ר לכהנים לא היה מתודה ולא כ' דלא היה מתודה על מע"ר ע"כ כתירוץ הגמ' דאם אינו מתודה על מע"ר אינו מתודה כלל והאיך כתב כאן דאם אין לו אלא מע"ש או ביכורים מתודה היפך הש"ס דידן וצריך עיון גדול. ועיין בר"מ בפי' המשנה פ"ב דביכורים וברע"ב שם על הא דמבואר דמעשר וביכורים טעון וידוי ולא תרומה כתב אף דתרומה ג"כ טעון וידוי זה רק בכלל שאר מתנות ואם אין כו' ומע"ש וביכורים טעון וידוי כתירוץ הירושלמי שמביא כאן. אך צ"ע מה שהקשיתי דעכ"פ מע"ר צריך להיות והו"ל לפרש כאן. וגם צ"ע דכתב הדין דמע"ש וביכורים מתודה בפ"ע ותרומה אינו בפ"ע ולא כתב הדין אם יש לו מע"ר או מ"ע בלבד האיך הדין אם מתודה עליהם וצ"ע. ולשון הר"מ מי שאין לו אלא מע"ש בלבד כו' אבל מי שאין לו אלא תרומה כו' קצ"ע דהול"ל מי שלא הי' לו לשון עבר על השלשה שנים דאם הו"ל פ"א בשנה אחת כדינא מתודה כמ"ש לעיל אך הכונה כ"ה אם לא הי' לו כל הג' שנים כו'. ועלה בדעתי לומר דאפשר דמצות וידוי אינו אם נתן מתנותיו כראוי בכל שנה כיון דהכל עשה יפה בעתו למה יתודה והלא לא חטא כלל ולמה נקרא וידוי מעשר ע' בתוי"ט שמביא בשם החכם ספורני הטעם דנקרא וידוי והוא דרך הפשט רק אם השהה המתנות ומבערן אז מתודה לאחר הביעור ושייך לשון וידוי שאומר אף שלא עשה כראוי מכל מקום תיקן וביער הקודש וגם נתן כ"א לבעלים. ובזה ניחא לשון הר"מ מי שאין לו היינו בשעת הביעור דהכל תלוי בזמן הביעור אך לא משמע כן ובמצוה זו אני נבוך בכמה ענינים השי"ת יאיר עיני בתורתו ועוד חזון למועד. והנה הרהמ"ח כתב כאן ונוהג מצוה זו בזמן הבית ועובר ולא התודה בזמן הבית ביטל עשה מבואר דדעתו כהראב"ד דוקא בבית ולא כדעת הר"מ דנוהג אף שלא בזמן הבית נוטה מדרך הר"מ. והנה כל ישראל אף כהנים ולוים מתודים דיכולים לומר את האדמה אשר נתת לנו דנטלו ערי מגרש וגרים אינם מתודים דלא נתנו להם חלק בארץ כן מבואר במשנה ובר"מ כאן ואפשר בני קיני כיון דנטלו חלק בארץ מתודין לשיטת התוס' בב"ב דף פ"א ע"א גבי ביכורים. והנה נשים בודאי פטורים ממצוה זו דאין להם חלק בארץ כמ"ש לעיל בביכורים וכ"כ הרהמ"ח כאן דנוהג בזכרים. וצ"ע על הר"מ שלא כתב זה כאן ובה' ביכורים כתב דין נשים. ואם נשים פטורים ה"ה טומטום ואנדרוגינוס פטורים שלא נטלו חלק בארץ כמו גבי ביכורים ובלאו הכי הו"ל מ"ע שהזמן גרמא ופטורים רק לפ"ז הי' טומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק אך מחמת שאין להם חלק אין מתודין בספק דהו"ל מיחזי כשיקרא כדאמרינן בב"ב ועוד דודאי לא נטלו כמ"ש לעיל אם כן אין קורין בודאי ולא מטעם ספק. והנה דעת רש"י בקדושין דף כ"ו ע"א דאף מי שאין לו קרקע חייב בוידוי והיינו דאין לו עתה בשעת הוידוי קרקע ויכול לומר על האדמה אשר נתת לנו דא"ד לביכורים דשם אומר שנתת לי והתוס' שם מביאין ירושלמי וכתבו וגם משמע מי שאין לו קרקע מתודה כגון פירות לקוחין עכ"ל וסיום דברי התוס' כגון פירות לקוחין א"י מאי ק' להו דאם הי' קשה להו מאין לו פירות דאפשר הי' לו קרקעות ופירות מן קרקע שלו ומכר הקרקע דה"א דאין מתודה כיון דא"י לומר עתה וברך את האדמה אשר נתת לנו כיון דאין לו עתה קמ"ל דמתודה כמו שפרש"י והסיום הזה איני מבין כעת וצריך עיון על כל פנים דעת רש"י ותוספות כאן דאף באין לו קרקע מתודה ודבריהם סותרים למ"ש בב"ב דף כ"ז דכתבו שם דאין וידוי בלא קרקע וכבר עמד בזה בעל תוי"ט בפאה ע"ש. והנה הר"מ לא הביא דין זה נראה דסבירא ליה דמתודה דאי אין מתודה הי' מביא זה והנה לשיטות דסבירא להו דצריך קרקע הדין אם קנה בזמן היובל או שאר ק"פ כביכורים ע"ש ותלמד כאן:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |