מנחת חינוך/תמב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלים שנא' לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו'. מבואר בר"מ פ"ב מהלכות מע"ש ומ"ר והנה הפרשת מעשר שני יתבאר לקמן במצוה תע"ג והדברים החייבים במע"ש שם מבוארים בדברי הרהמ"ח ובעזהש"י יתבאר שם ומבואר ג"כ ביו"ד סי' של"א. והנה כאן מבואר הלאו של אכילת מע"ש חוץ לירושלים ומע"ש לאכול בירושלים הוא מ"ע כמבואר בתורה כאן כי אם וכו' תאכלנו וכן בפרשת עשר תעשר וכו' ואכלת לפני וכו' מעשר דגנך ובכריתות דף ד' אמרינן דאכל מעשר ב' דגן תירוש ויצהר לוקה שלש וכו' מכדי כתיב ואכלת לפני ה' אלקיך וכו' ל"ל דכתב לא תוכל וכו' ומקשה הש"ס אי מההיא ה"א בעשה וכו' אך שם מבואר הלשון ה"א בעשה דכתיב ואכלת לפני וכו' בפנים אין בחוץ לא וכו' וע"ז אמר ה"א בעשה היינו לאו הבא מכלל עשה דאסור לאכלו בחוץ אבל בפנים אפשר אין מצוה רק רשות ע"ש. ועיין בסנהדרין דף ג' ע"ב גבי בן סורר ומורה אכל מעשר שני בירושלים אינו נעשה בן סורר ומורה והיינו דגנב מעות מעשר שני ע"ש בר"ש ומבואר בגמרא הטעם כיון דכי אורחי' אכל לא ממשיך. ועיין בר"מ פ"ז מהלכות ממרים שכתב הטעם דהוא מצוה וע"ש בלחם משנה שכ' דבש"ס אינו מבואר ט"ז דאינו מצוה אלא לבעלים מכל מקום עשה לא שמעינן אך במכות דף י"ט ע"ב מבואר דא"ח על הלאו דאכילת חוץ לירושלים עד שנכנס לפנים מן החומה כמו שיבואר כאן בס"ד דכתיב לא תוכל לאכול כי אם לפני ה' אלקיך וכו' כ"ה דקרינן לפני קרינן לא תאכל אבל קודם שנכנס אינו חייב דלא קרינן ביה לפני לא קרינן לא תאכל וכו' וכתבו התוס' וז"ל וקשה אם כן כיון דמותר לאכול קודם שנכנס לפנים מן החומה אם כן למה הוזקק לעולם לפדות מע"ש. ונ"ל דודאי ליכא לאו אלא עשה דכתיב וצרת הכסף ובלא פדי' לאו ג"כ אינו מוכח רק לאו הבא מכלל עשה וצרת וכו' ובלא פדי' אסור אבל להיות מ"ע לאכול בירושלים לא שמענו וכן מבואר בדברי הר"מ והרהמ"ח דלא מנו במנין המצות דמ"ע לאכול בירושלים רק הל"ת והלאו הבא מכלל עשה הנוסף אין דרכו למנות כידוע. והנה אף אם נאמר דמקיים מצוה מן התורה אם אוכל בירושלים מכל מקום אין קושי' על הר"מ והרהמ"ח למה לא מנו זה במצות עשה בפ"ע במנין המצות כי הר"מ אזיל לשיטתו בסמ"ק שלו בשורש י"ב והרהמ"ח נמשך אחריו שאינו מונה בתרומה נתינה לכהן ומעשר נתינה ללוי ומ"ע נתינה לעני וחלה נתינה לכהן למצות בפ"ע רק הם חלק מחלקי המצות של הפרשתם אעפ"י שכולם מצוה מן התורה היינו הנתינה שלהם לכ"א מכל מקום אינו נמנה בפ"ע רק הם חלק מחלקי המצות של הפרשה ה"נ שם החלק הנתינה לכהן וללוי ולעני וכאן האכילה בירושלים הוא חלק ממצות הפרשה ומכל מקום יוכל להיות שהיא מצוה מן התורה לאכול בירושלים רק לא נמנה למצוה בפ"ע. אך לדעת הרמב"ן שם שהשיג על הר"מ ומונה בדברים הטובלים ההפרש' בפ"ע והנתינה בפ"ע כ"א למצות עשה וכפי מה שסיקל מחשבונו של הר"מ משלים שם בארבעה מצות אלו נתינות תרומה לכהן וחלה לכהן ומע"ר נתינה ללוי ומ"ע נתינה לעני. ועיין בס' פר"ד בדרך מצותיך שתמה על הרמב"ן על מה שלא מנה נתינת תרומת מעשר לכהן ע"ש. על כל פנים במע"ש לא השיג הרמב"ן כלל ומודה דאין כאן אלא מ"ע של הפרשה ואכילה בירושלים אינו מונה ג"כ מבואר דכולם סוברים דאינו מצוה כלל מן התורה לאכול בירושלים רק אם אכלו חוץ לירושלים לאחר שנכנס עובר בלאו הבא מכלל עשה. אבל שיהיה מ"ע מוטל שיאכל בירושלים ואם אוכל בירושלים מקיים מ"ע לא שמענו מכל הראשונים ויכול להיות שהוא רשות רק חוץ לירושלים אסור אבל בירושלים אינו מקיים מצוה כלל כמו כל לאו הבא מכלל עשה שחיטה וכדומ' והרבה כיוצא בזה א"צ להאריך כי ידוע הוא אצל כל תלמיד.
והנה הלאו הזה באוכל חוץ לירושלים היינו לאחר שנכנס לפנים מחומת ירושלים ואפקי' ואכלי' חייב מלקות ומ"ש הרהמ"ח משיראה פני הבית היינו לפנים מן החומה דרואה פני הבתים שבעיר ובר"מ אינו מבואר רק בלשון לפנים מן החומה והרהמ"ח הי' לו גירסא זו וכ"נ מדברי התוס' במכות דף י"ט ע"ב אבל הכל אחד ואם אכלו בחוץ קודם שנכנס לפנים לוקים מכות מרדות מדבריהם כן מבואר בר"מ כאן פ"ב והכסף משנה כתב דסובר רבינו כסברת התוס' דעבר בעשה באכלם קודם שנכנס ע"כ כ' דמ"מ מדבריהם דכ' צ"ל היינו המ"מ הוא מדבריהם דאינו מלקות מה"ת. ולאו זה כ"ז שלא נפדה דאם נפדה מותר לאכלו והוא כחולין לכ"ד. ומע"ש כשהוא בירושלים א"י לפדות מן התורה דגזה"כ בריחוק מקום אתה פודה ולא בקירוב מקום אך אם נכנס לירושלים ויצא מבואר בש"ס כאן ובב"מ פ' הזהב דמחיצה לקלוט אינו אלא מדרבנן ואין לו פדיון אבל מן התורה יש לו פדיון אם כן פשוט בנכנס לירושלים ויצא ופדה אותו דאין לוקין אם אכל אחר הפדי' דמה"ת הוי פדוי וכאן אין שייך לומר כיון דמדבריהם אינו פדוי הו"ל מע"ש וחייב כמבואר בר"מ דע"י דרבנן הוי דאוריי' זה לא שייך כאן והחילוק קל להבין. ומבואר במכות דף י"ט דזה פשיטא הוא בחוץ ומשאו בפנים קלטוהו מחיצות ואם דמבואר שם לענין פדיון ממילא זה ג"כ דאם משאו בפנים הו"ל נכנס בתוך החומה ולוקין אם אכלו בחוץ. והר"מ אינו מביא ד"ז בפי' כיון דפשיטא להש"ס ד"ז א"צ להביא ואם הוא בפנים ומשאו על כתיפו עדיין בחוץ מבואר שם דדרשינן ממך ממילואך ועיין ברש"י ותוס' דפרשו דחייב דהו"ל כאלו נכנס לפנים ואינו נפדה וג"כ לוקין באפקי' ואכלו. ואם המשא אינו על כתיפיו ממש רק נקיט לה בקניא והקנה הוא עם המשא בחוץ הוא אבעיא דר"פ ואסיק לה בתיקו ובסוף הסוגיא אמר רבינא כגון דנקיט לי' בקניא ותיפשוט אבעיא דר"פ ופרש"י דאיפשט הו"ל כאילו היתה בפנים וחייב אם הדר אכלו בחוץ. וכן פרשו התוס' ע"ש אם כן לשיטתם חייב במשאו על כתיפו בחוץ ואפילו נקיט לי' בקניא. וז"ל הר"ם כאן בהלכה ח' הי' הוא בפנים ומשאו בחוץ אפילו הי' אוחז אותו בקנה הואיל ולא נכנס המעשר ה"ז מותר לפדותו וכו' ופירש הכסף משנה דהר"מ מפרש היפך מפרש"י והיינו הוא בפנים ומשאו בחוץ וכו' דרשינן כי ירחק ממילואך והיינו כיון דהמשא רחוק נפדה ואח"ז דנפשט בעי' דר"פ דבקניא ג"כ הו"ל כאלו לא נכנס כלל ע"ש. ואיני מבין דברי הר"מ שכתב תחילה דמשאו בחוץ והיינו על כתיפו הו"ל כאלו לא נכנס מאי זה שכ' ואפילו נקיט ליה בקנה מאי אפילו הא כש"כ הוא דבקניא המשא רחוק יותר משהמשא על כתפיו אם כן בוודאי הו"ל כמבחוץ. וע"כ צ"ל דברישא לא מיירי מעל כתפי' רק מוטל בחוץ וע"ז כ' לשון אפילו אם אוחז וכו' דבזה שייך לשון אפילו אך לפ"ז אינו מביא הר"מ דין דאם המשא על כתפיו דהוא קרוב יותר מהו דינו ואם דינו ג"כ כלחוץ הי"ל לכתוב רבותא יותר דעל כתפו קרוב יותר בקניא. ואם דינו כלפנים פשיטא הו"ל להר"מ לכתוב וצ"ע גדול בדברי הר"מ ולא עמדו בזה נ"כ. ואפילו פירות טבל שנגמרה מלאכתן ונכנסו בירושלים ויצאו והפריש מהם מעשר שני ואכל חייב מלקות דקיימא לן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו והו"ל המעשר נכנס לעיר. ולענין זה דהוי דאורייתא כ"ע סוברים בפ"ג דמסכת מע"ש דהוי כמי שהורמו ע' כאן במכות. ולענין קליטת מחיצות דהוי דרבנן הוא פלוגתא במשנה שם וג"כ הלכה כת"ק דכמי שהורמו דמי עיין בר"מ כאן ובפ"ה מהלכו' אישות ובהלכות נחלות ובכמה דוכתין בש"ס ואין כאן מקומו להאריך ובפירות שלא נגמרו מלאכתן כ' הר"מ בהלכה דל"מ פדיי'. וז"פ אפילו לענין דהוי מן התורה כגון כאן לאכלו בחוץ מכל מקום לא הוי כהורמו בלא נגמרה מלאכתן ע' בכמה סוגי' ועיין בכסף משנה פ"ג הלכה י"ז מה שהקשה על הר"מ בענין זה דפסק כמי שהורמו שתירץ בשם הר"י קורקוס ואין כאן מקומו להאריך.
והנה הר"מ שכ' דינים הללו בזה"ז דאין פודין בירושלים ועוד דינים הכל מדרבנן לשיטתו בפ"א מן התורה דתרומות ומעשרות בזה"ז ואפילו בימי עזרא אינו רק דרבנן ולשיטות הסוברים דבזה"ז תו"מ בא"י הם מן התורה כל הדינים הם מן התורה רק אין אוכלים מע"ב בירושלים בלא בהמ"ק וזה גזה"כ כמו שמבואר בר"מ כאן מפי השמועה למדו מה בכור וכו' אף מע"ב אינו נאכל אלא בפני הבית. והעיקר תלוי אם יש מזבח ע' בזבחים דף ס' ובמכות כאן אבל לענין שאין פודין בירושלים או לאחר שנכנס ויצא חוץ לירושלים ואכלו שחייב חייב בכ"ע. ולכאורה אפשר לומר כיון דקיימא לן מע"ש שנטמא פודין אפילו בירושלים דכתיב כי לא תוכל שאתו והיינו אכילה ע' בגמ' כאן וכן לאו הזה דאינו חייב רק בנכנס וילפינן מדכתיב לפני ה' וכו' תאכלנו וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך כל היכי דקרינן לפני וכו' קרינן לא תוכל וכו' אם כן כיון דאם אין בית אין ראוי לאכילה אפשר שפודין ג"כ בירושלים כמו בנטמא וכן לאו הזה אינו עובר כיון דלא קרינן לפני ד' תאכלנו ומה שמבואר דאינו נפדה בזה"ז אפשר דהוא רק מדרבנן אך דנראה בהרבה מקומות דהוא דאורייתא ע"כ יש חילוק בין נטמא ובין אין מזבח כמו דקיימא לן המעלה תמימים בזה"ז בחוץ חייב ועיין בתוס' שהקשו הא אין ראוי לפתח אה"מ דאין מזבח. ועיין בזבחים ד' נ"ט בתוס' שהקשו זה ותירצו ואפשר לומר דזה אינו מחוסר דיכול לבנות מזבח ה"ה נמי כאן הו"ל אינו מחוסר מזבח ואין פודין וגם חייבים באפקי' ואכלו. ולשיטת הראב"ד בפ"ו מהלכות בית הבחירה דקדושת ירושלים בטלה האידנא אם כן בוודאי אינו חייב בלאו זה בזה"ז והדברים הללו עתיקין וארוכים מאוד אין כאן מקומו ובאתי רק לרמוז. והנה מע"ב פודין אותו בחוץ על כסף או פירות עיין בר"מ הדינים והכסף או הפירות צריך להוליכן לירושלים ולאכלן שם כמו שמבואר בתורה וצרת הכסף והלכת וכו' ומלא מזה כל מסכת מע"ש ובר"מ. אך נ"ל דמעות מע"ש בוודאי עובר בעשה אם אוכל בחוץ כמ"ש בתורה דיוליך הפדיון לירושלים אבל בלאו הזה נראה דאינו עובר דלא כתיב רק מעשר דגנך וכו' היינו המעשר עצמו אבל פדיון המעשר אינו עובר בלאו ואינו חייב מלקות כנ"ל וכן נראה מדברי הר"מ דהוי לו לפרש הן מע"ש והן פדיון מעשר נראה דפדיון המעשר אינו עובר בלאו הזה. והנה לאו הזה הוא ככל מאכ"א שבתורה וחייב מלקות על כזית וח"ש אסור מן התורה ולכל הענינים לענין שלא כד"א ולענין בין השינים ובין החניכים כמבואר בר"מ פט"ז מהלכות מאכ"א כלל לכל מאכ"א ה"ה כאן. ואפשר דכאן ח"ש חמור יותר או שלא כדר"א נהי דאינו עובר על הלאו מכל מקום כיון דאיכא עשה וצרת הכסף וכו' כמ"ש התוס' אם כן עובר בלאו הבא מכ"ע אפשר בכ"ש ג"כ עובר. ע' בפתיחה בפרמ"ג יו"ד בהל' שחיטה ונ"מ לענין שבועה וגם להסוברים דשלא כדר"א הוא רק איסור דרבנן כאן עובר בעשה והדברים ארוכים ועתיקים ובאתי רק לרמוז. והנה בכלל דגן הם חמשה מיני דגן כמו בחלה ובחמץ והרבה ענינים ומצטרפין זה עם זה עי' במס' חלה ומכ"ש כאן דהם מל"א וז"פ. והנה אנן קי"ל כר"א בפסחים דכ"מ שנאמר לא תאכל איסור הנאה במשמע וכן פסק הר"מ בפ"ח מהלכות מאכ"א אם כן מע"ש חוץ לירושלים אסור בהנאה ולא ראיתי זה. והנה לענין מכירה ונתינה תלוי אם ממון גבוה הוא אך לענין שאר הנאה כגון להריח בפירות מע"ש וכדומה הנאה שאין בה חסרון לא ראיתי בר"מ דיכתוב דאסור בהנאה. ועיין בבכורות דף י' גבי כסף צורי ובקידושין וצ"ע למה לא יהי' אסור בהנאה דל"מ היתר שהתירה התורה ואמאי לא מפלפל הש"ס בפסחים בסוגיא דחזקיה ור"א בזה וצ"ע בזה. ונוהג לאו זה בכל אישי ישראל ואפשר לומר לפי מאי דפסקינן דמע"ב ממון גבוה הוא אם כן עכו"ם האוכלו ח"מ משום גזל דהם מז' מצות ומ"ל גזל הדיוט ומ"ל גזל גבוה וישראל זוכין בירושלים משולחן גבוה אבל עכו"מ יוכל להיות דחייב משום גזל וכבר כתבתי כ"פ בח"ז דוגמא לזה וא"צ לכפול. ונראה דד"ז דפודין מע"ש כמבואר בתורה אפשר דאין חל הפדיון רק לאחר שקרא שם מע"ש אבל אם הפירות עדיין בטבלן אעפ"י דקיימא לן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין לענין אם נכנסו בירושלים בטבלן עוברים על לאו זה כמ"ש לעיל מכל מקום אין יכולים לפדות כ"ז שהם בטבלן להיות תיכף חל עליהם הפדיון שיהי' חולין ולאכול הטבל כגון אם טבול למע"ש בלחוד דנאמר דיהי' חל הפדיון והם חולין אם כן מותר לאכול ואינו טבל כי כ"ז שלא הפריש ולא קרא שם מע"ש אינו מועיל הפדיון ע' בכמה משניות במס' דמאי ובכ"מ בש"ס נראה כן ולדעתי הוא פשוט וא"צ להאריך בראיות. ועיין בצל"ח בפסחים דף ל"ו שחידש דאף דקיימא לן מחיצות לקלוט הוא רק מדרבנן ובחזר והוציאו חוץ לירושלים יש לו פדיון מן התורה היינו דוקא מע"ש שהי' לו על כל פנים דין פדיה ואח"ז נכנס לירושלים אין המחיצות קולטות מן התורה לאפקועי מיני' דין פדיון אבל בתבואה שגדלה בירושלים דלא היה לה בשום זמן דין פדי' אם הוציא ג"כ אין פודין כי בכה"ג קולטין המחיצות מן התורה ואין להם פדיון מה"ת. ולפי דבריו ולפמ"ש פירות בטיבלן שנכנסו בירושלים כיון דלא הי' להם קודם שנכנסו דין פדיון דלא הפריש עדיין אם כן קלטו המחיצות מן התורה דלענין קליטה קלטו בטבליו לאחר שנגמרו מלאכתן כמ"ש ואין להם פדיון מן התורה אף לאחר שיצאו. ועיין במכות כאן דף כ' משמע אף דנכנסו בטבלן מחיצה לקלוט אינו רק מדרבנן ויש לחלק. וגם הגאון הנ"ל כ' דל"מ כן והנה הענינים אלו עמוקים מאוד ומ' מקום אני לך והשי"ת יעזרני לברר הדינים הללו וממש על כל מצוה צריך חיבור מיוחד ובאתי רק לעורר. מבואר להדיא דמחיצות לקלוט רק מדרבנן ובטבלן לא גזרו רבנן אף דלא היו בני פדיון קודם ויש לחלק. עיין בר"מ פ"ג מהלכות מעשרות הלכה ז' שכ' דהקובע למעשרות שלא מדעת הבעלים באחד מהששה דברים דנקבעו למעשרות ע"ש ובכ"מ דהוא מהירוש' ונראה דכאן אם אחר הכניס הפירות בירושלים שלא מדעת הבעלים מכל מקום עוברים בלאו הזה וכן לענין פדיון אין חילוק בין בעלים לאחרי' דאם הי' איזה חילוק היה מפורש בר"מ כ"נ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |