מנחה חריבה/סוטה/יז/א

מנחה חריבה סוטה יז א

דף י"ז ע"א

במשנה בא לכתוב את המגילה מאיזה מקום הוא כותב וכו' יש לחקור באיזה לשון הוא כותב אי דוקא לעיכובא בלשון הקודש או אף זה נכתב בכל לשון, כשם שפרשת סוטה נאמרה בכל לשון וכדאיתא לקמן דף ל"ב ע"א יע"ש, וראיתי שדבר זה מבואר בהדיא ברמב"ם (פ"ג דין ח') שכתב ואח"כ מביא מגילה של עור טהור כמו ס"ת וכותב עליה „בלשון הקודש” בדיו שאין בו וכו' עכ"ל אך לא כתבו והביאו נושאי כליו מקור דברי ז"ל, ומצאתי גם להט"א מגילה (דף ט') בד"ה מגילה מ"ט וכו' שכתב מדעתיה דנפשיה שאין זה כתובה בלשון אחר המיוחד לישראל בדבר שצריך כתובה משום מצוה כגון תפילין ומזוזות וכן כתיבת פרשת סוטה במקדש ומצות כתיבת ס"ת דהא דתנן דספרים נכתבים בכל לשון ואפי' ס"ת בכלל היינו בכותב להתלמד בו אבל לשם מצות כתיבת ס"ת וודאי אין יוצא י"ח עיי"ש. ואפשר שזה טעם הרמב"ם ז"ל דבעינן דוקא בלשון הקודש ויש להביא ראיה לדין זה של הרמז"ל מהא דיומא (ל"ז ע"א) ובגיטין דף ס' ע"א וכן בירושלמי כאן בהא דקאמר במשנה דיומא שם ואף היא עשתה טבלא. שמעת מינה כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ואמר ר"ל משום רב"י באלף בית מיתבי כשהוא כותב רואה וכותב מה שכתוב בטבלא ומה כתוב בטבלא. וכו' יע"ש ואי אמרת דפרשת סוטה כשר בכל לשון. א"כ י"ל דהטבלא היה כתוב באחד מן הלשונות ולא בלה"ק ועכשיו שפיר קתני כשהוא כותב רואה וכותב מה שכתוב בטבלא וכו'. א"ו דפסול בשאר לשונות וכן משמע מדקאמר ומה כתוב בטבלא אם שכ איש אותך אם לא שכב אם שטית וכו'. משמע דדוקא בלה"ק היה כתוב. אלא דבזה היה גופא אני מסופק אם הא דכותבין מגילה לתינוק להתלמד וכו'. אם מיתר בשאר לשונות דאפשר אי כתיבת ס"ת מותר בכל לשון. א"כ רק פרשה אחת כדומה בכל לשון אסור למ"ד אין כותבין ויל"ע. ומצאתי בעה"ש בתשב"ץ ח"א סי' ב' שכתב שמותר לכתוב הפסוקים בלי שרטוט בכתיבה זו שאינה קרוי כתב וכו' יע"ש ומיהו דוקא פיסול שהוא באכות הכתובה אבל פיסול אחר לא וכו' יע"ש משמע דלמ"ד כה"ת בכל לשון נאמרה אסור לכתוב מגילה להתלמד. ונדחית הראיה שלי:

כן ראיתי אח"כ בס' מנ"ק לקמן דף ל"ב ע"א שעמד על דברי רש"י ז"ל שם שכתב בד"ה פרשת סוטה מה שהכהן אומר לה ולא אמרינן צריך לאומרה בלה"ק כדרך שנכתב וכו'. שמבואר מדברי רש"י אלו דפרשת סוטה היה כתיבה בלה"ק דוקא ושכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' סוטה עיי"ש. ואני אמר דאין מדברי רש"י ראיה כלל דכוונת רש"י היא במה שאמר „כדרך שנכתב” היינו כדרך שנכתב בתורה אבל אין כוונתו כדרך שנכתב במגילה וגם אי אפשר לומר כלל כוונת רש"י הכי. דהרי מקודם הוה משביע אותה ואח"כ היה כותב. וכדאמרינן מרינן לקמן בע"ב כתבה קידם שתקבל עליה שבועה פסולה שנאמר והשביעה ואח"כ וכתב. וכ"פ הרמז"ל ועיין בתוס' שם ד"ה קודם וכו'. וא"כ ליכא לפרש כוונת רש"י „כדרך שנכתב” שהוא לשון עבר והיינו המגילה. דהלא לא הוה עדיין נכתב כלל וכ"ז פשוט. ומוכרח דכוונת רש"י ז"ל כדרך שנכתב בתירה. ומה שמביא מרש"י ולאו שמיה מתיא כלל א"כ גם מה שמשיג עוד על הבית יצחק חאור"ח סי' ט' שהאריך לפלפל בדברי הט"א מגילה הנ"ל דמנין לו ד"ז, דאישטמיט מיניה דברי רש"י והרמב"ם הנ"ל. חדא מיהת מתרצתא שפיר דלא היה מה לאשתמיט מיניה דמרן הבית יצחק. אבל חזיתי שגם דברי הרמב"ם לא אישתמיט מיניה כל עיקר דבספרו ב"י חלק יור"ד סי' קנ"ב שנדפס בשנת תרמ"ט. הביא על הט"א הנ"ל שמצא אח"כ ברמב"ם יע"ש ות"ח כל זמן שמזקינין וכו'. – וראיתי בהגהות הגאון מעשה רב ז"ל מווילנא שהעיר כל הרמב"ם הנ"ל מתוספתא ריש פ"ב ומירושלמי יומא פ"ג ה"ח יע"ש ומסיים מכל הלין מבואר שהוא נכתב בלשון הקודש עכ"ל ול"ז להבין שום ראיה מזה כאשר יראה הרואה שם ובירושלמי כאן ודו"ק וקצרתי –ותודה לבעל מנ"ק שאנהרינהו לעיין בס' בי"צ חאור"ח סי' ט', וראיתי שם שהביא דברי הט"א מגילה דף ט' הנ"ל והעיר עליה ראיה לזה מהא דאמר קדישין (דף ס"ב) דלר"מ דבעי תנאי כפול קשיא מסוטה ומשני חנקי כתוב הייני דיקא אי נכתב בלה"ק מילת הנקי יש לי ב' פירושים אם ה' מתחלף בח', אבל אי אמרינן דנכתב בשאר לשון מא"ל וע"כ צ"ל דפרשת סוטה בלה"ק נכתב, עכ"ל, והנה אף שכולה גופאי מרתען מפלפוליה וממתנייתא דר' יצחק מ"מ תורה הוא ורשות ניתן לתלמיד קטן כמוני להעיר. דהנה באמת מגמרא דקדושין אין ראיה כלל דהתם הלא הקושיא מפרשת סוטה שבתורה ובתורה נכתבת בלה"ק ואדרבה הלא באמירת הכהן את השבועה הוא בכל לשון ואפילו למ"ד תורה בכל לכון נאמרה רק לקרוח הוא אבל לא לכתוב וכדברי הט"א הנ"ל, אבל אין ראיה לפרשת סוטה שהכהן כותב עבור הסוטה לבדנה, הלא שהו"ל להביא כזה מסוגיא דידן דפריך בגמרא והא לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן ואמר רבי תנחום הנקי כתיב, דקאי הכא בכתיבת הפרשה ויש מקום לראיות הב"י דנכתב דוקא בלה"ק, ועוד יש לדחות דלפי מאי דמשמע בתוס' בקדושין (ס"ב ע"א) ד"ה הנקי דהכהן היה חוזר וכופל אם שכב חנקי והשתא הוי תנאי קודם למעשה עכ"ל וא"כ לא ממשמעות דמלת הנקי לבד הוא אלא דבאמת היה כופל הדברים וא"כ אם מעתיק ללשון אחר ג"כ הוא מפרש באר היטב, וה"ה די"ל דבעת הכתיבה ג"כ היה כותב את הכפולות והרשתו התורה לכתוב זה משים דאמר ר' תנחום הנקי כתיב, ומדייק לשון הגמרא ביומא [ל"ז] הנ"ל דאמר מה היה כותב אם שכב איש אותך ואם לא שכב וכו', ובתוס' שם ד"ה אם שכב וכי' בפרק הנזיקין מייתי לה וכו' אע"ג דקראי לאו הכי כתיבי דברישא כתיב אם לא שכב ואם לא שטית ואם שכב לא כתיב כלל עכ"ל, ולפמש"כ בתוס' קדושין הנ"ל י"ל דאין ה"נ דכתב ג"כ הכפילות ולכך אמרינן דכתב גם אם שכב ודו"ק וא"כ כשמעתיק בלשון אחרת ג"כ היה כותב מפורש הכפולות ויש לעיין עוד בזה – ובפרט לפירוש הר"ח שברשב"א קרושין שם דהאי הנקי הוא מלשון ונקתה לארץ תשב יע"ש אין מקום כלל לקושיתי, דהכי מעתיקין פירוש הקרא. עוד מסיים בזה הב"י שם מיהו צ"ע דלא חשיב זה בסוטה בפ' אלו נאמרים דפרשת סוטה הוי דיקא בלה"ק, וי"ל דלא חשיב רק הני הנאמרים בלה"ק אבל הא דנכתב בלה"ק לא קחשיב ע"כ, ובסי' י' אות י"ג הביא ראיה לדברי הט"א (מה שחשבתי גם אני ת"ל) וז"ל ונ"ל להוכיח כדבריו דאס"ד דכשרה בשאר לשונות אמאי הותר מחיקת השם לכתוב דוקא בשאר לשון ולדעת הש"ך אין איסור מחיקת השם בשאר לשון ולמה מותר בלה"ק דהוא מטעם עשה דוחה ל"ת כמש"כ בשו"ת בא"פ והרי אפשר לקיים שניהם אלא ע"כ דבעי דוקא בלה"ק, אמנם למש"כ דאף בס"ת דנכתבים בשאר לשין, מ"מ שם העצם הקדוש אין להעתיק לשאר לשין אין ראיה מזה די"ל דכל הפרשה כשרה בשאר לשון רק השם הקדוש בעי לה"ק עכ"ל, והנה יש להאריך הרבה בדעת הש"ך הנ"ל ועיין בפ"ת סי' רע"ו ס"ק י"א בשם החו"י יעו"ש ובפרט היכי דכתב להפרשה כילה בודאי יודה הש"ך דאסור ולכן אין לבנות על ראיה זו, גם ים לצדד דאי מבינה דוקא בלה"ק ולא בלשון אחרת אין לכתוב רק בלה"ק בלשון שהיא מב נה מה שמוחקים, ואף שבהכתיבה לא שייך לומר שבעינן שתהא מבינה מה שכתוב ומה שמוחקים, מ"מ לספק בזה דדומיא דאמירה בעינן שתהא מבינה, אי נימא דמה"ט הותר לכתוב גם בשאר לשונות. וא"כ מזה נוכל ללמוד שמותר למחוק, ודו"ק:

וראיתי בתשב"ץ ח"א סי' ב' שכתב דבכתובים בלשון תרגום והאזכרות מתורגמות מיתר למחקן לפי שאין אסור למחוק אלא ז' שמות המפורשים וכו' ויש להביא ראיה דאיסורא דרבנן מיהא איכא וכו' יעש"ה. וזה הובא גם בשו"ת רע"א ס' כ"ה, וכן כתב שם בסוף דברי התשובה „ושמא מגילת סוטה משום דנכתבה להגות בה טעונה גניזה שאחר שנכתבה המגילה היה קורא אל האשה וכיון שנכתבה כדי להגות בה ולא ניתנה לקרות בה דאין כותבין מגילה להתלמד בה מש"ה טעינה גניזה וכו'”, ושפיר יש מקום לסברתי הנ"ל ושישו בני מעי אם ספיקות שלכם כך. אך על התשב"ץ יש לעיין שלא הזכיר דברי הרמב"ם שכתובה המגילה אך בלה"ק וצ"ע, אך כל דברי הב"י הנ"ל מבואר בשו"ת רעק"א סי' כ"ה והביא שם תשובת הרשב"א ס' תתמ"ב דאף דפרשת סוטה נאמרת בכל לשון היינו חוץ מהשם שצריך לומר בלה"ק דהא בעינן שם המיוחד עיי"ש וא"כ מכש"כ בכתובה וודאי כן הוא, שוב עיינתי בב"י יור"ד הנ"ל ושם בס' קנ"ב הביא דברי הרשב"א אלו והקשה עליהם מברכות דף מ' יע"ש וכתב דכוונת הרשב"א על הכתיבה דפרשת סוטה דנכתב בכל לשון מ"מ שם הקודש צריך לכתוב דוקא בלה"ק ומסיק בצע"ג דברי הרשב"א, והנה זה פשיטא ג"כ דאפילו אי שרי לכתוב המגילת סוטה בשאר לשונות היינו רק הלשון, אבל הכתב בעינן כתב אשורית דבלא"ה אינו כתב כלל, וכדהשיב התשב"ץ שם (ח"א סי' ח') אם מותר לכתוב מזוזה בכתב הנקרא מאשאק, והשיב אין בשאלה זו טעם וכו' ובמגילה (י"ט ע"א) דכתיב ככתבם וכלשונם ומה"ט שרינן גפטות לגפטים ועילמות לעילמים ואפ"ה בעי שתהא כתובה אשורית וטעמו דמילתה שמפני שקרויה ספר או משום דגמרינן ג"ש דכתיב כתיבה בעינן שתהא כס"ת תו"מ שאין כשר בהן אלא כתב אשורית וכו' עכ"ל וא"כ הכא ג"כ כתוב „בספר” בעינן דוקא כתיבת אשורית, ולפ"ז יש ביותר לדחות ראיות הב"י לדברי הש"ך הנ"ל, לפי דעת החו"י שהובא שם סי' קע"ט בפ"ת דבכתב אשורית אף שם של חול אסור למוחקו ואין ראיה ממגילת סוטה וז"פ. ועיין בשו"ת עין יצחק חאור"ח סי' ו' ז' ח' בענין שריפת הקארעקטין יע"ש:

ודברי הרשב"א שהזכרתי לעיל שזה לשונו בסי' תתמ"ב „דהא אפילו פרשת סוטה דשבועתא בכל לשון נאמרת חוץ מן השם הצריך לומר בלשון הקדש דהא בעי שם המיוחד כדמוכח בס"פ שע"ה ואי אפשר להזכירו אלא בלשון הקדש דהא בעינן שם המיוחד וכש"כ נדר וכו' עכ"ל” נעלמו מעיני הפנים היפות פ' נשא פ' כ"ב שמפרש דברי הילקוט דאמר הקב"ה למשה כתוב פרשת סוטה כדי שתהא יודעת איזה שם הכהן מוחק בשבילה והאיך היא מפורסמת, נראה לפרש משום דכהן שכמשביע אותה בשם ככתוב אלא בכינוי כמ"ש חז"ל לא כשאני נכתוב אני נקרא וכ"ש פרשת סוטה שנאמר בכל לשון שהיא מבינה פשיטא שאין להזכיר השם ככתבו אלא בשם שרגילין להזכיר בלשון בני אדם וכו' עכ"ל ונעלם ממני דברי הגמ' והרשב"א הנ"ל, דבעינן דוקא שם המיוחד, גם זה נשמע מדברי הילקוט שכתיבת הפרשה היה בלה"ק ובפרט שם הקדוש ב"ה ולא על ע"י כינוי:

ולפי דברי הבי"צ שכוונת הרשב"א הוא על כתיבת הפרשה, י"ל דברי הפנים יפות, ויפה דרש:

שם בא לו וכו' מלשון זה משמע דקאי אכהן שבא לו לכתוב המגילה, והוא כמו שכתב הרמב"ם פ"ד מהל' סוטה דין ט' דאם כתבה ישראל או כהן קטן פסולה שנא' וכתב הכהן יע"ש וכבר כתבו מקורו מהמדרש רבה והספרי ואי"ה נאריך בזה במק"א וראיתי למי שהעיר דא"כ למה לא ילפינן חזה בפ"ק דחולין דאזלינן בתר רובא דאל"כ האיך הכהן הולך ומוחק שם הויה דילמא חלל הוא שזינתה אמו שמוחק בחנם ע"כ. וי"ל לפמש"כ לבאר בדף י"ד בשם הבית אפרים א"ש דמחיקת השם אסור רק דרך השחתה אבל לא במתכוין לש"ש ולשם מצוה אין כאן עבירה כלל, וא"כ לו יהא אפילו מספיקא. מ"מ הוא מותר לעשות כן ודו"ק. אך בלא"ה אין זה אלא לפלפולא דבלא זה כבר הקשו המפרשים בהא דיליף שם ממכה אביו ואמו, דמאי ראיה היא זו דילמה מיירי כגון שהשקוה מים המאררים ולא בדקו אותה ומתרצין דשמא לא היה הבעל מנוקה מעוון אך בזה י"ל שהיה לועוד אשה אחרת והשקוה ובדקוה ועוד מתרצים העולם דשמא לא הכהן כהן ומוכיחין דאין כהן א' משקה ב' סוטות וכתב הגאון רד"ל בהגהותיו לחולין דטעות הוא דבלא"ה קשה כקושית התוס' והאיך מקריבין קרבנות וצ"ל דהוי ספיקא ושרי וא"כ תו ליכא למיחש דשמא הכהן אינו כהן דלוקי בכהן דעבד עבודה וא"כ מחזקינן ליה בכהן עכ"ל וא"כ א"ש נמי קושיא דידן, אכן כבר הקשה כל הקושיות הנ"ל בספר ראש יוסף למס' חולין בשם מקשין העולם וכתב דכל זה טעות דעיקר החששא דילמא זינתה באונס וא"כ אין ראיה מהא דלא בדקו המים לשניה דאין המים בודקין באונס אף בא"כ וגם באשת ישראל חשיב הבעל מנוקה ממון יע"ש ונעלם זה מהגרד"ל, ומיין גם בחידושי ח"ס על חולין שם בדף הנ"ל מפלפל ג"כ בקושיות אלו ועוד יש לי להאריך בזה אך אין כאן מקומו, אך הקושיא שהעיר בה הנ"ל ראש דברינו בלא"ה לא כוונו המקום כי עיקר הקושיא הוא על הכהן המוחק ובאמת דבר זה אינו מבואר אם בעינן דוקא כהן וכמש"כ המנ"ח מ' שס"ה דאע"פ שאינו מבואר אם צריך כהן נראה דצריך כהן וכהן קטן אינו נזכר בר"מ לענין מחיקה ואפשר דכשר רק מחמת דלאו בר כוונה הוא ובגדול עומד ע"ג שפיר דמי עכ"ל ובמק"א הקשיתי עליו דאין לדבריו קיום, עכ"פ אבל איני מבואר דבר זה בהדיא, ולהכריח ע"י קושיא זו דכשר אפילו ע"י ישראל נמי לית לן די"ל כנ"ל דכל שמוחזק לן דכהן הוא ועושה מעשיו לש"ש שפיר יכול לילך למחוק, וע"ת זה נמי התירה התורה המחיקה, דבאמת יש הרבה דברים שמעכבין את הבדיקה עיין בדף ו' ואפ"ה התירה התורה המחיקה, ועיין תוס' דף ו' ע"ב ד"ה וטהורה וכו' מהכא משמע דבעלה מותר בה מיד וכו' יעש"ה ודו"ק ויל"ע:

שם ר"מ סבר אלות אלות ממש האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות וכו' לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן אמר רבי תנחום הנקי כתוב עכ"ל הגמ', והנה בכאן שפיר פריך הגמ' דהאיך ס"ל לר"מ דכותב אלה הפסוקים משום דנשמע מינייהו קללות והא לית ליה לר"מ מכלל לאו וכו', אבל בקדושין (ס"ב ע"א) שם פריך הקרא דקאמר בשלמא לרחב"ג היינו דכתיב אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טימאה תחת אשך הנקי. אלא לר"מ חנקי מבעי ליה יע"ש לכאורה צריך ביאור מאי מקום לקושיא זו על הקרא וכי מאי איכפת לן אם לא כתוב רק ברכה ולא תשמע מיניה קללה וכי באיזה מקום מבואר דצריך לקללה. דתקשי מיניה ורבינו רש"י ז"ל כנראה הרגיש בזה שם בד"ה היינו דכתיב וכו'. ומשום דבענין קללה גם אשבועה קמייתא וע"ש אבל מ"מ עדיין צ"ע דדילמא לר"מ לא בעינן קללה כלל בשביעה קמייתא ע"כ היה נ"ל לומר. דגם שם סמיך הגמרא על גמ' דידן דלר"מ כותב לה הכהן בפרשת סוטה כל הפסוקים האלה ומשום דהקללה נשמע מכלל הברכה, אבל בלא"ה בוודאי לא היה כותב ברכות בפרשה זו, וע"כ פריך שם דלר"מ חנקי מבעי ליה דלהוי קללות בהדיה דליכתוב כן הכהן במגילתא, אבל משום מכלל הן אתה שומע לאו לא אמרינן כן, וע"ז משני ר' תנחום דהנקי כתיב, והוי שפיר כמו מפורש הקללות בהדיא. ושוב פריך שם הגמ' בשלמא לר"מ היינו דכתיב הנקי אלא לרחב"ג למה לי (עיין פרש"י דהכי נכתוב תחיה או לשון אחר) איצטריך סד"א אם לא שכב איש הנקי ואם שכב לא הנקי ולא חנקי אלא איסורא בעלמא קמ"ל. גם בזה צע"ק דהיכי סד"א כן הא מסיים בפסוק שאחר זה יתן ד' אותך לאלה ולשבועה וכו' לצבות בטן ולנפול ירך וכי', וע"כ נר"ל דגם בזה פסיקא ליה להגמ' דלרחב"ג כותב הכהן את הפסוקים בפרשת אלה. ומשום דס"ל כר"מ בהא דכותב קללות הבאות מחמת ברכות במגילתה ולדידיה לא בעינן שיכתב הנקי דבלא"ה ג"כ הוי נשמע מכלל ברכה קללה. באיזה לשון שהוא כותב וע"כ משני דסד"א אם לא שכב איש הנקי ואם שכב לא הנקי ולא תנקי אלא איסורא בעלמא. פירש וא"כ לא היה ראוי שיכתוב זה הכהן במגילתה. דליכא כאן שום קללה לכך כתוב גם לרחב"ג בלשון הנקי לומר דהוי קללה ממש הבאה מכלל ברכה ולכך שפיר כותב זה הכהן במגילת סוטה. אבל לשאר רבנן דר"מ לא היה כותב כלל אלה הפסוקים אף דנשמע מינייהו קללות דיש לו מיעוט על זה ודו"ק כנלע"ד בעה"ש. ועיין ברשב"א קדושין שם שהקשה על ר"ת שאמר הנקי כתיב וא"ת א"כ שבועה שיש בה אלה היא ובמס' סוטה אמרינן (לקמן י"ח ע"א) דשתי שבועות הללו למה חד לשבועה שיש בה אלה וחד לשבועה שאין בה אלה, איכא למימר דאלה דהנקי לא מפרשה בהדיא אלא מכיון דקרי הנקי ש"מ דשבועה שאין עמה אלה הרי היא כשבועה שיש עמה אלה ולאגמורי אשבועות אצטריך, – וכ"כ הרמב"ן בחידושי קדושין יע"ש (ואין בידי עכשיו הריטב"א ותוס' רי"ד לקדושין לראות מה פירשו רבותינו שם) ולפי קושית הרשב"א נתחזק עוד קושיתי בראשונה דאדרבה שבועה הראשונה הוא שבועה שאין עמה אלה ושפיר קאמר אם לא שכב וכו' לבד אך עיין ברש"י שבועות ל"ו ע"ה ד"ה והרי דלא הוצרכנו לברך את הסוטות יע"ש וא"ש עיקר ראיותי:

שם זכתה יוצא ממנה בן כאברהם אבינו דכתיב ביה עפר ואפר וכו' בדרך צחות יש לפרש יוצא ממנה בן כאברהם אבינו שיצא ממנה יצחק, אף שליצני הדור אמרו מאבימלך נתעברה וכו'. וה"נ אף שדברו עליה רע מ"מ זכתה יוצא ממנה בן הגון ואם הוה ילדת שחורים יולדת לבנים ובזה א"ש נמי מילת „זכתה” שלכאורה צ"ע וקצרתי:

שם והאיכא נמי עפר כיסוי הדם התם הכשר מצוה איכא הנאה ליכא – עיין בפירוש רש"י ז"ל. ולענ"ד יש לפרש דבסוטה איכא הנאה דבלא"ה הרי אסור בה וצריך לגרשה וכן באפר פרה בלא"ה אסור לאכול קודש וליכנס למקדש וכדומה מן הדברים המעכבים אותו בשביל טומאתו. משא"כ בכסוי הדם אין מעכבות המצוה מלאכול וכמבואר נמי ברש"י ביצה ח' סוף ע"ב יע"ש ואין עליו איסור הגוף אלא הכשר מצוה בעלמא אבל הנאת הגוף ליכא, ואף שפסקינן בש"ע יור"ד (סי' כ"ח סעיף כ"א) מי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט אלא ימתין פד שיהא לו עפר עיי"ש הוא רק מדרבנן בעלמא משום ביטול מצוה, ועיין בגליון מהרש"א שם ביור"ד דפוס ווילנא. וגם אי כבר שחיט בוודאי מותר לו לאכול בלי שום פקפוק כלל, (ועיין בשו"ת עין יצחק חאהע"ז סי' ע"ד בענין שאין לו כתובה לשלם אם מותר לגרשה יע"ש, ובסי' ע"ח שם אות ע"ו), וכמבואר שם סעיף א' ברמ"א ועיין בש"ך שם, שו"ר שם בגליון מהרש"א בשם הדברי חמודות שכן רמז לזה מהאי גמרא ופרש"י דחולין וכמו שרציתי לפרש, והגרש"א מדחה זאת דיש לחלק דודאי א"פ אי לא היה מטהר היה הטמא נשאר בטומאתו ואיכא הנאה, אבל כיסוי אלו לא הוסיפה התורה המצוה גבי חי' ועוף היה דינן כבהמה דניתר בשחיטה לבד וא"כ אין הנאה ממצוה זו עכ"ל יעש"ה, ונעלם ממני שכן מפרש רש"י בחולין שם דבלאו כיסוי נמי הוי מישתרי בשר יע"ש וצ"ע על רש"י דכאן, ובפמג"ד שם סי' כ"ח סק"א הביא דברי הל"ח ודברי כה"ג שכתב דממש"כ רש"י הוי משתרי בשר ולא כתב דבלא כיסוי משתרי בשר אלא דה"ק דאי נמי לא היה מצוה לכסות היה משתרי בשר משא"כ טהרת טמאים ויפה כתב עכ"ל ולא ראה אותו הרש"א, אך באמת מלקמן דאמר בשלמא רצועה של תפילין דכתיב וראו וכו', ופרש"י קיבול שכר הוא דאיכה הנאה וכו', משמע דהנאה רוחנית לבד מספיק לקיבול ותשלום השכר וצ"ע ועיין בטוטו"ד מהד"ק סי' מ"א:

שם דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל וכו', ופרש"י שהבריח עצמו מן הגזל, וכן פרש"י בחולין שם, ושם בגמ' מסיים ר' אבא קשה גזל הנאכל שאפילו צדיקים גמורים אינן יכולין להחזירו שנאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים עכ"ל, ונראה להסביר, דבאמת לגבי אברהם אבינו היה להם דין גזל עכו"ם ומותר, אלא שא"א החמיר על עצמו להתרחק אפילו מגזל עכו"ם ועיין שו"ת מהרש"ל וח"צ וחוט המשולש וקדושת יו"ט בע"ז אלא שמה שאכלו הנערים בזה ליכא מצות השבה כלל וכמש"כ הנתיבות ועוד אחרונים דאפילו למ"ד גזל עכו"ם אסור, בהשבה ליכא כלל חיובא דוהשיב עיי"ש וא"ש:

שם בתוס' ד"ה אמר רבי תנחום וכו' הכא פרש"י דתדרוש הכי וכו' ובסוף פ' שבועת העדות פריש הנקי בלא יו"ד וכו', נראה דהבנת דברי התוס' ימצאו המעיינים בתוס' קדושין (ס"ב ע"א) ד"ה הנקי יע"ש היטב, ועיי"ש בתוס' ישנים ד"ה הנקי כתיב וכו' ועיין בט"ז בהקדמה ליור"ד ובנקה"כ שם ובשעה"מ הל' אישות ובפ"י על התורה פ' נשא, ובגליון המהרש"א שם על הט"ז ואכמ"ל:

שם בא"ד והתם אמר כי לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן בממוצא באיסורא אית ליה וסוטה איסורא דאית ביה ממונא הוא ונשאל רבי וכו' והשיב רבי דהתם נמי (גבי נדרים) איסורא דאית ביה ממונא הוא שאסר ממונו על חבירו עכ"ל. ועיין ר"ן נדרים (י"א ע"א) ד"ה דתנן ותוס' שם ד"ה דאי, ועיין בהגהות מהר"ב רנשבורג שם ובמק"א תרצתי קושיתו שם מתוס' כתובות מ"ו ע"ב בד"ה ממונא מאיסורא וכו' יעש"ה ואכמ"ל בזה:

ובתוס' שבועות ל"ו ע"ב ד"ה ה"ג תירץ הר"ר יו"ט דוקא באיסורא חמור הוא דאית ליה לר"מ כגון שתויי יין ופ"ר דבמיתה וכן שבועה אבל לא נדר יע"ש, ובמ"ק העיר דהא ר"מ סובר יש מעילה בקונמות ודילמא כרבי ס"ל דהזיד במעילה במיתה והו"ל קונמות נמי איסור חמור יע"ש, וא"ל דהרי"ט נמי סמוך לה ע"ז דנדר נמי אית ביה צד ממון וכמו שמסיים הרי"ט בהא דקדושין דהתם איכא ממונא דכתיב וכל טוב אדוניו בידו, אף שאין לה שייכות עם התנאי מ"מ אית ביה צד ממון, ה"נ בנדר, אבל בשבועות אף דג"כ אוסר ממון חבירו עליו, מ"מ כיון שאיסור חמור היא אית ליה ודו"ק גם יש לומר לפי מה שמספק המ"ל בהל' מעילה דין ט' באסר עליו אכילה ליכא מעילה דכיון דאינו אוסר בהנאה לא דמי להקדש יע"ש א"ש דבנדרים שם מיירי באומר לחולין לא אוכל לך יע"ש ועוד מסתפק שם בכמה תנאים שאפשר לאוקמי' בהם האי גמרא דנדרים ובפרט אי בעינן התפסה יעש"ה, וכן יש לצדד על האב"מ שהביא שם דבנודרת הנאה מיבמה הוי איסור מיתה משום המעילה יע"ש דנסתפק בזה שם המל"מ או באיסר הנאתו סתם או איכא מעילה מי בעינן שיאסור דבר מסויים או לא, ובחדושי לנדרים הארכתי בזה בע"ה על כל פרט ופרט מספיקות של המשל"מ ז"ל, וכאן אין מקומו, ועיין בשעה"מ הל' אישות פ"ו הלכה ב' באריכות בענין דברי התוס' דשבועות, ושם מצאתי שהביא שו"ת הרדב"ז (ח"א סי' י"א) גבי הקדש ע"ת ולא כפל תנאי שכתב דלדעת התוס' ז"ל שכתבו דנדרים איסורא זוטא הוא הקדשות וודאי איסורא רבה הוא דהא איכא מעילה וכו' יע"ש והשיג עליו השעה"מ שהרי מש"כ התוס' דבאיסור חמור לא בעינן ח"כ היינו דוקא באיסור גרידא אבל באיסורא דאית ביה ממונא אפי' באיסור חמור בעינן ת"כ וזה מבואר מסוגיות הגמ' ומדבריהם למעיין שם עכ"ל ובריך השם שכוונתי לדעתו הגדולה, וא"כ בנדרים אף דאית בהו מעילה וחיוב מיתה מ"מ בעינן ת"כ וא"ש:

ומה שהקשה המ"ק על האב"מ מהתוס' דפסחים דף ל"ג דליכא מיתה רק באכילה ולא בהנאה ונסתרו דברי האב"מ, עכ"ל אפשר לחלק דלאיסור ביאה הוי כמו אכילה דרחמנא אחשבוה לעושה מעשה וא"א להטעים בקולמוס וקצרתי, כן מצאתי להאמרי בינה הל' נדרים סי' ט' שהביא משו"ת הרדב"ז ח"ג סי' ת"ר דאם אמר בלשון איסור הנאה וודאי דלית ביה מעילה, וכן הביא רש"י דיבמות פ"ח דכתב אי קסבר יש מעילה בקונמות דקדשי בה"ב הן משאמר קונם דבר זה עלי ואי קסבר אין מעילה דקונם לשון נדר הוא, מבואר דרק קונם הוי כמו קדשי בה"ב לענין מעילה ופדיון אבל לשון איסור לכ"ע א"ב מעילה ולית ליה פדיון עכ"ל. וכן הלכה:

ובמש"כ התוס' מהגמ' דסוטה איסורא דאית ביה ממונא, ופירש רש"י משום כתובה, הביא הההק"נ בשם המקנה בקדושין דס"ב בתוד"ה בשלמא דלמאי דקיי"ל כתובה דרבנן ה"ל סוטה איסורא דלית ביה ממינא יע"ש ומש"כ הוא לתרץ משום שאר וכסות עיי"ש ועיין בפנים יפות על התורה פ' נשא בד"ה אם לא שכב איש וכו' יע"ש ולדעתי אפשר לומר עפ"י מה שכתבו התוס' בקדושין ל' ע"ב ד"ה שיש רשות אחרים וכו' ואע"ג דמע"י לבעלה דרבנן בעלמא וכו', וכן כתבו בגיטין (מ"ז ע"ב) ד"ה ולביתך וכו' וא"ת והא מן התורה אין לבעל פירות בנכסי אשתו אלא תקנתא דרבנן בעלמא וי"ל דרך נשים שנותנות פירות לבעליהן וכו' יע"ש, וכן כתב הרמב"ן על התורה פ' משפטים ואע"פ שלא היה הוא מחיוב במזונתם מה"ת, אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים וכו' יע"ש, וצ"ע בזה מה שהקשה שם הרמב"ן בפסוק ט"ז גבי כסף ישקול כמהר בתולות על פרש"י שפירש כמהר הבתולות דהיינו שכותב לה כתובה ותמה הרמב"ן דמה"ת אין עליו כלום שהכתובה מד"ס היא וכו' יע"ש צ"ע דעכ"פ הכי נהגו ליתן לה מהר הבתולות אף קודם מ"ת, וכמדומה לי שהעירו עליו כן, וא"כ ה"נ א"ש דעכ"פ יש כאן ענין דררא דממונא מה שפוסק ליתן לה מה שנהגו והיה נותן לה מה לי דרבנן או דאורייתא, ולא גרע ממש"כ התוס' בשבועות שהזכרתיו לעיל דוכל טוב אדניו בידו הוי ענין ממונא יע"ש וז"פ, ובכתובות (י' א') אמרי על האי כמוהר הבתולות דמכאן סמכו חכמים לכתיבת אשה מה"ת ועיין שם בירושלמי פ"ג ה"ה יע"ש:

ונזכרתי עתה מהתוס' דסנהדרין (וכלשון הזה כתבו בזבחים ע"א) (פ' ע"א) שכתבו אבל במתניתן דזבחים חיישינן לפי דאיכא כמה ספק איסורין לפי שהן מוקדשין כגון רכב ע"ג שור וכו' וסמיכה וכו' ועוד דאיכא איסור מעילה דהזיד במעילה במיתה הלכך כולן ימותו עכ"ל והרי הכא מיירי מחיים דליכא אלא הנאה ואפ"ה כתבו דהזיד במעילה במיתה וע"כ דפליגי על התוס' דפסחים, וא"כ יש לבעל אב"מ עמוד גדיל לסמוך עליו ומסולק קושית המ"ק, ופלא שלא התעורר מזה התוס', וכן במש"כ לעיל ליישב בנודרת הנאה דלענין ביאה שאני, מצאתי סעייתא לדברי, ועוד יתירא מזה, בהגהות מצפה איתן לפסחים שם שעמד על דברי רש"י שם שאמר בד"ה הזיד „בהנאת” הקדש ששגגתה מעילה, דלכאורה משמע דרש"י לא ס"ל כמש"כ התוס' וכו' אך י"ל דאין מחלוקת בין רש"י ותוס' כלל דמ"ש תוס' דבשאר נהנה ליכא מיתה היינו במידי דבר אכילה הוא ולא אכלו אלא נהנה ממנו בשאר הנאות דלאו אכילה, אבל במידי דלאו בר אכילה מודי דשפיר מחייב רבי על ההנאה וכיון דלאו בר אכילה הוא הנאה דידיה הוא הויא אכילה וכ"מ ממ"ש תוס' פ' רה"ג חולין (דף קל"ו) עכ"ל ודברי האב"מ שרירין וקיימין ואגב נתבאר ענין זה, וגם עיין בשעה"מ הל' מעילה דהביא בשם הראשונים דלר"מ אין מעילה רק באכילה אכל לא בהנאה משום דאחד שוגג ואחד מזיד אין מתחלל וא"כ בהנאה ליכא מעילה רק בהנאה של כילו, ובאכילה יש לנו ספק של המשל"מ הנ"ל דאין בקונמות כזו מעילה דלא דמי להקדש ודו"ק:

ועוד י"ל דמשכחת לה בקונמות דליכא מעילה כדמסיק בשבועות (כ"ב ע"א) רבינא אמר כי קאמר ר"פ לענין מלקות כי תניא ההיא לענין קרבן דבעינן ש"פ, ועיין שם בתוס' ד"ה אבל, וא"כ משכחת לה שם גבי לא אוכל לך בדאיכא כזית וליכא ש"פ דליכא מעילה ומיירי שם בכל גווני וכה"ג כתבו התוס' מכות (כ"ב ע"א) ד"ה אלא וכו' וא"ת לילקי משים הזיד במעילה באזהרה, וי"ל דלא חשיב אלא לאו דאיתנהו פחות מש"פ ע"כ וה"נ כן:

והנה מהתוס' זה נמי יש להוכיח דאפילו בהנאה ס"ל לרבי דבמיתה, מדהקשו רק אליבא דמ"ד באזהרה והלא התם מיירי בשבישל בעצי הקדש וקיי"ל דאין שבח עצים בפת מדאורייתא ואין כאן אוכל הקדש אלא נהנה ובהנאה ליכא מיתה אלא מלקות ותקשי לכ"ע א"ו דפליגי בזה על התוס' דפסחים, אלא דבדוחק יש לפרש דאדרבה מדסתמו דבריהם והקשו אליבא דכ"ע דבלא"ה יש להצריך עיון דשם בסנהדרין ובזבחים כתבו אליבא דמ"ד במיתה וכאן הקשו אליבא דמ"ד באזהרה, א"ו דכאן נמי הקשו אליבא דכ"ע אפילו למ"ד במיתה מ"מ בהנאה מודי, ופליגי רק בסברא, אבל לא להלכה וצ"ע, ועיין בשו"ת בית אפרים חיור"ד סי' ל"ה שבנה כמה בנינים ומסלק כמה קושיות עפ"י דברי התוס' פסחים דאין חיוב מיתה אף לרבי רק באכילה דוקא ע"ש, ולא הזכיר גם מדברי התוס' דסנהדרין וזבחים וכנז"ל:

ועל הסברא שכתבתי דאיסורי עריות חשיבי כאיסורי אכילה, יש להעיר מחולין (קט"ו ע"ב) דאמרינן שם נאמר כאן כי עם קדוש אתה וכו' ונאמר להלן לא יהי' קדש בבני ישראל מה להלן בהנאה אף כאן בהנאה ע"כ משמע דאיסורי עריות דמי רק להנאה ולא להנאת איסורי אכילה וי"ל, ועיי"ש, בתוס' ד"ה ונאמר וכו' ודו"ק:

עוד נ"ל לומר בישוב קושית המ"ק, דבנדרים אף שיש בהן חומרא דמעילה, מ"מ יש בה קולה דשאלה וחשובה קולא מפני זה כידוע מהש"ס ואחרונים, (ובקונם כללי מהני פדיון כמש"פ הרמב"ם) ואף ששבועה נמי איתא בשאלה, מ"מ י"ל דנדרים מצוה לאיתשלי משא"כ בשבועה וכדמחלק כה"ג בנדרים נ"ט בין נדרים לתרומה לענין דשיל"מ יע"ש, ועיין לח"מ פ"ה דהל' נדרים מה שהקשה על הכ"מ, ועיין תוס' ב"ק (ס"ז ע"א) ד"ה מעיקרא וכו' ע"ז שאלה וכו' כיון דלא שכיחא ודו"ק:

וכן בתוס' ב"מ (נ"ג ע"א) ד"ה ה"ל דשיל"מ וא"ת תרומה נמי יל"מ וכו' וי"ל מי הוי מצוה לאיתשולי עלה וכו' יע"ש ומה"ט פסקו הבית יעקב והתשובה מאהבה שהו"ד בפ"ת יור"ד (סי' ק"ב סק"י) דדוקא בנדר משום דאיכא מצוה לאיתשולי ביה הוי דשיל"מ, אבל אם נשבע שלא לאכול מאכל פלוני ונתערב לא הוי דשיל"מ דליכא מצוה כדלקמן סי' ר"ג יע"ש וא"כ מקרי קולא לגבי שבועה ואף שיש בה חומרא אחרת:

וכן מצאתי בהפלא"ה כתובות (פ"ג דל"א) שכתב וראיתי בספ"י שכתב דלפמש"כ התוס' דר"נ בה"ק ס"ל כרבי א"כ המ"ל דא"ב הזיד במעילה דמעידנא דאגבהי' נתחייב במעילה, ותמהני מאד דהא כתבו התוס' בפסחים (דל"ג) בהדיא דלרבי דס"ל חיוב מיתה במעילה אינו אלא באכילה דומיא דתרומה א"כ אכתי קשה דמעדני' דאגבהי' קניא ואף לפמש"כ שם בחידושיו דרש"י ל"ל סברת התוס' שם מ"מ על התוס' לק"מ עכ"ל ולפמ"ש אתי שפיר לפי שיטת התוס' דסנהדרין ועכ"פ דברי האב"מ הנ"ל יתכנו לשיטת רש"י פסחים הנ"ל וכמש"כ נמי בעל מצפה איתן ועיין בפני יהושע שם דל"ג ד"ה נתכוון וכו' ודו"ק:

ובמש"כ לעיל לתרץ הערת המקנה מהא דכתובה דרבנן עיין לעיל, נזכרתי סתירה לדברי מהתוס' דלקמן כ"ז ע"א ד"ה איש איש וכו' שכתבו ועיקר קרא לא איצטריך אלא לאוסרה לבעל ולבועל אבל משום לפוסלה מכתובתה ל"צ קרא דהא אפילו רשב"ג דס"ל כתובה דאורייתא לאו ממש דאורייתא אלא אית ליה סמך מדאורייתא וכו' יע"ש, אבל מ"מ יש לחלק ויש מקום לדברי וקצרתי, ומה שהבאתי משום שאר כסות ולכך קרי ליה איסורא דאית ביה ממונא, כן כתבו באמת התוס' גיטין (ע"ה ע"א) ד"ה לאפוקי וכו' שבתוך דבריהם כתבו והא דבעינן כפילות בסוטה משום דהוי איסורא דאית ביה ממונא דאיכא שאר כסות ועונה וכתובה וכו' יע"ש, ונעלם זה מהרב דסובאלק ז"ל, וצ"ל דהתוס' ס"ל דהוי מדאורייתא וכדעת הרמב"ם אבל יש פוסקים דגם זה מדרבנן עיין ב"ש באהע"ז (סי' ס"ט סק"א) ועיין תוס' כתובות (ז' ע"ב) ד"ה שהגיע, ובארעא דרבנן אות מזונות, ובאות כתובת אשה וכו', וצ"ל כסברתי שביארתי לעיל וכדברי הרמב"ן על התורה:

והנה יש לדייק דהרמב"ם בפ"ג מהל' סוטה דין ז' לא הביא כלל הא דר' תנחום הנקי חנקי כתיב ולא מצאתי שירגישו בזה בעלי ההגהות עד שחפשתי ומצאתי להלח"מ בפ"ז מהל' זכיה ומתנה דין ז' דשם מבאר הלח"מ דהרמב"ם ס"ל דבאיסורא דאית ביה ממונא בעי תנאי כפול והקשה דא"כ אמאי לא הזכיר בהל' סוטה הך דהנקי חנקי דלפי הנראה מהכתוב משמע דהכהן צריך שיאמר בפירוש ואם לא שכב (כנראה ט"ס יש כאן וכו' ולא הזכיר זה רבינו וי"ל דסובר רבינו דמה דאמר הנקי אינו שיאמר הכהן כן בפירוש אלא מדאמר לשון זה משתמע מיניה הכי וכו' יע"ש (ולפ"ד יש ליישב דברי הבית יצחק שהערותי עליו בפלפול דלעיל דו"ק ותשכח) אכן לפי דברי המקנה הוה מקום לומר דלכך לא הביא הת"כ משום דס"ל כתובה דרבנן א"כ סוטה הוי איסורא גרידא, אך עדיין יקשה משאר כסות שפ' הרמב"ם דהוי דאורייתא וא"כ הוי איסורא דאית ביה ממונא וכמש"כ התוס' גיטין הנ"ל, וקצרתי:

ומש"כ עוד בת"ה על דברת המקנה עיין כה"ג בהיד המלך פ"ה מהל' אישות לענין תנאי דלעבר, ע"ש שדבריו מבוארין בשער המלך פ"ה מהל' אישות באריכות וי"ל בזה במק"א אי"ה, וברגע כותבי זה נזכרתי דבשו"ת נחלת יהושע להגאון בדורו הרי"א מסלאנים זצ"ל סי' ט"ו מדבר בענין זה דתנאי שלעבר אם בענין תנאי כפול וראיתי שם ומצאתי שכן הוא וראיתי ג"כ שם בד"ה וכן הביא דברי השעה"מ שהבאתי לעיל במה שמשיג על הרדב"ז ז"ל ומקשה על דברי הרדב"ז שכתב בהקדש הוי איסור חמור משום שיש בו מעילה א"כ תקשי בנדרים נמי הא ר"מ ס"ל דיש מעילה בקונמות ומיישב עפ"י ספיקות של המ"ל פ"ד מהל' מעילה וכנז"ל ועוד אפשר לומר משום דבשבועות קא מפיך לה וס"ל לר"מ דאין מעילה בקונמות את"ד יע"ש וברוך ה' שכיונתי ועיי"ש עוד בעמק יהושע (סי' י"ג):

ומש"כ הסברא לעיל לענין אי כתובה דרבנן וכו', מצאתי כה"ג בגבורת ארי למס' יומא דף ע"ה לענין המן שהוא זרע גד שמגיד להם לישראל אם היא אומרת הוא סרח עלי' ופרש"י ותובעתו כתובה, והקשה הג"א הא לא מצינו מ"ד כתובה דאורייתא אלא רשב"ג בפ"ק ובתרא דכתובות ור"מ שם בפ"ה, ושמא בימי משה נתקן כבר א"נ אפ"ת דעדיין לא תקנו הן נהגו מעצמן כדמובאר כמה קראי לפי מפרשי התורה עכ"ל והוא כמש"כ בעזהי"ת:

ונראה דלאחר כך שנתקנה כבר אז כשכותב לה הוי דאורייתא מטעם התחייבות ועיין בתוס' ריש פ' אע"פ ודו"ק. ובזה יש לחקור בהא דאמרינן בסנהדרין (י' א') פלוני בא על נערה המאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון וכו' והוא טובת הנאה דכתובה עיין פרש"י ותוס' כתובות ל' ע"ב יע"ש יש לחקור דכתובה היא דרבנן והאיך היי ליה שתי רשעות עם מיתה שהוא מדאורייתא ולא קרב זא"ז ומאן דמחייב הא לא מחייב הא, אבל לפמש"כ דשוב נעשה מטעם התחייבות ושעבוד לא גרע מאתנן דאמרינן קלבדר"מ וכסברת הר' דוד שהביא הקצה"ח בס' ל"ד, וקצרתי כי יש כאן מקום להרחיב הדברים:

שם תוס' ד"ה איני כותב וכי' תימה וכו' אמאי לא קתני פרשת סוטה דשיעור זוטא טפי אור"י דפרשת סוטה לא שכיח וכו' כל מילתא דשכיח ולא שכיח אזיל רבנן בתר שכיח לקולא עכ"ל, והתוס' הזה העתיקו התוס' יו"ט שם בשבת פ"ח ועיי"ש בדיבור השני שהיא שמע ישראל וי"ל עפ"י דברי תוס' אלו, שו"ר כן בתו"ח שם על הגליון בשם הפר"ח עיי"ש אמנם לי צ"ע עיקר קושיתם לפי מאי שחידשו בעצמם שם במס' שבת (ע"ט ע"ב) ד"ה תפילין אגוויל וכו' שכתבו וא"ת נייר שאיני מחוק נמי ליפסול בס"ת כדפסלינן מגילה דסוטה משום דכתיב בספר ונראה דנייר נמי דקתני במגילת סוטה היינו במחוק ואע"ג דלא פריש כדאשכחן הכא גבי ס"ת וכו' עיי"ש, וא"כ כיון דנייר שאינו מחוק כשר גבי מגילת סוטה, והא דתנן הכא אינו כותב לא על הנייר היינו בנייר מחוק, מעיקרא לק"מ קושיתם דהכא דלא מצי למימר קלף כדי לכתוב עליו פרשת סוטה, דבאמת לא בעינן כלל קלף בפרשת סוטה אלא אפילו נייר שאינו מחוק כשר, משא"כ תפילין אין נכתבים אלא על העור כדכתבו התוס' שם בשבת ויל"ע:

ועוד י"ל דהנה מה שכתבו דפרשת סוטה הוא שיעור זוטא טפי מפרשת שמע ישראל, ע"כ הוא לר"י דכל עצמו אינו כותב אלא יתן ה' וכו', אבל לת"ק וכש"כ לרבי יוסי דגם צוואות וקבלות כותב, לא הוי כ"כ „שיעור זוטא טפי” וכמעט שווין הן, וא"כ י"ל דלכך לא תפיס התם פרשת סוטה משום דבפלוגתא לא קא מיירי, ואחר זמן מצאתי בספר חדש בשמו שו"ת נטעי נעמנים בחיור"ד סי' ל"ג שם הביא מזה ראיה למש"כ הט"ז ביור"ד סימן רע"ד ס"ק ב' ששיעור אות קטנה אינה אלא לכתחילה וכ"כ הש"ך שם סק"ד, דהנה ע"כ כוונתם במה שכתבו בפרשת סוטה זוטא היינו דבמניין אותיות הוי פרשת סוטה פחות מן פרשת שמע דבפרשת שמע איכא ר"ה אותיות ובפ' סוטה ליכא רק ר"ב, אבל תיבות יש בפ' סוטה יותר מן פ' שמע דבפ' סוטה איכא נ"ד תיבות ובפ' שמע ליכא רק מ"ח תיבות, וא"כ אם נימא דהא דקתני בברייתא בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה הוי לעיכובא א"כ הרי איכא בפ' סוטה שעור גדול טפי מן פר' שמע דהא איכא מספר ששה תיבות יותר מן פ' שמע ובין כל תיבה צריך להיות ריווח מלא אות קטנה א"כ הרי שיעור יותר גדולה א"ו דהאי דקתני בין כל תיבה כמלא אות קטנה לא הוה לעיכובא ודו"ק עכ"ל ודבריו עמוקים ושנונים אלא דמש"כ דבפ' סוטה איכא נ"ד תיבות היינו דוקא לת"ק, אבל לר' יהודא ליכא והוה זוטא טפי מפ' שמע, וי"ל דבריהם דהקשו לר"י, אבל איכא לתרוצי כמש"כ דבפלוגתא לא קא מיירי ובפרט דאין הלכה כר' יודא:

שם אינו כותב לא על הלוח וכו'. עיין יומא (ל"ז ע"ב) ומצאתי בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל יע"ש ופ', ועיין בתשב"ץ (ח"א סי' ב'):

שם בתוס' ד"ה לא על הלוח וכו' ירושלמי תניא ר"א בן שמוע אומר אין כותבין על עורות בהמה טמאה וכו' שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה עכ"ל, ועיין בשו"ת עין יצחק אור"ח סי' ה', די"ל דלכן ר"ש אינו חושש לסברת ראב"ש דנמצא השם גניז על עור טמאה, משום די"ל דר"ש לשיטתי' דס"ל יש ברירה וכו' א"כ הכא גבי כתיבת השם במגילה דכותבה ע"מ שתשתה זהו תולה בדעת אחרים דס"ל לר"ס יש ברירה וכיון דיש לנו להמציא עצה דלא יהי' השם בבזיון וכן גניזה ג"כ הוי בזיון קצת וכיון דיש לנו לתקן ולכתוב השם בקדושתו על תנאי דאם תשתה ויש ברירה וע"כ עבדינן כן וממילא אם אינה רוצית לשתות אין לחוש במה שיהי' השם גנוז על טמאה כיון דעכשיו שאינה שותה א"כ לא נתקדש השם מעולם לכן אינו חושש ר"ש לסברת ראב"ש ובאמת י"ל דמ"ד דחושש שהשם גנוז על טמאה זהו משום דס"ל אין ברירה א"כ אינם יכולים לכתוב בקדושת השם על תנאי, ובכל גווני קדוש השם ע"כ שפיר חושש דהשם גנוז על טמאה היינו דהשם בקדושתו גנוז על טמאה ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם בפ"ג מה' סוטה ה"ח דכותבין דוקא על עור טהור משום דקיי"ל לדינא אין ברירה וא"י לכתוב להשם בקדושתו ע"ת את"ד, ולענ"ד יש לדון בה הרבה אם מהני קדושת השם על תנאי, ועיין עוד בשו"ת עונג יו"ט סי' ה' ובסי' ש"ח סי' ב' ואכמ"ל:

ובמנ"ח מצוה תל"ז מסתפק אם יש בזה איסור מחיקה אם נכתב השם על עור בהמה וחי' טמאה יע"ש ושוב הביא ראיה מירושלמי זה דאי אמרת דאי נכתב על עור בהמה טמאה רשאי למחוק א"כ אדרבה נכתוב על עור טמאה דאף אם יצטרך למחוק לא עבדינן איסורא וכ"מ שיכולין לקיים שתיהן לא דחינן איסור וגם אם תאמר איני שותה לא יגנז רק ימחק כיון דאין איסור מחיקה בטמאה, אך באמת אין ראיה דכל סברתנו דרשאי למחוק היינו מטעם דנכתב באיסור כי אסור לכתוב על עור טמאה ולדברי ר"ש דמותר לכתוב מגילת סוטה על עיר טמאה כיון דלמחיקה אזיל וכיון דכתוב בהיתר שפיר אומר ר"א דלמא לא תשתה ויהי' השם נגנז על עור טמא דאסור למחוק ככל מחיקת השם כיון דנכתב כדינו אבל בנכתב שלא כדינו כמו דקיי"ל אין ראיה דאסור למחקו רק לדעת הר"מ יש ראיה כמו שכתבתי ולדברי החולקים וסוברים דבשר אדם מותר מה"ת אין ראיה עיי"ש ואפשר לפקפק מהא דהביא ממס' שבת ק"כ היה שם כתוב על בשרו וכו', דהא דאסור לכתוב על עור בהמה טמאה משום דכתיב מן המותר בפיך היינו דוקא סת"ם אבל השם לבד לאיזה תכלית וכוונה רצוי' מנלן דאסור, והלא מזה הירושלמי גופא מכח שמותר, דאל"כ למה אמר ראבר"ש נראין דברי ראב"ש מדברי אבא משום דילמא אמרה איני שותה ונמצא השם גנוז על עור ב"ט, ת"ל דלכתחילה אסור להעלות שם השם ב"ה על דבר טמא שאינו מן המותר בפיך אלא וודאי כיון דלא מצינו איסור לענין פרשת סוטה לכתוב דוקא על דבר המותר בפיך לכך מותר לכתוב את השם, וה"נ לענין בשר אדם לכתוב את השם לבד, מנלן דאסור לכתוב את השם בקדושה על שום דבר, ויש לעיין בשו"ת חו"י ובלא"ה יש לפקפק מהא דהביא מבשר אדם וק"ל:

ונראה להסביר טעם ר"ש ומחלוקתו, משום די"ל דר"ש לשיטתו דכל העומד לשרוף כשרוף דמי ולכך ס"ל דכיון דעומד למחיקה. שוב אין בה דינו הקדושה כ"כ ומותר לכותבו גם על עור בהמה טמאה, אבל ר"א בן שמוע פליג וס"ל דלא אמרינן כל העומד וכו' ולכך חייש שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז, ומשום דלא אמרינן כל העומד למחיקה ור"ש לא חייש להכי, אך לפי טעם זה יתחייב להיות הלכה כר"ש, והרמב"ם פסק כר"א בן שמוע דאין כותבין על עור בהמה טמאה, ועיין אריכות בזה בפרי חדש הל' גיטין, ובשעה"מ פ"ד מהל' גירושין דין ב' אי הרמב"ם פסיק כר"ש דכל העומד לשרוף וכו' או כרבנן דפליגי עליה דר"ש, ומדברי התוס' סוטה כ"ה ומכמ"ק, והארכתי בזה במק"א יע"ש, וניתן להאמר טעם זה ובפרט הכא דהוי מצוה לעשותו ובודאי שימחה למען השלום שגדול הוא, ועיין בטוטו"ד סי' רמ"ד רמ"ה ובח"ס סי' רנ"ז שיש סעייתא לסברתי זו, ועיין בתפארת ישראל למסכת פסחים סוף פ"ח בדבר קושית הגרעק"א שם ואכמ"ל בענין זה, ומיין שם בחידושים ספ"א:

והנה אין להקשות לפמש"כ הר"ן פ"ב דר"ה דלא הוכשר למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה דגם בשופר הדין כן ובמג"א סי' תקפ"ו כתב דה"ה לכל המצות שבתורה דילפינן מתפילין דבעינן מן המותר בפיך יע"ש והדברים עתיקים, א"כ האיך ס"ל לר"ש דכותבין מגילת סוטה דאית בה ג"כ שם הויה ב"ה על עור בהמה טמאה ואמאי הא ילפינן מתפילין לכל התורה דבעינן הכל מבהמה טהורה מן המותר בפיך? י"ל דאם סברת ר"ש להתיר על עור ב"ט אף שדמיא לס"ת, מ"מ כיון דלמחיקה נתנה, אין לחוש לכל חומרות הקדושה, א"כ מה"ט נמי לא חיישינן לזה דמין המותר בפיך כיון שאין הדבר קיים ולמחיקה קיימא אין כאן גנאי למצוה, וז"פ, אלא דעדיין יקשה קצת מדברי ראב"ש דהכריע כמותו ראבר"ש דלכך אין כותבין על עור בהמה טמאה, משום שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עיר ב"ט, דגנאי להשם ב"ה שיהי' כתוב על עור ב"ט משמע דבלא זה אין כאן חשש, והא ת"ל משום דלכל דבר מצוה בעינן מן המותר בפיך ואולי דלדעת ראב"ש ומה"ט דלא יהי' השם ביזיון הוי כאן איסור דאורייתא משום דמ"ע ליראה את השם הנכבד והנורא, אבל מה"ט שכ' הר"ן לא הוי רק איסורא דרבנן ולימוד כה"ת מתפילין לא הוי אלא אסמכתא ולכך לא קאמר האי טעמא ויל"ע, ועוד י"ל דבאמת מודה ראב"ש לטעמן דר"ש דלמחיקה ניתנה ולהאי טעמא לא שייך האי חיסור דלמחיקה ניתנה כמו שבארתי לעיל, אלא דלענין קדושת השם הקדוש חש ראב"ש גם לחששא רחוקה דדילמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז ולכך קאמר דוקא להאי טעמא ולא לטעמא דמן המותר בפיך ודו"ק ולפ"ז י"ל דגם לראב"ש הוי רק איסור דרבנן, וצ"ע דלא משמע כן ברמב"ם:

שוב הביאו התוס' האי ירושלמי דר' לוי בר סוסי בעי קמיה רבי מגילת סוטה מהו שתטמא את הידים א"ל הרי זו שאלה אר"י אינה שאלה כלום גזרו על הספרים שיטמאו את הידים לא מפני קדושתן וזו למחיקה נתנה לא צריכא דלא הואיל ונתנה למחוקה עכ"ל התוס' ועיין במהרש"א בפירוש הדבר, ועיין בקרבן עדה בש"ק לירושלמי בד"ה לא צורכיה וכו', ובפשוט יש לפרש דקמסיים הירושלמי לא צריכא דלא, פירוש לא צריכא למימר דלא דאין כאן שאלה וספקא כלל וכדברי ר' יוסי, משום דהואיל ונתנה למחיקה, וז"פ ועיין בהגהות מלא הרועים והנה התוס' הביאו גם זה הירושלמי להצריך עיון דלפי סברת הירושלמי לעיל במחלוקת ר"ש ור"א בן שמוע הלא הכריע ר"א כדברי ר"א בן שמוע משום שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור ב"ט, ודלא כהאי סברא דלמחיקה ניתנה, וא"כ גם בהאך דינא דתטמא את הידים הו"ל ליתפוס הסברא זו, גם הרמב"ם פסק דאין כותבין על עור בהמה טמאה, רק על עור טהורה, ולח ס"ל הסברא דניתנה למחיקה, ובכאן פסק הרמב"ם בספ"ט מהל' שאר אה"ט דפ' סוטה הואיל ולמחיקה עומדת אינה מטמאה את הידים, ובירושלמי מסודר הדברים מקודם בעיא דר"ל בר סוסי ואח"כ מביא האי ברייתא דתני ר"א ב"ש יעוש"ה, וראיתי בס' עין יצחק שם אות כ"ז הרגיש בזה וז"ל דס"ל להרמב"ם לחלק דדוקא לענין טומאה ידים הקילו במגילות סוטה משום דניתנה למחיקה משא"כ גבי כתובתה דבעינן מן עור טהורה ולא שנא וכמו בס"ת עיי"ש, ואין בזה טעם נכון. ולענ"ד נראה לפרש דזה הוא טעם הירושלמי הואיל וניתנה למחיקה, דלא משום שניתנה למחיקה אין בזה משום קדושה, וכמו שהעירו בזה לענין קדושת השם ומחקתו במגילת סוטה, אלא פשוט דכיון דכל עיקר הגזירה היה משום דקחזי דמצנעי אוכלין דתרומה אצל ס"ת ואמרו האי קדוש והאי קודש ולכך גזרו ביה רבנן טומאה, וא"כ כ"ז הוא בדבר שמצנעי ליה כמו ס"ת, אבל בדבר שניתנה למחיקה ולא מצנעי ליה ולא משהה ליה כלל בבית ולא נעשתה אלא למצותו, בהא לא גזרו, רבנן טומאה, ואף אם יקרה לפעמים שאינה נמחקת כגון שאמרה איני שותה וכדומה, מ"מ הוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן טימאה, כנ"פ, ועיין בתשב"ץ ח"א סי' ב' שהזכרתיו לעיל בחדושי כ"פ, וכדומה לזה מצינו בפט"ו דכלים משנה ו' דתנן כל הספרים מטמאין את הידים חוץ מספר העזרה ופי' הרע"ב ס"ת שכ"ג קורא בו בי"ה שליכא למימר שמא יניח אוכלין של תרומה אצלו מפני מוראו וחשיבתו, ע"ש ובמל"מ פ"ט מהל' אבה"ט דין ה' תמה על הרמב"ם למה השמיט דין זה מאחר שהוא משנה סתמית בלתי מחלוקת והביא דהר"ש כתב די"א שכתב עזרא ואפשר שזה דעת רבינו ז"ל ומשום דהוי מילתא דלא שכיח השמיטו יעש"ה עכ"פ כן י"ל דבדבר שלמחיקה עומדת ולא שכיח שיניח אצלו ככר של תרומה לא גזרו, או י"ל גם טעם זה דמשום דמוראו הוה שכתב בקדושה ופחד כדי שיפעול פעולתו על האשה שהוא דבר אות ומופת, ולכך לא גזרו על זה שבוודאי לא יניחו ככר של תרומה אצלו, וקצרתי והא ליכא למימר משום דאין להתלמד ממנו לכך לא מטמא את הידים, דהרי פסק הרמב"ם שם דהכותב הלל ושמע לתינוק להתלמד בו אע"פ שאינו רשאי הרי אלו מטמאין את הידים עכ"ל, ויל"ע, ועיין בט"א מגילה דף ט' בד"ה בשלמא וכו' ובד"ה אלא ובתשב"ץ שם:

כן יש להצריך עיון אם יכול לכתוב על קלף של איסורי הנאה, ועיין עיו"ט סי' פ"ח ושו"ת משיב דבר בזה על דבר לכתוב ס"ת על קלף בכור, כן צ"ע וחקירה מי נותן המגילה דהיינו הקלף, אי דמי לקרבן המנחה שהבעל מביא משלו, או להכפיפה שבאה משל שה"ל עיין תוס' (ח' ע"ב) ד"ה ואח"כ וכו', ואי בא משל בעל א"כ נמצא משתכר בא"ה ועיין תוס' גיטין כ' לענין גט על א"ה ויש לצרף גם טעם זה דנמצא דהשם גנוז. על קלף של א"ה בין בס"ת ובין במגילת סוטה, ודו"ק וקצרתי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף