מנחת חינוך/רפה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא יקדיש בע"מ. הדינים הם בר"מ פ"א מה' איסורי מזבח ובפרקים הבאים גם כן ושם בה"ה כתב א' בע"מ קבוע וא' בע"מ עובר אם הקריבו עובר בכל אלו שנאמר לא תזבח כו' והר"מ מונה בע"מ עובר ללאו מיוחד מפרשת שופטים וגם הרהמ"ח לקמן פרשת שופטים מביא לאו זה לבע"מ עובר ולשון הר"מ אם הקריבו משמע דבל תקדיש אינו עובר אך עיין בכ"מ כתב אף דבפסוק דמרבינן מיני' מום עובר אינו מבואר אלא זביחה איכא למימר כיון דהתורה הקפידה על בע"מ עובר לענין זביחה כמו בעל מום קבוע ילפינן מיניה דה"ה לשאר לאוין עכ"ל נראה גם כן לענין לאו זה ילפינן מבע"מ קבוע. וכן מביא אח"ז בשם הרמב"ן דאינו מונה בעל מום עובר בלאו מיוחד וכתב דעובר בחמשה שמות ע"ש ובל תקדיש בכלל ונראה דאין הר"מ חולק ע"ז אף על פי שכתב לשון והקריבו מכל מקום כיון דבל תקדיש נפקא לן גם כן מלא תקריבו נקט לשון והקריבו אך דברי הרב המחבר קצ"ע דכאן כתב דהלאו הזה נוהג בכל זמן ובמצוה רפ"ח ורפ"ט ורצ"ו גבי שחיטה זריקה וההקטרה כתב שאינו נוהג היום לפי שאין לנו מקדש בעונותינו ובפ' שופטים גבי הלאו דמום עובר כתב שלא נקריב קרבן שיש בו מום עובר ומסיים ונוהג איסור זה בזמן הבית כי אז בידינו להקריב קרבנות ולפי מה שכתבתי נחשב הלאו דפרשת שופטים ג"כ מהלאוין הנוהגים היום לענין בל תקדיש ומכל מקום אפשר לדעת הר"מ והרב המחבר דבע"מ עובר כיון דנפקא מלאו דפ' שופטים אפשר באמת א"ע על הקדש לבד נהי דעל עבודות לאחר השחיטה דהיינו זריקה והקטרת אימורין עוברים על הלאו דהם כ"ש משחיטה דהם עבודות חמורות אבל על הדיבור שהקדיש לא נוכל לילף אי לאו דגלי קרא בהדיא ואפשר כיון דמום עובר הוא קל דיכול לבא לידי הקרבה א"ע על הקדשו ואפשר שכן דעתם וצ"ע.
עיין בתמורה דף ו' ע"ב דילפינן הלאוין דבע"מ ואשה כו' אלו אישים כו' לה' לרבות שעיר המשתלח וברש"י פי' דמרבינן שעיר המשתלח דאם הקדישו עובר משום בל תקדיש ופירושו מוכרח דאי מרבינן רק שפוסל בו מום ואם נשתלח במום עובר אם כן מאי מקשה הש"ס ל"ל קרא הא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם נוכל לתרץ בפשיטות דצריך קרא דפוסל בו מום היכי דנעשה בע"מ לאחר הגרלה כמבואר ביומא דף ס"ג דמרבינן מחוסר זמן דפסול בשעיר המשתלח והגמרא מפלפל ל"ל קרא הא אין הגורל קובע כו' ובאמת שם בתחלת הענין לא משכחת דבשעת הגרלה לא יהי' מחוסר זמן ולאחר הגרלה יהיה מחוסר זמן ע"כ מפלפל שם הש"ס ואח"ז חידש רבא דמשכחת לה מחוסר זמן שנעשה מחו"ז אחר הגרלה כגון שנשחטה אמו לחולה ביה"כ ודחייתו לצוק זו היא שחיטתו ע"ש אבל כאן לענין לפסול בע"מ בשעיר המשתלח לא היה צריך הש"ס לפלפל כלל דמשכחת לה בפשיטות כגון שהומם אחר הגרלה ע"כ הוכרח רש"י וגם בתוס' שם ד"ה נקרא לפרש דלענין הלאו דבל תקדיש ולאחר הגרלה הרי כבר הקדיש ולא משכחת הלאו אלא אם הי' קודם הגרלה ומקשה שפיר דבל"ז אין הגורל קובע. והנה רבא מתרץ שם כגון שהומם בו ביום וחללו על אחר דהיינו דהומם לאחר הגרלה וחללו על אחר וכן מתרץ רבינא ביומא ופירש"י ביומא אף על פי דאם נאבד או מת השעיר אי אפשר להביא אחר שלא בהגרלה רק אם חללו כיון דבא השני מכח הראשון א"צ הגרלה. והנה כאן בתמורה מתרץ רבא זה ושם ביומא מתרץ זה רבינא ורבא מתרץ בע"א כגון דנשחטה אמו לחולה כו' מכל מקום בודאי לא הדר ביה רבא כי הדין דין אמת אך שם מתרץ דמשכחת לה בע"א דנעשה מחוסר זמן לאחר הגרלה וגם מחדש דדחייתו לצוק היינו שחיטתו ואסור משום או"ב עי"ש היטב בסוגיא ותבין. והנה כאן מתרץ דאם חללו על בע"מ עובר משום בל תקדיש לזה צריך קרא לריבויא דהמקדיש בע"מ לשעיר המשתלח עובר ג"כ משום בע"מ ע"כ צ"ע כיון דבגמרא מרבה זה מקרא דאי לא לא הוי ידעינן זה כיון דאינו למזבח הי' לו להר"מ על כל פנים להביא ד"ז דגם המקדיש בע"מ לשעיר המשתלח עובר משום בל תקדיש ולא ראיתי בשום מקום שיביא זה לא כאן ולא בה' עבודת יה"כ הי"ז שכת' דמום פוסל בשעיר המשתלח וע"כ כגון שהומם לאחר הגרלה עי"ש במ"ל ולמה לא הביא דאם חללו על בע"מ אחר דעובר משום בל תקדיש ואין לומר כיון שבמום שם פוסל מקרא זה ג"כ עובר משום בל תקדיש ז"א דהא חזינן בש"ס דיומא דמפיק מקרא זה דהמום פוסל ומכל מקום כאן מפלפל הש"ס לענין בל תקדיש והמום פוסל משכחת לה בפשיטות כגון שהומם לאחר הגרלה חזינן דמרבינן ג"כ זה ולמה לא הביא הר"מ זה. ואפ"ל כיון דילפינן מקרא דהמום פוסל ומלאו הזה אם כן ממילא עוברים משום בל תקדיש וראי' לזה דאל"ה מאי מפלפל כאן הש"ס דל"ל קרא לרבות שעיר המשתלח הא לא משכחת לה כו' ובאמת מנ"ל להש"ס דעוברים משום בל תקדיש דלמא לד' מרבינן דפוסל ופוסל שפיר משכחת לה כגון שהומם לאחר הגרלה אע"כ כיון דמפסוק הזה דנכללו כל הלאוין אף בל תקדיש ילפינן דפוסל אם כן ממילא עוברין משום בל תקדיש וכיון דמביא בה' עבודת יה"כ דהמום פוסל ידעינן ג"כ דעוברין על בל תקדיש. ולכאורה צ"ע על לשון הגמרא כאן בתמור' טעמא דרבי קרא הא לא"ה כו' הא אין הגורל קובע כו' ובאמת ע"כ צריך ריבוי דקרא על גוף הדין דמום פוסל בשעיר המשתלח וכגון שהומם אח"כ אך דילפינן ג"כ זה אבל לפי הס"ד דש"ס דלא משכחת בל תקדיש אם כן מאי מקשה הש"ס למה צריך קרא הא לא משכחת לה דבאמת הקרא צריך לענין דמום פוסל וזה משכחת לה בפשיטות כגון שהומם אח"כ וצ"ע ומכל מקום הי' לרבינו הר"מ לכתוב בפירוש דין זה והציור המבואר בש"ס ולא ה"ל לסמוך על המבין וצ"ע וגם הרהמ"ח השמיטו:
עוד נתבאר לנו מסוגיות אלו דאף דאם מת או נאבד המשתלח אסור לזווג אחרת בלי הגרלה מכל מקום בהומם וחללו על אחר סגי בלא הגרלה כיון דמכח הראשון קאתי ולולא דמיעטה התורה מח"ז הו"א דאם הומם וחללו על מח"ז כשר כי א"צ הגרלה כמבואר שם ביומא אם כן צ"ע על הר"מ בה' עיו"ה הט"ו שמביא דין דאם מת השעיר צריך ליקח אחר ויגריל עליהם ע"ש ולא הביא דין זה דאם נפל מום בשעיר וחללו על תם דכשר וא"צ הגרלה כיון דמכח הראשון קאתי כמבואר בש"ס והוא דין חדש מסברת הש"ס למה לא מביא הר"מ דין זה כלל בשו' מקום וצריך עיון גדול. והנה אני מסופק בפרה אדומה אם מקדיש אותה בע"מ אם עובר על הלאו דבל תקדיש וכן אם שוחט או זורק ודאי דהמום פוסל בה דמפורש בתורה להדיא אשר אין בה מום אך אינו מבואר אם עוברין בלאוין הללו וע"ש בתמורה דף ו' ע"ב דמרבינן מלד' שעיר המשתלח וע"ש כי ואשה למעט כי אינו עולה ע"ג אישים ע"כ לד' לרבות ובברייתא שם לענין ש"ח דייק מלד' גם פרת חטאת ועיי"ש בתוס' וברש"י דל"ג ליה אבל מכל מקום אפשר מלד' כמו דמרבינן שעיר המשתלח יכולין ג"כ לרבות פרה אדומה. ומלשון הר"מ כאן ולשון הרהמ"ח שכתב דכל המקדיש בע"מ למזבח משמע דוקא למזבח. אבל לא שעיר המשתלח ולא פרה אדומה. אך לפמ"ש דמבואר בש"ס דעל שעיר המשתלח עובר בלאו הזה אם כן על המזבח ל"ד אם כן בפרה אדומה ג"כ עוברים וכן על השחיטה והזריקה ומכל מקום צ"ע שהר"מ אינו מביא ד"ז. ואין להביא ראי' מפ"ב דפרה דהרבה פסולים פוסלים בפרה כמו בקדשים מחמת דחטאת קריא רחמנא ועיין בר"ש באריכות ובספרי מבואר דצריך קרא שהמום פוסל מגזירת הכתוב מכל מקום אפשר דאין עוברין בלאוין הללו וצ"ע ועיין בש"ס במקומות שמביא הר"ש ותוס' וצ"ע. וער"מ פ"ג דיש הרבה פסולין דפסולין לקרבן מכל מקום א"ע בלאו על הקרבה. אך מצאתי בראב"ד פ"א דפרה אדומה כ' להדיא דאסור להקדיש פרה בע"מ ע"ש. ודע דמ"ש הרהמ"ח מקדיש למזבח ל"ד אלא אפילו אם מקדיש לדמי עולה או אפילו לדמי נסכים לוקין שבזיון קדשים כ"ה בש"ס דתמורה ובר"מ פ"א מהלכות הנ"ל וע"ש בכ"מ ולח"מ:
ב[עריכה]
ונוהגת כו' לפי שאב"מ. נראה מדברי הרהמ"ח דלא משכחת לה בזה הלאו מעשה כלל. ובאמת משכחת לה גם בלאו הזה דלא יהיה קדוש אלא במעשה ולוקין עליו כגון שני שעירי יה"כ שהגריל עליהם וא' הוא בע"מ. ושם לא משכחת שיהיה קדוש בפה רק ע"י הגרלה ע' ביומא דף מ' ע"ב הגורל עושה חטאת ואין השם עושהו חטאת וכ"פ הר"מ פ"ג מהעיה"כ דהגרלה מעכבת אם כן אין לך מעשה גדול מזו וקודם שהגריל בודאי [אינו] חייב משום בל תקדיש לד"ה כמבואר בתמורה דף הנ"ל אם כן אם הגריל על בע"מ חייב מלקות משום בל תקדיש וא"ל לשיטת הרהמ"ח דס"ל כיון שאפשר לעבור בלי מעשה אינו לוקה אף אם עשה מעשה ז"א חדא דהא כתבתי כ"פ בח"ז בשם השעה"מ דזה דוקא אם עושה מעשה העבירה ובאותה עבירה הי' יכול לעשות בלא מעשה כגון לא ימכרו ממכרת עבד אם עשה מעשה כיון דהיה יכול לעבור בלי מעשה אין לוקין על המעשה אבל אם עושה מעשה בעבירות ובענין הזה מוכרח לעשות מעשה כגון קנה חמץ בפסח כיון דאין לו חמץ ומוכרח לעשות מעשה לוקין אם כן מכ"ש כאן דבלא מעשה לא מהני כלל וצריך לעשות המעשה בודאי דלוקין ועוד דהא עדיף דבלאו זה כלול כמה ענינים יש שעושין מעשה ויש שא"צ למעשה בודאי בדברים שיש בהם מעשה ולא משכחת בלא מעשה בודאי לוקין וכי בשביל שנכלל אב"מ ג"כ לא ילקה זה ודאי פשוט דלוקין אם כן נ"ל פשוט דלהרהמ"ח אף דהשיג על הר"מ מכל מקום בלאו זה משכחת לה מלקות כגון בהגרלה על שני השעירים והרהמ"ח מסתם סתים אבל מכל מקום נ"ל ברור בעזהש"י כמ"ש:
ג[עריכה]
אבל ראיתי כו' שזה וזה הקדש כו'. היינו כיון דבדיבורא אתעביד מעשה ובאמת מ"ש כמו מימר הר"מ בעצמו פ"א מה' תמורה ופח"י מה' סנהדרין לא כ' הטעם במימר דבדיבור אתעביד מעשה וע"ש בלחם משנה ובמ"מ בה' שכירות גבי חסמה בקול ובלחם משנה כאן וכבר דברתי בזה קצת בחיבורי ואין כאן מקומו להאריך. ואין לומר כאן דלסברת המ"מ בדברי רבינו כיון דמשכחת לה מעשה אף בלא מעשה לוקין אם כן ה"נ משכחת לה מעשה בלאו הזה בהגרלה דיוה"כ כמ"ש ז"א דע"כ לא כ' המ"מ אלא בענין זה דאינו עושה מעשה בענין זה כגון חסמה בקול אם רוצה חסמה בידים אף בלא מעשה לוקין אבל כאן בשאר קדשים דאינו עושה מעשה לא משכחת לה במעשה כי הגרלה אינו קובע בשאר קדשים כמבואר שם ביומא במקום דלא קידש הגורל וכו' ע"כ אינו ענין לסברת הרב המגיד ולהאריך לברר שיטת הר"ם בענין זה צריך אריכות גדול ועיין בהגהת מ"ל בסוף הספר רשם לעיין בתמורה ו' והיינו דמבואר כ"פ בסוגיא זו דמקדיש בע"מ לוקה ועיין במנחות פ"ז שם בעי ר"י גבי יין שעלה בו קמחים הקדיש מהו שילקה עליו משום בע"מ כו' נראה ג"כ מבואר דהמקדיש בע"מ לוקה ועיין בתמורה דר"י סובר האי סברא דבדיבור אתעביד מעשה וע' מנחות פ"ה גבי סולת שהתליעו וגבי עצים ובדף פ"ו גבי שמן בכל הנהו בעי רבא אם הקדישו אי לוקין משום מקדיש בע"מ נראה בפירוש דמקדיש בע"מ לוקין ע"ש. ונ"ל פשוט דאם הקדיש בע"מ למזבח ואח"ז קודם שנלקה נשאל על ההקדש מכל מקום נ"ל דלוקין נהי דההקדש יוצא לחולין דלא עדיף מתם שמהני שאלה מכל מקום על הלאו עבר כי לא מצינו בשום מקום אם בשעת הדיבור היא עבירה דתיהני שאלה כמו שבועת שוא או שקר כגון שאכלתי ולא אכל או להיפך בודאי לוקין אם כן ה"נ ואם כי יש לחלק כי כאן כיון דההקדש נפקע למפרע לא יהיה עובר כלל מכל מקום אין זה סברא כלל דהדיבור דאסרה התורה ועל הדיבור הזה חייב מלקות תהני ביה שאלה ולא מצינו רק דאם הדיבור לא היה העבירה כגון שבועה דלהבא אף דעבר אח"כ מכל מקום מהני שאלה וממילא אין לוקין על העבירה אבל אם הדיבור הי' בעבירה בודאי ל"מ שאלה ומכל מקום לא מצינו גילוי לזה בפירוש. מכל מקום נראה בתמורה אם המיר ושם א"א לשאול כי אין נשאלין על התמורה ע' נזיר דף ל"ב ודף ל"ג אך אם נשאל על הראשונה שמבואר שם בגמ' וע' תוס' דהשניה ג"כ יצא לחולין אפשר דאין לוקין כי הוא שואל על ההקדש שלא עשה עבירה וממילא נפקע עתה העבירה כמו מי שאוכל תרומה ואח"כ נשאל פטור על האכילה וכדומה אבל אותו דבר שהוא העבירה בעצמה כגון כאן נראה מצד הסברא דלא מהני שאלה כמו שבועת שוא או שקר דל"מ שאלה ומכל מקום אפשר לחלק כיון דמהני שאלה שיוצא לחולין מהני גם לזה ומכל מקום מצד הסברא נראה דל"מ ועמ"ל פ"ו מה' ערכין וחרמין הל' ל"ד ויבואר אי"ה במקומו.
ואם הקדיש בע"מ ותכ"ד חזר בו והנה לדעת הר"מ דמקדיש תכ"ד לאו כד"ד עש"ך ח"מ סי' רנ"ה ובבה"ז פשיטא דלקי אלא אף אם נאמר דתכ"ד יכול לחזור מכל מקום כבר עוררתי לעיל דבעבירה לא מצינו דיכול לחזור תכ"ד כמו שלא יוכל לחזור אם נשבע לשוא או לשקר אך בגמ' מצינו חוץ ממגרש נראה דבשאר דיבור אף אם הוא עבירה מכל מקום יוכל לחזור ואינו חייב כמ"ש לעיל. והנה אם המיר בהמת הקדש בבהמת חולין בע"מ אף דלוקין על התמורה ונתפס בקדושה כמבואר במס' תמורה וכ"מ ויבואר לקמן מכל מקום אין לוקין ג"כ מחמת הלאו דמקדיש בע"מ וזה מבואר בהדיא בש"ס תמורה דף ז' ע"א שמא לא שנינו אלא בתמורה כו' ע' שם ברש"י אמר לי' ר"י נמנו וגמרו דהמקדיש בע"מ עובר משום חמשה שמות ואי בתמורה נמי ששה הוויין דאיכא נמי לאו דתמורה וע"ש ברש"י שדקדקו ולא מצאו יותר וכן הר"מ בה' תמורה שכתב דתמורה חל על בע"מ לא כתב דלוקה שנים משום מקדיש בע"מ ג"כ. ולכאורה טעמא בעי למה יגרע ממקדיש וצ"ל כיון דהתורה כתבה בתמורה לא ימיר רע בטוב ניתקו מלאו דבע"מ רק על הלאו דתמורה ומקדיש בע"מ אוקמי' בלא תמורה וכה"ג כתבו התוס' גבי מחוסר זמן בחולין ד"פ ע"ב ד"ה הנח למח"ז ע"ש. ואם נפל מום בבהמת הקדש דנפדית וחללו על בע"מ אחר דיצאה הראשון לחולין ונכנסת השניה תחתיה מבואר בגמ' והבאנו לעיל כאן בתמורה כגון שהומם השעיר וחללו על אחר בע"מ דעובר משום בל תקדיש על השני וע' רש"י ותוס' ובחללו א"ע על לאו דתמורה כמבואר בש"ס. אך תמוה לי מאוד לפירש"י ותוס' דאם חללו על בע"מ עובר משום בל תקדיש הא מבואר בתמורה דף כ"ז ע"א בעי אביי כו' הי' לפניו שני בהמות של הקדש א' תם וא' בע"מ והי' לפניו שני בהמות של חולין א' תם וא' בע"מ ואמר הרי אלו תחת אלו מהו מי אמרינן תמימה תחת תמימה לאתפוסי ואין לוקין אלא א' על התמורה תם בתם ומום בבע"מ לאחולי א"ד תמימה דחולין תחת בע"מ דהקדש בעלת מום דחולין תחת תמימה דהקדש ותרווייהו לקי ע"ש ברש"י ותוס' אם כן מבואר להדיא דאי בעל מום בבע"מ לאחולי ותמימה תחת תמימה לאתפוסי אין לוקין אלא א' משום התמורה דתמימה בתמימה אבל בע"מ על בע"מ דאחולי אין לוקין אם כן מבואר בהדיא דאי חילל בע"מ על בע"מ אין לוקין ע"ש בסוגיא היטב ותבין. וא"כ תמיה גדולה דבסוגיא דידן גבי שהומם שעיר וחללו מבואר דאי מחלל על בע"מ לוקין משום בל תקדיש ועיין ר"מ פ"ב מהלכות תמורה ה"ג הביא דין זה וז"ל ב' בהמות של הקדש וא' מהם בע"מ וב' בהמות של חולין וא' מהם בע"מ ואמר הרי אלו תחת אלו הרי התמימה תמורת התמימה ולוקה אחת ובע"מ מחוללת על בע"מ שאין מניח ההיתר ועושה איסור נראה מדבריו דהוא היתר גמור לחלל בע"מ על בע"מ וכאן בסוגיא דידן מבואר דעובר בלאו ובאמת מצד הסברא למה לא יהיה עובר בכה"ג למה יגרע ממקדיש על כל פנים וצריך עיון גדול. ועיין בגמ' במקומות הללו ותבין והר"מ פסק שם בדין זה כאת"ל ומבואר בגמרא להדיא את"ל כ"ה דאיכא היתירא לא שביק היתירא ולאחולי קא מכוין היינו בע"מ תחת בע"מ ולא לקי ע"ש מבואר להדיא בש"ס דאף איסורא ליכא וצריך עיון גדול כעת. אך לפמש"ל לדעת הר"מ דאפשר בבע"מ עובר א"ע משום בל תקדיש אם כן ניחא נהי דבהמת הקדש עכצ"ל דמיירי במום קבוע כי במום עובר אינה מתחללת כמבואר כאן בר"מ מכל מקום הבהמת חולין היא בע"מ עובר ואי אמרינן דבע"מ תחת בע"מ א"ע על לאו דבל תקדיש ע"ש ברש"י [ניחא] אבל לדברי הרמב"ן דגם בבע"מ עובר [עובר] בודאי צ"ע ואי"ה אשנה פ"ז. ואם טעה וסבר שמותר להקדיש בע"מ למזבח והקדיש אינו לוקה מכל מקום הוא קדוש כה"ד הר"מ כאן ולא הוי הקדש טעות בכה"ג כיון דרצה להקדישו אבל דעת הראב"ד כאן דכה"ג אינו קדוש כלל דהוי הקדש טעות ועיין בה' תמורה ובכ"מ ולחם משנה ולקמן בה' תמורה יבואר.
ודע דאע"פ דבכלל המומין הפוסלין בבהמ' הוא טומטום ואנדרוגינוס עיין ר"מ פ"ז מהב"מ וגרע מבע"מ דאפילו בעופות פסולים עיין ר"מ פ"ג מהא"מ הל' ג' מכל מקום אם הקדיש טומטום ואנדרוגינוס אינו עובר משום בל תקדיש דהוי כמקדיש עצים ואבנים למזבח כ"מ בר"מ פ"ג ה"י וע' כ"מ ולחם משנה שם שכתב לגבי טרפה א"צ לחילוק שכתב הר"מ דבע"מ יש במינו קרבן וטרפה אין במינו קרבן דבלאו הכי בטרפה לא לקי דלא נתפרשה אזהרתו בתורה ע"ש ובאמת לגבי טומטום ואנדרוגינוס דהם בכלל בע"מ ונתפרשה אזהרתן צריך הר"מ לחילוק זה דאין במינו קרבן ע"כ לא לקי על בל תקדיש ע"ש. וד' הלחם משנה צ"ע לפי שהעמיס בכוונת הראב"ד דהחילוק בין יש במינו צריך דוקא גבי תמורה אבל לענין הקדש מעיקרא אין חילוק ואי לענין מלקות בלאו הכי אין לוקין על טרפה דלא נתפרשה אזהרתן ובאמת צריך הר"מ לחילוק זה לענין טומטום ואנדרוגינוס דהם בכלל מומין אבל הטרפה אינו מום רק מן הבקר ילפינן או לדברי הר"מ מלימוד אחר ואי"ה יבואר במקומו אבל טומטום ואנדרוגינוס הן מומין השוין באדם ובבהמה ע"ש בפ"ז מהב"מ. וגוף הדין דיליף הר"מ דאין לוקין לד' הכסף משנה בטומטום ואנדרוגינוס ומר"פ שם די"ז אין ראיה לענין מלקות דמיירי לענין תמורה אך היא גמ' מפורשת דף ז' ל"א דיקלא אינו במינו ראוי למזבח לא לקי לאפוקי בע"מ דאיכא במינו לקי ע"כ כ"ה דליכא במינו לא לקי והר"מ למד מר"פ דטומטום ואנדרוגינוס וכל הנהו דחשיב הוי אינו במינו ע"ש דף י"ז תוס' ד"ה א"ה וכו' ע"כ לא לקי על הקדשן כמבואר כאן בגמרא ואפשר דזה ג"כ כוונת הכסף משנה דהם דברי ר"פ דהוי אינו מינו ע"כ כתב הר"מ דאינו לוקה וד' הלחם משנה צ"ע כיון דהר"מ ע"כ צריך ליתן טעם דאינם לוקין מחמת אין במינו לענין טומטום ואנדרוגינוס כתב טעם כולל ובטרפה שייך גם כן האי טעמא אף על פי שיש עוד טעם שלא נתפרשה אזהרתן ע"ש. ועיין בדף ז' תוס' ד"ה אפילו למקדיש כו' כתבו והא דאמרינן לקמן המקדיש נקבה לעולה ימכור ויפלו דמיה לעולה צ"ל דלקי ודבריהם אינם מובנים דהלאו דבל תקדיש אינו אלא בבע"מ כמבואר בתורה אבל נקבה לעולה לא שמענו בשום מקום דילקה וצ"ע. ועיין בתמורה דכ"ז ע"ב משנה מפורשת דאם אמר על בע"מ ה"ז עולה לא אמר כלום ה"ז לעולה ימכרו ויביא בדמיה עולה וכ"פ הר"מ בפט"ו ממעה"ק וע' כאן בהשגות הראב"ד שם גבי מקדיש טומטום וכו' בפ"ג אם כן נראה לענין הלאו ג"כ אינו עובר אלא אם אמר בלשון למזבח או לעולה בלבד דהדין דנתפס בקדושה ונמכר עוברים על בל תקדיש אבל באומר על בע"מ ה"ז עולה דמבואר דלא אמר כלום אם כן א"ע כלל ואפשר דמ"מ עובר על הלאו אך בודאי אין לוקין אף להר"מ כי הוי לאו שאב"מ כי לא נתעביד בדיבורו שום מעשה כי לא נתקדש כלל. ומכל מקום אפ"ל כיון דלא חל קדושה בדיבורו כיון דאין ראוי לקרבן אם אמר ה"ז עולה אפשר דאין כאן לאו כלל ולא איסור וראיה לדבר דהנה מבואר שם בתמורה בסוגיא זו דאמר רבא השתא דאמר רבנן טעמא דבע"מ לקי משום דבזוי' מילתא הקדיש לדמי נסכים נמי לקי ונוכל לומר דלא בזוי' מילתא אלא אם חל קדושה עליה אבל אם אין חל כלל לא בזוי' מילתא וראיה לדבר דאי תימא דאפילו אם אינו חל עליה קדושה מכל מקום בזוי' מילתא אם כן מאי מקשה הש"ס בדף ה' לרבא דסובר כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד א"ע ל"מ והרי מקדיש בע"מ למזבח ותניא אף על פי שעבר בל"ת מה שעשה עשוי אלמא דמהני ומשני ע"ש. והנה מאי מקשה לסברת הרשד"ם ומהרי"ט המפורסם שהקשו מהשוחט בשבת ויוה"כ דשחיטתו כשרה ולמה לא נימא דל"מ ותיהוי שחיטתו נבלה ותי' כל היכי דאם נאמר לא מהני יתוקן האיסור תורה אך מכל מקום ילקה דעבר אמימרא דרחמנא אבל עי"ז דהתורה קנסה אותו דלא ליהני מעשיו הרעים יתוקן האיסור תורה ולא יהי' המעשה רע אז אמרינן דל"מ מעשיו הרעים דהתורה לא רצתה שיהי' קיום למעשה הרע שעבר נגדה אבל אי אפילו לא תהני מעשיו מכל מקום מעשה הרע שעשה לא יתוקן ועשייתו הוא נגד התורה בזה אמרינן דמהני כיון דבלאו הכי לא יתוקן האיסור אם כן בשוחט בשבת אף אם נאמר דל"מ מכל מקום לא יתוקן האיסור שחילל שבת אף אם נאמר דל"מ ושחיטתו נבלה מכל מקום אם מנבל בהמה בשבת ג"כ מחלל שבת אם כן בכה"ג לא אמרינן ל"מ ע' בשער המלך פ"ג מה' גירושין ואין כאן מקומו להאריך רק הצריך לעניננו וא"כ מאי מקשה הש"ס דלמה יהיה קדוש בע"מ הא אעל"מ לרבא ז"א הא רבא עצמו סובר דהטעם משום בזוי' מלתא וא"כ אף אם נאמר דל"מ ואין הקדושה חל מכל מקום כבר היה ביזוי מלתא ולא יתוקן האיסור אם כן בכה"ג מודה רבא דמהני אע"כ דלא הוי ביזוי מלתא אלא בנתפס בקדושה אבל אי אמרינן דלא מהני ולא יהי' נתפס בקדושה כלל יתוקן האיסור כי לא יהיה ביזוי מלתא ע"כ מקשה שפיר לרבא נימא דלא מהני וא"כ באמר ה"ז עולה דלא נתפס כלל בקדושה לא הוי ביזוי כלל ואין כאן איסור וכי תאמר והא חזינן דסברת הגמרא דלא תיהני ומכל מקום עובר בל"ת אף דאינו נתפס בקדושה דהא קיימינן בסברא דלא מהני ז"א דהא דר"ל דלא תהני הוא רק מחמת דהתורה אמרה לא תעביד ולולי העבירה הי' מהני ולאביי מהני וגם לרבא דכתיב קרא דמהני אך בס"ד דלא מהני מחמת דעבר על התורה אם כן בכה"ג ודאי עבר על הלאו כמו דאמר רבא דל"מ מכל מקום לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא דזה סיבה דל"מ אבל בל"ז הי' מעשיו קיימין אם כן אף דל"מ מחמת זה דעבר מכל מקום עובר בלאו אבל כ"ה דאף בלא עבירה שעבר לא מהני מעשיו אם כן לא עשה כלל שום איסור וכאן באומר ה"ז עולה אפילו בלא האיסור מכל מקום אינו נתפס בקדושה כמו דאביי מודה אף שסובר דמהני מכל מקום באומר ה"ז עולה אין נתפס בקדושה או לרבא דגלי קרא דנתפס מכל מקום באומר ה"ז עולה אינו נתפס וכן באומר על בהמה טמאה אף על פי שאין כאן לאו כי אין במינו מכל מקום לא נתפס אם כן בודאי אין עושה איסור ולא עבר על לאו כלל. הכלל כ"ה שאין נתפס רק מחמת דעבר על התורה אם כן אף אם לא מהני ונתקן האיסור מכל מקום עבר על ל"ת כי הל"ת הוא סיבה דלא יהי' מעשיו קיימין אבל אם בלא הל"ת אין מעשיו קיימין וכבר בררתי דאם המעשה אינו אין איסור כלל אם כן א"ע בלאו כי הלאו הי' מחמת האיסור דביזוי מלתא וזה אין ביזוי אבל במקום דנתפס כגון לעולה והוי ביזוי מלתא מקשה הש"ס שפיר דאי לאו האיסור הי' נתפס והתורה אסרה זה כיון שנתפס הוי ביזוי מלתא ע"כ לרבא הוי הסברא כיון דעבר לא יהני מעשיו הרעים ומכל מקום על הלאו עבר והוא דבר פשוט. העולה מזה כיון דחזינן דהמקדיש עצים או שאר דברים שאין במינם קרבן דנתפסו בהם קדושה כמבואר בר"מ דאם אמר למזבח ימכרו לצורך קרבן והתורה לא אסרה משום בל תקדיש כיון דליכא ביזוי אם כן ה"נ אם אמר על בע"מ לשון עולה דאינו נתפס ואין כאן ביזוי אין כאן לאו אבל מקדיש בע"מ בלשון לעולה ל"מ עתה כיון דגזירת הכתוב דנתפס בודאי הוי ביזוי אלא אף לפי הס"ד מכל מקום כיון דהסיבה דלא נתפס היא מחמת עבירה בודאי עובר בל"ת אבל על כל פנים נתקן האיסור במקום דלא נתפס אם כן חזינן מדנתקן האיסור דליכא איסור בלא נתפס אם כן באומר בלשון דלא נתפס אינו עובר כלל ולע"ד זה פשוט ובזה תבין גם כן לדעת הר"מ דלוקין במקדיש בעל מום משום דבדיבורא עביד מעשה אם כן מאי מקשה הש"ס לרבא לימא דלא מהני הא נוכל לומר דלרבא דהוא קנס התורה דלא יהני מעשיו אם כן בכ"מ אף דמעשיו ל"מ מכל מקום לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא שפיר לא מהני אבל כאן אי אמרינן ל"מ אם כן לא נתעבד מעשה כי אינו נתפס ואם כן יהיה לאו שאב"מ ולא ילקי אם כן ע"י קנס התורה יהיה חוטא נשכר דלא לקי ובכה"ג מהני כי קנס הוא לו ועיין בפמ"א סימן ל"ד כתב סברא כה"ג ולפמ"ש אתי שפיר כיון דע"י דנאמר לא מהני ולא יהיה בו מעשה אם כן סיבה שעבר הוא עושה זה לאו שאב"מ אינו מזיק כלל והוי לאו שיש בו מעשה אף אם לא מהני ולקי. אך אם אפילו בלא סברא דל"מ אין בו מעשה אז לא לקי אבל כאן דמה"ת לא נתפס מידי דהוי עצים ואבנים רק מחמת קנס התורה דלא מהני לקי שפיר והתורה קנסה דלא מהני מעשיו מכל מקום הוי כאלו עשה מעשה כמו סברת רבא אף דלא אהני מעשיו ולא עבד איסור כלל כי לא מהני מכל מקום לקי דעבר אמימרא דרחמנא ואביי באמת פליג אבל רבא סובר כן אם כן לענין לאו שאב"מ נמי דינו כן כנלע"ד ברור בעזהש"י ואין כאן מקומו והארכתי בזה במק"א בעזהשי"ת:
והנה הרהמ"ח במצות שאח"ז במצות עשה מביא דגם הנסכים והלחם ושמנם צריכין שיהיו בתכלית השלימות בלי הפסד שנא' תמימים יהיו לכם ונסכיהם וזה מבואר בר"מ פ"ו מהא"מ ומביא שם דגם עצי מערכה צריכים שלא יהי' בהם תולעת וכ"ה בגמ' עבכ"מ שם ועי' במנחות דפ"ה דל"ד נסכים אלא ה"ה כל המנחות וע"ש במנחות דפ"ה דיש ארבעה אבעיות בגמ' על סולת היא אבעיא אם לוקין משום מקדיש בעל מום ועל העצים אבעיא בפ"ע ועל השמן ועל היין בכ"א אבעיא בפ"ע אם הקדיש הגרועין אי לוקין משום מקדיש בעל מום א"ד אין בע"מ אלא בבהמה והר"מ מביא אבעיות הללו שם בפ"ו וכ' שהמקדיש דברים הללו למזבח הדבר ספק אם לוקין משום מקדיש בע"מ ע"כ אין לוקין אך לוקין מכות מרדות והרהמ"ח לא הביא כאן שום איסור על הקדשו רק במצות עשה כ' דמצוה להיות תמים ובאמת יש איסור גם להקדיש כמבואר וגם הרהמ"ח לא הביא לקמן עצים ובאמת בגמ' מבואר האבעיא גם על עצים אם לוקין אבל על כל פנים בכלל מ"ע שיהיו נבחרים בודאי. והנה לכאורה צדדי האיבעי' כיון שפסול עובר משום בע"מ על הקדישו ובאמת יש כמה פסולין בבהמה כמבואר בר"מ כאן וכתב דאין לוקין לא על הקדישן ולא על הקרבתן. אך באמת בבהמה כיון דהתורה כתבה דוקא בע"מ וחוץ ממומין המבואר לאו בכלל בע"מ כגון רובע ונרבע ומחו"ז ויוצא דופן וכדומה הם אינם נקראין בע"מ אבל סולת ושאר דברים דאין בהם רוח חיים מכל מקום הגרועין הם בכלל בע"מ כמבואר בלשון חכמינו זכרונם לברכה מום במקח והויין בכלל בע"מ לפיכך חסר בבהמה בפנים דג"כ פסול להקרבה כמבואר בר"מ מהש"ס בפ"ב מהלכות אלו וכן חסרון אבר בעוף דגם פסול מן העוף ממעטינן חסר אבר דברים הללו כיון דהם בע"ח וקבלו חכמינו זכרונם לברכה דאינם בגדר מום והתורה לא הקפידה להקדיש רק בע"מ אך חסרון אבר בעוף דודאי הוי מום אך בבהמה פוסל מום קטן ובעוף אינו פוסל מום קטן אלא מחוסר אבר דהוא מום גדול אם כן כיון שפסול אפשר דאסור להקדיש ג"כ כמו במנחות דהיא אבעיא כיון שפסול מחמת מום עובר משום בל תקדיש או אפשר דאין האיסור אלא בבהמה ומדברי הר"מ פ"ג אין הכרע אם הקדיש חסר בעוף אם עשה איסור וצ"ע ועמ"ש לקמן דנראה דאין שום איסור להקדיש חסר אבר בעוף. והנה במקדיש עצים מתולעים אם הוא ספק ומכין אותו מכל מקום הרהמ"ח לא כתב לא כאן ולא במצות עשה הדין דעצים. וז"ל הר"מ פ"ו וכן עצי המערכה כו' פוסל למזבח והוא בפ"ב דמדות כמבואר בכ"מ שם דמיירי שם בעצי המערכה ואח"ז כ' המקדיש כו' או עצים פסולים למזבח ה"ז ספק אי הוי כמקדיש בע"מ כו' ועיין במ"ל הביא דהתו"ס בדפ"ה ע"ב וז"ל הגמ' שם תנן התם כל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי המזבח כו' בעי רבא הקדישו מהו שיחייב עליו משום בע"מ כו' וכתבו התוס' ד"ה בעי רבא ונראה דבעי' דעצים אליבא דר' לעיל פ' הקומץ ד"כ דעצים קרבן גמור הוא ושייך לא תקריבו כו' והיינו דלרבנן כיון דלאו קרבן אינו בבל תקריבו ושם הוא הפלוגתא דלרבנן דלאו קרבן גמור עצים אין טעונין מלח ולא קמיצה ולא עצים אחרים אבל רבי סובר דבעי מלח וקמיצה ועצים אחרים והקשה המ"ל דהר"מ ז"ל פסק כרבנן דפליגי על רבי ומכל מקום הביא אבעיא זו אם לוקין במקדיש עצים ע"ש שכתב דסברת רבינו דאף לרבנן מכל מקום נקרא קרבן כמבואר בתוס' מנחות ד"כ. ואני לא זכיתי להבין דהתו"ס כיון דהגמ' מביא המשנה דמדות דכל עץ שנמצא תולעת פסול וע"ז הוא אבעיא דרבא אם מקדישו נראה דהאי בעיא הוא ג"כ דוגמא המבואר במשנה היינו עצי המערכה אם כן מאי שייטא הפלוגתא דרבי ורבנן אם עצים הם קרבן לכאן דע"כ לא פליגי ורבי סובר דעצים נקראים קרבן היינו במתנדב עצים למזבח לא עצי המערכה רק להקריבם כמבואר בסוף מנחות הרי עלי עצים לא יפחות כו' וכ"פ הר"מ בה' מעה"ק וסובר רבי דאקרי קרבן וצריך קמיצה ומלח ועצי המערכה אבל עצי המערכה בודאי מודה רבי דלא אקרי קרבן וא"צ מלח ולא קמיצה לד"ה וכן לפי מ"ש המ"ל דלרבנן נמי אקרי קרבן זה נמי דוקא בעצים שהתנדב לקרבן על המזבח אבל מה ענין עצי המערכה לזה. ע"כ נ"ל דסברת התוס' אף דמביא שם המשנה דמדות מכל מקום העיקר הכוונה להוכיח דתולעת פסול ואם פוסל בעצי מערכה פוסל ג"כ בעצי קרבן ובפרט שמבואר במשנה סתם לפסול למזבח וזה נמי בכלל אבל האבעיא הוא רק על עצי קרבן וסברת התוס' דהיא אליבא דרבי דלדידי' שייך לא תקריבו והמקריב או המקדיש עובר. ולדעת המ"ל אף לרבנן כיון דאיקרי קרבן. על כל פנים הכל בעצי קרבן אבל בעצי מערכה נהי דפסולין אבל מכל מקום אם הבעיר אותם ע"ג מזבח לא עשה איסור כלל כי לא שייך לומר לא תקריבו כי אינו בגדר קרבן ויש כמה פסולין ואינו עובר על הקרבן כמבואר כאן בר"מ וכן יש לכוין בר"מ ג"כ דבהלכה ב' כ' וכן עצי המערכה ואח"ז בה"כ כתב דאם הקדיש סולת כו' או עצים למזבח כו' כוונתו או עצי קרבן אבל עצי המערכה אין איסור כלל בלא תקריבו ועצי קרבן סובר הר"מ כסברת המ"ל אפילו לרבנן כנלע"ד נכון בעזה"י דעצי המערכה אינם בכלל זה רק עצי קרבן ומכל מקום צ"ע:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |