מנחת חינוך/תמא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מנחת חינוךTriangleArrow-Left.png תמא

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

שנצטוינו לפדות קדשים שנפל בהם מום וכו' הם יוצאים לחולין וזובחין ואוכלין הבעלי' וכו' שנא' רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וכו'. זה מבואר בר"מ פ"א מהלכות איסורי המזבח ודווקא שנפל בהם מום קבוע אבל מום עובר אינו נפדה ע"ש באריכות על איזה מומין נפדים ועל איזה דברים אינם נפדים וכבר הבאתי קצת בח"ז ואין להאריך ע"ש בר"מ. ואם מתה הבהמה קודם שתפד' אסורה בהנאה כי אין לה פדיון אח"מ כי צריך העמדה והערכה ואף שהיה העמדה והערכה רק לא נפדית אין פודין לאח"מ דבעינן העמדה והערכה בשעת פדיי' וכן נראה מדברי הר"מ פ"ה מהלכות ערכין ועיין במנ"ל שם. ואם נשחטה שנים או רוב שנים ומפרכס' הרי היא כחי ונפדית ועיין במנ"ל בה"ע דהתוס' כתבו דאינה נפדית בנשחטה כהלכתה רק מיירי בישראל בטמאה או נכרי בטהורה ועי"ל בפ' בחקותי מצוה שנ"ג שבארתי דין העמדה והערכ' ואין לכפול הדברים וגם בדין פדי' ע' לעיל וינעם לך. והתוס' במעילה דף ט"ו ע"א בד"ה ואפילו וכו' כתבו בשם רח"כ דאם הי' העמדה והערכה בחיים פודין לאח"מ ע"ש. ועיין בס' שעה"מ בהלכות ביכורים מה שהקשה על הר"ח כהן ע"ש. והנה מ"ש הר"מ והרהמ"ח דאם מתה אינה נפדית דבעינן העמדה וכו' עיין במנ"ל דכתב דמיירי שנשחטה דאם מתה בלאו הכי אין פודין דקיימא לן אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כמבואר בר"מ פ"א הלכה יו"ד והר"מ שם כ' וז"ל בהמה שנולדה בה טריפות וכו' ואע"פ שאינה ראוי' לקרבן אין פודין אותה שאין פודין את הקדשים להאכילן וכו' וזה מיירי ביש בה מום דבלאו הכי אין לה פדיון דטריפה לא הוי מום שבגלוי ע' כ"מ אלא במום מיירי מכל מקום כיון שהיא טריפה אין פודין להאכילן לכלבים ולא לעכו"ם וילפינן תזבח ואכלת ולא להאכילן לכלבים דדוק' הוא עצמו יאכל ולא לכלבים ולעכו"ם. והנה הן במתה או אפילו רק נטרפה אין פודין דאין פודין וכו'. והנה הא דאין פודין וכו' ל"ד בנטרפה ומתה אלא אפילו אם נפדית בשעה שהית' כשירה ונפדית כדינה מכל מקום במתה או נטרפ' אח"כ טעונה קבורה דאסור להאכילה לעכו"ם או לכלבים דגזה"כ דפסולי המוקדשין שנפדו אסור להאכילן להנ"ל ולשון אין פודין ל"ד דעיקר האיסור דאסור להאכיל להנ"ל אפילו בנפדו עי' בסוגיא ותראה. והנה התוס' בפסחי' דף כ"ט כתבו דד"ז בק"מ דאין פודין להאכילן לכלבים ל"ד ה"ה כל הנאות אסור אפילו להסיקו תחת תבשילו דגזה"כ ואכלת וכו' אך התוס' בב"ק דף י"ג ע"ב דעתם דממעטינן מואכלת וכו' אכילת כלבים ועכו"ם דהוי אכילה אסרה תורה דדוקא אכילת ישראל התירה התורה ולא אכילת הנ"ל אבל שאר הנאות כגון להסיקו תחת תבשילו וכדומה שרי דזה לא נתמעט מואכלת. ודעת הר"מ דכתב פ"ב בטריפה ירעו עד שימותו ויקברו מבואר דטעון קבורה ואסורה בשום הנאה בטריפה או במתה. ועיין בס' שעה"מ בהלכות א"מ מה שפלפל בזה ומראה מקום אני לך. ועיין בס' שעה"מ כאן שפלפל באריכות. וכ"ז דוקא בנטרפה או מתה דאינה ראוי לישראל אלא לעכו"ם וכלב אבל בכשירה שנפד' ושחט' מותר להאכיל' לעכו"ם ולכלב דדרשינן ואכלת ולא לכלביך כלו' דבר שאינו ראוי אלא לכלב אבל היכי דחזי לדידי' מותר להאכילו להנ"ל כן כתבו התוס' בזבחים דף ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה וכו' ובבכורות דף ל"ב ע"ב בד"ה פסק וכו'. ויותר מזה כתבו התוס' בזבחים שם דאף דאין הקדשים ראוין לאכילת ישראל כגון פסהמ"ק שנתערבו בטריפה של חולין דאסור לאכול מפני ספק טריפה מכל מקום כיון דהקדשים עצמם ראוים בניפדים מותר לפדותן להאכילן לכלבים כיון דהם עצמם ראוים לישראל אף על פי שנאסר מפני התערובות ע"ש ובפסחים דף כ"ט בתוס'. ונראה דאין חילוק בין אם נתערב טריפה ברוב אך דאינו בטל דבע"ח אינם בטלים כמבואר שם והוא רק איסור דרבנן כידוע ובין נתערב חד בחד דאסור מהתורה מכל מקום כיון דהאיסור הוא רק מחמת ספק שמא היא הטריפה מותר אבל בהמת קדשים הוא מותר בכ"מ שהיא נפדית ורשאי להאכיל לכלבים ולעכו"ם. וז"פ אם בהמת קדשים עצמה נולד בה ספק טריפות בענין שאסורה באכילה בוודאי אין פודין כיון דאינו ראוי רק לכלב ואינו דומה לתערובות דאם ניכר מותרת אבל בספק טריפות בוודאי אסור כנ"פ. ונראה ג"כ דאם נולד בה טריפה שהוא רק מדרבנן כיון דאינו ראוי לישראל אף מדרבנן אסור להאכילה להנ"ל ומכל מקום ד"ז צ"ע באינה אסורה רק מדרבנן והבאתי בח"ז כ"פ דבר זה אם הדרבנן מועיל לדין התורה תן לחכם וכו'. ודעת הר"נ בפ' בהמה המקשה במשנה יצא רובו מחלק ג"כ בחילוק התוס' היכי דמותר לישראל מותר להאכיל לעכו"ם ג"כ אך לכלבים אסור מפסוק זה ואכלת ולא לכלבים ואם אסור לישראל אסור לעכו"ם ג"כ ע"ש. ועיין ביו"ד סי' ש"ו דדעת המחבר והרמ"א היכי דמותר לישראל מותר לכלבים ג"כ וע' ש"ך שמביא דעת הר"נ וכ' דגם הרשב"א ס"ל כוותי' והשיג על הרש"ל ע"ש. ולענין חלב בבהמה כשירה שנפדה דמותר לעכו"ם ולכלבים כמ"ש כיון דחזי לישראל ובטריפה אסור כיון דאינו ראוי לישראל אם כן חלב אף בכשירה אינה ראויה אי מותר להאכילה להנ"ל ע' בתוס' כיון דכשירה שנפדה דמותר הטעם דאיתקש לצבי ולאיל ובטריפה לא איתקש אם כן בכשירה גם החלב מותר להאכיל לעכו"מ ולכלבים לכל מר כדאית ליה ועיין בס' מהרי"ט אלגאזי בפ"ה שפלפל באלו הענינים ומראה מקום אני לך. ועיין בטור יו"ד דחלב מוכרין במשקל ע"ש. ובנטרפה או במתה לענין העור אי מותרת או אסורה ע' בתוס' וברא"ש פ"ה דבכורות והטור בסי' ש"ע מביא דעת הר"מ שהעור מותר בהנאה ודעת הרא"ש דגם העור טעון קבורה וכן סתמו האחרונים בש"ע שם ודברי הר"מ הם בפ"ג דבכורות ועיין במנ"ל שהראה מקום לעיין בתוסיו"ט פי"ב דזבחים ובס' בה"ז ואין להאריך במה שהאריכו בו הראשונים והאחרונים. וז"פ דקדשים בע"מ שנטרפו או מתו דאין פודים אותם להאכילם לכלבים וגם מטעם דצריכים העמדה והערכה אין הפדיון חל כלל ולא נתפסו החליפין בקדושה כלל כמו קדשים תמימים שפדה בוודאי אין חל שום קדושה על החליפין ה"נ בזה וז"פ ולא ניתן לכתוב מרוב פשיטותו:

ומבואר בש"ס כ"פ ועיין בבכורות דט"ו ובמקומות הנרשמים שם דבע"מ שנפדו עומד רק לזביחה ואכילה אבל מחיים אסורה כמו קודם שנפדו בגיזה ועבודה וחלב וכו'. והנה דיני גיזה ועבודה בפסהמ"ק יתבאר לקמן בעזה"י בלאווין דגיזה ועבודה. וכעת לא ראיתי להר"מ שיביא ד"ז דחלב אסור וכל הדברים הנחשבים במשנה בחולין ובבכורות מביא הר"מ דמבואר במשנה דפטורה מבכורה ומבואר בר"מ פ"ה מהלכות בכורות הלכה ח'. ומן המתנות מבואר בר"מ פ"ט מהלכות בכורים ואסורים בגיזה ועבודה הוא בפ"א מהלכות מעילה הלכה ט'. וולדן אסור מביא כאן בפ"א מהלכות א"מ. והשוחטן בחוץ סובר הר"מ דפטור כמסקנת הש"ס האי דתני חייב אליבא דר"ע ובדוקין שבעין והר"מ פ"ג מהלכות פסהמ"ק אינו מחלק וסובר דלא כר"ע ע"כ בפי"ח מהלכות מעה"ק כותב סתם דכל דבר שאינו ראוי לאישים וכו' אינו חייב ונכלל בע"מ. ועושה תמורה מביא פ"ג מהלכות תמורה. ואם מתו נקברו מביא כאן ודין דחלב אסור לא ראיתי כעת שיביא והוא הלכה פסוקה אין חולק דנפקא מקרא בשר ולא חלב אעפ"י שממשמעות דבריו בפ"א דמעילה אפשר לפרש כן דכל דבר מחיים אסור מכל מקום הו"ל לפרש דפוסק צריך לפרש דבריו יותר ובמשנה בכ"מ פי' ולמה לא פי' הר"מ. ועיין בגמרא דבכורות דנתרבו מכלל ע"ש על כל פנים הו"ל להר"מ לפרש וקצ"ע. ופשוט דחלב שחוטה מותר דלאחר זביחה הותרו כל הדברים ע' בגמרא תזבח וכו' אין לך בהם היתר אכילה אלא משעת זביחה וכו' אבל אחר זביחה בוודאי מותר אם כן החלב ניתר ג"כ ויבואר עוד בזה בסייעתא דשמיא. וגם בבכורות דאמרינן מדאסרה תורה חלב פסוהמ"ק ש"מ דחלב שרי דלמא אסרה תורה חלב שחוטה של פסהמ"ק אבל חלב אסור מחמת אמו ש"מ דחלב מוקדשין ג"כ מותר בשחיטה. ועיין בתוס' מעילה דף י"ב ע"ב בד"ה חלב וכו' שמביאים בשם י"מ הא דאמרינן בשר ולא חלב היינו דאסור לחלוב אבל אם עבר וחלב החלב בעצמו מותר והתוס' דחו דבריהם מחולין דף ל"ו וכן מבכורות חלב מנלן דשרי מדאסר רחמנא חלב של פסהמ"ק ש"מ דחלב חולין שרי מבואר להדיא דהחלב אסור ומוכח כן מקרא דדרשינן בשר וכו' היינו דכתיב ואכלת בשר ולא חלב מוכח דחלב אסור ע"ש ובחולין דף ל"ו ובבכורות דף כ"ה ע"א בד"ה שער וכו'. ובוודאי צ"ע על הר"מ דלא גילה דעתו בזה. מ"ש לעיל דחלב שחוטה מותר בפסהמ"ק שנפדו שוב ראיתי בתוס' בבכורות שם מבואר להדיא כן כמ"ש ע"ש ועיין בחולין דף ל"ו מבואר דסד"א דדמן של פסהמ"ק טעון קבורה הואיל ואסורים בגיזה ועבודה וכו' ועיין בתוס' היינו כיון דחלב אסור דמן נמי אסור קמ"ל היקש דאיתקש למים ועיין בתוס' דאיצטרך לדם היוצא קודם שנשחט הרוב דמן מותר וכעת לא ראיתי להר"מ שמביא זה וצריך לעיין בסוגיא שם. ועיין במעילה דף נ"ג ע"א בתוס' בד"ה אתיא העברה וכו' דמביאים בשם י"מ דחלב של פסהמ"ק אסור באכילה ולא בהנאה והתוס' דחו דבריהם ע"ש ע"כ צ"ע ביותר דהר"מ אינו מביא זה ולא גילה דעתו כלל וצ"ע. ולכאורה צ"ע על הי"מ דדעתם דאינו אסור רק באכילה הא מבואר בבכורות חלב מנלן דשרי וכו' מפסהמ"ק בשר ולא חלב מכלל דחלב שרי ודחינן אימא דחולין אסור באכילה ופסהמ"ק אסור בהנאה הרי דחלב פסהמ"ק אסור בהנאה. אך באמת לא קשה דקודם שנדע דחלב חולין מותר באכילה ואפשר דאסור באכילה אם כן בוודאי בשר ולא חלב בפסהמ"ק לאסור בהנאה דבאכילה בלאו הכי אסור אבל השתא דקים לן דחלב חולין שרי אם כן יוכל להיות דהתורה אסרה רק אכילה כפשטא דקרא ואכלת בשר ולא חלב היינו אכילה וז"פ. והנה בנטרף או במתה דאסור להאכילה לכלבים וגם כל הנאות אסור כמ"ש לעיל בשם התוס' דפסחים אם עבר ונהנה או האכיל להנ"ל עובר בעשה דהוא לאו הבא מכ"ע ואכלת בשר ולא וכו' ול"ש לומר אהדרי' לאיסורא קמא כי גם קודם שנפדה אין לוקין על הנאת פסהמ"ק שמתו דאפילו בקה"ק יצאו מידי מעילה עיין בר"מ בהלכות מעילה. ולדעתי אה"נ בקדשים שלא נפדו הוא מהלאו דלא תוכל לאכול בשעריך וכו' היינו זריקת דמים עיין בר"מ פי"א מהלכות מעה"ק ולא תאכל היינו הנאה ג"כ כר"א בפסחים אם כן בפהמ"ק דלא היה זריקה אסור בהנאה מט"ז. ע' בקידושין דף נ"ז ע"ב מה שלי וכו' פירש"י כיון דלא נזרק הדם מי יתיר וכו' ע"ש בתוס'. ועל הנאה אין לוקין כידוע אך באוכל מקדשים שמתו לוקין מט"ז חוץ לאו דנבילה וזה תלוי באחע"א ואין כאן מקומו על כל פנים בהנאה אין לוקין ובאתי רק לרמוז ואין כאן מקומו להאריך.

ופסהמ"ק שילדו קודם פדיון תם מקריבין אותו ובוודאי בע"מ פודין אותו וד"ז שמקריבין אותו כן פסק הר"מ כאן בפ"א מהלכות א"מ ובפ"ד מהלכות תמורה הלכה ט' וכתב הכסף משנה דהוא פלוגתא בתמורה דף י"ז ע"ב דשמואל ורבא סוברים דקדשי ליקרב ובר פדא ור"פ סברי דקדשי לרעי' ופוסק הר"מ כשמואל ורבא דהם מארי דגמרא טפי והלחם משנה כאן ובסוף הלכות תמורה תמה על הר"מ דבתמורה דמאן דס"ל קדשי ליקרב אמרו לר"א דס"ל במשנה דלקמן המקדיש נקבה לעולה וילדה זכר יקרב עולה אף דאין אמו ראויה לעולה דנקבה היא ה"נ הולד יקרב אף על פי דאין אמו ראויה ואצטריך לאשמועינן (דמ"ז) [דאיכא] שם עולה ע"ש אבל לרבנן דסברי המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה ואינו קרב ה"נ וא"כ הר"מ דפסק פ"ד מהלכות תמורה הלכה ה' כרבנן דהמפריש נקבה לעולה וילדה זכר הולד ירעה עד שיסתאב ויפול בו מום אם כן היאך פסק כאן גבי וולד פסהמ"ק דיקרב והוא קושיא גדולה ועיין בלחם משנה בהלכות תמורה מה שתירץ וכתב בעצמו שהוא דוחק ע"ש. ודע אף דלרבנן דסברי בהמפריש נקבה לעולה וילדה זכר דסברי ירעה ובר פדא דס"ל גבי ולד בע"מ ירעה היינו דווקא דנתעברו בעת שהיו פסהמ"ק היינו שנתעברו לאחר שנולד בהם המום כיון דקדושתן מכח קדושת האם והאם אינה ראוי' להקרבה והו"ל כמפריש נקבה לעולה וילדה זכר דג"כ אינה ראויה להקרבה ע"כ ירעו וצריך ג"כ קרא דאם זכר וכו' לרבות וכו' דש"ה דחל שם עולה ע"ש בגמרא אבל בנתעברה קודם שנולד בה המום ל"מ דעיברה ולבסוף הקדישה דקיימא לן דקדושה חל על העוברין ע' בסוגיא דתמורה דף כ"ה ובר"מ פט"ו מהלכות מעה"ק וקדושה מעצמה לא מכח האם אלא אפילו הקדישה ואח"כ נתעברה דקדושתה מכח האם מכל מקום כיון דאז לא היתה בע"מ וחל קדושה גמורה על הוולד מכח האם ואח"כ נולד בהאם מום וילדה קודם פדיון וודאי קריבה אף לרבנן דקיימא לן דוולדות קדשים במעי אמם הם קדושים עיין בר"מ בפ"ד מהלכות תמורה אם כן בשעה שנתעברה וחל הקדוש' על הוולד אז היתה האם ראויה להקרבה וא"כ נתקדש הוולד קדושה שראוי להקריב ואף שאח"כ נעשה האם בע"מ מאי מזיק כמו האם עצמה שקדושה ונולד בה מום ואינה ראויה להקרבה ואח"כ שעבר מומה חזי' להקרבה ומקריבין אותה כמו שמבואר ביומא דף ס"ד מום בם וכו' הא אם עבר מומם ירצו וכו' ה"נ כיון דהולד נולד בלא מום מאי איכפת לנו שהי' בו מום ומכש"כ באם כיון דהקדושה חל על הולד ואז לא היה מום וגם עתה אין בהולד מום לא גרע מבהמה שהי' בה מום ועבר המום וסברת רבנן דצריך קרא וגם לרבות וולד בע"מ היינו דנתעברה בעת שהיה בה מום דלא היתה האם חזי' להקרבה ובא הוולד מכח קדושה דחוי' ע"כ ירעה וצריך קרא לזה כמו עולה נקבה ה"נ דווקא אם נתעברה לאחר שנולד בה המום דלא חלה קדושה גמורה מכח האם ובזה פליגי ר"א ורבנן דר"א סבר דאפילו בכה"ג יקרב כמו המפריש נקבה לעולה וילדה זכר דס"ל יקרב וחכמים סוברים שם דירעה ה"נ כאן וצריך קרא כאן דש"ה דשם עולה וכו' והדברים פשוטים וברורים. אבל בנתעברה קודם המום ז"פ דיקרבו אף לרבנן וא"צ קרא לזה דה"ל כמו וולדות קדשים תמימים דנתרבו ה"נ מוכח מזה דשוים הם וולדות בע"מ דמבואר בגמרא מנלן ואיתרבו מקרא אחר דאם זכר היינו בנתעברו בעת שהיה בהאם המום וזה ברור. ובזה אפשר ליישב קצת דברי הר"מ דהר"מ מיירי כאן שנתעברה קודם שנולד בה מום ע"כ יקרב ואם ילדה לאחר פדיון אין תקנה כאשר יבואר וכן בפ"ד דתמורה מיירי בהקדיש הוולד בפ"ע ע"כ יקרב כאשר כתב הכסף משנה וד"ז דנתעברה לאחר המום א"צ לכתוב כלל דירעה כיון דמבואר בש"ס דלכ"ע גרע ממפריש נקבה לעולה דאיכא שם עולה וכו' והכא ירעה וודאי אליבא דרבנן והוא כש"כ ממפריש נקבה לעולה וכיון דהר"מ כתב ד"ז דמפריש נקבה לעולה ירעה אם כן ד"ז הוא כש"כ וא"צ לכתבו ומכל מקום צ"ע אך לדינא מ"ש הוא ברור אף אליבא דרבנן ובאתי רק לעורר. והר"מ בסוף דבריו גבי נולדה לאחר פדי' כתב דאינו יכול להקריב מכח אמו מפני שבא מכח קדושה דחוי' אם כן ברישא אמאי מקריב הא ג"כ בא מכח קדושה דחוי' אלא במ"ש ניחא דמיירי דנתעברה קודם המום ולא הוי קדושה דחוי' אך בסיפא כיון דנפדה ה"ל קדושה דחויה אך רש"י פירש בסיפא דהוי תרתי לריעותא ויבואר עוד בסמוך בעזה"י. ופסהמ"ק שנתעברו אחר פדיונן וילדו מותרים דולד צבי ואיל נינהו כן מבואר בגמרא ועיין בתוס' בבכורות דף ט"ז אף על פי דיש בהאם קצת קדושה לענין גיזה ועבודה מכל מקום אין כח בקדושה מועטת כזו לחול על הוולד ע"ש. ואם נתעברו קודם פדיונם וילדו לאחר פדיון הולד אסור ואינו קרב דמכח קדושה דחוי' קא אתי ואין נפדית דלא אלים למתפס פדיונו וע"ש בגמרא דהוא רק מדרבנן דמה"ת גם הולד פדוי דעובר ירך אמו הוא רק מדרבנן אסור ע"ש ובר"מ אינו מבואר אם הוא מן התורה או מדרבנן וא"ר להאריך בזה כי אריכות גדול. ומבואר במשניות הנ"ל אם קדם הקדשם את מומם עושים תמורה ועיין בתמורה דאם הימר בה קודם פדיון התמורה קריבה ובבכורות דף ט"ו ע"ב בברייתא מבואר דאם קדם הקדשם את מומם בין לפני פדיונם ובין לאחר פדיונם עושים תמורה ואמרינן בגמרא דף ט"ז דר"נ סובר דתמורה שלאחר פדיון מתה דלא אלים הקדושה לא ליקרב ולא לפדות ע"ש ות"כ דר"נ ומוכח לה מקרא ועבתו"ס שהקשו מוולדות דלאחר פדיונן אמרי' דמותר דוולד צבי ואיל נינהו ומ"ש תמורה לאחר פדיונה דמתה ותירצו ע"ש וכן פסק הר"מ פ"ג מהלכות תמורה הלכה ד' דהמקדיש ונולד בה מום והימר בה אחר שנפדית ה"ז תמורה ואינה קריבה ואינה נפדית אלא מניחה עד שתמות וכו' כמבואר בגמרא שהבאתי. וראיתי בלחם משנה שהקשה על הר"מ מנ"ל דין זה וגם מ"ש וולדות לאחר פדיונם דמותר והניח בצ"ע על הר"מ ומביא דברי רש"י בחולין במשנה דהזרוע דפירש דעושה תמורה קודם פדיון ובמחכת"ה אשתמיט לי' דדברי הר"מ הם גמרא מפורשת וקושייתו הוא קושית התוס' ודברי רש"י יש ליישב דרוצה לומר דהוי תמורה גמורה לענין הקרבה אבל דברי הר"מ הם דברי אלקים חיים מש"ס מפורש. ועיין בר"מ פ"ד מה' תמורה דכתב דהשוחט קדשים ומצא בה וולד שלא כלו חדשיו דינו כדין האם ע"ש. וולדות הקדשים שיצאו דרך דופן וכו' יפדו ויביאו בדמיהם קרבן כמו הוולד וכו' ע' הלכה ח' ועיין בלחם משנה שכתב דנראה דעת הר"מ דנפדו אף בלא מום ע"ש. יהיה איך שיהיה אם כן בשחט קדשים ומצא וולד חי שכלו חדשיו דזה הוי כמו יוצא דופן ע' בחולין דף ע"ה ע"ב ברש"י אם כן צריך פדיון אף בלא מום ועכ"פ במום. ולפי מאי דקיימא לן דגם בכלו חדשיו ניתר בשחיטת האם כמבואר בר"מ בה"ש וביו"ד אם כן לאחר פדיון הו"ל כשחוט והחלב מותר דחלב פסהמ"ק שרי לאחר שחיטה כמ"ש התוס' בבכורות דף כ"ה והבאנו לעיל וראי' מש"ס דבכורות דיליף דחלב מותר ולא שייך אמ"ה מחלב פסהמ"ק דאסרה תורה ומשכחת לה בכה"ג דהו"ל חלב שחוטה ומכל מקום אסרה תורה אלא ע"כ בכה"ג אינו אסור כלל כיון דאינו טעון שחיטה והו"ל כשחוט גם החלב מותר מפסהמ"ק כמ"ש התוס'. ועיין בשער המלך כאן שהקשה על הגמרא דבכורות נוקמי הא דאסור חלב פסהמ"ק כגון שהקדיש בן פקוע דהוי כשחוט ותירץ דהו"ל קדם מומם להקדשם והחלב מותר ולפמ"ש נוכל לאוקמי בגוונא שציירתי דהו"ל קדם הקדש למום כיון דוולדות קדשים במעי אמם הם קדושים ורק האמת כמ"ש דהחלב ג"כ מותר ובלאו הכי דהש"ס פ"ק דתמורה נקט השוחט ומצא בה בן ד' דאי בן ה' שכלו חדשיו אינו ניתר בשחיטת האם כמ"ש התוס' שם אבל לפי מאי דקיי"ל דגם בכלו חדשיו ניתר בשחיטת האם אם כן דינו כבשר האם ולא שייך פדי' כלל כמו בבן ד' דהוולד נאכל כמו האם והו"ל כקדשים שנשחטו דלא שייך פדיון אף דמפרכסת מכל מקום היא כמו בשרא בדיקולי לא שייך בה מום כלל אם כן לא הוו פסהמ"ק שנפדו דאין לזה פדיון כלל אך הר"מ ג"כ נקט השוחט ומצא בה בן ד' והוא בעצמו פסק דגם בכלו חדשיו ניתר בשחיטת האם אם כן נאכל אף בבן ה' ולמה נקט דוקא בן ד' היינו דלא כלו חדשיו אלא ע"כ זה הוי בהמה בפני עצמה ונפדית וצ"ע. אך במקדיש עובר במעי בהמת חולין ע' בש"ס ובר"מ פט"ו מהלכות מעה"ק דהעובר קדוש בפ"ע וא"כ אם נשחטה הבהמה ונמצא בה זה הוולד שהקדיש וכלו חדשיו בוודאי אף דהוא כשחוט צריכה פדיון כמו כל בהמת הקדש שנשחטה והיא מפרכסת נפדה ע"י מום ה"ה הכא כיון דיש לה קדושה בפ"ע נפדית במום או אפילו בלא מום כיון דהוי יו"ד כסברת הל"מ אבל על כל פנים צריך פדיון אם כן החלב אסור אך באמת החלב מותר כיון דהוי כשחוט ולאחר שחיטה מותר וראיה מש"ס בכורות כמ"ש התוס' ע"כ לא אוקמי בכה"ג ובאתי רק לעורר. והנה כתב הרהמ"ח בזה"ז אין מקדישין וכו' מכל מקום בהקדיש ונפל בו מום מצוה לפדות כמו בזמן המקדש רק אין צריך העמדה והערכה שפודה לכתחילה בפרוטה ובארבעה זוז כמו שמבואר בר"מ בסוף הלכות ערכין וכדברי הרהמ"ח לעיל. ונראה כיון דד"ז דכל הקדשים נשחטים ונמכרים באטליז חוץ מן הבכור ומעשר והטעם דכל הקדשים הנאתם להקדש. ועיין בתוס' בפרק כל פסהמ"ק שכתבו דיש איזה קרא דאסור לזלזל בהקדש במקום שאין הנאה להקדש אם כן בזה"ז דהפדיון הוא בפרוטה וגם זה הולך לים המלח אם כן מה דנמכר באטליז אינו מוסיף הנאה להקדש כלל כי אפילו שוה הרבה א"צ לפדות רק בפרוטה והולך לים המלח אם כן אסור לזלזל בהקדש ואסור למכור באטליז ולשקול בליטרא כמו בכור ומעשר כנ"פ. ועיין לעיל מה שכתבתי אם קטן יוכל לחלל הקדש בשם התוס' ע' בפ' בחקותי. וחוץ לזה נוהג בכל האישים ואפשר דגם פדיון העכו"ם מועיל רק הישראל יאכל כמ"ש לעיל או אם היא כשירה דראוי לישראל דמותר ג"כ לעכו"מ כמ"ש לעיל על כל פנים נראה דפדיון דידיה מועיל אך המעשר הוא רק על ישראל וז"פ:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון