מנחה חריבה/סוטה/טו/ב

מנחה חריבה סוטה טו ב

דף ט"ו ע"ב

על מים חיים מה מים חיים שלא נעשתה בהן מלאכה אף כלי שלא נעשתה בו מלאכה והנה רש"י פירש בד"ה שלא נעשה בהן מלאכה, „דהא חיים כתיב” מבואר דהוא מטעם דכתיב „חיים” וכל שנעשה בו מלאכה כבר אינו „חיים” ועיין לקמן ט"ז ע"ב, ולא זכיתי להבין מה שהקשו התוס' ד"ה מה מים וכו' וא"ת כיון דמי כיור הן מי לא עסקינן שקדש ממנו כבר וכו', דאהיכי קאי האי כיון דמי כיור הן דלכאורה משמע דקאי על הא דקאמר הגמרא גבי מצורע דמקיש הכלי למים חיים ופירשו התוס' דמים חיים שלא נעשתה בו מלאכה היינו משום שנטלו מן הכיור, וזה צ"ע דלבד דפרש"י דברי „חיים” הם עוד אינו מבואר כלל דבמצורע נטלו ממי כיור ועיין מנחות פ"ח ע"א דקאמר רביעית מים למצורע וע"ז לא הקשה רבי מידי כמו שהקשה גבי סוטה יע"ש ודו"ק, וע"כ צ"ל דכוונת התוס' הוא משום דמסיק אי מה להלן מים חיים אף כאן מים חיים ולרבי"ש אין הכי נמי, דמי כיור מי מעין הם, וע"ז הקשו התוס' כאן דמי כיור הם וכו' ואף שהעמידו דבריהם על דיבור שאינו שייך לקושיתם, כוונתם היא כמו וכו' וז"פ:

שם בתוס' ד"ה מה מים שלא נעשתה בהם מלאכה וכו', שיצק מן הדדין וכו', עיין במהרש"א ובק"א וקצ"ע לפ"ז דקאמר אף כלי שלא נעשתה בו מלאכה, ולכך לר"י בעי חדש, מנ"ל דבעי חדש ממש דילמא שלא נעשתה בו מלאכה הפוסלת, אבל מ"מ למשל אם היה מקבל בו מים וכדומה כשר, ולכאורה משמע דבעינן חדש ממש, ולשיטת הרמב"ם שפסק כר"י ופירש דהא דקאמר רבא לקמן אבל נתאכמו פסולין אף לר"י הוא דנתאכמו פניו ובלה מאורך הזמן, אף שחדש הוא, א"ש אבל לשיטת התוס' אינו כן אלא כמו שפרש"י עיין בק"א כאן:

שם בעי רבא נתאכמו והחזירן לתוך כבשן האש ונתלבנו מהו מי אמרינן כיון דאידחי אידחי או כיון דהדור הדור – הנה לפרש"י ז"ל דקאי לרבנן א"ש די"ל כיון דהדור הדור דאף דבינתיים נשתנה, מ"מ כיון דהדור הדור והו"ל כלא נשתנה, ואף שחדש לא הוי ולא תחזור בשום אופן לשם חדש הלא לרבנן קיימינן דלא בעינן כלל חדש, אלא כל שלא נשתנה מחמת האור כשר, אבל לפירוש הרמב"ם ז"ל דפירש דדברי רבא דאמר לא כנו וכו' קאי אליבי' דר' ישמעאל, דלר"י פסול בנתאכמו פניו מחמת יושנו, וא"כ ע"כ דבעית רבא ג"כ קאי אליבי' דר"י, א"כ אינו מובן לי באיזה אופן נוכל לומר כיון דהדור הדיר, ולא נדחה, אבל מ"מ כיון דלר"י בעינן חדש וחדש עדיין לא הוי וכיצד יכול להחזר עליו שם „חדש" כתחילתו ויל"ע, ומצאתי לרבינו המאירי ז"ל שכתב כבר ביארנו במשנה על כלי של חרס שהיה מביא שצריך להיות חדש שלא נעשה בו מלאכה מעולם, הא כל שנעשה בו מלאכה אע"פ שלא נתאכמו פניו ע"י האיר פסול, אלא שאם היה ישן אפילו נתאכמו והושחרו פניו אם החזיר לתוך כבשן האש ונתלבן דינו כחדש וכו' עכ"ל הנה נראה בעליל שדרך בדרך ופירוש הרמב"ם ז"ל וכדרכו בקודש, ונשמר מזה שהערותי דהיכי דהחזירו לתוך כבשן האש הוי כחדש ממש ועיין בתוס' זבחים (צ"ו ע"א) ד"ה אלא יע"ש ובתוס' פסחים דף ל' ודו"ק, וצ"ע וע"כ בהא דקאמר כיון דהדור הדור הוא לא מחמת דהחזרת הכבשן נעשית כחדש ממש ולא נעשה בו פסול מעולם, דא"כ מאי פשיט מהא דעץ ארז וכו', והא התם הדרי ומפשטי וקתני פסולין ופרש"י אלמא כיון דאידחי אידחי ע"כ ומאי פשיט, דילמא אין ה"נ התם פסולין אבל החזרת הכבשן הוי כחדש ממש ולא הוי כנדחה כלל, א"ו דלא מה"ט הוא, אלא דרצה לומר כיון דעכ"פ הדור ונראה עכשיו כשר וכן משמע מתוס' ד"ה ונתאכמו וכו' חימה וכו' יע"ש ודו"ק ויש לעיין.

גם נראה לדקדק מדברי המאירי ז"ל דדוקא בהיה ישן ונתאכמו פניו מחמת יושנו בהא מהני החזרת כבשן אבל בנעשה בו מלאכה דפסול לא מהני הא דהחזיר לתוך כבשן האש לאפקועו מניה איסורא דפסולא דעשית מלאכה ובהא לא אמרינן כיון דהדור הדור וצ"ע בזה, ומה שמסיים עוד המאירי דמי כיור אין צריך שיהו מן המעין או מן הנהר אלא אף מן המקוה, ואף שפסק מקודם כרי"ש ולרי"ש גם מי כיור צריך להיות מי מעין ע כבר הקשה כן הכ"מ על הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' סוטה דין ט' עיי"ש ועיין קרן אורה כאן:

שם בתוס' ז"ה ומה מים שלא נשתנו תימה דמאחר דמי כיור הן ומי כיור כשרין במי מקוה ומי מקוה שנשתנו מראיהן כשר וכו' יע"ש בקרן אורה העיר דמשמע מדבריהם ז"ל דדוקא משום דכיור הוא ממי מקוה הוא דכשר בהם אפי' נשתנו מראיהן, אבל למ"ד מי מעין הן פסול, בנשתנו מראיהן, ובהדיא תנן בפ"ח דפרה דבמעין ג"כ אם נשתנה מראה מחמת עצמו כשר ודין אחד למקוה ולמעין בזה כמבואר בד' הרמב"ם ז"ל דהל' פרה ובהל' מקואות עכ"ל וכן העיר בזה אחיו הגאון במשכנות יעקב סי' מ"ד שרמז לזה גם בהגהות בן אריה יע"ש אבל בשו"ת עין יצחק חיור"ד סי' י"ט הביא דברי הראשונים וכתב וע"כ אין לנו לחוש לקושית המשכנות יעקב ולדברי הראשונים והש"ע אנו שומעין יע"ש ועיין היטב בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' י"ג וי"ד כדין זה דמעין אי פוסל בשינוי מראה ואם הא דשינוי מראה פוסל במקוה אי הוו דרבנן או דאורייתא יעש"ה, והנה כוונת התוס' הוא שהקשו מהא דמי צבע אין פוסלין המקוה בשינוי מראה, ואף שצבע גופי' פוסל וכמו שמסיק במשנה שם נפל לתוכו יין או מוחל ושינו מראיו פסול, אך כוונת התוס' הוא דעכ"פ משכחת לה דאינו פוסל ואף שנשתנו מראיו בשאין גוף הצבע שם, וא"כ לא שייך לומר ומה מים שלא נשתנו כיון דלפעמים נשתנה ואעפ"כ כשר, ואי אמרת בשינו מראה אינו פוסל מה"ת כלל גבי מקוה, א"כ עדיפא הו"ל דלפי הס"ד עכשיו דהיקש גמור הוא מדאורייתא ולא אסמכתא, ומדאורייתא שיני גמור ג"כ כשר וע"כ דס"ל להתוס' דשי"מ פוסל מה"ת וכדעת המבי"ט בקרית ספר והלבוש וכן נראה מדברי הנימוק"י יבמות פ' הערל בשם הרמב"ן, ובזה י"ל קושית הרש"ש שהקשה דהלא לנט"י פסול אף דנשתנה מחמת עצמן ומכש"כ לקידוש ידים יע"ש ולזה י"ל התם הוא דק מעלה קרבנן, אבל מדאורייתא אין חילוק וא"ש ועיין מהרש"ם שם על דברת המג"א סי' קס"ו, וקצרתי, ועיין עוד בקרן אורה כאן ובפ' יגל יעקב שמבואר כמה הערות בשמעתין ובמה שהעיר הרש"ש אטו מי כיור כתיב אלא מן דכתיב מים קדושים עיין רש"י במתניתין ד"ה מי כיור וכו' ובאמת יש לעיין דהלא מבואר ברמב"ם כאן בהל' סוטה שהחצי לוג מים היו מודדין ע"י החצי לוג שהיה במקדש וכמבואר במשנה דמנחות (פ"ח ע"ב) ושם אמרינן יתיב רבי וקא קשיא ליה חצי לוג למה נמשח אי סוטה וכי חולין הוא דצריכי לקדושי מים קדושים כתיב כן גירסת התוס' ועיי"ש בד"ה אי וכו' ואמרינן בספרי אין קדושים אלא שנתקדשו בכיור אלמא כבר קדשו להו, וגירסת רש"י הוא אי לחצי לוג של סוטה חוץ הוא ופרש"י שהיה משקה אותה בחוץ בשער ניקנור ולא היה צריך להכניס המים בעזרה ולקדשם בכלי עכ"ל, וגירסת רש"י מכתי"ק הוא כהתוס' (עיין ש"ס ווילנא) וא"כ הרמב"ם שפסק דמודדין אותו ע"י חצי לוג שבמקדש א"כ באמת מנלן שצריך להיות מן הכיור, ונבוך אני בזה ואין בידי הבה"ז למס' מנחות לעיין בבירור דעת הר"מ ז"ל והערת הרש"ש הנ"ל קדמו בקרן אורה ד"ה ומהא וכו' גם מבואר שם דין חדש דלענין נט"י אם חזרו למראיתן כשרה לכ"ע יע"ש, כן ראיתי להברכי יוסף אור"ח ס' ק"ס שהאריך לבאר דעת הרא"ה שפסל מים שנשתנו מראיהן משום דומיא דמי כיור והתם מסתברא משום דכתיב במים יתרא וכו' והקשה על זה הברכ"י מזבחים כ"ב ותירץ לה דע"כ הרא"ה יסמוך על סוגית דילן דמשמע דמים שלא נשתנו כלל אך עדיין יקשה על הרמב"ם שכתב דמי כיור יהי' ממים הכשרים למקוה, וכאן מבואר דיתר על מי מקוה מי כיור דבעינן שלא ישתנה כלל, ושוב הביא דברי התוס' ד"ה מה מים שלא נשתנו וכו' ולכאורה משמע דבכיור בעי מדרבנן מים שלא נשתנו כלל לדעת התוס' ומפני מה לא באור זה הרמב"ם ומה גם למש"כ הרב משל"מ והפר"ח פ"ג דסוטה דהרמב"ם שפסק דהחזירו לכבשן כשר משום דסובר כדעת התוס' דהוי מדרבנן וספיקא לקולא ושוב כתב דצריך לחקור מנ"ל להתוס' זה די"ל דגם מדאורייתא בעינן מים שלא נשתנו כלל בכיור וכמש"כ לדעת הרא"ה וההיא דע"ז לא קשה כלל דההיא אסמכתא בעלמא וכו' לכן מסיק דלענין מים שלא נשתנו לא בעי הכא אפילו מדרבנן ורק לענין כלי פסול מדרבנן והכא נמי דריש מה מים שלא נשתנה והיינו ע"י האור כמו התם בבישולי עכו"ם ואם נתאכם הכלי פסול מדרבנן והוא אסמכתא וכיון דהוא אסמכתא לא חש הש"ס להאריך וזהו דעת הרמב"ם דמי מקוה כשירין לכיור אף מדרבנן את"ד עיי"ש – ועיין בשו"ת דברי מלכיאל ח"ש ס' נ"ט שמעיר קצת בסוגיאן ולא ראה בקרן אורה ובכל דברי המפרשים, ובש"ק ובמה"פ שעל הירושלמי דמכילתין ואקצר, ומה שכתב הרש"ש דניסוך המים בעי מים חיים וכמו שהוכיח בסוכה דף מ"ח ואפ"ה היה ממלא מן הכיור ודוחק לומר דאתיא כרי"ש דאמר מי מעיין הם יעו"ש וכאן, עיין גם תוס' מעילה י"ב כתבו דמים אין ראוין למזבח דניסוך המים בעי מעיין יע"ש ובשו"ת בית יצחק חאור"ח סי' כ"ו אות ד' והוכחתו היא דהרי הרמב"ם פסק כהך משנה דסוכה דממלא מן הכיור והרמב"ם הלא פסק בהא דלא כר"י אלא דמי מקוה כשרין למי כיור ע"ש שהביא אח"כ דבשיטה מקובצת ב"ב דף פ' הקשה קושיא הנ"ל מסוכה עיי"ש, וכן העיר במנ"ח סוף מצוה ש"כ עיי"ש:

עוד צריך לי עיון במה שכתב הרמב"ם שם בהל' סוטה (פ"ג דין ט') דנותן המים לכלי חרש ומסיים „ונכנס בו להיכל” דמנ"ל דנכנס עם המים להיכל דילמא הביא האפר לשם ונותנו על גבי המים, ובפרט לדברי רש"י במנחות הנז"ל משמע דלא היה מכניסו להמים במקום קדוש כלל ולכך לא היה צריך לקדשם בכלי וצ"ע:

שם בתוס' ד"ה נתאכמו וכו' תימה מ"ש דקא מבעי ליה הכא בנראה וחוזר ונראה וכו' ועוד מ"ש מהא דאמר בזבחים פ"ב בגדי כהונה שהיו מקורעין או מטושטשין פסולה ואפ"ה אם כיבס טשטוש וגיעול שלהן חזרו להיתרן וכו' ולא אמר דנדחו עכ"ל, ולכאורה י"ל בפשיטות כמש"כ התוס' סוכה דף ל"ג ע"א ד"ה נקטם יעש"ה, דמה שבידו לא חשיב דיחוי וה"נ התם בידו לכבוס אבל הכא אין בידו ללבנו כמו שהוא רק לעשותו כלי חדשה דהיינו להחזירו לתוך כבשן ועיין תוס' פסחים דף ל' וזבחים צ"ו (שרמזתי לעיל ג"כ) (וכסברא זו לדוגמא עיין תוס' פסחים (מ"ד ע"ב) ד"ה וה"ה וכו' ונזיר נמי אי מיתשיל אין זה היתר לדבר שנאסר שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שלא נאסר מעולם ע"ש) ועיין בנזיר דף ד' ובספרי או"ת ענין עשה דוחה ל"ת, ובזה יש להסביר קצת מה שכתבו התוס' בסוכה שם וכן בההיא דהפריש קרבן והמיר דת דבידו לחזור ואפילו הכי אמרינן פ"ק דזבחים הואיל ונדחה ידחה ע"ש שכתבו אח"כ וצריך לחלק בדברים, ולפמש"כ י"ל דוה לא נקרא בידו, דזה הוי דבר חדש מעולם ולכך כיון שנדחה ידחה כיון דלא הוי תיקון אלא כממציא דבר חדש ואף שיש לפקפק בזה כד"נ, ואפשר להסביר זה בדברי התוס' בזבחים ל"ד ע"ב שם ד"ה כל שבידו שכתבו ול"ד וכו' והפריש קרבן והמיר דת דלעיל בפ"ק אין זה קרוי בידו כיון דאין דעתו לחזור ע"כ שמחוסר הסבר ולפמש"כ יל"ק ודו"ק, ועיין בתוס' ישנים כריתות דף ח' ד"ה הואיל ונדחה ידחה שכתבו ואע"ג דקיי"ל כל שבידו לא הוי דיחוי ה"מ שאינו נדחה מחמת פסולו כמו שקיבל הדם ונתנו לשמאלו דהוי כאילו נתנו על הרצפה שיחזור ויטלנו אבל האי נדחה מחמת פסול הגוף ודמי לדאמרינן בזבחים מזבח שנפגם כל קדשים שהיו שם פסולים אע"ג דבידו למלאות הפגימה עכ"ל וזה כוונת התוס' בסוכה שם, אבל להשתמש בסברתם כאן ולומר דגבי בג"כ הוי זה רק פסול מחמת דבר אחר ולא אמרינן דנדחה, אבל הכא בנתאכמו הוי לענין הפסול של הכלי כמו פסול הגוף ולכך י"ל דנדחה יותר, משא"כ שם לענין בג"כ הנפ"מ הוא לענין הכהן שלובשן אי מותר ללובשן או לא ואצלו הוי פסול מחמת דבר אחר, לא כמו מזבח שנפגם אצל הקרבת הקרבן אבל הכא לענין עצם דין הכלי דיינינן ולכך אפשר לחשבו כפסול הגוף כן היה אפשר לומר אבל דוחק הוא, (ועיין עוד דוגמא כסברא הנ"ל שכתבתי בהגהות ח"ס למס' נזיר י"ב בתוס' שם עמ"ש ובשו"ת שלו בח"ס חאהע"ו סי' י"א עיי"ש) ומה"ט נ"ל דלכך אמרינן הכא כיון דהדור הדור, אשר אין הבנה למילים הללו ומאי מקום ההסבר לשני צדדי האבעי' ולפי מש"כ יש לפרש כיון דבדיעבד והדר לא שייך למפסל מטעם דיחוי כיון דכלי חדשה היא ולא זו היא שנדחית כבר ע"כ מהני גם עכשיו וכמו שביארתי ודו"ק, (אלא שלעיל שדיתי בסברא זו נרגא, דא"כ מאי פשיט מהא דעץ ארז וכו' עיין לעיל אבל י"ל בדוחק וקצרתי) ושו"ר בהגהות מצפה איתן מה שכתב על דרך זה, אך באופן אחר לגמרי יע"ש וברוך שכוונתי במקצת, ועיין בקרן אורה מה שכתב בזה ובתוה"ק ולכאורה יש ראיה אי כלי חרס זו קדושה יש בה א"כ היכי מכשיר כלי חרס הא שייך הקריבהו נא לפחתך כדלעיל דף י"ד, וא"ל דגזה"כ היא ומטעם דאמרינן בדף ט', וכשם דהוי גזה"כ הא דקרבנה שעורין משא"כ בשאר מנחות – ועיין במהרש"א מה שהקשה דילמא הא דקתני מטושטשין דעבודתו פסולה היינו כשהגיעו לנתר ובורית יע"ש ועיין במנחת קנאות מש"כ בזה באריכות, ומדברים האלה יש לדין על מש"כ בעין יצחק חאור"ח סי"ז אות ה' לתרץ מה שהקשה עליו רב אחד מהא דזבחים פ"ח דאין מכבסין לבגדי כהונה וכמו שכתב הרמב"ם ה' כלי המקדש (ועיין ג"כ במצפה אותן הנ"ל) והשיב דלדינא יש לדון ולחלק דרק לכתחילה אמרי דאין מכבסין משום דאין עניות במקום עשירות ולכן בבג"כ שנעשו צואים מניחן לפתילות כמש"כ הרמב"ם, אבל היכי דהמצוה הוא לכבסן משום דניתז עליו דם חטאות י"ל דאף אחר שכבסן ראוין לעבודה עכ"פ בדיעבד דלא גרעי מבגדים משוחקין דאם עבד עבודתו כשירה וכו' יע"ש ועוד כתב שם בהא דקיי"ל בבג"כ מקורעין ועבד עבודתו פסולה ואף בתופרן לאחר שנקרעו משמע דפסולין משום דאין בזה לכבוד ולתפארת ועוד הא בעינן מעשה אורג יע"ש וא"כ לא הוי קורע ע"מ לתקן עיי"ש, ולפי המדובר יש מקום לדון מטעם אחר דכיון שנדחו שוב אינו נראה, ובפרט התם דהוי פסול דאורייתא, ומטעם זה פסק הרמב"ם דלא מהני כיבוס בבג"כ משום דכבר נדחו וכמש"כ המצפה איתן כאן גם יש מקום לפלפל עפ"י דברי התפארת ישראל בחומר בקודש פ"א אות א' ושם אות כ' בשיעור קרע עד כמה פסול ועש"ה עוד כתב שם באות כ' דלכך בפרה אדומה שנעשית בבגדי לבן כפ"ד דפרה ואפ"ה כתב בפרשה אדומה וכיבס בגדיו הכהן? וי"ל כיון דטעמה משום דאין עניות במקום עשירות ע"כ היינו דוקא במלוכלכים אבל במכובסין משום קדושה יתירה שיהי' טהורים רשאי וע"ש וא"כ י"ל בניתז דם חטאת דמיירי במקום שאינו נראה דלא נפסל מטעם לכלוך רק הא דצותה התורה לכבס משום קדושה הוא, לכך רשאי ואינו נפסל מטעם כיבוס ודו"ק ונתאשרו דברי העין יצחק מקושית השואל שם, גם דין זה מסיק התפא"י שם דנ"ל דכשכבסן ועבד בהן עבודתו כשרה מדהן עדיין לכבוד ולתפארת עכ"ל וגם זה מבואר בהרבה אחרונים ובפרט בספרי הגאון הנ"ל בעין יצחק ובבאר יצחק, דאף שבידו לעשות ע"י איסור ג"כ מקרי בידו, וא"כ אף אי נימא דאסור לכבוס בג"כ ג"כ מקרי בידו, ובפרט אם בדיעבד יהי' כשר, ועיין סברא כזה בר"נ כתובות שמשתמש בו המנ"ח מצות קידוש החודש יע"ש ואל"ע ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' כ"ז שהעיר בענין סתירת דברי הרמב"ם בשיעור בגדי מקורעין בבג"כ יעו"ש והאחרונים לא ראו את זה. וע"ד דעת הרמב"ם שפסק בפ"ג מסוטה הל"ט דאם החזירו לכבשן עד שנתחדש כשר, שהקשה הכ"מ וא"י למה פסק בה רבינו לקולא כיון דהיא בעיא דלא אפשיטא יע"ש כתב המל"מ משום דרבינו ס"ל כסברת התוס' שכתבו שם דנתאכמו אין פיסולו כי אם מדרבנן וכיון שכן אזלינן לקולא ככל ספיקא דרבנן, ועיין מש"כ התוס' בפ' דם חטאת עלה צ"ו ד"ה אלא ודו"ק עכ"ל וכוונתו די"ל מה"ט פסק דכשר משום דפנים חדשית בא לכאן וכמו התם וכמש"כ התורת הקנאות לתרץ כן ועיין בקרן אורה ועיין בברכ"י או"ח סי' ק"ם הנז"ל שכן תירץ נמי הפר"ח בס' מים חיים אכן גם על תירץ זה דהרמב"ם ס"ל דהוי מדרבנן ג"כ שדי בה נרגא דמשמע דס"ל להרמב"ם דהוי דאורייתא עיין בק"א וד"מ הנז"ל, ועוד יש לעיין הא הוי כמו איתחזק איסורא כיון שהפסול הוי ודאי אלא שהספק נופל אם מתכשר ע"י זה שהחזיר לכבשן, א"כ באנו למחלוקת ר"י ורבנן גבי ספק ליטהר עיין מקואות וטהרות פ"ד ועירובין ל"ב, והמל"מ בעצמו האריך בזה בהל' בכורות ובהל' מקואות, וביחוד השעה"מ הל מקואות פ"י כלל א' עיי"ש באורך וברוחב, וא"כ לפי דעת המל"מ עצמו הוי כאן כמו איתחזק איסורא ואף בסד"ר לחומרא, ומחוורתא היא דהרמב"ם פשיט לה מההיא דזבחים שהביאו התוס' כאן ד"ה נתאכמו שהכריח, משם דלא אמרינן דנדחה, ה"נ לא אמרינן דנדחה וכשר היה א"ל דלהרמב"ם גופי' מספקא ליה אי הלכא כרי"ש משום דרבא דבתרא הוא מפליג אליבי' כמש"כ מרן הכ"מ או כרבנן דאינהו רבים, ולכך פסק לחומרא כרי"ש דבעינן „חדשה" ולספיקת רבא שוב הוי כמו ס"ס וכשר לכתחילה, מכש"כ אם נאמר כהמל"מ דס"ל להרמב"ם דהוי דרבנן, ובסברה זו היה מקום לישב קצת תמיהת הכ"מ שם דכאן פסק כר"י ובפ"ה מהל' ביאת מקדש פסק כחכמים דמי מקוה כשרים לקידוש וצ"ע עכ"ל די"ל דכאן פסק לחומרא החמיר להביא דוקא חדשה ומטעם שכתב במדרש פ' נשא ע"ש אבל התם לענין מצות קידוש לא החמיר והכשיר מספיקא בחכמים, אך דוחק הוא:

שם בתוס' ד"ה והא התם וכו' וקשיא לרבי מתוספתא דנגעים פרק אין מצורע ר"א אמר וכו' שלא נעשית בהן מלאכה אלמא דמלאכה פוסלת בהן לר"א ופא עכ"ל, ולישב דעת רש"י ז"ל אפ"ל דהתם אסמכתא בעלמא ורק מדרבנן פסול, אבל מדאורייתא אין פוסל מלאכה וכמו שכתבו התוס' לעיל ד"ה ומה לענין נתאכמו בכל"ח, עוד אפשר לומר דהא דכתב רש"י דש"מ אמלאכה לא קפוד, היינו במלאכה שנעשית קודם שהכין אותם תכלית מלאכה קדושה זו של הזיה ורק על שנויא קפיד, אפילו הקודמת להזמנתו והכנתו, אבל הא דקפסול ר"א שם בעץ ארז במלאכה, היינו אחר שהזמין אותם לתכלית הזיה, אז פוסל בהן מלאכה, ויש לעיין אם ניתן ליכתב, ועיין בקרן אורה בד"ה, וראיתי בשם ירושלמי בשמעתין דהביא מהא דתנן בפרה פי"א אזוב שהזה בו על החטאת כשר למצורע, והוא דלא כר"א יע"ש, ועיין בר"ש פי"ד דנגעים מ"א הביא תוספתא זו ומשמע דהוי דאורייתא עיי"ש, כן הוא בתוספתא שעל דין זה פליג ר"א וז"ל התוס' אזוב הכשר לחטאת כשר למצורע הזה בו לחטאת כשר למצורע ר"א אומר וכו' שלא נעשית בהן מלאכה עיי"ש, וראיתי בביאור הגר"א שם שכתב פי' מלאכה אחת ופליג אאם הזה בו לחטאת שכשר לטהר בו את המצורע דחשוב האי מלאכה לחבירו אבל אם הזה בו פעם א' לחטאת מותר להזות בו פעם שניה לחטאת וכן למצורע עכ"ל הק' וכאן בירושלמי מבעי ליה בזה דקאמר הזה בו על המצורע זה מהו שיכשר למצורע אחר, מאן דמר כשר הדא ר"י ור"א מודו בה, ומאן דמר פסול הדא לית ר"י ור"ל מודו בה יע"ש ובמפרשים:

שם נכנס להיכל ופנה לימינו וכו' מ"ט דאמר כל פינות שאתה פונה – היה קשה לי דלמה צריך לטעמא דאמר מר, ת"ל בפשיטות משום דהטבלא היה לימין הנכנס כמו שמבואר ברמב"ם וסמ"ג ביותר? שוב ראיתי בבאר שבע שהקשה זה והובא גם בהגהות בני יששכר למשניות (דפוס לעמבערג) ועיי"ש מה שתירץ, ועולה רק ללשון המשנה, אבל לפי המבואר ברמב"ם עדיין קשה יע"ש והנכון בזה מה שכתב בהיד המלך על הרמב"ם שהשגתיו עתה בשאלה ואף שלא הזכיר שהיא הערה קדומה מהב"ש ז"ל, וז"ל והא דפריך בגמ' שם וכו' אין כוונת הגמ' על פינות הימין הנאמר במתניתין דפינות ימין זאת אף בלא הכלל היה מוכרח לפנות בשביל העפר והטבלא הקבוע בצד זה, רק דכוונת הגמ' לדעת הטעם מפני מה הניחו העפר וקבועה הטבלא בצד ימין דוקא וע"ז קאמר משום דכל פינות וכו' ואם היה העפר מונח בצד השמאל היה כהן מוכרח לפנות לצד שמאל וכו' (דבר זה אינו נכון וק"ל) ולכן השמיטו רבינו להא דפונה לימין ולא כתב רק דמקום העפר והטבלא היה לימין וממילא היה צריך לפנות לצד זה לקחת העפר את"ד, ועיין היטב בבא"ש מש"כ לתרץ, ועיין בתוספתא ריש פרק ב' תני היה נוטל את מגילתה ונכנס לו לאולם טבלא של זהב היתה קבועה בכותלו של היכל וכו' ולא תני כאן שהיה נכנס דרך ימין, ומשום דקסמיך על מתניתין דידן דנכנס להיכל ופנה לימינו, ועיין עוד בפירוש איזה צד ימין הוא בבאר שבע שם ובתיו"ט פ"ד דסוכה בשם המהרי"ל עי"ש וקצרתי:

והנה ע"ד פסק הרמב"ם שפסק כר"י דבעינן כ"ח חדשה ואפ"ה פסק דמי כיור לא הוי מים חיים, שהבאתי לעיל, כוונו כל הרועים לדבר אחד ה"ה התוס' יו"ט והמשל"מ והבאר שבע הנ"ל דהרמב"ם תפס כרבא דלמד זה מקרא דבכלי חרס וא"כ אף לרבנן דר"י בעי חדשה משום דלאו גז"ש היא אלא הוראת מקום ואפי' מאן דלא בעי מי כיור שיהא מים חיים מצי למילף ממצורע שכ' תהי' חדשה יע"ש, וכן כתב במרה"פ ובש"ק והנה עפ"י דברי רבא הבנתי פירוש דברי הספרי (ומ"מ תמה אני שלא הובא בש"ס לראיה) פרשת נשא דתני בה הכי בכלי חרס „חדשה” שהיה בדין הואיל ועפר ומים מקדשין בפרה ועפר ומים מקדשים בסוטה, אם למדתי בפרה שעשתה בה ישנה כחדשה אף סוטה יעשה בה ישנה כחדשה ת"ל „בכלי חרס" דברי ר' ישמעאל ע"כ ועיין בהתוה"מ שם מפורש יוצא מפי ר' ישמעאל שהוא מדכתיב בכלי חרס והיינו כהבנת רבא דהוא כלי חרס שאמרתי לך כבר, וראיה חזקה לדעת הרמב"ם שפסק כאוקמתא דרבא, אלא שמכל מקום משמע מהספרי שהוא רק דברי ר' ישמעאל, אבל רבנן פליגי עליה ולא ס"ל האי הוראת מקים ואדרבה ומדמין לה לפרה שעשה בה ישנה כחדשה ויל"ע, ואין בידי הפירושים שעל הספרי לראות מאי קאמרי בה רבנן:

עוד ראיתי במדרש רבה פ' נשא שדרש בכלי חרם ולא בשאר כלים „ולא בשבר של חרס”, ותמהני שלא הובא זה ברמב"ם ואפשר שזה יכנס בהבנת הדין דבעינן חדשה דמכ"ש שבור דלא היי „חדש” ודו"ק, עוד אמרינן שם ומן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן יקח הכהן ולא זר – ע"כ והנה בלא"ה הלא י"ל וכי ס"ד שזר נכנס להיכל וכדאמרינן במנחות דף כ' לענין מליחה שהבאתי לעיל בחידושי, ואפשר דנפ"מ אם דחק ועבר הזר ונכנס שפסול מצד דין זה דהכהן ולא זר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף