מנחת חינוך/נו
מנחת חינוך 
נו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
לדון כו'. דינים אלו עיין ר"מ ה' נ"מ פי"ד ובטוש"ע ח"מ סי' תי"ח והדינים כ"ה בקיצור. המבעיר בין בחצר חבירו בין בחצר שלו והלכה האש ברוח מצוי' ושרף ממונו של חבירו הן מחובר או תלוש או ליחכה אבניו ונירו חייב לשלם נ"ש מעדיות שבנכסיו ואפילו פעם ראשונה ודוקא שלא הרחיק כראוי אבל אם הרחיק כשיעור שלא יוכל הדליקה לעבור ומכל מקום עברה והזיקה פטור ומכח כ"ש הוא. ודעת רא"ש וטור מובא בהגהת רמ"א דשיעור הרחקה דוקא אם הדליק בתוך שלו כיון שברשות הדליק א"ח בהרחיק כשיעור אבל הדליק ברשות חבירו כיון דלא הדליק ברשות חייב אפילו עברה כמה מילין. ולכאורה נראה דל"ד אם הדליק בשל חבירו ועברה האש מרחוק ושרף ממונו של זה שהדליק בחצרו אלא אפילו שרף של איש אחר חייב אפילו בהרחקה כיון דלא היה לו רשות לעשות הבערה כ"נ מסתימת דבריהם. והאש הוא מאבות נזיקין ויש לו תולדות כגון אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' חייב מחמת תולדות אש עש"ס ובש"ע. והנה בין שעברה האש להדיא או אפילו היה גדר שלא יכלה האש לעבור ואחר שהבעיר נפל הגדר שלא מחמת האש ועבר האש והזיק חייב אם היה יכול לגדור דזה דומה לשורו שהזיק ה"נ שהיה לו לשמור את הדליקה כ"ה בש"ס ור"מ וש"ע ועבב"ק כ"ב פליגי ר"י ורשב"ל ר"י סובר אש שחייבה התורה היא משום חציו דהוי כזורק חץ ומזיק את חבירו ור"ל סובר אשו משום ממונו כשורו ובורו שהזיקו. והנה מ"ד אשו משום חציו כ"מ שפשע ולא שמר גחלתו אפילו לא הדליק האש בעצמו חייב משום חציו ומ"ד משום ממונו מכל מקום חייב אפילו הדליק באש של אחר כ"כ התוס' וערש"י ומסקנת הש"ס דר"י סובר משום ממונו נמי וע"ש הנ"מ. והנה הלכה כר"י נגד ר"ל וכ"פ הר"מ והנה בדליקה יש כאן חציו וממונו אך בדין שכתבנו אם נפל הגדר דבשעה שהבעיר האש לא היתה ראוי להלך לשם ולהזיק אך מכל מקום חייב זה ל"ה משום חציו וחייב רק משום ממונו עיין ש"ס שם ויבואר בסמוך הנ"מ.
והנה בד"ז דאש גזירת הכתוב הוא דחייב דוקא על הגלוי אבל טמון פטור באש ואם הי' כלים או ד"א טמונים בגדיש אפילו מוריגים וכלי בקר שדרכן להטמינם בגדיש מכל מקום פטור דכך גזירת הכתוב ודוק' במבעיר בתוך שלו והלכה והדליקה פטור בטמון אבל מבעיר ברשות חבירו והלכה והדליקה חייב אף בטמון. וע' תוס' ב"ק ס"א ע"ב ד"ה אלא דגזירת הכתוב הוא דוקא בתוך שלו אבל בשל חבירו ל"ש טמון ובכלים שאין דרכם להטמין יבואר לקמן אי"ה. והנה הר"מ סתם וכתב דהמבעיר בתוך שלו פטור על הטמון ועמ"מ הט"ו תמה אהר"מ הא מבואר להדיא בסוגיא הנ"ל דלר"י חייב בכ"ע אף על הטמון כיון דאשו משום חציו רק בכלו חציו כגון שנפל הגדר שהבאתי לעיל וחייב רק משום ממונו פטור על הטמון וא"כ הר"מ דפסק כר"י דאשו משום חציו אם כן חייב בטמון רק בכלו חציו פטור והיאך סתם הר"מ ותי' דהר"מ ס"ל דלא דחינן פשט הברייתות והמימרות מפני שיטה זו שמהברייתות נראה דאין חילוק ופטור בטמון בכל גווני והטור פסק כסוגיא זו ומחייב בטמון רק בכלו חציו [פוטר] וכן המחבר בש"ע אף שדרכו למשוך אחר דעת הר"מ מכל מקום כאן סתי"ח ס' ג' סתם כהטור. והנה בר"מ וש"ע נ' דאף במקום דחייב על הטמון כגון מדליק בשל חבירו מכל מקום א"ח אלא בכלי' שדרכו להניחם שם אבל אם הניח דברים שאין דרכו להניחם פטור אפילו יש עדים שהי' הדברים הללו מכל מקום פטור ועש"ך סי' תי"ח כתב אף דדעת הר"מ פ"ז מה' חובל דמזיק חייב בכ"ע אף בדברים שאין דרך להניחם עיין סי' שפ"ח ס"א באריכות מכל מקום דוקא במזיק בידים חייב לשיטות אלו בכ"ע אבל בהדליק ברשות חבירו דלא הזיקו בידים רק האש הלך בפשיעתו והזיק חבירו פטור באין דרך להניחם שם. וכל מצוה זו היינו במדליק אש והולך ושורף אבל במדליק בידים גדיש של חבירו או שאר דברים ה"ל מזיק ודין אדם המזיק עיין בסוגיא בב"ק ובפ"י שם. ואף דפסקינן דאשו משום חציו מכל מקום לא הוי מזיק בידים רק במדליק בידים בשל חבירו אז ודאי גם הר"מ מודה דחייב אף על הטמון וז"פ.
ועמש"ל בשם תוס' ב"ק ד"ו דכל הניזקין פטורים בהקדש ואף אדם המזיק הקדש פטור מן התורה רק מדרבנן חייב וכתבתי לעיל דדוקא אדם המזיק הקדש חייב מדרבנן אבל ממונו שהזיק פטור אף מדרבנן ונ"ל כאן באם לא כלו חציו דאשו משום חציו חייב ג"כ על הקדש אבל אם כלו חציו כדלעיל בנפל גדר דא"ח רק משום ממונו אם כן פטור לגמרי אף מדרבנן כמו קרן שהזיק הקדש דלא מצינו חיוב אף מדרבנן עיין ר"מ פ"ח מה' אלו מכל מקום צ"ע כיון דאפילו בלא כלו חציו מבואר בש"ע דדוקא בדברים שדרך להניחם וכתב הש"ך דיש חילוק בין מזיק בידים ובין זה וכן לדעת הר"מ אף בלא כלו חציו פטור משום טמון אף דמזיק בידים פשיטא שחייב חזינן דיש חילוק בין מזיק בידים ובין אשו משום חציו אם כן אפשר דפטור בהקדש אף מדרבנן דמ"מ ל"ה מזיק בידים. שו"ר בשטמ"ק בסוגיא דאשו כ' להדיא דבמקום דחייב משום חציו חייב אף בהקדש רק בכלו חציו דא"ח רק משום ממונו פטור בהקדש ומכל מקום צ"ע כמש"ל. ולכאורה נראה ג"כ לשיטות קצת ראשונים ורמ"א מביאם בסי' שפ"ו לפסק הלכה דבנזקי ממונו א"ח משום דינא דגרמי דדוקא באדם המזיק חייב משום דד"ג אם כן נראה בלא כלו חציו ושרף שטר חייב משום דד"ג אבל בכלו חציו דחייב רק משום ממונו אם כן בכה"ג פטור על שטר דממונו פטור מדד"ג עש"ך סי' זה גבי ליבה וליבתה הרוח בסק"ד ויבואר לקמן אי"ה. ומבואר בר"מ ושו"ע מהש"ס דאם לא כלו חציו והזיק אדם חייב בה' דברים כדין אדם שהזיק אדם ודעת רש"י שפטור מבושת ועיין בש"ע. אבל בכלו חציו דה"ל רק ממונו פטור מה' דברים וא"ח רק בנזק כדין שור ושאר אבות שא"ח בה' דברים על כל פנים מוכח להדיא דאשו משום חציו ה"ל לגמרי כמזיק בידים אם כן צ"ע דעת הש"ך שחילק לענין אם אין דרך להטמין בין מזיק בידים לאשו משום חציו. אך מכל מקום הר"מ בעצמו פסק דאשו משום חציו וחייב בה' דברים ומכל מקום פטור בטמון ע"כ יש קצת חילוק וכן אם נשרף אדם כ"ה דלא כלו חציו חייב מיתה כהורג בידים וכ"ה בסוגיא שם גבי גדי ועבד וכ"ה בטור להדיא רק היכי דכלו חציו פטור ממיתה דה"ל כשורו שהמית ואפילו בכלו חציו דחייב משום ממונו וא"ח מיתה מכל מקום פטור באש מכופר ומשלשים של עבד כמבואר להדיא בב"ק ועיין שם בתוס' ד"ה משא"כ דיליף מעליו ולא על בור ולא על אש ע"ש.
וערש"י תחלת העמוד ד"ה משא"כ באש כ' דאם לא הי' האדם כפות פטור דה"ל לברוח ואם הי' כפות פטור מטעם קלב"מ. וצ"ע דנראה מהגמ' דבכ"ע פטור אש מכופר אף היכי דכלו חציו דא"ח מיתה דרק משום ממונו [חייב] מכל מקום פטור מכופר מאיזה לימוד כשיטות התוס' מעליו וצע"ק. שו"ר בשטמ"ק עמד על רש"י ע"ש באורך. ולמ"ד של עבד אף דהלימוד של עליו הוא בכופר מכל מקום כל שאינו חייב בכופר א"ח בשלשים של עבד ע"ש בספ"י. ואם לא כלו חציו והרג אדם דפטור מכופר דממעטינן מעליו מכל מקום אפשר דוקא מכופר ממעטינן אבל מדמים לא ממעטינן למ"ד דיש דמים לב"ח עיין ר"מ פ"י והבאתי לעיל באריכות. ונ"מ דמהני תפיסה כיון דהא דפטור מדמים הוא רק מחמת קלב"מ וכ"ה דפטור מממון מחמת קלב"מ מהני תפיסה. אך להר"מ דסובר אין דמים לב"ח אם כן מדמים פטור רק כופר מיעטו גם כן רחמנא מעליו ולא מחמת קלב"מ אם כן ל"מ תפיסה דהתורה פטרה לגמרי. ואם האש הרג עבד בלא כלו חציו נהי דפטור מלמ"ד של עבד על כל פנים דמי עבד חייב לשלם כשורו וחמורו עיין ר"מ שם גבי תם שלא בכוונה. אך מכל מקום פטור מחמת קלב"מ על כל פנים מהני תפיסה על הדמים. ואם כלו חציו דא"ח מיתה מכל מקום פטור מכופר בב"ח ממיעוט דעליו וממון דמי האדם זה תלוי אם נאמר דיש דמים לב"ח חייב לשלם הדמים ואי אין דמים לב"ח פטור. אך בעבד דיש דמים אי כלו חציו חייב לשלם דמים דמי העבד ורק בבור מיעט' התורה שור ולא אדם אבל גבי אש לא מצינו מיעוט לדמים ועבב"ק דמ"ג סוגיא דרבה והבאנו הרבה לעיל ובקצה"ח סי' ת"י. וע' תוס' ב"ק ד"ט ד"ה משא"כ הקשו ל"ל שור ולא אדם תפ"ל מעליו ותי' דאצטריך לעבד וכותי הקנוי לישראל ובקצה"ח סי' ת"י כ' דעיקר תי' התוס' לכותי הקנוי לישראל דאין לו עליו רק שעבוד דדוקא בכספא וטבילה ה"ל קה"ג אם כן ה"ל רק מזיק שעבודו של חבירו והבאנו דבריו. אם כן בכותי הקנוי לישראל כ"ה דשייך חציו ה"ל כמזיק בידים שעבוד חבירו וחייב משום דד"ג או מן התורה או דרבנן לפי השיטות עס"י שפ"ו בש"ך. ובכלו חציו דא"ח רק משום ממונו זה תלוי בשיטות שכתבנו לעיל אי ממונו שהזיק חייב בדד"ג ולהסוברים דפטור ה"נ אם לא דמזיק שעבודו גרע מדד"ג עש"ך וקצה"ח סי' הנ"ל ותבין.
והנה הא דפטור טמון באש היינו שאינו משלם בעד הכלים הטמונים אבל משלם הוא שיעור מקום הכלים ורואים כאילו הוא מלא גדיש של חטים או שעורים כ"ה בש"ס ור"מ וש"ע. וז"ל הר"מ בפרק זה ה"י המדליק בתוך שדה חבירו ויצאה האש ונאכל הגדיש והי' גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך ב"א לעשות כן בגדיש הי' עבד כפות כו' פטור והוא במשנה פ' הכונס ועיין בסוגיא דכיצד בתוס' דהמשנה אשמועינן דל"ת כיון דאין דרך גדי להיות כפות בגדיש יהיה כמו טמון שפטור דילפינן מאו קמה שדרכו להיות בגלוי ה"נ דכ"ד דלאו אורחי' הכי לאו כעין קמה הוא ופטור כו' קמ"ל. והנה לדעת התוס' קמ"ל המשנה אע"ג דל"ה כעין קמה מכל מקום חייב דדוקא טמון פטור רחמנא אבל לא גלוי אף ע"ג דלאו אורחי' והר"מ מסיים שכן דרך להיות בגדיש כתב הרב המגיד בדעת הר"מ דאף הגדי דרכו להיות בגדיש ע"ש מוכח דדעת הרב המגיד דאם אין דרך להיות בגדיש אף בגלוי פטור כמ"ש התוס' בסה"ד כיון דל"ה כעין קמה אך גדי דרכו להיות בגדיש. אך באמת תמוה דאם דרכו להיות בגדיש והוא גלוי אם כן למה כ' הר"מ המדליק בתוך שדה חבירו וכו' והי' גדי כו' דחייב בטמון אפילו אם מדליק בתוך שדה שלו נמי חייב כיון דהוא גלוי ואורחי' בכך אם כן ה"ל כעין קמה ואפילו בתוך שלו הוא חייב. ונראה דזה כונת הראב"ד בהשגות שמרשים בר"מ בתוך שדה חבירו וכו' א"א זה איני יודע מאי הוא דלאו בממון מיירי עכ"ל. והנה תי' בממון ט"ס וצ"ל בטמון וכ"כ המגיה שם והוא פשוט והשגתו הוא כיון דמשנה של גדי לאו בטמון איירי אם כן ל"ל אורחי' וס"ל כהתוס' דבגלוי אין חילוק בין אורחי' או לא. ואפילו להר"מ ל"ל שדה חבירו כיון דלאו בטמון איירי ואורחי' בכך הו"ל אש שחייב אפילו במדליק בשדה שלו ודברי הראב"ד נכונים וד' הר"מ תמוהים וע"ש במ"מ שכ' ז"ל ובהשגות א"א לא ידעתי וכו' ופשוט שכוונת הראב"ד כמ"ש. ועבד סמוך פטור מטעם קלב"מ והוא מבואר ודברי הרב המגיד תמוהים שהשיב את ההשגה לדרך אחר. וצ"ע בטוש"ע שהשמיטו ד"ז דגדי ועבד.
והנה בטמון דפטור ל"ד כלים בגדיש אלא אפילו כ"ד אם הוא טמון כגון גדיש של חטים וחיפן בשעורים כיון דהחיטים אינם נראים ה"ל טמון ואפילו אם נאמר דחיטים ושעורים ה"ל מין במינו כיון דשניהם מיני אוכלים הם מכל מקום קי"ל דמין במינו ג"כ הו"ל טמון כמ"ש הר"מ פ"ט מה' רוצח ה"י ע"ש בכ"מ. וגם אפשר ה"ל שלא במינו אם כן כיון דהחטים ה"ל טמון א"ח על החיטים רק דמי שעורים כמו שנרא' שיעור המקום כמש"ל. ואם הגדיש של שעורים וחיפן בחטים אף דהשעורים הוי טמון מכל מקום אין שייך לומר דמשלם חטים כיון דהחטים הוא גלוי ז"א דודאי אינו משלם יותר ע"מ שהזיק ומשלם רק שעורים וכמה שהי' מן החטים הגלוים וז"פ והנה מבואר בר"מ כאן ובש"ע דהמשאיל מקום לחבירו להגדיש בו והשואל הגדיש וטמן כלים בתוכו והדליק המשאיל (היינו בתוך שלו) ונשרף הגדיש פטור על הכלים מחמת טמון ואינו משלם אלא דמי גדיש ע"כ. ולכאורה למה הוצרך הר"מ לכתוב ד"ז דבגמרא מבואר דמודה ר"י לחכמים אף שסובר שחייב בטמון מכל מקום בכה"ג כיון דהטמין הכלים שלא ברשות פטור וזה לר"י אבל לחכמי' דפוטרים בטמון פשיט' דפטור ועסמ"ע שכ' הרבותא. ולענ"ד מר"י נשמע לחכמי' אף דהדליק המשאיל ברשות ששאל להשואל דה"ל רשות חבירו כיון דשאול לחבירו ובכה"ג ברשות חבירו חייב על טמון מכל מקום בכה"ג פטור כיון דלא נתן לו רשות להניח כלים עס"י שנ"ח. ובסמ"ע כאן סקי"ז כתב דמיירי דהדליק המשאיל בשלו. ולענד"נ אף הדליק בשל חבירו פטור כיון שהוא שלא ברשות ולא הוי מזיק בידים אם כלו חציו ע"ש ותבין. עוד מבואר דאם השאילו מקום להגדיש חטים והגדיש שעורים ונשרף בדליקה של המשאיל אינו משלם אלא שעורים. ולכאורה ד"ז פשוט דהיאך יעלה על הדעת דישלם לו יותר ממה שהזיק ובסמ"ע כתב דהרבותא הוא דאם הי' כלים טמונים בגדיש דהי' עולה על הדעת דעכ"פ ישלם לו בעד מקום הכלים כמו גדיש של חיטים כיון דנתן לו רשות להגדיש חיטים קמ"ל דאינו משלם אלא דמי שעורים כיון דהי' הגדיש שעורים ואם השאילו מקום לשעורים והגדיש חטים כיון שהיה שלא ברשות א"צ לשלם אלא דמי שעורים. ואם הגדיש חטים וחיפן שעורים אף דנתן לו רשות להגדיש חטים מכל מקום כיון דלא ראה אלא שעורים אינו משלם אלא שעורים ונראה דפטור ג"כ מטעם דהחיטים ה"ל טמון (אלא) ואפילו בשל חבירו דחייב בטמון נראה דפטור וקצ"ע בד"ז כיון דמיירי על מקום שחייב בטמון למה א"ח על החיטים כיון דהי' ברשות וצ"ע. ואם הגדיש שעורים וחיפן בחיטים בודאי א"ח אלא על שעורים. אך על החיפוי על חיטים בודאי משלם אם נתן לו רשות על חטים ופשוט.
והנה במש"ל דעת רא"ש וטור דאשו משום חציו חייב מיתה על נפש וכ"ה בתוס' ב"ק כ"ו ד"ה אילימא וסנהדרין דע"ז ד"ה סוף חמה. אך בר"מ פ"ג מה' רוצח ה"י כ' שם דכפתו והניחו בחמה פטור בד"א בסוף חמה לבא משמע אפילו הזיזו ממקומו והניחו שם פטור מבואר דאשו משום חציו פטור דזה הוי כמ"ד אשו משום חציו ע' בתוס' במקומות הנ"ל ותבין. וע"כ נראה דהר"מ היה קשה לי' קושית התוס' ב"ק כ"ג דהקשה מאי בינייהו משום חציו או משום ממונו והיה יכול לומר נ"מ זו לענין מיתה ע"כ סובר הר"מ דבאמת פטור ממיתה וגם סובר דפטור משום טמון אך בד' דברים חייב דקיל ממיתה עיין בפנים מאירות שכתב כן. אך קשה היאך כ' הר"מ דמדליק גדיש והי' עבד כפות לו וגדי ונשרף פטור והטעם דקלב"מ כמבואר בש"ס. ואי ס"ל דא"ח מיתה אם כן למה פטור וגם בש"ס ב"ק כ"ב מבואר להדיא דלר"י דאשו משום חציו חייב מיתה ופטור על הגדיש מטעם קלב"מ. ואפ"ל דאע"ג דא"ח מיתה ב"א לדעת הר"מ מכל מקום כיון דמ"מ ה"ל מזיק בחציו ורוצח כמ"ש הר"מ אם כן על כל פנים ה"ל רודף ומצוה ביד איש ישראל אם רואה שא' רוצה להרוג חבירו בגרמות המבוארים שם להרוג את הרודף אף דלאחר מעשה לא יהי' חייב מכל מקום ה"ל רודף אם כן פטור מטעם רודף דרודף ששיבר את הכלים פטור. אך לר"ל דסובר דהוא משום ממונו ה"ל גרמא רחוקה ולא ניתן להצילו בנפשו ע"כ שפיר פסק הר"מ דפטור מטעם קלב"מ היינו מטעם רודף. ומכל מקום ד"ז חדש הוא וצ"ע אם ניתן להצילו בנפשו בכה"ג דרוצה להרגו באופן דאין חיוב מיתה עליו לאח"כ ויבואר אי"ה במקומו. שו"ר ברשב"א כ' דלר"י דאשו משום חציו ה"ל רודף ע"ש. ונראה דאם אנס אחד לחבירו שיהרוג את ישראל בא' מדרכים הללו ואם לאו יהרוג אותו דיהרג ואל יעבור אף דאין ח"מ בהריגה וה"ל כאמרו תנו לנו א' כו' דג"כ אין חיוב מיתה על הנתינה ומכל מקום יהרגו וזה היה אביזרי' דש"ד ויבואר אי"ה לקמן פ' אמור:
ואם א' הביא אש והאחרון עצים או להיפוך האחרון חייב דקמא לא כלום עבד בא א' וליבה המלבה חייב ליבה וליבתה הרוח אם יש בכ"א כדי ללבות פטור דבלאו איהו ג"כ הי' הרוח מלבה כ"ה בתוס' ועיין בש"ע ובר"מ לא נזכר ד"ז. ואם אין בכ"א כדי ללבות ובצירוף שניהם נתלבה דעת הר"מ דחייב ובהשגות ומכל מקום השיגו עליו ועיין בש"ע ובש"ך שם מ"ש ודעת הרבה פוסקים שפטור עיין בטור וברמ"א. וכן אם שני ב"א ליבו ואין בכ"א ללבות מבואר ברמ"א דפטורין ועבב"ק ד"ס ע"א תוס' ד"ה והכא שכתבו ד"ז וכתב שתימה הוא ועבש"מ ופ"י והאריכו בראשונים ואחרונים ע"ש. ודוקא אם ליבה הרוח מצוי' אבל אם ליבה רוח שאינה מצויה פטור ע"ש. והכופף קמה של חבירו לפני האש שעי"ז יבעיר האש ברוח מצוי' חייב הכופף דאין חילוק בין מביא האש או מקרב דבר להאש ואם א"י להבעיר אלא ע"י רוח שאינה מצוי' פטור מד"א וחייב בד"ש עבב"ק נ"ו. ונ"פ כיון דהכופף ה"ל כמו מבעיר האש אם כן אם כפף קמת חבירו לפני גדר ונפל הגדר שלא מחמת האש דכלו חציו מכל מקום חייב אם הגיע לשם ברוח מצוי' שהמבעיר חייב כה"ג דהקריב האש ה"ה נמי הכופף דהקריב הדבר לאש. וכן אם הקמה הי' טמון פטור כמו טמון באש דהכופף יש לו דין מבעיר וכל דין מבעיר עליו ע"ש. ומכל מקום צ"ע בדינים אלו דאפשר דדין המקרב אינו אלא בלא כלו חציו אבל בכלו חציו ל"ש דינים אלו. ואם עשה קמת חבירו טמון דעי"ז נפטר המבעיר פטור מד"א וחייב בד"ש. והשולח את הבערה ע"י חרש שוטה וקטן אם מסר להם גחלת וליבה פטור המשלח בד"א אבל אם מסר להם שלהבת חייב כחזקיה ע' בגמרא. ואם שלח ביד פיקח הפיקח חייב והמשלח פטור דאשלד"ע ואם השולח חייב בד"ש אין כאן מקומו להאריך. ודין גמל טעון פשתן עיין ר"מ וש"ע. ואין צורך להאריך במה שמבואר בר"מ וש"ע. עוד מבואר בטור וש"ע אם א' עשה אש ובא א' והוסיף אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב וא"ל הראשון פטור והשני חייב וד"ז אינו מבואר בר"מ כאן. ומקור ד"ז מהש"ס ב"ק ד"י והא איכא מרבה בחבילה אי דבלאו איהו לא אזלא פשיטא היינו דשני חייב ואי דבלאו איהו אזלא מאי קעביד והיינו כיון דבלא דידי' אזלא אחרון לאו מידי קעביד ופטור. והנה ד"ז דמרבה בחבילה דמיירי באש כ"ה שיטת רש"י ורוב ראשונים אבל הר"מ פי' פי' אחר דמרבה בחבילה היינו שהניח הרבה חבילות ע"ג בהמה ומביא ד"ז בה' חו"מ ובש"ע סי' שפ"ג וד"ז דמרבה בחבילות של אש אינו מבואר בש"ס לשיטתו ע"כ אינו מביא ד"ז:
והנה צ"ע דהמחבר בש"ע סתם מאוד בד"ז דכתב סתם אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע כו' הראשון חייב מבואר דהשני פטור לגמרי דמאי קעביד ובאמת בתוס' שם ע"ב ד"ה מאי כתבו דק' הש"ס מאי קעביד טפי מחבירו וישלם כ"א חלקו וה"ל כאילו א' חפר בור י' והשני השלימו לכ' והג' ללמ"ד דכולם חייבים אף דבלא השני היה בבור של הראשון כדי להמית. אך בסוף דבריהם כ' דיש לדקדק באם א' עשה אש גדולה ובא אחר והוסיף עץ אחר שיהי' חייב ה"ז דומה נמי שחופר בור י' ובא חבירו והשלימו לי"א ע"ש ועמש"ל דגם בבור בהשלימו לי"א יש דיעות דגם האחרון בשותפות עם הראשון. אך אפילו אם נימא דפטור האחרון בהשלימו לי"א על כל פנים באם האחרון הוסיף אש גדולה שיוכל לשרוף בלא הראשון וה"ל כחופר בור י' והשני השלימו לך' דודאי האחרון ג"כ חייב וכ"ה ברשב"א להדיא ועיין בשטמ"ק מביא בשם הרבה דיעות דס"ל כן דאם האחרון הרבה בחבילה דדי בזה שעשה בעצמו שניהם חייבין וע"ש בשם הרבה ראשונים דהאחרון פטור בכ"ע מכל מקום הטוש"ע סתמו יותר מדאי. ויש הרבה דיעות דאף אם בעשיית הראשון כדי לילך מכל מקום האחרון חייב ג"כ ואין כאן מקומו לפלפל בזה. והנה במצוה זו כל האישים חייבין וא"א ועבדים חייבין ואם נתגרשה או נשתחרר מחויב לשלם וחרש שוטה וקטן פטורים והקדש כבר כתבנו. ואם שרף של ב"נ פטור כדין שור וגם אפילו בלא כלו חציו דה"ל מזיק בידים מכל מקום אף מזיק בידים פטור בעכו"ם מטעם רעהו כמ"ש התוס' ב"ק והבאנו לעיל וב"נ שהזיק ישראל באש חייב כמו שורו:
ב[עריכה]
שעליהם כו'. סובר הרהמ"ח דאף בזה"ז דנין דין אש ועש"ך סי' א' מביא דיעות דאין דנין דין אש בזמה"ז ואין כאן מקומו להאריך. והנה באש דלא כלו חציו דמבואר בש"ס ור"מ דחייב בד' דברים כדין אדם המזיק מכל מקום נ"ל אף דשיטת הר"מ פ"ה מה' חובל והבאנו לעיל דנזק וצער הם קנס ומודה בהו ומפטר ע"ש דתמהו עליו בזה מכל מקום דעת הר"מ כן מכל מקום הכא בלא כלו חציו חייב אף בהודה מעצמו כיון דמאן דס"ל משום חציו מודה דחייב משום ממונו ג"כ וממונו שהזיק כגון בור או מועד שהזיק אדם חייב בניזקין ואינו קנס אף לדעת הר"מ אם כן לא גרע משור ובור שהזיק אדם שחייב בנזק ול"ה קנס אך צער פטור לשיטתו כיון דמשום ממונו פטור מלמ"ד רק משום חציו דה"ל כאדם והוי קנס לשיטתו אבל בנזק ה"ל ממון דגם משום ממונו חייב באש ולא גרע הא דנתוסף עליו משום חציו כנ"ל פשוט ומכל מקום צ"ע בד"ז. וגם לענין אם בזה"ז דה"ל משום חציו כאדם המזיק דאין דנין בזה"ז נזק צער ובושת מכל מקום י"ל דלא גרע מממונו ודנין כמו שן ורגל ודוקא לענין נזק אבל צער ובושת דדוקא משום חציו מחייבינן לי' היינו משום אדם המזיק ולא משום ממונו אם כן אין דנין בזה"ז ומכל מקום הכל צ"ע בזה. ועיין בנ"י בסוגיא דאשו כ' דלמ"ד אשו משום חציו ה"ל כל החיוב על האי שעתא שהדליק האש כמו הזורק חץ דהחיוב על האי רגע שזרק דעל מכאן ולהבא אונס הוא דאין בידו לאהדורי אם כן נ"מ בהדליק האש ולא הספיק להדליק את הגדיש עד שמת המבעיר חייבים היורשים אם הניח אחריות נכסים דהוא עשה בחי' כל ההיזק ע"ש. אם כן יש עוד נ"מ לדידן אם לא כלו חציו ומת חייבים היורשים אבל אם כלו חציו כגון שהי' גדר ואח"ז הלכה האש ומת בינתיים המבעיר פטור דהוא לא נתחייב עדיין כ"ז שלא הגיע לגדיש וקודם מת ופטור ומיירי בגוונא דאין היורשים יודעים ואינם יכולין להציל דלא מוטל עליהם שמירות האש דעתה ה"ל ממון שלהם. אך באופן דאין מוטל עליהם פטורים כי על אביהם פטורים דמת קודם ההיזק אבל בלא כלו חציו חייבים משום אביהם כיון דאביהם נתחייב תיכף על הבערה ע"ש. ואם הבעיר אש בשבת והלכה והדליקה גדיש לכאורה חייב על הגדיש דאין המיתה ותשלומין באים כא' דמיתה נתחייב תיכף על הבערה ובעת שנדלק הגדיש א"ח רק ממון אם כן אינם באים כא'. אך אם נאמר משום חציו אם כן התשלומין נתחייב ג"כ בשעת הבערה ה"ל באים כא'. וד"ז צ"ע בכתובות גבי זרק חץ ועשעה"מ פלפל בזה בסוגיא דאשו ואי אשו משום ממונו כגון בכלו חציו ודאי חייב דהחיוב מתחיל מאוחר להבערה. ועיין בשטמ"ק בסוגיא זו מפלפל בדין קלב"מ ואי"ה עוד חזון למועד להאריך בענינים אלו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |