מנחה חריבה/סוטה/טז/ב

מנחה חריבה סוטה טז ב

דף ט"ז ע"ב

ת"ש דאמר רב הונא בר אשי אמר רב אין שם עפר מביא רקבובית ירק ומקדש, – פר"שי נותנו במשכן והמקום מקדשו וחוזרו וניטלו ונותנו למים עכ"ל, יעיין לעיל ט"ו ע"ב אין שם תן שם תניא אידך וכו' מלמד שהיה מתקן מבחוץ ומכניס וכו', ופרש"י דלזה המ"ד א"צ להניחו בקרקע ההיכל, ע"ש ופסק רב דבעינן עפר קדוש ולכך מניחו ומקדשו, ומזה יש להסתפק בנטל רקבובית של ירק מא"ה כגון ערלה וכלאי הכרם, או מעפר עיר הנדחת אי כשר להביא לשם ולקדשו, וכמו לענין כיסוי הדם דאמרינן בחולין (פ"ט ע"א) מכסין בעפר עיר הנדחת וכו' ועש"ה, ויש כאן מקום לומר דלא חל הקדושה על א"ה וכמו שהאריכו האחרונים בענין זה ומדברי הרמב"ם ז"ל עיין בשו"ת פני אריה, וח"ס ועונג יו"ט ועוד, וקצרתי, ומה דמבואר ברמב"ם פ"ד דין י"ג דלא יחפור בקרדום מהיכל ויוציא עפר שנאמר אשר יהי' בקרקע המשכן, ואם חפר והוציא עפר כשר, אין ראיה דלוקח עפר קדוש, ואף שאין מעילה במחובר, מ"מ איסור דאורייתא יש וגם בלא"ה בשעה שעוקר הוי תלוש, וכדאמרינן בקדושין ובב"ת כגון דעקר חוליא, ע"ש אין ראיה כלל, דכך ציוותה התורה, שיקחו לזה דבר קדוש וכמי שהתורה התירה ליקח מים קדושים מן הכיור, אף שיש מעילה בהם, אבל א"ה בעלמא לא ויש לחקור הרבה בזה בפרטי פרטים וקצרתי וגם יש סברא לומר דבעינן מדבר שראוי להיות עפר המשכן דכתיב ובקרקע המשכן וד"ק:

שם רקביבות ירק הוא דהואי עפר אפר לא הוי עפר, הנה זה פשיטא לי „דירק” לאו דוקא אלא ה"ה שאר כל מיני רקבובית, והרי הרב אומר כן דבפ"ד דין י"ב כתב ואיני מביא אפר אבל מביא רקביבות שהיא כעפר ולא הזכיר רקבובות של ירק וע"כ דל"ש. ועיין בהגהות הגאון ר' שמחה מדססויא ז"ל שכתב על דברי הגמ' אפר לא הואי עפר, פי' בתמיה עכ"ל ואף שהוא לכאורה יפה, אבל אינו אמת שנעלם ממנו דברי הרמב"ם ז"ל שהבאתי:

שם ורבנן אי מההוא הוה אמינא לשחטיה סמוך ונינקטינהו לוורידין ולקבלוה לדם במנא אחרינא קמ"ל הנה עלה ברעיוני לומר דלכאורה מהיכי תיתי הו"א דלישחטיה סמוך למנא, אף דכתיב ושחט את הצפור וכו' על מים חיים,? אך יש לומר משום דיסבור כמ"ד מאי על בסמוך וה"נ מאי על בסמוך ועיין לקמן ל"ז ע"א ובתוס' ד"ה מאי על בסמוך וכו' ועש"ה, שו"ר שכבר הקדימני בזה בהגהות הגאון מצפה איתן, עש"ה, ובדבר זה ישמש לי להקדמה בהמשך ביאור בשמעתתא דלקמן:

גם במה שאמר „ונינקטינהו לוורידין” יעוין במה שהרגיש בזה הגאון רד"ל ז"ל שאמר דלכאורה משמע דפליג אדר"י דאמר עד שישחוט הורודין בשעת השחיטה, ומיהו התו"ס כתבו שם דלכתחילה היא, גם מדרבנן הואיל וצולהו כאחד א"כ כאן שצפור מצורע אסורה בהנאה, גם לא דמי לקדשם דאמרינן שם לדם הוא צריך, דהכא א"צ להזיה עכ"ל אבל משמע דלפי האמת דקאמר קמ"ל. היה שוחט ומנקיט גם הורידין, תיכף על המים בשעת שחיטה ואף שאין שייך כל הטעמים שהיה מצריך ר"י שחיטת הוורידין, ואפשר משום שבעינן שיהא דם צפור ניכר וממשות ממש כמו שכתבו התוס' בד"ה מביא וכו' יע"ש לכן היה חותך גם הוורידין שיהא יותר ממשות הדם, שוב מצאתי בשו"ת משכנות יעקב חיור"ד ס' ז' בדין שחיטת הוורידין הביא הראיה מכאן דצריך לשחטן מדקאמר נינקטינהו לורידין וכו' משמע להדיא דס"ל לגמרא דבעי שחיטת וורידין מדלא אמר נינקוט לסימנין ונקט הגמ' וורידין משמע דבעי למשחטנהו הואל ולדם הוא צריך והן עיקר מוצא הדם וכן משמע מדאמר לקמן שיעורו חכמים אין לך קטנה וכו' ואי לא צריך לשחוט הוורודין א"כ קטנה בלא נשחטו הורידין דמה מועט מאד וגדולה שנשחטו וורידין דמה מרובין וכו', ולכאורה משמע דמדאורייתא הוא לר"י רק דהל' שחוטה לא גמורו בהן ומנקבן בקוץ וכן משמע בחולין דבעי שהה בהן דרס בהן וכו' משמע דאורייתא הוא עכ"ל, ופלא על הגרד"ל שלא ראה את דברי המשכנ"י שהיה חביב עליו למאד עיי"ש סוף חלאור"ח, יעיין משב"ז יור"ד סוף סי' כ"ב סק"ח, ימה שכתב הרד"ל דהכא א"צ הזיה, אין דבריו מובנים דהלא מבואר במשנה דנגעים (פי"ד מ"א) שטבל והזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע ויש אומרים על מצחו וכו' יע"ש, כמו שכתוב בתורה והזה על המטהר:

שם בצפור דרור שיעורו רבנן וכו', הנה זה מבואר במשנה דנגעים (פי"ד מ"א) ו„מביא שתי צפרים דרור” ובמשנה ה' שם תנן שחט אחת מהן ונמצאת „שלא דרור” יקח זוג לשניה וע"ש הרי דבדיעבד נמי פסול והוא מדאורייתא הלמ"מ, ועיין שו"ת חי"י ס' קנ"ב ולשון שיערו רבנן לאי דוקא וכה"ג איתא לענין שיעור מ' סאה דמקוה, עיין שו"ת הריב"ש ס' רצ"ד ובדברי אמת קונטרס ט' ס' ג' או דהאי „שיערו רבנן” קאי על שיעור רביעת דאמרינן לעיל ולר"י קאי עיין בתוס' ד"ה קטנה וכו' וז"פ וג"כ הלכה למ"מ עין תוס' יו"ט כאן וצ"ע בחו"י שלא עמד מזה ודו"ק וטעם הדבר דאין לך גדולה יכו' ואין לך קטנה וכו', עיין ב"ס מנחת קנאות עפ"י ג"מ ביצה (כ"ה ע"א) ופרש"י שם:

שם ור' שמעון מכשיר יכו' הקדים עפר למים כשר וכו', מלשון זה משמע דרק בדיעבד כשר, והלאה מסיים בלשון זה, הא כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן, אלמא דלכתחילה בדעתו תלי' ורז"נ ורז"נ ויל"ע דלא מנינו כה"ג בסוגית הש"ס, ואפשר דגבי פרה קאמר ר"ש דאיזה שירצה יתן, אבל בעפר סוטה מסכים בזה עכ"פ לכתחילה צריך שיתן המים אבל לא משמע כן דמשמע דדין גז"ש ממש הוא ויל"ע, (ועיין בגבורת ארי למס' יומא שהעתקתי לקמן):

שם ורבנן אל כלי דוקא עליו לערבן וכו', עיין במהרש"א מה שתמה על רבותינו בעהתו"ס ביומא שנעלם מהם סוגית הגמ' דכאן, וכלשון הזה כתב התויו"ט תמורה (פ"א מ"ה) ונפלאתי הפלא ופלא תרין פלאין על שאבדה הבקיאות דבשתי המסכתות מבעהתו"ס ביומא פ"ד (דמ"ג) ד"ה הכל שנדחקו ליישב פי' הכתוב דונתן עליו לפרש עליו בשבילו, ובפ' לוה"ג דף ל"ז ע"ב ד"ה אמאי, הביאו התוס' עצמם למימרא זו משתי אלו המסכתות עכ"ל וכן הקשה החכ"צ ס' קנ"ד שנעלם ממנו המרש"א והתויו"ט ועיין בכפות תמרים בסוכה שם דמיישבה ע"ש ואין כעת לפני ועיין לשון רש"י סבת קל"ז ע"א ובסוכה שם, ובהכתב והקבלה פ' חוקת הביא כי הרלב"ג נמי פירש כהתוס' הנ"ל והביא נמי תמיהת האחרונים הנ"ל על התוס' ומסיים שלא יודע מקום תמהתם שאף שידעו מדברי הגמ' דסוטה ומ"מ יכלו לפרש פשוטו של מקרא כמו שפירשתי שאיני סותר את הדרש ועש"ה מה שכתב כי אכ"מ להעתיק דבריו, וכמו לשון רש"י ביומא שם כתב נמי החינוך בפ' חוקת והעיר על לשונו זה שם בהגהות מהר"י פיק זצ"ל יע"ש. ומהפלא על הת"ת שעשה עצמו כאילו לא ידע מכל הרעש הגדול שהרעישו אבות העולם על התוס' יומא הנ"ל ובקר רוח כותב בפ' חוקת על התוס' הנ"ל דפליאה גדולה על דבריהם ומסיים בצע"ג, – ועיין בספר פתחי טהרה למהר"י אבלסאן בעל כללי המשנה בכללי דיני מי חטאת שכתב ג"כ לתרץ פשט המקרא וכתב שכוון למה שכתב הכתב והקבלה הנ"ל, וע"ש בהרווחת הדברים ביותר ובביכורי אביב פ' חוקת כתב ע"ז שהיא דוחק, ע"כ כתב דזה תליא פלוגתא דעל ממש אי בסמוך ועיין תוס' סוטה (ל"ז ע"א) ד"ה מאי וכו'. והא ודאי אי דרשינן עליו לערבן אינו על ממש שהרי נשארים גם למטה ואין לומר שההיפך למעלה יקרא נתינה כי זה עירוב הניתן כבר וע"כ ה"פ ונתן מים חיים בכלי שיהי' עליו אח"כ ופי' בסמוך והסברא להוציאו מפשוטו היא כמש"כ בגמ' מה מצינו מכשיר למעלה בעפר סוטה וכו' ואתיא כרבי אמנם לר"מ ור"י ע"כ על ממש ויתפרש שיתן בתחלה המים על עפר ואף שאח"כ יורד גם למטה מקריא נתינה למעלה ואל כלי דרשינן שתהא חיותן בכלי כס"ד דגמרא שיקח בכלי זה ממעין ולא שירוק מכלי אחר וכו'. יעש"ה:

גם על מה שמקשה המהרש"א כאן על הרמב"ן פ' חוקת מתרץ שם בטו"ט והביא שכן כתב באור חדש בפסחים ל"ה שם ובפני יהושע שם יעש"ה ויש לי זה להעיר אך קצרתי בזה. וכן בגבורת אר"י הנדמ"ח ביומא מ"ג הקשה על פירש התוס'. ועל רש"י שם שפי' דלא כמאן אך אולי אליבא דר"ש מפרש הכי ולתת מים על האפר שפי' היינו אם רצה קאמר ודוחק יע"ש וכן העיר מרש"י שבת קל"ז שהערותי לעיל יע"ש:

שם בתוס' ד"ה מביא מים שדם ציפור וכו' אבל הכא רבנן מודי בפחות מרביעית לא אפשר ואי בעי סגי ברביעית מיהו לכתחילה מביא חצי לוג וכו' ועיין בתוס' שאנץ כאן מש"כ בזה ובתוס' מנחות פ"ח ע"א ד"ה רביעית שנסמן כאן על גלהש"ס יע"ש. והנה יש עוד מקום לומר דגבי עפר סוטה דלכ"ע בעינן כדי שיראה על המים. (ומהלימוד שכתב רש"י ז"ל) אלא דלרבנן בעינן חצי לוג ונותן עפר הרבה כדי שיראה. ולר"י סגי ברביעית ונותן העפר ג"כ בשיעור כדי שיראה אלא דלר"י מסיים כשם שממעט בכתב כך ממעט במים שהרגישו בתוס' מנחות שם בזה לחלק בין דם ציפור לעפר סוטה יעש"ה (ועיין תוס' יו"ט כאן שהרגישו בזה דהלא באמת הלכה למ"מ הוא) ונראה דלרבנן לא סגי ליה ברביעית כמש"כ התוס' משום דאי ברביעית מים והעפר צריך שיתן כשיעור כדי שיראה וגם אח"כ צריך למחוק דיו הכתב שבמגילתה לתוך המים. וא"כ אתה מדחה את המים. ובעינן ג"כ מראה מים וכמו גבי דם ציפור לקמן דמבעי גדולה ומדחה את המים וכו' ולכך בעינן חצי לוג. אבל לר"י סגי ברביעית משום דכשם שממעט בכתב כך ממעט במים. וכיון שממעט בכתב אין אתה מדחה את המים ע"י מראה הדיו – וא"כ משום זה הדבר לא נוכל להשוות עפר הסוטה עם מראה דם ציפור ודו"ק. ובירושלמי מצאתי דתנינן תמן. מי יכול מראה מים תלמוד לומר ארר או ארר יכול. מראה דיו תלמוד לומר מי הא כיצד מראה מים ומראה ארר שיערו חכמים חצי לוג מים מן הכיור והא תני רבי יהודא אומר רביעית ר"י כדעתיה דתנינן כשם שהוא ממעט בכתב כך הוא ממעט במים עכ"ל ואף שפירוש הפ"מ שם על תיבת „ארד” לא ניתן להאמר כלל ופירש הק"ע ג"כ דחוק ועיין בשירי קרבן שם מ"מ נראה בעליל שזה טעם מחלוקתן כמו שפרשתי משום שע"י הדיו לא יתהפך ויתבטל מראה המים, וגם מראה הדיו צריך להיות ניכר על המים ויל"ע עוד בזה:

שם בגמ' שתהא חיותן בכלי, עיין גלהש"ס, ומי מהרש"א כאן על דברת הרמב"ן בנימוקיו על התורה יע"ש ועיין לעיל י"ד בתוס' ד"ה מה מים וכו' ובמש"כ שם, ולפ"ז יש לעיין לר' ישמעאל דבעי מים חיים בסוטה כמו גבי מצורע ומשום דמי כיור מי מעיין הם עיין לעיל וא"כ נצטרך נמי שתהא חיותן בכלי ולא יטול מן המעיין בכלי אחר ליתן לתוך זה ובזה הלא לא דמי הגז"ש בהדדי. דבהדיא רבתה תורה ליטול מים קדושים מן הכיור ועכצ"ל דלא הוי אלא מעלה מדרבנן וקצרתי:

שם בתוס' ד"ה מביא מים וכו' י"ל ניכר דקאמר ממשותן של דם ולאו בשינוי מראה דעלמא וכו' הא הכא דהוא משלב"מ והדבר ידוע שהמים מרובין על הדם ואפ"ה כתיב בדם, וי"ל כיון דממשותו ניכר הרי היא בעין עכ"ל ועיין בגלהש"ס דרע"א זצ"ל שהעיר דבעיקר קושיתם י"ל דהא דם במים הוי אינו מינו ובבציר מס' עדיין שם דם עליו דהאוכלו חייב משום דם. ורק בדם עפר דהוי מב"מ דדין ביטולו ברוב כיון דטעמן שוה עכ"ל. והנה דבר זה תלוי אי טע"כ דאירייתא במשא"מ לח בלח. כידוע. ושיטת רש"י שהוא מדרבנן, וכן שיטת הרמב"ם כידוע והדברים עתיקין ואף אי דאורייתא מ"מ אינו לוקה עיין תוס' חולין צ"ט. ועיין תוס' ב"מ נ"א ע"א. ועיין מלא הרועים בהגהות הש"ס לזבחים דף צ"ו דר"י א"ל טכע"ק דרבנן עיי"ש. ועיין מה שהקשה הגרע"א בגלהש"ס זבחים (ע"ח ע"א) בהא דקאמר ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא דלפמש"כ התוס' חולין צ"ט בשם הר"י מאורליינש דאף אי טכע"ק דאורייתא מ"מ לא לקי דהוי רק עשה וא"כ הכא דמיירי לענין מלקות שפיר אמרינן דבטל ולא נשאר רק עשה דטכ"ע עכ"ל. וא"כ ה"נ י"ל דברי התוס' דאף דשם דם עליו, הוא רק לענין חיוב אכילה דהוי מצד עשה אחריתא אבל איני מצד עצמו של דם וא"כ הכא לא מהני לענין טבילה דכתיב מפורש וטבל בדם. מצד עצמו של דם ודו"ק בזה. ולא באתי אלא להעיר. ובשאר הערותיו של הגרע"א. עיין בס' מנח"ק מש"כ בזה. גם יש להעיר עפ"י הגמ' בזבחים (פ' ע"א) אי הזאה צריך שיעור ואי יש בילה גבי צלוחית של פרה שנפל בו מים כ"ש ועיין בתוס' שם וה"נ הלא בשעה שמזה השבע הזאות י"ל דיש כאן דם ממנ"פ ואף אם הדם אינו סומק כל כך אך עדיין אינו ברור אצלי ולא הביאותו בכור הבחינה וע"כ קצרתי שו"ר בעז"ה שתירוצי על קושית הגרעק"א כוונתי בזה לדברי הק"ח שמעצמו הקשה כהערת הגרעק"א וכתב כנ"ל די"ל דס"ל דלענין שיהיה נקרא ע"ש דם לא מהני הא דמבשא"מ לא בטול דנהי דלא בטול היינו משום טכ"ע אבל דם לא מקרי וכו' עכ"ל ויותר מוסבר כמו שכתבתי עפ"י דברי הר"י דאורליינש וגם בעל מנ"ק לא ראה בק"א כאן. ועיין בתוה"נ:

ומש"כ הק"א מהא דאמרינן הכא דרוק יבמה ג"כ צריך שיראה יש קצת סיוע לשיטת הרא"ש יבמות דאפילו רקקה דם כשירה דאי משום צחצוח רוק הא אינו נראה וכו' (שאר התיבות שם טעות הדפוס יש בהן ואינו נותן לקרות) תיתי לי דקיימתי זה מסברא דנפשאי שכתבתי בגליון הש"ס שלי בשנת תרע"ח ביבמות (ק"ה ע"א) בהא דאמר שם יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שא"א לדם בלא צחצוח ריק. נ"ב ילע"ק מ"מ הא לא נראה לעיני הזקנים הרוק ועיין מרדכי ואחרונים ואכ"מ עכ"ל, אך באמת י"ל דכוונת הגמ' היא דא"א בלא צחצוח הרוק ונראה ג"כ וכמו הכא בדם ציפור דבעינן ניכר ולרבנן לא בעינן ממשת רק חזותא בעלמא, וז"פ וז"ל המרדכי שם בחולין שם ס' תשל"ז ותימה הדתניא ר"י אמר אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק אבל משמע לכ"ע דדם מבטל רוק א"כ ה"נ נימא הכי וי"ל בב"ק וביבמות איירי כגון שהוא בעין ניכר המתבטל וכל דבר שהוא בעין וניכר לא בטול א"נ וכו' יע"ש שתירוץ האחרון הוא ידיע, ומפורש הוא כמש"כ ונעלם זה מהק"א, וזה הות ג"כ כמו שכתבו התוס' כאן דהוי ממשות ניכר והוי בעין, וכוונתם שאיני מתבטל ואולי כוונת תירוצם הוא למש"כ הגרע"א וק"א ודו"ק ואכמ"ל עוד יותר.

שם בתוס' ד"ה קטנה וכו' תימה אליבא דמאן קמב"ל אי לרב"י פשיטא דפסול דהא בעי שיהא דם ציפור ניכר וכו' עיי"ש, יש לעיין דהא יש מקים ליישב האבעי' עפ"י קושית התוס' לעיל מזה שתמהו וכי איני ניכר ביותר מרביעית וכו' י"ל ניכר דקאמר ממשתו של דם ולאו בשינוי מראה דעלמא וכו' וע"ש א"כ י"ל דזה גופא מספקא ליה לר"י גדולה ומדחת את המים, שפשיטא שאין מראה מים ניכר בהן, ובעינן גם מראה מים וכדבארנו לעיל, קטנה ונדחית מפני המים דהיינו שממשות נדחית מפני המים אבל פשיטא דניכר מראה הדם דסמוק טפי, מהו, אי מקפדינן דוקא אממשות, או אפילו מראה ניכר בעלמא ג"כ סגי וע"ז ענה לו דתמיד שווים ובעינן ממשותו של דם ניכר ולכך דבר קצוב הוא רביעית דוקא, וכדהוכיחו התוס' בד"ה מביא ועיין בירושלמי שהביא דברי ר"י ואמר ר' זעירא שיערו לומר אין דם צפור קטנה בטלי ברביעית ולא דם ציפור גדילה מבטל את הרביעית כהדא דתני בדם יכול בדם וודאי ת"ל מים חיים או מים חיים יכול שיהא כולן מים חיים ת"ל דם הא כיצד מ"ח שדם ציפור ניכר בהן שיעורו חכמים ברביעית עכ"ל. ומשמע כד ביארתי ובעינן שניהם מראה דם וגם הכרת המים שלא יתבטל לגמרי ומשמע ג"כ דקאי על ר' ישמעאל דבעינן שיהא ממשות דם ניכר ודו"ק:

שם ברש"י ד"ה הקדום עפר וכו' וכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכו', –והעיר הק"א דלא הוי צריך לזה דלאו קדשים הוא. דלבעי שינה הכתוב לעכב עכ"ל. והנה משום הא לא איריא. דמצינו כמה דברים דלא מעכב בסוטה. וכמו דמצינו לקמן גבי השקה ואח"כ הקריב כשר וכך פסק הרמב"ם. וכן בתוס' לעיל דף ז' ע"ב ד"ה מה דאין איום מעכב וכן ב"ד הגדול אינו מעכב כלל בהשקאת סוטה ועיין שם בק"א. ועיין בתוס' לקמן י"ז ע"ב ובירושלמי שהובא בתוס' לעיל (ב' ע"ב) ד"ה מאי וכו' תורה מעכב. ויש להעיר מזה על רש"י דיליף לה מדכתיב ועשה לה וכו' דבעינן כסדר הכתיב בפרשה, וגם לקמן (י"ח ע"א) דרש רבא מזה לענין כתב אות אחת ומחק אות אחת דכתיב ועשה לה וכו' כל התורה הזאת ופרש"י עד שתהא כולה כאחד יע"ש? ומיהו הא י"ל דתרתי שמעינן מינה. –מש"כ בק"א כאן דהאי גז"ש ופלוגתת רבנן ור"ש תליא בפלוגתא דב"ש וב"ה אי אפר מקרי עפר דלב"ה אין כאן שינוי למילף גז"ש עיי"ש. כבר הרגישו התוס' כאן ד"ה שינה דלב"ה תרתי שמע מינה עיין שם.

בירושלמי כאן מבואר מוסר השכל שאל יליזו מעיני המעיין וז"ל ולמה מים ועפר וכתב מים ממקום שבאת עפר למקום שהיא הולכת כתב לפני מי שהיא עתידה ליתן דין וחשבון. תמן תנינן עקביה בן מהללאל אמר הסתכל בשרשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה ר' אבא בריה דרב פפא ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי שלשתן דרש עקביה מפסוק אחד וזכור את בוראך. בארך. בורך. בוראך. בארך ממקום שבאתה בורך למקום שאת הולך בוראך לפני מי שאת עתיד ליתן דין וחשבון עכ"ל הירושלמי ועיין מדרש רבה פ' נשא וסמ"ג מ"ע נ"ו.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף