מנחה חריבה/סוטה/כ/ב

מנחה חריבה סוטה כ ב

דף כ' ע"ב

אמר אביי שמא תפרוס נדה. ופרש"י אגב ביעתותא דמים המרים וכו'. פחדא צמית ביעתותא מרפיא. פרש"י ביעתותא הבאה פתאום כגון זו שלא היתה חרידה עד עכשיו ופתאום היא מרגשת בצערה וכו'.

בזה אשכחנא פתרא למה שהערותי לעיל (דף י"ד) לשיטת הפנים יפות דחיישינן שמא היא נדה ותטמא את המנחה א"כ ניחוש דילמא תפרוס נדה ותטמא את המנחה או המים. אכן יש לומר דאדרבה הדאגה שיש לה קודם השתיה אדרבה צמית דמה ולא תראה אפי' בשעת וסתה אבל עיין בספר תורת הקנאות ד"ה פחדא וכו' שנסתר דברי מחמתו אכן בזה יש עוד מקום לעיין דמשמע דתיכף שמתחלת לשתות דפתאום היא מרגשת בצערה וכפי המבואר בירושלמי דפריך על הא דתנן במשנה דאינה מספקת לשתות וכו' פריך בירושלמי ולא כן סברינן מימר כולהן ולא מקצתהן פירוש דצריך שתשתה כולה ואז נבדקת והיכי קאמר במתניתין אינה מספקת לשתית וכו' דמשמע דאפילו מקצתן בודקין אותה ומשני כאינש דאמר לא אספיק פלן למשתי עד דאיתחלחל ובאמת שתתה כולה ועי"ש ומבואר לעיל בהלכה ב' דר"ש אית ליה האי סברא אבל רבנן ס"ל דאפילו מקצתן עי"ש לעיל (ד י"ז) בשם המוצל מאש ועיי"ש פירוש הרידב"ז ז"ל וא"כ אי התחילה לחלחל גם באמצע השתיה ובעינן שתגמור כל המים, א"כ דילמא תפרוס נדה תיכף בהתחלת השתיה ואח"כ תטמא שוב המים ואינה מועלת השתיה כלל וי"ל והנה אין לפרש שמא תפרוס נדה, מחמת בעתותא דמלאך המיתא וכדהביא התוס' בד"ה ביעתותא עכצ"ל כמש"כ התוס' דלא חזי אלא בשעת יציאת הנפש, ואז לא מטמאה משום נדה עיין נדה (ע"א ע"א) דת"ק סבר אע"ג דנעקר חם משמתה מטמאה משום כתם דמקור מקומו טמא ור"י ס"ל דמקור מקומו טהור, ועי"ש אלא ע"כ דחיישינן בעודה בחייה ומטעם ביעתותא דמים המרים ומשמע ג"כ דהא דאמר ביעתותא מרפיא ופרש"י הדמים פותח את המקור, דהוי כוודאי ולא רק ספק בעלמא דאל"ה מאי נעשה לשיטת הרמב"ם דסד"א מה"ת לקולא, אכן לא משמע כן בק"א עיי"ש, ויתיישב קושית התוס' כאן ד"ה ביעתותא וכו' אלמא דלא אמרינן ביעתותא מרפיא רי"ש די"ל דהאי טעמא הוי רק לספק בעלמא, אבל שם אמרינן „כל הנשים” וכן כל האנשים, משמע דהוי וודאי לכל הנשים וע"כ לא שייך התם טעמא דמרפיא, וזה אפשר ג"כ טעמא דב"ה דפליגי עליה, לא דלא ס"ל כלל האי טעמא, אלא דמשוי לה רק לספק בעלמא ולא כוודאי ודו"ק וקצרתי:

ט' חדשים שנאמר ונקתה וכו' רבי ישמעאל אומר שנים עשר חודש וכו'. מדלא קאמר מה"ט דקרא הנ"ל ונקתה ונזרעה זרע וכו' ומשום דלפעמים אישתהי עד י"ב חודש וכדעת רבה תוספאה ביבמות ועיין רמ"א סי' ו' ובאחרונים כידוע, מוכח דלא קיי"ל כן, אך יש לדחות דכאן תופס בגמ' מה שהוא ע"פ רוב, ולכך לא קאמר נמי ראב"י שבעה חדשים, א"ו דעל הרוב משתעי' שו"ר בהגהת הרד"ל ז"ל שהעיר בזה דהא בן ז' נמי ראוי לחיות ותירץ דמ"מ זרע בריא ושל קיימא גמור טפי הוי של ט' עיי"ש ויותר י"ל כנ"ל, וכן בהא דלעיל דקאמר ג' חדשים כדי הכרת העבור, עיין בפרש"י ובמהרש"א ז"ל והא לז' חדשים ניכר מקודם ועיין יבמות ל"ז, ובנדה (ח' ע"ב) דקאמר משום דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לשבעה ופרש"י שמא ניכר עוברה לשליש ימיה דהיינו שני חדשים ושליש קמ"ל דאזלינן בתר רוב נשים עכ"ל ועיי"ש במהרש"א היטב ודו"ק ועיין בשו"ת חמדת שלמה סי' פ' חאהע"ז וה"נ אזלינן בתר רוב נשים דילדן לט' וניכר עוברה לשלושה חדשים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף