עונג יום טוב/פח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב פח

סימן פח

שאלה המדיר חבירו מהנאתו ועבר וההנהו מי עבר על בל יחל המדיר שההנהו או המודר שנהנה ממנו:

תשובה הרמב"ם ז"ל (בהלכות נדרים פ' י' הלכה י"ב) כתב דהמדיר את חבירו וההנהו דלוקה המדיר. דהא דאמרינן בנדרים (דף ט"ו ודף נ"ז) שאם הדירה ואמר קונם שאת ניהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח וא"ר אבא הלכה לפני הפסח אסורה ולוקה דהיינו שהוא לוקה כיון שהדירה לוקה אם ההנה אותה אבל היא אינה לוקה כיון דלא נדרה ולא שייך בה בל יחל והר"ן ז"ל חלק עליו בנדרים (דף ט"ו ודף ל"ה) וכתב דוודאי המודר עובר משום בל יחל דברו דאף דהוא לא דיבר כלל לא יחל אדבר קאמר:

וכ' עוד שם דודאי הוא אינו לוקה מדאמרינן לקמן בפ' אין בין המודר (דף ל"ה) גבי יש מעילה בקונמות א"ל ר"א ברי' דרב איקא לרב אשי ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עלי' אלמא אין האוסר עובר כלל והמודר נמי ודאי עבר דאע"ג דכתיב לא יחל דברו לא יחל אדבר קאמר עכ"ל הר"ן ז"ל:

ולכאורה יש להביא ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל מהא דאמרינן בנדה (דף מ"ו) דפריך התם למ"ד מופלא לאיש מן התורה מהא דתניא יתומה שנדרה בעלה מיפר לה א"א בשלמא מופלא סמוך לאיש מדרבנן אתי נשואין דרבנן ושרי נדר דרבנן אבל אי מופלא סמוך לאיש מדאורייתא היכי אתי נשואין דרבנן ושרי נדר דאורייתא ומשני בעלה מיפר לה ממ"נ אי דרבנן דרבנן ואי דאורייתא קטן אוכל נבילות הוא ואין ב"ד מצווין להפרישו וקשה הא בברייתא סתמא קתני יתומה שנדרה מי לא עסקינן נמי שאסרה הנאתה עליו כמו הנאת תשמישי עליך או בשארי דברים וכיון דמדאורייתא חל נדרה דמופלא סמוך לאיש דאורייתא ושיעבוד דידי' נמי הוא רק מדרבנן מנשואין דרבנן ומאי מהני מאי דמיפר לה. וע"ז לא שייך לשנויי קטן אוכל נבילות הוא דהא הוא נהנה ועביד איסורא א"ו כדעת הרמז"ל דאם הדירה אותו והוא נהנה האיסור עלי' אם תהנהו שהיא נדרה ועברה אבל יחל ושפיר מקרי קטן אוכל נבלות:

מיהו קשה לי מהא דתנן בנדרים (דף פ"ג) קונם כהנים לווים וישראלים נהנים לי יתנו ע"כ ופריך בגמרא אלמא אמרינן טובת הנאה אינו ממון אימא סיפא כהנים אלו ולווים אלו נהנים לי יטלו אחרים אבל להני לא אלמא טובת הנאה ממון ע"ש בסוגיא דמוקי לה כתנאי ורבא משני שאני תרומה משום דלא חזיא אלא לכהנים וכיון דקאתי למסרי עלייהו שווי' עפרא בעלמא ולדעת הרמב"ם ז"ל דהמדיר את חבירו מהנאתו איסור בל יחל על המדיר א"כ לא מקשי מידי דאע"ג דטובת הנאה ממון מותר ליתן להם דהא נתינה לכהן הוי מ"ע כמו שביאר בתוס' רי"ד בקדושין (דף נ"ח) דמלבד הפקעת איסור טבל שחיטה א' פוטרת כל הכרי יש עוד מצות נתינה לכהן כדי שיעור תרומה וא"כ אתי עשה דנתינת התרומה לכהן ודחי ל"ת דבל יחל ואע"ג דנדרים הוי נמי עשה ול"ת מ"מ הא אמרינן ביבמות (דף ה') דעשה דחי ל"ת ועשה שישנו בשאלה (ומה שכתב הרשב"א ז"ל בנדרים (דף ט"ו) גבי הא דאמר ישיבת סוכה עלי דאסור לישב בסוכה מטעם דאין עשה דסוכה דוחה ל"ת ועשה דנדרים בארנו במק"א דאף דנדרים ישנו בשאלה מ"מ עשה דסוכה נמי יש בה קולא שאינו שוה בכל וביבמות שם מבואר דלאו שאינו שוה בכל קיל כמו מידי דישנו בשאלה דתרווייהו נדחין אף אם יש בהם עשה ול"ת א"כ פשיטא דאין כח בעשה שאינו שוה בכל דקיל לדחות עשה ול"ת שישנו בשאלה ולהכי אסור בישיבת סוכה אבל עשה השוה בכל ודאי דדחי ל"ת ועשה דישנו בשאלה] וא"כ אמאי פריך אמאי באין ונוטלין בע"כ הא מתהני מטובת הנאה דמדיר לימא דאתי עשה דנתינת תרומה ודחי ל"ת ועשה דנדר כיון דנודר הנאה מכל הכהנים והוא צריך לקיים המצוה מצות נתינה ולדעת הרמב"ם ז"ל איסור בל יחל על המדיר אם ההנהו ואתי עשה דרמי עלי' ודחי ל"ת א"ו דהאיסור על הנהנה וא"כ שפיר פריך איך נוטלין בע"כ הא טובת הנאה ממון ונהנים הכהנים וגבי דידהו ליכא עשה כלל:

ואין לומר דא"א לומר דמכח עשה דוחה ל"ת קאתינן עלי' דא"כ אמאי באין ונוטלין בע"כ ליתיב להו בידים מטעם דחיה דז"א דכיון דיוצא ידי נתינה כשהם נוטלים בעצמן אסור ליתן להם בידים דהא אפילו שימוש בעלמא אסור במודר הנאה דהא רק בבנו שרי למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן כדאיתא שם (דף ל"ח) אבל בלא"ה אסור שימוש בעלמא ולהכי אסור ליתן לו בידים אבל ליטול בעצמם בעינן למשרי לדעת הרמב"ם ז"ל דהאיסור על המדיר מטעם עשה דוחה ל"ת דנדרים וא"ל דבאמת לא קיים מצות נתינה כשנוטלין בע"כ ומה שבאין ונוטלין הוא רק משום דממונם הוא ורחמנא זכי להו אבל מצות נתינה לא קיים להכי מקשה הש"ס כיון דטובת הנאה ממון איך באין ונוטלין דאי משום מצות נתינה הא לא מקיים כשנוטלין בע"כ דז"א דא"כ הא גופא תקשה אמתניתין דבאין ונוטלין בע"כ ליתיב להו בידים מטעם עשה דוחה ל"ת כיון דע"י מה שנוטלין בע"כ לא יצא ידי נתינה ומוכח ממתניתין גופא דהאיסור על הכהנים מדלא שרי למיתב להו בידים אבל באמת דודאי יוצא ידי נתינה גם כשבאין ונוטלין מעצמן רק הא דאסור ליתן להם בידים הוא משום הנאת השימוש בעלמא והש"ס מקשה הא טוה"נ ממון נמצא הם נהנין במה שנוטלין מעצמן דהא אית לי' להמדיר זכות בהך תרומה א"כ תקשה לדעת הרמז"ל נימא דרשאים ליטול מטעם דחיה שדחי לל"ת ומוכח מזה דהאיסור על המודר דהיינו על הכהנים ובדידהו ליכא עשה ושפיר מקשה הא טוה"נ ממון:

מיהו לפמ"ש התוספות בעירובין (דף ק') דהיכי שבא ע"י פשיעה לא דחי ל"ת. א"כ אפ"ל דהכי נמי מיקרי בא ע"י פשיעה כדאמרינן בנדרים (דף כ"ב) (דפתח רב סחורא פתחא באיזהו דרך ישרה שיבור לו האדם וכו' ושם הנודר כאלו בנה במה וכו'] מיהו מדברי הרשב"א ז"ל מוכח דעשה דסוכה הוי דחי ל"ת דנדרים אי לאו דנדרים הוה עשה ול"ת ולא אמרינן הך סברא דבא ע"י פשיעה וגם הגאון בעל טו"א ז"ל שדי נרגא בהך תירוצא שתירצו התוס' דהיכא דאיתא ע"י פשיעה לא דחי מהא דאמרינן בזבחים (דף צ"ז) מקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל ואם כשירה תאכל כחמור שבה ומקשה התם ליתי עשה ולידחי ל"ת אע"ג דהתם נמי בא ע"י פשיעה ובארנו במק"א דגם התוס' שכתבו דע"י פשיעה לא דחי היינו דוקא התם דבהך טיפתא דמא דמתן ב' דעובר אבל תוסיף אינו מקיים עשה דמתן ד' מקיים בהך דמא וב"ת עובר בהך דמא רק שנתערבו זו בזו ובזה שאינו מקיים העשה בעצם הדבר שעובר הל"ת לא דחי היכא שבא ע"י פשיעה אבל היכא דמקיים העשה בעצם הדבר שעובר הל"ת דחי אף שבא ע"י פשיעה ולהכי במקדש שנתערב טעם הפסול בבשר קודש כשר התם מקיים ממש העשה במה שעובר הל"ת דאנן ילפינן דטעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור ועצם ההיתר נעשה איסור ובעצם הבשר שעובר עליו בו ממש מקיים העשה דחד מילתא הוא להכי דחי אפילו בבא ע"י פשיעה ולהכי סובר הרשב"א ז"ל ג"כ דעשה דסוכה דחי ל"ת דנדר אי לאו דהוי עשה ול"ת:

מיהו יש לדחות ראיה זו דאפ"ל דעשה דנתינה לכהן לא דחי ל"ת וכהא דאמרינן בב"מ (דף ל"א) דדרשינן שם בברייתא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם הא כיצד הוא כהן והיא בבה"ק ופריך הש"ס ל"ל קרא הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא עיי"ש אלמא דפשיטא ליה להש"ס דמצות עשה דהשבת אבידה לא דחי ל"ת אע"ג שהיא מצוה ככל המצות שבתורה אפילו הכי כיון שעיקר מצותה הוא משום לתא דממון חבירו להכי לא דחה ל"ת דלא דחינן איסורא מקמא ממונא א"כ אף אנו נאמר דמצות נתינת התרומה לכהן ל"ד ל"ת דבל יחל משום דלא דחינן איסורא מקמי ממונא דעיקר מצות נתינה לכהן הוא משום ממונא דכהן שהיה רצון התורה לתת לו חלף עבודתו וכ"כ רש"י ז"ל בתמורה (דף ח') דאם לא נתן בכור בעל מום לכהן יש בו דין גזל עיי"ש בדברי רש"י ז"ל היטב ולהכי מצוה זו לא דחי שום ל"ת ואם טובת הנאה ממון ודאי דהמדיר אסור ליתן המתנות לכהנים ולווים:

ועוד נ"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דפסק דלוקה המדיר אם ההנהו לו דיצא לו זה מהא דאמרינן בנדרים (דף ל"ו) במודר הנאה מחבירו דתורם את תרומתו ומבעי בגמ' התורם משלו על ש"ח צריך דעת בעלים או א"צ דעת בעלים ופשיט מהא דתנן ותורם את תרומתו לדעתו הכ"ד אילימא משל בעל הכרי על בעל הכרי ולדעתו דמאן אילימא לדעתו דבעל הכרי הא קא מהני לי' אלא לדעתו דידי' מאן שווי' שליח אלא בתורם משלו על של בעל הכרי ומשני כדאמר רבא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ופי' הר"ן ז"ל דרבא אמר לאוקימתא דידי' לקמן בבעיא דטוה"נ של מי עיי"ש. והנה שם בבעיא דטוה"נ למי מי אמרינן אי לאו פירא דהאיך לא מתקנא כרי דההוא או דילמא אי לאו כרי דההוא לא הוי פירא דהדין תרומה אמר לי' אמר קרא את כל תבואת זרעך ונתתה איתבי' תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו ואי אמרת טוה"נ דבעל הכרי הא קא מהני לי' אלא ש"מ דטוה"נ דילי' אמרי לא משל הכרי על בעל הכרי ולדעתו דבעל הכרי ובאומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום והנה התם לא הוזכר כלל רבא ואיך כתב הר"ן ז"ל דהא דקאמר לעיל דקאמר רבא היינו בבעיא דטוה"נ למי ושם לא הוזכר כלל רבא:

ועוד קשה דאם נימא דהך אוקימא דדחינן פשיטותא דטוה"נ למי רבא קאמר לה קשה טובא דלפ"ז אמר רבא הכי משום דלא רצה לאוקמי בתורם משלו על של בעל הכרי משום דסובר דטוה"נ לבעל הכרי ואסור דקא מהני ליה א"כ נהי דפשטינן מר' יוחנן דאמר טוה"נ לתורם מ"מ הא בעינן למיפסק כרבא נגד ר' יוחנן דהוא בתרא והר"מ ז"ל פסק כר"י דטוה"נ לתורם ועוד קשה מה שהקשה הלח"מ על הרמז"ל שכתב (בפ"ו מה' נדרים) דתורם את תרומותיו היינו באומר כל הרוצה לתרום ולא הזכיר הך דינא דתורם נמי משלו על של בעל הכרי ותקשה דלפי מה שפסק דתורם משלו עש"ח א"צ דעת בעלים ופסק נמי כר"י דטוה"נ לתורם א"כ הי' לו לכתוב ג"כ הך דינא שיכול לתרום משלו על של המודר דכיון דא"צ דעת וגם טוה"נ לתורם שרי כדמוכח בגמרא:

לכן נראה דהרמז"ל מפרש דהא דרבא מוקי לה באומר כל הרוצה הוא מטעם אחר דלא ניחא ליה כלל לאוקמי בתורם משלו עש"ח משום דסובר דזה באמת אסור במודר הנאה דלא דמי לשוקל שקלו ופורע חובו דהתם אין כאן הנאה רק שאם לא הי' משלם עבורו הי' צריך הוא לשלם והוי רק גרמא כמ"ש הר"מ ז"ל (בה' נדרים פ"ו) אבל תרומה דמעורב חלקו של כהן בהאי כרי דהא מה"ט אמרינן בנדרים דאם נדר בתרומה לא הוי דבר הנדור אלא דבר האסור וכתב הר"ן שם משום דגם קודם שתורם יש קדושת תרומה בכל הכרי רק שנתנה לו תורה רשות להפקיע קדושת כל הכרי למקום אחד אבל קודם הרמתו הי' מעורב חלקו של כהן בכל הכרי ומה"ט פסלינן אתרוג של טבל בסוכה (דף ל"ה) כמ"ש הר"ן ז"ל שם משום דמיקרי חסר מפני חלקו של כהן המעורב בו עיי"ש ולא מכשרינן אלא אתרוג של דמאי א"כ כשהמדיר תורם על כרי של המודר דמי ממש לנותן להמודר חלקו של כהן כיון שכבר היה חלקו של כהן אצל המודר והוא פוטרו מלתת לכהן והוי הנאה גמורה ולא גרמא בעלמא וכה"ג כתבו בב"ק (דף נ"ח) בהא נהר חמורו וחמור של חבירו דאין לו אלא שכרו הא שכרו מיהא שקיל ולא מיקרי מבריח ארי מנכסי חבירו משום דכיון שכבר בא לידי הפסד מיקרי הנאה וצריך לשלם דלא מיקרי גרמא בעלמא אלא אם הוא עושה לו טובה שלא יגיע ההפסד על ממונו אבל אם כבר בא והוא מצילו מיקרי הנאה להכי נותן לו שכרו [וכה"ג כתבו התוס' בב"ק (דף י"ז) ד"ה זרק דאם זרק אבן על הכלי חייב ולא אמרינן מנא תבירא הוי מתחילת צאת האבן משום דבגופו של כלי לא התחיל עדיין ההיזק אבל אם זרק כלי מראש הגג מיקרי מנא תבירא לענין בא אחר ושברו במקל משום דמנא תבירא תבר דכבר התחיל ההיזק בעצם הכלי] וא"כ הכא שמעורב בעצם הכרי חלקו של כהן והוא מהנהו ותורם משלו ולא יצטרך המודר ליתן לכהן חלקו הוי הנאה גמורה ואסור ואף דאמרינן בקידושין (דף נ"ח) בגונב טבל של חבירו דאיכא למ"ד דמשלם דמי טבלו משום דמצי אמר שהיה פוטר הכרי בחיטה אחת כדשמואל. וא"כ ה"נ לא מיקרי הנאה דלפטור עצמו מחלקו של כהן הי' יכול לפטור בחיטה אחת ומה שמחוייב לקיים מצות נתינה לכהן והוא פוטרו ממצוה לא מיקרי הנאה כמו דלא מיקרי הנאה מה ששוקל שקלו דז"א דהא תינח בתרומה גדולה שאין לה שיעור ויכול לפטור בח"א אבל תרמ"ע שיש לה שיעור מעשר מן המעשר הוא ודאי מהני ליה ומתניתין סתמא קתני תורם את תרומתו דמשמע אף תרומת מעשר וקשה דזה הוי הנאה:

וצ"ל דהש"ס סובר דהמדיר את חבירו ומהנהו האיסור על המודר כסברת הר"ן ז"ל ולהכי שרי לתרום משלו על של בעל הכרי דאף דמהנה ליה מ"מ כיון דא"צ דעת ותורם רק לדעתו דידי' והמודר לא ידע בשעה שתורם מיקרי אפשר ולא מכוין דשרינן באיסורי הנאה כדאיתא בפסחים (דף כ"ה) דמסקינן שם דאפשר ולא מכוין שרי לר"ש כלישנא בתרא דרבא להכי שרי לתרום ואף כשמתידע לו נהנה במה שתרומת כרי נשאר אצלו מ"מ כיון דבשעה שתרם לא הוי ידע מיקרי לא קא מכוין ושרי דעל המדיר ליכא איסור רק על המודר מיקרי לא מכוין [ואף דבמודר הנאה אסור לזכות לו ע"י אחר שאין המודר יודע בשעה שמזכה לו דהא לא משכחינן תקנה באין לו מה יאכל אלא בהולך אצל חנוני הרגיל אצלו אבל לזכות ע"י אחר אסור אף שלא מדעתו התם שאני כיון שאסור המודר בהנאתו לא זכה בהו כלל ע"י אחר ואח"כ כשנוטל לאכול משל מדיר קא אכיל משא"כ הכא כיון דתרם שלא בידיעתו וחיילא התרומה לא איכפת לן מה שמתיידע אח"כ ונשאר הכרי בשלימות אצל המודר כיון דכבר חיילא התרומה] אבל רבא לא ניחא לי' לאוקמי הך מתניתין בתורם משלו על של מודר דסובר כדעת הר"מ ז"ל דהאיסור על המדיר שהוא נדר ומחלל דברו וא"כ הרי מכוין להנות את המודר שישאר תרומת כרי אצלו והוי הנאה ואסור ולהכי מוקי מתניתין באומר כל הרוצה לתרום יתרום ובתורם משל בעל הכרי ולאו משום דסבר רבא דטוה"נ לבעל הכרי הוא דקאמר הכי כמש"כ הר"ן ז"ל אלא משום דסובר דאיסור בל יחל חל על המדיר והמדיר הא קא עביד בדעתו:

והר"מ ז"ל פסק כרבא בזה ולהכי השמיט הך דינא בתורם משלו על של חבירו משום דסובר כרבא דזה באמת אסור אע"ג דפסקינן דאין צריך דעת בעלים וגם טוה"נ לתורם אפ"ה אסור משום דמהנה לי' ועובר המדיר משום בל יחל. ומזה הוציא הר"מ ז"ל ג"כ דהמדיר את חבירו וההנהו לוקה המדיר דאם נימא דהאיסור על המודר הא הוי אפשר ולא מכוין ושרי דהא המודר לא ידע בעידנא דתרם:

מיהו לפמ"ש במק"א במ"ש הר"ן ז"ל בחולין (פ' גה"נ) גבי בת תיהא דפליגי אביי ורבא שם אי ריחא מילתא היא או לא דהיינו דפליגי אי ריחא הוי כאכילה או לא דליכא למימר דפליגי אי מיקרי הנאה או לא דהא בהנאה קיי"ל ד"ש מתכוין מותר ואף בפסיק רישא דהא מוכרי כסות מוכרין כדרכן אף על גב דהוי פסיק רישא משום דאפשר ולא מכוין שרי באיסור הנאה ומאן דסבר ריחא מילתא אסר משום דסובר דדמי לאכילה דמתעסק בחלבים ועריות נמי חייב עיי"ש בדבריו. וביארנו דבריו דלאו דוקא באכילה וריחא אסור אפשר ולא מכוין אלא בכל מידי דהנאתו מרובה מדמינן לה לאכילה לאסור אפשר ולא מכוין בפסיק רישא דהא בר"ה (דף כ"ח) אמרינן במודר הנאה דמללה"נ ואפ"ה בימות החמה אסור משום דמתהני ואע"ג דלא מכוין להקר רק לטבול מ"מ אסור וע"כ הטעם דכיון דהנאת קירור הוי הנאה חזקה דמי להנאת ריחא למ"ד מילתא היא דאסור בפסיק רישי' באפשר ולא מכוין (ולא שרינן אפשר ולא מכוין אלא בהנאה מועטת כמו צלו היכל וכדומה שם בפסחים) ועיין בסנהדרין (ס"ב) שם בתוס' ד"ה להגביה דלענין מתעסק בחלבים ועריות דחייב שכן נהנה דלאו דוקא בחלבים ועריות אמרינן הכי אלא ה"ה במלאכת שבת אם עשה במתעסק נמי מיקרי נהנה והוי חייב אי לא דאמרינן מלאכת מחשבת אסרה תורה עיי"ש וא"כ לפ"ז אפ"ל דהא דמוקי רבא באומר כל הרוצה לתרום אבל משלו על של בעל הכרי אסור לאו משום דסובר דהאיסור על המדיר כמ"ש הר"מ ז"ל אלא דאיסור על המודר ואפ"ה אסור אע"ג שלא ידע כשתרם עליו משום דהך הנאה שמסלק מכריו של המודר חובת התרומה ומרבה ממונו של מודר הוי הנאה מרובה ודומה להנאת אכילה וריחא למ"ד מילתא היא ואוסר אע"ג דלא מכוין הלכך אע"ג דלא ידע המודר שתורם עליו נמי אסור לגרום לו הנאה זו דבהנאה כזה אפשר ולא מכוין נמי אסור ודו"ק:

ומה שהקשה הר"ן ז"ל מהא דאמרינן (בנדרים ל"ה) ככרי עליך ונתנה לו במתנה מאן למעול למעול נותן הא לא אסירא עליו ולדברי הרמז"ל הא עיקר האיסור על המדיר לא הבנתי דנהי דהרמז"ל סובר דהאיסור דבל יחל על המדיר מ"מ איסור מעילה לא שייך למירמי על המדיר דאין מעילה אלא על הנהנה מדבר האסור עליו ולא בנהנה מדבר המותר עליו. ומ"מ בל יחל איכא שהדירו וההנהו ולק"מ על הרמז"ל כנלע"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף