אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/כ

יום שלישי כ"ז ניסן תשפ"ג - מסכת סוטה דף כ

לימוד תורה לנשים

מחלוקת התנאים אם ילמד אדם לבתו תורה

במשנה בסוטה (כ.) אמרו לגבי סוטה: אם יש לה זכות, היתה תולה לה [- שלא תמות משתיית מי הסוטה, אף שנטמאה]. יש זכות תולה שנה אחת, יש זכות תולה ב' שנים, יש זכות תולה ג' שנים. מכאן אומר בן עזאי, חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה. רבי אליעזר אומר, כל המלמד בתו תורה לומדה תפלות. רבי יהושע אומר, רוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין ופרישות. ופירש רש"י (שם): חפיצה ליזון במזונות מועטים ויהא תיפלותה מצוי לה בתשמיש, מט' קבין ופרישות - לפרוש מן התיפלות. לפיכך אין טוב שתלמוד תורה, ע"כ.

ובגמרא (כא:): תיפלות סלקא דעתך?! אלא אימא, כאילו למדה תיפלות. ופירושו: כאילו לימדה זנות (לחם משנה (ת"ת פ"א הי"ג בשם רש"י)). אמר רבי אבהו, מאי טעמא דרבי אליעזר, דכתיב (משלי ח יב) "אני חכמה שכנתי ערמה" - כיון שנכנס חכמה באדם, נכנסה עמו ערמומית. ופירש רש"י: כאילו מלמד תפלות, שמתוכה היא מבינה ערמומית, ועושה דבריה בהצנע [ולדברים אלו נתכוון לכאורה הלחם משנה].

חילוק הרמב"ם בין לימוד תורה שבכתב לתורה שבעל פה

וכך פסק הרמב"ם (ת"ת פ"א הי"ג): אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו. ואע"פ שיש לה שכר, ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות.

ומוסיף הרמב"ם ומסייג את פסקו: במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה, אבל בתורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה, ואם למדה - אינו כמלמדה תפלות. ובטור (יו"ד סימן רמו) העתיק דברי הרמב"ם להפך: במה דברים אמורים, בתורה שבכתב, אבל בתורה שבעל פה לא ילמד אותה בתחילה, ואם למדה אינו כמלמד תפלות. ועמד על כך הבית יוסף וכתב שהוא טעות סופר, והדברים מוכיחים שהגירסה הנכונה כגירסת הרמב"ם שלפנינו. וכ"פ בשולחן ערוך: במה דברים אמורים תורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה בתחלה, ואם מלמדה אינו כמלמדה תפלות.

ביאור הט"ז בחילוק שבין מצוות האנשים 'ללמוד' למצות הנשים 'לשמוע' בהקהל

והט"ז (סק"ד) הביא ראיה לדבר שיכול ללמדה תורה שבכתב, שהרי מצינו בהקהל (דברים לא יב) "הקהל את האנשים והנשים", והמלך היה קורא לפניהם בספר משנה תורה, הרי שמותר לנשים ללמוד בתורה שבכתב. אלא שמעיר הט"ז שאם כן מדוע לא נתיר אף לכתחילה ללמד בתו תורה שבכתב, ומבאר הט"ז: נראה לי דהתם לא דרש המלך כי אם פשוטי הדברים - וזה באמת מותר אף לדידן לכתחילה כמו שהוא המנהג בכל יום, מה שאין כן בלימוד פירוש דברי תורה דרך התחכמות והבנה - זה אסרו לכתחילה.

ובזה דקדק הט"ז את לשון הגמרא (ג.) בטעם ביאת האנשים והנשים להקהל: אנשים ללמוד והנשים לשמוע, דהיינו שהנשים לא ישימו לב רק בפשוטי הדברים לשמוע אותן, אבל לא בחלק הלימוד.

פסק הרמ"א שאשה חייבת ללמוד הדינים השייכים בה ומקורו מהירושלמי

אמנם הרמ"א הוסיף על דין השו"ע: ומכל מקום חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה. וכתב הגר"א (סקכ"ו): ממה שכתוב נשים באות כו' ועיין תוספות דסוטה שם כא ב' ד"ה בן עזאי כו' ונראה כו', עכ"ד. וכוונתו דהנה בגמרא בחגיגה (שם) הביאו דרשת רבי אלעזר בן עזריה: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" - אם אנשים באים ללמדו, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן, ע"כ. ומבואר שנשים באות לשמוע. והתוספות (שם ד"ה נשים) הביאו דברי הירושלמי המעמיד את דברי ראב"ע "דלא כבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד לבתו תורה", ע"כ.

ובביאור דברי הירושלמי כתבו התוספות בסוטה (כא: ד"ה בן עזאי): ונראה דפירש דמצוה לשמוע הנשים כדי שידעו לקיים מצוה, ולא משום שידעו שזכות תולה, ע"כ. [וביד דוד (שם) ביאר שהתוספות פירשו דברי בן עזאי שתלמד שזכות תולה, היינו שתלמד תורה וזה יגן עליה, ולא כפירוש רש"י שתלמד שזכות יכולה להגן, כי לדברי רש"י אין סתירה מדברי הירושלמי, שאדרבה צריכה ללמוד כדי לדעת את דיני המצוות וכדי לדעת גם שזכות יכולה להגן עליה]. ולאור דברי התוספות הללו בפירוש 'הנשים לשמוע', ביאר הגר"א שזהו מקור פסק הרמ"א שנשים צריכות ללמוד דיני התורה השייכים בהם.

ואמנם דברי הירושלמי סותרים קצת לביאור הט"ז ב'נשים לשמוע', שלדבריו היתר הנשים לשמוע אינו כדי שידעו לקיים המצוה אלא מחמת שמותרים ב'שמיעה' בעלמא בתורה שבכתב, וכל האיסור הוא רק דרך לימוד. ובאמת התוספות הציעו ביאור אחר בחילוק שבין 'אנשים ללמוד' ל'נשים לשמוע', שהאנשים יש להם דין בלימוד עצמו מדין תלמוד תורה, ואילו הנשים רק באות לשמוע כדי לדעת דיניהם. [ומזה משמע קצת שאף בדיניהם אין מקיימים מצות תלמוד תורה, אלא הוי רק היכי תימצי לקיום המצוה, ולכן אינם 'ללמוד' אלא רק 'לשמוע' כדי לדעת כיצד לנהוג. ונפקא מינה לענין ברכות התורה שיש שדנו בזה אם אפשר לפרש שמברכות על לימוד הדינים הנוגעים להם או שאין זה תלמוד תורה רק היכי תימצי לקיום המצוה, ואין כאן מקומו].

ויש שכתבו (עבודת דוד) שאחר שכתב הט"ז שאין ללמוד היתר מהקהל אלא ללימוד פשוטי הדברים, אם כן גם לימוד דיניהם הנלמד מפרשת הקהל לא יהיה מותר אלא פשוטם של דברים ולא דרך התחכמות והבנה. אך לדברינו הרי אין ביאור הט"ז וביאור התוספות עפ"ד הירושלמי עולים בקנה אחד. אם כי מסברא יש לומר שלדעת התוספות שכל ההיתר ללמוד הוא רק כדי שידעו מה לקיים, אם כן פשוט שדרך התחכמות והבנה אין טעם להתיר להם, כיון שאינו נצרך לעצם קיום המצוות, ואינו אלא תלמוד תורה שנשים אסורות בו.

ראיית המהר"צ חיות ליסוד הט"ז מקפידת רבי אלעזר על שאלת המטרונה על עונש חוטאי העגל

והתוספות הוסיפו והביאו עוד מדברי הירושלמי: מטרונה שאלה את רבי אלעזר, מפני מה חטא אחת במעשה העגל, והן מתין בה ג' מיתות. אמר לה, אין אשה חכמה אלא בפלך. אמר לו הורקנוס בנו, בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה, אבדת ממני ג' מאות כור מעשר בכל שנה [- שהאשה חשובה הזאת נתנה מעשרותיה שהיו ג' מאות כור בכל שנה להורקנוס בנו של רבי אליעזר, ועתה אחרי שדחאה רבי אליעזר, פסקה מליתן לו. הגהות מהר"ב רנשבורג]. אמר לו, ישרפו דברי תורה ולא ימסרו דברי תורה לנשים.

ובמהר"צ חיות כתב שמדברי הירושלמי הללו יש ראיה ליסודו של הט"ז, שכן משמע שלא הקפיד רק שלא להשיבה טעמי התורה וענייניה, אבל עיקר הדבר שידעה המטרונא מעשה עגל והעונשים הכתובים שמה, על זה לא הקפיד. משום דתורה שבכתב בפשטות, ליכא איסור אפילו לכתחילה.

דעת המהרי"ל שנשים לא ילמדו אף הדינים הנוגעים להם רק ישאלו מורה הוראה הלכה למעשה

ובשו"ת מהרי"ל (סימן קצט) כתב: וללמוד לנשים, אע"פ שצריכות לקיים כל לא תעשה, ועשה נמי שלא הזמן גרמא - מכל מקום אין ללמדה, דהוי כמלמד תפלות... ואם כן חיישינן שמא תבא לידי קלקול לפי שדעתן קלות, ואפילו כי היא מצוה קרינן ביה עת לעשות, דיצא שכרו בהפסדו.... ואי משום דידעו לקיים המצוות, אפשר שילמדו על פי הקבלה השרשים והכללות, וכשיסתפקו ישאלו למורה, כאשר אנו רואין בדורנו שבקיאות הרבה בדיני מליחה והדחה וניקור והלכות נדה וכיוצא בזה והכל על פי הקבלה מבחוץ....

ומה שמצינו (צד:) בתקופת חזקיהו המלך שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו תינוק ותינוקת שאינם בקיאים בהלכות טומאה וטהרה, אף זה לא היה על ידי לימוד ההלכות אלא על ידי הקבלה שקיבלו למה שהיו צריכים לדעת אז, כיון שהיו הלכות טומאה וטהרה דברים הנוגעים בכל יום ויום. ומכל מקום היה מידיעתם ראיה לכך שהרבה חזקיהו תורה, שאילו לא למדו הגדולים וידעו ההלכות על בוריים לא היו התינוקות בקיאים בהלכות אלו.

כיצד למדה ברוריה אשת רבי מאיר תורה אף שהמלמד בתו תורה כמלמדה תפלות

ומוסיף המהרי"ל שאף שמצאנו בכמה מקומות בתלמוד, נשים שהיו בקיאות בתורה כברוריה אשת רבי מאיר, וכשפחתו של רבי ועוד, אין ראיה מכך לדברי השואל שמותר לנשים ללמוד הדינים הנוגעים להם, כי יש לומר שידעו כן על פי הקבלה מבחוץ כנ"ל, וכן יש לומר שעל פי אביהם עשו והוא סבר כדעת בן עזאי שחייב אדם ללמד בתו תורה. אמנם נראה יותר לומר שמעצמם עשו, שהרי ברוריה הוכיחה סופה על תחילתה שלא סמכה על דברי חכמים שאמרו 'נשים דעתן קלות' וסמכה על צדקתה שלא תעבור על ידי הלימוד (כמסופר ברש"י עבודה זרה יח: ד"ה ואיכא דאמרי).

ועל ברוריה נאמר בפסחים (סב:) שהיתה לומדת שלש מאות שמועות מפי שלש מאות תנאים בכל יום. ובתוספתא כלים (פ"ד הי"ז ופי"א ה"ו) מבואר שנחלקה על תנאים בדיני טומאה וטהרה.

ובפרישה (סקט"ו) כתב בביאור פסק הרמב"ם שאשה שלמדה תורה יש לה שכר כמי שאינו מצווה ועושה, שכיון שכל הטעם שלא ללמד בתו תורה הוא משום שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, אם כן אשה זו שלמדה מעצמה מוכח שיצתה מן הרוב.

האם מותר ללמד לנשים הלכות השייכות להם או שילמדו לבד וישמעו מה שלומדים האנשים

ובספר נתיבות הקודש (לרבי אברהם ישראל משה סלמן) העיר על מה שלמדו מדברי הירושלמי וביאור התוספות מקור להיתר ללמד לנשים דינים השייכים להם, שכן ברמ"א לא נתבאר אלא שהנשים חייבות ללמוד דינים אלו, על ידי מה ששומעות מאחרים אך עדיין אין מכאן היתר ללמוד עמהן.

ולכן רצה לחדש שאדרבה גם בהקהל זה ביאור החילוק שבין 'אנשים ללמוד' ו'נשים לשמוע', כי אף לדיניהם אסור ללמוד עמהם רק האנשים לומדים לעצמם ואין משמיעים לנשים, והנשים שומעות מעצמן ולומדות דיניהם. ובזה ביאר מה שהוסיפו התוספות מה שהקפיד רבי אלעזר על המטרונה, ואמר ישרפו דברי תורה ולא ימסרו לנשים, שמשמע שאפילו להשמיע לנשים אסור, ולכאורה תמוה שהרי בהקהל מוכח שמותר לנשים לשמוע. אמנם הביאור הוא שבהקהל משמיע ולומד עם כל ישראל, רק הנשים שומעות, אבל להשמיע במיוחד לנשים גם דרך שמיעה אסור.

ועל פי זה הוסיף ויישב גם הערת הט"ז מדוע לא נלמד מפרשת הקהל שלימוד תורה שבכתב מותר אפילו לכתחילה, שכן שם שמעו הנשים מה שלימד המלך לכל ישראל, ואין משם ראיה שמותר ללמד נשים לכתחילה אפילו תורה שבכתב.

לימוד משניות, פרקי אבות וחומש עם רש"י

ובליקוטי הלכות (עין משפט אות ה' בהערה) כתב שכל דין זה הוא דוקא בזמים שלפנינו, שהיה אפשר לומר שלא תלמד תורה ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. אבל כעת בעוונותינו הרבים שקבלת האבות נתרופף מאד... בודאי מצוה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל כגון מסכת אבות וכו' כדי שיתאמת אצלם ענין אמונתנו הקדוש דאי לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרך ה' ויעברו על כי יסודי הדת ח"ו, עכ"ל.

ובאגרות משה (יו"ד ח"ג סימן פז) בתשובה לרבי אליהו שווי זצ"ל ר"י פילדפליה, הורה לבתי ספר לילדות ונערות שלא ללמוד עם הבנות משניות, שהרי הם תורה שבעל פה. ורק פרקי אבות מותר משום שהוא ענייני מוסר והנהגות טובות שיש ללמדם בהסבר לעוררן לאהבת תורה ולמדות טובות.

ובהערות הגרי"ש אלישיב (סוטה כא:) הניח בצ"ע מה שלומדים עם הנשים חומש עם רש"י, שהרי רש"י לא כתב רק פשוטו של מקרא בלבד, ואם כן דבריו הם בכלל תורה שבעל פה שאסור ללמוד עם הנשים.