מנחת חינוך/ע
מנחת חינוך 
ע
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
בברכת ה' כו'. במשנ"ח ובס' יש סדר למשנה האריכו בזה ואכתוב בקיצור בע"ה עיין ר"מ פ"ב דעכו"ם ובסנהדרין פא"מ. ונקדים דיש ארבעה מיני שמות הקדושים א שם הויה ב"ה ככתיבתו וזה נקרא תמיד שם המיוחד ב שם א"ד דהיינו כקריאתו יש סוברים דהוא ג"כ שם המיוחד ויש סוברים דהוא בכלל כינוי ג יש עוד חמשה שמות שאין נמחקין חוץ השני שמות הנ"ל כמבואר במס' שבועות דהיינו אלקים כו' ע"ש והם נקראים כנויים ולפעמים נקראים ג"כ שמות המיוחדין כמו שיבואר אי"ה ד כגון רחום וחנון קנא וכדומה דהם נמחקים והן נקראים תמיד כנויים אליבא דכ"ע. והנה בלאו זה יש בו סקילה וגם כרת וגם מלקות לקצת שיטות כמ"ש בעז"ה אך בשוגג א"ח חטאת כמבואר בכריתות ור"מ פ"א מה' שגגות גם יש בו לפעמים קנאין פוגעין בו כמש"א בעה"י. ולאו זה מבואר בש"ס דצריך שיברך שם בשם ואם אמר יתברך יוסי א"ח וכ"פ הר"מ שם ובכ"מ הקשה ד' הר"מ אהדדי מה' ממרים ותוס' שבועות מכל מקום הלכה כ"ה. ונראה דאם לא בירך בשם אף הלאו א"ע כמו קללת דיין והדיוט דבלא שם א"ע כלל כ"נ. ואיסורא כמו לעיל בדיין ובאיזה שם יהי' המברך והמתברך יבואר אי"ה לפנינו. המברך שם הוי"ה ב"ה לכ"ע חייב סקילה בעדים ובלא עדים חייב כרת ע' בה' שגגות ואם התרו בו למלקות פטור ממלקות דהוי ניתן לאמב"ד. והמברך שם א"ד להר"מ דינו שוה לשם הוי' וי"ח והר"מ עצמו מביאם דסוברים דדינו ככינוי ויבוארו הדינים בסמוך וע' רש"י ובכ"מ שם. ועל שאר שמות שאין נמחקין הוי בכלל כנויים לענין זה שאינו נסקל דהוא פלוגתא בגמ' וחכמים ס"ל דהם רק באזהרה ולא בסקילה ודעת התוס' דכרת חייב רק מסקילה פטור ובר"מ אינו מבואר להדיא אי חייב כרת. וע' תבואות שור ביו"ד דעתו בדעת הר"מ דא"ח כרת. ונ"פ דאם מברך הכינויים כיון דליכא מב"ד רק אזהרה מאלקים לא תקלל אם כן אם התרו בו למלקות חייב מלקות דעל קללת דיין חייב מלקות מלאו זה וג"כ כאן מוזהר בלאו זה אם כן ודאי לוקין אך בס' משנ"ח כ' דאינו לוקה אף דלענין דיין לא הוי לאו שנלאמב"ד מכל מקום לענין ברכת השם אף על הכנויים ה"ל שנלאמב"ד ולא הביא ראיה לדבר וצריך עיון. ועלח"מ ה' ממרים בשם תוס' וגם כ' שם באב בכנויים לוקין עמ"ש הטעם דל"ה לשנלאמב"ד אם כן כאן נמי נראה דלוקין וצ"ע. ונראה ג"כ לפמש"ל לענין קללת דיין חייב אף בשומע מפי אחר ומקלל אם כן כאן נמי בשומע מפי אחר ובירך אף דא"ח כמבוא' במשנה להדיא היינו סקילה א"ח אבל כיון דהוא בכלל הלאו אם כן ה"נ וחייב מלקות כמו בדיין ואפשר כרת נמי חייב דהוי בכלל איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו ובמשנ"ח הניח בצ"ע ולדידי פשוט דמלקות וכרת חייב דהוא בכלל מקלל באזהרה כנ"פ. ואם בירך שמות הנמחקין כגון חנון ורחום כו' לפי המבואר מלשון הגמרא על הכנויים ושמות אלו ג"כ בכלל כנויים הם ע' בשבועות לענין שבועה ולענין מקלל אם כן גם עליהם הוא באזהרה וכרת להסוברים דא"כ וא"ל כיון דכתיב אלקים לא תקלל אם כן דוקא דומיא לאלקים דאינו נמחק ז"א כיון דל"א דשם אלקים דוקא אם כן אין חילוק וכ"ה בס' תורת חיים להדיא דעל כנויים הנמחקים נמי באזהרה וכ"כ במשנ"ח.
וכ"ז לענין שמות המתברכי' ולענין שמות המברכים דכ' למעלה דצריך שיהי' שם בשם והנה לענין חיוב סקילה כגון שהשם המתברך הוא משמות הוי' ב"ה או א"ד דעת הר"מ דהשם המברך אם הוא אף בכינוי' שאינם נמחקין ג"כ חייב אבל בכנוים הנמחקים פטור ודעת הרמ"ה דגם שם המברך צריך שיהי' שם ב"ד לכל מר כדאית לי' או שם הוי' ב"ה או א"ד עבכ"מ ובת"ח שנתן טעם לדברי הר"מ. ונראה דזה דוקא לענין חיוב סקילה אבל הלאו דאלקים לא תקלל דמבואר גבי דיין דחייב המקלל בכל שם אף בחנון דהיינו הנמחקים אם כן גם כאן עובר בלאו הזה וג"כ חייב כרת לשיטת הסוברים כן. או אפשר אליבא דכ"ע אם שם המתברך הוא שם הוי' ב"ה או א"ד כיון דבהדיוט הוי קללה בכל שם ה"נ הוי קללה בכ"ש ועובר על לאו זה וג"כ ה"ל בכלל איש כי יקלל וכו' לענין כרת וג"כ חייב מלקות כיון דאין בו חיוב מיתה כמש"ל כיון דגבי דיין לוקה ה"נ כנ"ב. ואם השם המתברך הוא שם הוי' או א"ד דאסור להוציאו לבטלה כמ"ש במצוה הקודמת ועובר בעשה דאת כו' אם כן אם קילל בשם אפילו הנמחק חייב מלקות לכ"ע אף להראב"ד דסובר גבי דיין דאינו לוקה במקלל בשם הנמחק פכ"ו דסנהדרין היינו כמ"ש דה"ל לשאב"מ ולא ריבתה התורה והפלא ה' אלא במוציא ש"ש לבטלה ושם המקולל הוא הדיוט אם כן צריך שם המברך להיות בשם שאסור להוציאו לבטלה אבל כאן אסור משום מוציא ש"ש לבטלה שם המתברך אם הוא הוי' ב"ה או א"ד כמ"ש אם כן חייב מלקות אף דשם המברך הוא שם הנמחק על כל פנים בכלל אזהרה הוא ולדעת הר"מ דגם בדיין בכ"ע חייב עיין לעיל אם כן כאן פשיטא כנ"ל ברור דלענין לאו ומלקות ה"ל כמו הדיוט וחייב בכ"ש כנ"פ וברור. ואם בירך הכנויים הן שאינם נמחקין או נמחקין באיזה שם שיהי' הן בנמחק והן באינו נמחק על כל פנים ה"ל בכלל אזהרה כמו דיין דעל המקלל פטור רק מחמת דמקלל בשם אם כן ה"נ כיון דקלל בשם ה"ל בכלל קללה וחייב מלקות וכרת. ומכל מקום ד"ז בכנויים וגם המברך הוא כינוי תלוי בפלוגתת הר"מ וראב"ד דלהר"מ דלוקין בכ"ע גבי דיין ה"נ אבל להראב"ד כ"ה דא"ע בעשה פטור ממלקות ה"נ אבל כרת נראה דחייב דה"ל בכלל מקלל הן באזהרה והן לענין כרת רק לענין מלקות פטור דה"ל לשאב"מ רק בשם דאסור להוציאו לבטלה כמש"ל דגלי קרא אם כן ה"נ כנ"ב בעזה"י. העולה מזה דנ"ל ברור דכיון דלאו זה מאזהרה אלקים לא תקלל ותרתי משמע הן קודש הן חול אם כן כל מה שחייב בדיין חייב ג"כ כאן רק כאן הוסיפה התורה חיובים אם כן אם א' בירך איזה כינוי אפילו הנמחק רק שבירך ג"כ בשם חייב מאזהרה זו מלקות כמו הדיוט ואפשר ג"כ חייב כרת להסוברים דעל הכינוים בכרת דהוי בכלל כי יקלל כו' וכן אפילו אם בירך שם משמות הוי' או א"ד לפי פשיטות דלעיל רק השם המברך הוא כינוי על כל פנים לא גרע ממקלל דיין דהוא באזהרה זו אך כאן הוסיפה התורה דאם בירך שם הוי' ב"ה או א"ד לכל חד כדאית לי' ובירך אותו בשם המיוחד או בשם שאינו נמחק לכל חד כדאית לי' חייב סקילה ג"כ אבל במקום שא"ח סקילה על כל פנים הוי כמו דיין וחייב על כל השמות הן מתברך והן המברך מלקות מלאו זה וכן כרת.
ודוקא אם מברך על כל פנים באיזה שם אפילו נמחק כיון דבדיין חייב ה"נ או למלקות או ללאו להר"מ והראב"ד שכתבנו לעיל. אבל אם מקלל בלא שם כלל נ"ל פשוט דפטור כיון דגבי דיין והדיוט א"ע כלל בלאו כמש"ל ואין לנו שום כתוב ללמוד זה עכצ"ל דידוע הי' לחז"ל דבלא שם כלל אינו נקרא קללה כלל ואינו בכלל אזהרה דאלקים וכו' אם כן כיון דאין אזהרה כלל אם כן גם במברך את השם בלא שם כלל אינו ברכה כלל ולא הזהיר מזה ופטור לגמרי וכאן דיש לנו לימוד דצריך שם בשם מבנקבו שם היינו דצריך שם המיוחד להרמ"ה ולדעת הר"מ שם שאינו נמחק ואי לאו הפ' בנקבו שם הי' מחויב אפילו בכל השמות כגון חנון אם הוא השם המברך כיון דהוא נכלל בלאו אלקים וכו' כי גם על הדיין עובר בלאו בכינוי ע"כ צריך קרא דא"ח רק במיוחד או באינו נמחק ע"ז הוא חייב סקילה ובשם הנמחק על כל פנים ה"ל באזהרה כמ"ש אבל בלא שם כלל אפילו בלא האי קרא בנקבו שם ג"כ הי' פטור כיון דאינו בכלל אזהרה כלל דאלקים וכו' דגבי דיין ג"כ פטור ע"כ ד' רש"י בסנהדרין ס"ו ד"ה בנקבו וכו' דרמבר"י דדריש בנקבו שם על מקלל אביו לא ס"ל דרשה דלעיל עד שם בשם ואפילו לא בירך שם בשם אלא יתברך יוסי ר"מ בר"י מחייב ע"ש [צ"ע]. ובאמת נראה דבלשון יתברך יוסי לכ"ע פטור כיון דאין אזהרה כלל ע"ז אך ר"מ בר"י דלא ס"ל דרש זה סובר דא"צ שם המיוחד או שאינו נמחק דמוכח מהאי קרא אבל על כל פנים חנון ורחום וכדומה זה בודאי צריך כנלע"ד ברור בעזה"י:
ויש עוד דין בזה אם מברך השם בשם של ע"ז זה נקרא מקלל בקוסם ומבואר בסנהדרין פ"א ור"מ כאן דקנאים פוגעין בו ובודאי הל"מ ככל הנחשבים שם ואינו מבואר על איזה שם המתברך יהי' חייב ואפשר חייב אפילו על כנויין הנמחקים וצ"ע. והנה הרהמ"ח כאן בשם המתברך הביא השני דיעות אי דוקא הוי' ב"ה או אדנ"י ג"כ וכתב ואינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיוחדים ולא נתברר בדבריו אי סובר דשם המברך צ"ל הוי' או אדנ"י כסברת הרבה ראשוני' ולשון מיוחד משמע כן אף דבר"מ מבואר ג"כ לשון זה של מיוחדים ודעתו שם דאף בשמות שאין נמחקין חייב הרי דקורא לשמות שאין נמחקין שמות מיוחדים היינו דסמך אמ"ש קודם בפי' דחייב בשמות שא"נ אבל הרהמ"ח סתם הדברים. וכתב עוד הרהמ"ח והטעם דאינו נסקל וכו' ומכל מקום פוגעים קנאים וכו' זו לא שמענו דבלא שם יהי' קנאים פוגעין ובלי שום ספק טעות המעתיק כאן וכצ"ל והמקלל בשם ע"ז אינו נסקל והטעם כו' ומכל מקום קנאים פוגעים בו וז"פ. והנה על לאו זה מצווים כל באי עולם גם ב"נ ואיכא פלוגתא בש"ס אי ב"נ מוזהר על הכנויים ר"י נפחא ור' מיישא ובר"מ פ"ט מהלכות מלכים ה"ו כ' ב"נ שבירך את השם בין שבירך בכינוי בכל לשון חייב משא"כ בישראל ובכ"מ כתב דהר"מ סובר דהלכה כר' מיישא דחייב ב"נ על הכנויים וע"ש שהניח בצ"ע מ"ט פסק כר"מ ולא כר"י נפחא ועלח"מ. והנה לפמש"ל נ"פ אף דלא בעינן שם בשם גבי ב"נ ע' בש"ס ובפרט אם חייב על הכנויים מכל מקום על כל פנים בעינן שיברך בשם היינו אפילו כינוי הנמחק רק דלא צריך שיהי' שם המברך מיוחד או אינו נמחק אבל על כל פנים בעינן איזה שם כי בלא שם לא הוי קללה כלל כמש"ל כנ"ל ברור.
והנה לשיטה זו שב"נ חייב על הכנויים ג"כ חייב אף על הכינוים הנמחקים כמש"ל בישראל כנ"ל פשוט וכ"ה בלשון הר"מ שכתב ואפילו בכל ל' והשם שנכתב בכל ל' אין איסור מחיקה עש"ך סי' קע"ט ובמג"א סי' של"ד. ותמהני על הרהמ"ח שבכל מצוה שב"נ מוזהר בה כותב בפי' וזה כל באי העולם מוזהרים כמבואר כ"פ וכאן לא כתב זה אבל האמת הוא כן ודינו של ב"נ ככל הז' מצות שלו שנהרג בסייף ולענין שאר דינים וב"נ שבירך את השם ואח"כ נתגייר פטור ל"מ בבירך בכנויים דהשתא לאו בר קטלא הוא דפטור אלא אפילו שם המיוחד בשם מכל מקום כיון דהי' דינו בסייף ועכשיו בסקילה ואשתני דינו ומיתתו ע"כ אינו נהרג ע' סנהדרין דע"א ור"מ פ"י מה' מלכים ומבואר בר"מ כאן המגדף כו' אלא כיון שגידף בעדים נסקל ופי' הכסף משנה כוונתו דסובר דמגדף אין צריך התראה כמ"ש בפ"כ מה' עדות דאין לע"ז שגגה לפי שאב"מ ועיין באחרונים והראב"ד בפ"כ מה"ע כ' על הר"מ דא"כ מגדף לא לבעי התראה מבואר בדבריו דפשיטא לי' דמגדף צריך התראה דהר"מ מודה בזה ובמצוה הקודמת גבי קללת דיין מבואר בר"מ פכ"ז מסנהדרין דצריך התראה דכ"כ להדיא בה"ד ע"ש ויבואר אי"ה במק"א באריכות. ומבואר בר"מ כאן דמגדף שחזר בו תכ"ד אינו כלום אלא נסקל והוא מהש"ס דתכ"ד כדבור חוץ ממגדף מבואר דבכל התורה אף במידי דלשעבר יכול לחזור תכ"ד ועמש"ל במצוה הקודמת ובקצה"ח סי' כ"ח ונ"ל דדוקא מגדף דהוא בסקילה כגון שם המיוחד אבל בשם הכינוי דאינו בסקילה רק באזהר' וכתבנו לעיל דלוקין אפשר דתכ"ד כדיבור או אפשר מכל מקום חמור איסורא ולאו כד"ד וצ"ע.
ומבואר בש"ס ור"מ דאם עדים מעידין על א' שגידף הב"ד בודקים אותם בכינוי היינו יכה יוסי את יוסי אך בגמר שרוצים הב"ד לחייבו א"י לחייבו רק צריך שישמעו הגידוף בפי' מוציאין כל אדם לחוץ ושואלין לגדול שבעדים וא"ל אמור מה ששמעת בפי' והוא אומר והעד השני א"צ לפרש רק אומר אף אני שמעתי כמוהו וכל העדים כן והכסף משנה מביא ירושלמי וכי אומרים לו גדף דהיינו דהירושלמי סובר דהעד שאומר זה בפי' ה"ל כאלו מגדף בעצמו ופי' הירושלמי שאומר אותו השם שהזכרתי קילל כו' והכסף משנה כ' על הר"מ דלא ידע למה השמיט רבינו זה ובאמת בש"ס דילן לא כן משמע אלא בד' הר"מ שאומר בפי'. ועל קושיתו של הירושלמי כ' התי"ט דלא קשה כיון דמכוין לקיים המצוה ל"ה גידוף דמצותו בכך וא"א בע"א כמו שציותה התורה למחוק השם בסוטה ע"ש. על כל פנים נ"ל דזה דוקא אם העיד באמת אבל אם נתברר שהעיד בשקר ובכה"ג לא התירה התורה אם כן חייב העד שאמר הגידוף משום מגדף ונ"מ אם נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו העדים דאין העדים נהרגין מחמת הזמה דכאשר זמם ולא כאשר עשה אבל כאן העד הגדול שאומר בפי' נהרג לא מטעם שעשה לחבירו דבזה א"ח אלא חייב סקילה מחמת שגידף ועד השני שאמר אף אני כמוהו א"ח דלא גידף וכן אם הוזם א' מהם דאין נהרג מחמת הזמה מכל מקום אם הוזם זה שאומר בפי' נהרג מחמת הגידוף אבל אם השני הוזם אינו נהרג דלא אמר בפי' אך כיון דא"ח בתורת הזמה רק מטעם גידוף אם כן צריך התראה לרוב השיטות דס"ל דבעי התראה ומחמת זוממין א"צ התראה כידוע דע"ז א"צ התראה אבל באין בהם דין הזמה רק מחמת הגידוף צריך התראה ופשוט. שוב ראיתי שהתעוררו בזה בס' יש סדר למשנה ובמשנ"ח. ונראה ג"כ דאם באו עדים ולא הזימום רק הכחישום שאומרים אותו פ' הי' עמנו ג"כ נהרג העד דבשלמא בכ"מ הזמה חידוש הוא דמאי חזית כידוע אבל כאן הו"ל כאומרים העדים שפלוני חילל שבת וכדומה ה"נ כאן אומרים שפלוני גידף ועבר עבירה בודאי נאמנים העדים כנ"ל וקצרתי דוק ותבין רק דצריך התראה. הכלל כיון דאינו מחמת הזמה צריך התראה וכמ"ש.
ונ"ל דדוקא בישראל אין הורגין עד שישמעו הב"ד בפי' אף על פי שיודעים מכל מקום ד"נ חמירי וצריך שישמעו הב"ד בפי' אבל ב"נ שבירך את השם כיון דד"נ דב"נ קיל ונהרג עפ"י ע"א ודיין א' די מה שבודקין בכינוי יוסי ולא בעי שיאמרו בפי' וצ"ע בזה. ונראה דל"ד במגדף באופן שחייב סקילה בודקין העדים בכינוי יוסי אלא אף אם בירך בכינויין שכתבתי לעיל דלוקין ג"כ הדין דבודקין בכינוי רק בשעת גמ"ד אומר בפי' מפני כבוד שמים כנ"ל. ומבואר כאן דרק בשעת גמ"ד אומרים בפי' אבל כ"פ דנין בכנוי דהיינו כל החקירות ודרישות הוא הכל בכינוי ונ"ל לפי המבואר פ"ג מהלכות עדות דאין העדים יכולים לחזור ולהגיד דוקא אחר שנחקרה עדותן בב"ד אבל קודם שנחקרה עדותן בב"ד יכולים לחזור ולהעיד ולומר מבודין היינו וכדומה היינו דוקא בכל עדות שבעולם דלאחד החקירה א"צ לעדים ויכולין הב"ד לפסוק עפ"י שפיר אי"ל בהם אבל כאן אפילו לאחר חקירה כ"ז שלא אמרו בפי' א"י הב"ד לפסוק הדין אם כן קודם שאמרו בפי' יכולים לומר מבודין היינו ול"ש לומר כלל שהב"ד יכריחם לומר בפירוש כיון שהם אומרים שהוא שקר ואנחנו צריכין עוד לעדותן בודאי יכולין לחזור. אבל במק"א כיון דלאחר חקירה אין צריך לעדותן אי"ל ולהגיד אבל כאן ל"מ החקירות עד שיאמרו בפירוש אם כן כ"ז שלא אמרו יכולין לחזור בעדותן ולא יאמרו כלל. אך אחר שהעידו בפי' א"י לחזור כמו כל עדים כיון שנחקרה עדותן כבר כנ"ל ברור ופשוט. ונראה דלאחר שהעידו בפירוש דאי"ל בהם כמו בכ"מ דלאחר שעדותן מועלת אמרינן כיון שהגיד שוב כו' מכל מקום תכ"ד יכולים לחזור כמו שמבואר בח"מ סי' כ"ט דאף במקום שא"צ דו"ח מכל מקום תכ"ד יכולים לחזור. וראיתי במשנ"ח כתב דאין העדים יכולין לחזור אף תכ"ד כיון דחוזר ממילא אומר שגידף ואינו נאמן דא"א מע"ר ע"ש ובתוספות ב"מ ג' ע"ב דבעושה תשובה נאמן דאין אדם רוצה להביא חולין בעזרה אם כן כאן נמי אינו רוצה להרוג נפש בחנם אך אין ענין זל"ז דיש חילוק לגבי אחר אין צריך לחזור וער"נ בשבועת העדות סוגיא דהשביע ה' פעמים ועקצה"ח כ"ח אך אותו העד שאמר בפירוש א"י לחזור אבל אותו העד שאומר אף אני כמוהו זה לא גידף בודאי יכול לחזור בו תכ"ד ופשוט.
והרהמ"ח כ' דיני קריעה ובמצוה זו לא הביא כלל דיני כנויים רק בה' שהוא בסקילה וכתב שחייב לקרוע ודיני הקריעה כ"ה דעת הר"מ דאפילו על ברכת כנויין אם שמע מישראל שבירך אפילו על כנויין חייב לקרוע ובש"ס דילן הוא פלוגתא ופוסק בזה כר"ח עכ"מ באריכות. וגם השומע ושומע מפי שומע כמו הב"ד ששומעין מפי העדים חייבים ג"כ לקרוע והקרעים הללו לא מאחין לעולם ולדעת הירושלמי שהעדים לא היו אומרים הגידוף בפירוש מכל מקום היו צריכין הב"ד לקרוע אם כן שומע מפי שומע אפילו אינו בפירוש צריך לקרוע ועיו"ד ש"מ סעיף ל"ז ובש"ך שם ובכ"מ הביא ירושלמי דוקא שומע מפי שומע אבל השלישי אין צריך לקרוע ודעת קצת פוסקים דעל כנויים א"צ לקרוע והנה לשון המשנה נגמר הדין אומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינים עומדין על רגליהם וקורעין כו' לכאורה נראה דבשעה שהעדים אומרים בפי' א"צ הדיינים לעמוד רק אח"ז שקורעים צריכים לעמוד דקיימא לן קריעה מעומד במס' מ"ק ויו"ד סי' ש"מ אך בגמ' שם דף ס' אמרי' עומדים מנ"ל נילף מאהוד כו' ולמה צריכים למילף מאהוד הקי"ל קריעה מעומד ע"כ קים לי' להש"ס דבשעה ששומעים צריכין ג"כ לעמוד ואחר השמיעה שקורעים צריכים ג"כ לעמוד מטעם קריעה מעומד אך בשעת שמיעה יליף מעגלון מלך מואב ע"ש והר"מ שכ' כלשון המשנה והוא פוסק וה"ל לפרש דבריו שגם בשעת האמירה שלו צריכים לעמוד. ולפי זה ל"ד ב"ד אלא כל השומע ושומע מפי שומע צריכים לעמוד מהאי קרא דעגלון ובשעת הקריעה צריך ג"כ להיות מעומד כדין קריעה כמבואר בסי' ש"מ כנ"ל ברור בעזה"י. ועבמשנ"ח כ' הא דהירושלמי דשלישי א"צ לקרוע היינו באינו אומר הגידוף בפירוש אלא פלוני גידף אבל אומר בפי' צריך לקרוע אפילו כמה אנשים ע"ש והשומע וקרע ואח"ז שמע מפי שומע א"צ לחזור ולקרוע כיון שכבר קרע על השמיעה כ"ה בש"ס ובכ"מ כ' דאף דאינו מפורש ד"ז בר"מ שמעינן לי' מכללא. והשומע מפי עכו"ם פוסק הר"מ דא"ח לקרוע ופוסק כשמואל ועיין כסף משנה באריכות למה פ' כן ולא כר"ח. ובכ"מ הביא תי' בשם שיטה ישינה על קושית התוס' היאך אמרו השומעים מרבשקה הגידוף לחזקי' בפי' ותירץ דבזה האמירה גמרו דינו של רבשקה כל מי שימצאוהו ע"כ. ואיני מבין היאך חזקי' וב"ד גמרו דינו של רבשקה שלא בפניו בד"נ עש"ס ור"מ פי"ד מה' סנהדרין וצ"ע. ופשוט דקריעה זו יש לה דין קריעה לכל הדברים ע"ש בסי' ש"מ ביו"ד והוא מדרבנן ואסמכוה אקרא. ופשוט דבשוי"ט אסור לקרוע וכן כה"ג אסור לקרוע רק למטה כדינו גבי מת ע' בהוריות ובר"מ. ומגדף בכתב דינו כמו שבועה בכתב וראיה דהש"ס תופס מגדף דאין בו מעשה ע"כ בכתב א"ח. וכל העדים והדיינים סומכים כ"א את שתי ידיו עליו וא"ל דמך בראשך ואין בכל הרוגי ב"ד מי שיסמכו את ידיהם עליו אלא המגדף שנא' וסמכו ומה שכתב הרב המחבר והעובר על זה בארץ נסקל על פי סמוכים כבר כתבתי כמה פעמים דבזמן שהיו סמוכין והיו דנין דיני נפשות היו דנין ג"כ בחוץ לארץ ע' בסנהדרין ור"מ. ובס' משנ"ח כתב אף דעל ברכת ה' של עכו"ם א"ח קריעה מכל מקום אם הישראל אומר הגידוף בשם העכו"ם חייב השומע לקרוע וגם אותו שאומר חייב לקרוע כיון דלא קרע בעת ששמע. ונראה דזה דוקא שאמר הגידוף בפי' אבל אם לא אמר בפי' רק שגידף אין סברא כלל דבשעת שמיעה ממש לא יקרע ואחר זה או אחר יקרע וגם ראייתו שהביא מן רבשקה דגידף בשם המלך אשור מוכח כן דהוא הוציא הגידוף בפירוש אבל בלא זה אין סברא כן נראה פשוט:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |